אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן טז

סימן טו

(שייך לאה"ע סי' כ"א)

שאלה. איש אחד מופלג ושלם במעלות ומידות טובות וירא אלהים רוצה לנסוע לראות שידוך הגון לבנו ובא ושאל האיך יש לו לעשות עפ"י דין שבודאי יצטרך בזה להסתכל על הבתולה אם היא ראוי לבנו בענין היופי ושאר דברים אם הוא מותר בזה או דאיסורא רכיב עליה בזה:

לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני.

תשובה. הנה הרמב"ם ז"ל פסק בפכ"א מה' א"ב הלכה ג' דמותר להסתכל בפני הפנוי' ולבודקה בין היא בתולה בין היא בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד דראוי לעשות כן ואחריו נמשך הטור והש"ע באה"ע סי' כ"א ס"ג והראב"ד ז"ל השיג ע"ז מהא דאמרינן בב"ב פרק גט פשוט (דף קסח ע"א) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דילמא מיחלפא ליה מיני' וה"ה ובעל מגדול עוז הליצו בעד הרמב"ם ז"ל כדרכם בקודש ובאמת היא קושיא עצומה מסוגיא זו על הרמב"ם ולהיפך על הראב"ד ז"ל היא ג"כ קושיא עצומה דמה יעשה מסוגיא דפ' האיש מקדש (דף מא ע"א) דאמר רב יהודה אמר רב דאסור לקדש את האשה עד שיראנה וכו':

ובכדי שלא נשווה את הרמב"ם ולהיפך להראב"ד כטועים בדבר משנה ח"ו אמרתי לפי קט שכלי להליץ בעדם אף שאני איני כדאי לשקול ולטרי בדבריהם הקדושים ומכ"ש להליץ בעדם מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וזהו. דהנה מקור לדברי הרמב"ם אלו ציין ה"ה והמגדול עוז דהוא מפרק האיש מקדש הנ"ל ואיני מבין דבריהם בזה ויש לי בזה הרהורי דברים (א) הלא הדין שנובע מהא דרב יהודה אמר רב כתב הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ג מה' אישות הי"ט ולמה נשנה כאן אם לא לדבר חדש (ב) למה שם שתק לי' הראב"ד וכאן השיג עליו הלא דבר הוא כפי הבינתם של ה"ה והמגדול עוז (ג) למה הפריז הרמב"ם וכתב דמותר להסתכל הלא הגמרא דקידושין הנ"ל לא התירו רק לראות אותה ולא להסתכל כידוע שיש נפ"מ בלשון הקודש בין לשון ראי' לבין לשון הסתכל כמ"ש המג"א בסי' קכ"ח ס"ק ל"ה דלשון הסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראי' בעלמא לא מתסרא עכ"ל ולשון הגר"א שם סק"ב דלשון הסתכלות הוא בעיון הרבה (וצ"ע דבסמ"ע סי' קנ"ד סקי"ד כתב בהיפך) והוא מלשון המחבר סי' רכ"ט וכמ"ש ההגר"א סק"ב שם:

וא"כ מנין לי' להרמב"ם זה דמותר להסתכל היינו יפה יפה דהגמרא הנ"ל לא התיר רק ראי' בעלמא לכן נלפע"ד דמסוגיא שהשיג עליו הראב"ד משם גופא למד הרמב"ם הדין דמותר להסתכל בפנוי' ואין זה ענין להא דכתב בפ"ג מה"א הי"ט הנ"ל דמהכא ומהתם תסתיים שמעתתי' לעמוד הדין על תילה דהנה זה לשון הסוגיא דב"ב הנ"ל שמזה השיג הראב"ד על הרמב"ם ההוא תברא דהוה חתים עלה רבי ירמי' בר אבא אתא לקמי' ההיא איתתא אמרה לי' לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשה לה ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ההוא תברא דהוה חתים עלי' רבי ירמי' בר אבא אמרה לי' לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הות אמר אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחי' למידק כיון דדק דק אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפו לה מיניה עכ"ל הגמרא ועיין בפי' הרשב"ם ובנימוק"י על האלפס שם מה שפירשו בזה ובדרישה בשו"ע חו"מ סי' מ"ט באריכות גדול מזה:

והוקשה לי' להרמב"ם וכי מחמת שהוא צורבא מרבנן יעבור על הדין דאסור לקדש את האשה עד שיראנה ותו אם אסור לצורבא מרבנן דבר זה האיך אנו אומרים לע"ה עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש ה"ה לשם:

לכן חילק הרמב"ם ז"ל הדין הזה לשנים היינו דבראיה לחוד מותר אפי' לצורבא מרבנן ואסור הצורבא מרבנן להתנהג סילסול בעצמו אם צריך לאותו הדבר בעצמו לישא אשה לכן פסק בפ"ג הי"ט מה"א הנ"ל דאסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה והוא מסוגיא דקידושין הנ"ל ומסוגיא דבב"ב הנ"ל הוציא הדין דסתם אדם מותר אפי' להסתכל בה אם צריך לישאנה ובזה יש חילוק בין צורבא מרבנן לבין סתם אדם דצורבא מרבנן דצריך להיות ניכר ומובדל משאר העם בחכמתו ובדיעותיו כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' דיעות אסור להסתכל בעינא פקיתא אפי' שצריך לאותו דבר בעצמו דהיינו לישא אשה אבל שאר העם אם צריך לאותה דבר מותר להסתכל בה (ואין בזה חיוב שהחיוב הוא רק לראות בה כדי שלא תתגנה על בעלה) ולכן אמר אביי אם רוצה הצורבא מרבנן לישא אשה ולשים עליה עין בעינא פקיחא לידבר ע"ה (ר"ל סתם אדם) בהדיה ולא מספינן לי' איסורא בזה דיהא אסור מצד דאין אומרים לי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דליה הוא מותר לגמרי ולא שייך גביה לומר הסברא דגמרא פ"ק דחולין דניחא לי' לצורבא מרבנן דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה כיון דבין בזה ובין בזה אין שום איסורא מצד עצם הדין ואפי' להסתכל בה אם צריך לזה וכנ"ל רק דנפ"מ ביניהם הוא רק מצד מידת חסידות דלהצורבא מרבנן אסור ליה לעשות כן להסתכל בה מצד מידת חסידות א"כ היכא דצריך להצורבא מרבנן דבר זה מותר הע"ה לעבור מחמת הצורבא מרבנן על מידת חסידות כזה ולילך ולראות ולהסתכל בה אם ראוי ויפה היא להצורבא מרבנן אם לא:

לכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מה' א"ב הנ"ל סתם ומותר להסתכל וכו' כי בפרק הנ"ל לא דיבר מה' ת"ח רק מסתם אנשים וכנ"ל והראב"ד בהשגות הוקשה לי' כיון דכל עצם הוכחות הרמב"ם דמותר להסתכל בפני הפנוי' אם צריך לישאנה מחמת דאם לא כן האיך ידבר ע"ה להסתכל בה הלא אין אומרים לאדם חטא וכו' וכי בשביל דהוא צריך לאותה דבר לראות בה אם היא יפה ונאה יתיר וידבר אנשים אחרים שהם אינם צריכים לזה עכשיו דהא דמותר להסתכל בפני הפנוי' לכל אדם הוא רק לכל אחד ואחד כשצריך לי' לאותו מעשה ולא כשצריך לאתר יהא זה מותר וא"כ נשאר הקושיא דא"א לי' לאדם חטא וכו' על עמדו והסברא שכתבנו לדעת הרמב"ם שמצד שאינו אסור לי' להצורבא מרבנן אלא מצד מידת חסידות מותר לומר לאדם שהוא יעבור על המידת חסידות הנ"ל לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כיון דהוא בעצמו אין מותר לי' להסתכל על הפנוי' אלא בעת שרוצה לישא אותה ולא בפעם אחרת ומה לי' אדם אחר ומה לי' פעם אחר וזה וזה אסור לדעתי' ועוד הוקשה להראב"ד על פי' הרמב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל למה צריך הגמרא לומר דלהכי ידבר ע"ה בהדיה דילמא מחלפא לה מיני' דמוכת מזה דטעמא אחרינא איכא בגוויה בהא דידבר ע"ה דלדעת הרמב"ם הנ"ל הא הוא מטעם דהצורבא מרבנן יש עליו מידות חסידות ולא מטעם חיישינן לחלופי ועוד הוקשה לי' להראב"ד בסידור המימרא דאביי הנ"ל אחר השני מעשיות בההוא תברא הנ"ל והמעשה הנ"ל מסיק הגמרא דאע"ג וכו' כיון דדק דק וע"ז מסיק המימרא דאביי הנ"ל והלא טוב טוב הי' לי' להמסדר הש"ס להביא המימרא דאביי הנ"ל בסוף המעשה הראשון דמסיק דצורבא מרבנן אין דרכו למידק הלא דבר הוא:

לכן מכל הנ"ל התאמץ הראב"ד ז"ל להביא ממקום הנ"ל בעצמו ראי' להיפך מדעת הרמב"ם ולהשיג עליו שאדרבא שמוכח מכאן דאסור להסתכל בפנוי' אפי' לסתם בנ"א הגם שמותר ומחויב לראות את האשה בשעה שמקדשה אבל ראי' לחוד והסתכלות לחוד ולכן לא השיג עליו בפ"ג מה"א הנ"ל דהתם העתיק המימרא דרב יהודה אמר רב ובזה סבירא ליה כוותי' דאסור לקדשה עד שיראנה רק בזה שפסק כאן בהלכות א"ב הנ"ל שמותר להסתכל בזה השיג עליו דאי אמרת שמותר להסתכל בה מצד הדין רק משום מידת חסידות אסור בה הלא כיון דמסיק הגמ' משני המעשיות דתלוי ברצון הצורבא מרבנן ולפי דעתו דאם רוצה אומר דלאו אורחי' למידק ואם רוצה אומר דאורחי' למידק דכיון דרק דק וכיון דברצונו תלוי הדבר ואין איסור בדבר זה וא"כ הלא הדברים ק"ו ומה במקום שאין מוזהר עליו לדייק בנשים ומ"מ יכול לומר דדק כש"כ וק"ו דהיכא דמוזהר עליו ממימרא דר"י אמר רב האיך יכניס עצמו למידת חסידות הנ"ל ולדבר עמו ע"ה שאין צריך לזה ואדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו שמא ימצא בה דבר מגונה וכו' ולמה לא ישים עליה עין בעינא פקיחא על זה אלא ע"כ צריך לומר דאסור להסתכל בה מצד עצם הדין ולא משום מידת חסידות בלבד:

והא דידבר עמו ע"ה ולא יהי' אסור מצד שאין אומרים ליה לאדם חטא וכו' כיון דאיסור הסתכלות מונח על קרקפתא דאינשי באין שום חילוק לפי דעתו הוא טעמא אחרינא בזה דאם הי' כוונת הדברים דידבר הע"ה רק לראות ולהסתכל בה אם היא יפה ונעים וראוי להצורבא מרבנן הי' בודאי אסור לזה כמו לזה. רק עיקר הדברת הע"ה הוא מחמת שלא יחליפו אותה לי' ויצמח מזה ענין איסורא היינו שהצורבא מרבנן יראה אותה רק בראיה בעלמא ויקדש אותה ולאח"ז שנותנין לבתולה שנים עשר חודש ישכח התואר שלה ויחלפוה על אחרת וזו המקודשת יתירוה לעלמא ויתירו אשת איש לעלמא ועיקר כוונת הצורבא מרבנן שידבר עמו הע"ה הוא לעדות גמורה כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ"ד דיבמות (דף יז ע"א) וז"ל שם ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא (דרצה לומר סמכינן על עדות אשה וקרוב היכא דעדות אינה אלא גילוי מילתא בעלמא) אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מיבעי לי' לסהדא למיסהד בין מילתא דאיסורא בין במילתא דממונא אלא עד דבדק בהדי אחרינא דאמרינן בגט פשוט ההוא תברא וכו' ואמרינן נמי אמר אביי האי צורבא מרבנן וכו' דילמא מחלפי לה מיני' אלמא היכא דאיכא חששא דחשדא בין באיסורא בין בממונא חיישינן וכו' עיי"ש היטב:

אלמא דעיקר כוונת העצה של אביי שידבר ע"ה בהדיה הוא משום עדות גמורה ולהכי דייק הבעל העצה (דהיינו אביי) דילמא מחליפי לה מיני' ולענין עדות בודאי מותר להסתכל באשה להכיר אותה דעיקר השקלא וטריא בין הפוסקים הרמב"ם והראב"ד הוא באותו ענין גופא להסתכל אם היא יפה בזה יש סברא לחשש ומה אתבונן על בתולה אבל לראות ולהסתכל להתבונן בה אם היא זאת שלא יחליפוה אותה לאחר זמן ולא לענין להסתכל אם היא יפה או כעורה דמה איכפת לו להעד בזה אם היא יפה יפה לי' ואם היא כעורה כעורה לי' בודאי מותר:

דאם לא תאמר כן דאסור גם לענין זה לראות ולהסתכל האיך פסקינן בכל דוכתי דצריך להכיר אשה כמו בשובר ושאר דברים כמבואר באה"ע ובכמה מקומות וסמכינן על עדים כשרים דצריך שיאמרו שמכירין אותה בטוב הלא כיון שאסור להסתכל ולהכירה שלא תאמר שהיא אחרת א"כ אל תשת רשע עד אמר רחמנא אלא ודאי דמוזהר דמותר בזה לכן אמר אביי עצתו בזה שידבר ע"ה על ענין עדות דהכרה ולא לענין יפה וכעורה והא דאמר אביי בלשונו עם הארץ כיון שהוא רק משום עדות א"כ אין נפ"מ בין ת"ת לע"ה הוא מטעם אחר משום זילותא דת"ת קאתינן עלה לייחד אותו לעדות דאפי' אם יודע עדות אין מוכרת לבוא לב"ד ולהעיד אם הוא דבר שבממון כמבואר בכ"ז בחו"מ סי' כ"ח וכ"ש שלא לייחד אותו לכתחילה:

וא"כ לפי"ז יש לפשוט השאלה הנ"ל דאם האב של החתן רוצה לראות את הכלה של בנו בכדי להשתדך עמה מותר אפי' להסתכל בה אפי' אם הוא צורבא מרבנן כיון דהאב מחויב להשיא לבנו אשה מיקרי זה דבר מצוה ומותר מצד הדין כמו החתן בעצמו רק מצד מידת חסידות ראוי שלא יסתכל בה יותר מדאי אם הוא עושה זאת לראות ביופי' אבל אם חושש משום דמחליפי מיני' (כמו שאירע כמה מעשיות מזה בזמנינו) בודאי מותר וצריך לראות ולהסתכל בה שלא יבא מזה כמה קילקולים שיוצא עי"ז חששא דאיסורא וחששא דממונא וד"ל:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה