לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן יד
(שייך לאה"ע סי' צא)
שאלה. אשה אחת היתה חולה ר"ל ובהיות שתקפה עליה חוליה אמרה שאם ירצה ד' כשעמוד מחולי זה אחלק לחם ומעות בעד איזה סך מסוים לעניים והבעל היה בבית בשאמרה כן ולא אמר שום דבר ע"ז. ועתה כשנתרפאה האשה מחוליה שואל הבעל אם נתחייב ליתן מה שקבלה על עצמה אם לא והבעל הוא איש ממוצע לא עני ולא עשיר:
הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע
תשובה. דבר זה נתחיל בגדולים ונסיים מדברי האחרונים גרסינן בב"מ בפ' המקבל דק"ד ע"א ר' יהודה הי' דורש לשון הדיוט דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו (שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אינו יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני) וכן כל קרבן מקרבן שהיא חייבת (שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה. רש"י) שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא (ה"ג לה בתו"כ אמר ר"י לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכך היא כותבת לו אתראין דאיתא לי עלך מן קדמת דינא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה עדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהם שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה רש"י) (ועיין בנימוקי יוסף מה שפי' בגמרא הנ"ל בזה בשם הנב"ר) וסוגיא זו איתא בכמה מקומות במס' נדרים (דף לה ע"ב) ובנזיר (דף כד ע"א) ובירושלמי יבמות פרק טו הי"ג ובכתובות פ"ד ה"ח ובסוטה פ"ב ה"א ובתוספתא פ"ד דכתובות (אלא ששם הגירסא אמר ר' יהושע במקום אמר ר' יהודה בבבלי ובירושלמי) ובתו"כ פרשה ד' פרשה מצורע (עיין בהתורה והמצוה שם להגאון מלבי"ם מ"ש בזה) ועיי"ש בכל המקומות דחילופי גרסאות יש כאן (ובהתורה והמצוה הנ"ל מביא בשם שיטה מקובצת דנזיר דשני הענינים אחדים תחילה הוא כותב לה ואח"כ היא כותבת לו) ועיין ברש"י נזיר שם ד"ה דתניא שפי' שם פירוש אחר בדברי ר"י שכתב וז"ל שם שאם היתה עניה ונתחייבה קרבן עני ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שניסת לו הרי זה מביא קרבן עשיר על אשתו וכן בכל הקרבנות שהיא חייבת קודם לכן וכו':
ויש נפ"מ לדינא מהחילופי גרסאות הנ"ל שלפי גירסת רש"י ז"ל כאן בבב"מ הדין נותן שאינו מחויב לשלם כלום מהחיובים שנתחייבה קודם הנשואין ולפי גירסת התוס' כאן בב"מ הדין נותן שמחויב לשלם בעדה אפי' מה שנתחייבה קודם הנשואין כמ"ש התוס' מפורש בנדרים ד' הנ"ל תוד"ה מביא וז"ל שם יש ללמוד דאדם חייב לפרוע חובת אשתו שהיתה חייבת קודם שנשאה ולא נראה וכו' והא דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חובה לא יפרע אלא ממה שהכניסה לו וכו' אבל יותר ממה שהכניסה לו אינו פורע וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואם לאחר נשואין נדרה קרבן לא ישלם נדרה דאם לא כן יכולה להחריב בעלה ולפי גירסת הירושלמי (שהיא כמו גירסת רש"י כאן בב"מ) אינו חייב לשלם כלום שקודם נישואין עכ"ל התוס' שם (ועיין באה"ע סי' צ"א במ"ש הב"ש שם סקי"ג):
ודעת רש"י לענין דינא בזה צ"ע דסותרין זה את זה לפענ"ד שהרי כאן בב"מ דחה גירסת התוספות כאן בשתי ידים שכתב דלשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי וא"כ הדין נותן לפי דעתו שאינו מחויב לשלם בעדה שקודם נשואין ובנזיר כתב שמחויב לשלם החובות מהקרבנות שקודם נישואין אם לא שמוכרחין אנו לדברי הספר שם הגדולים שכתב שפרש"י על מסכת נזיר אינו מרש"י ז"ל ובזה ראיה מבוררת לדיעה זו כמ"ש הגאון בס' יד מלאכי ובעל ס' אורח מישור ובעל ספר מגילת סופר שסוברים כנ"ל כמו שהביאם הגאון בשה"ג שם ערך רש"י עיי"ש:
והנה ריש דברי ר"י הוא משנה ערוכה בנגעים פרק י"ד מי"ב ופסק הרמב"ם ז"ל שם בפירוש המשנה שלו כדברי ר"י וכן הביא ז"ל בחיבורו הגדול היד החזקה להלכה בפ"י ה"ו מה' שגגות וציין הכ"מ שם שהוא ממשנה דנגעים הנ"ל (אלא שממה שכתב וז"ל שם אע"ג דרבי קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עליה וכו' לכאורה עיין בסוגיא דנזיר היטיב ותמצא פלוגתא בזה וקצ"ע בזה ועיין בר"ן דנדרים (דף לה) הנ"ל תראה לפי גירסתו בתוספתא שרישא דמילתא הוא מדברי סתמא אלא בסיפא דמילתא מלפיכך אם פטרה וכו' הוא מדברי ר' יהודה וצ"ע ע"ז דהלא משנה מפורשת בנגעים דגם רישא דמילתא הוא דברי ר' יהודה עיי"ש וצ"ע ועיין בירושלמי יבמות פט"ו ה"ג בקרבן העדה שם במ"ש שם):
והר"ש ז"ל שם בנגעים הביא ספרי זוטא וז"ל תניא והביא את קרבנה עליה יכול אף בזמן שחללה שבת תלמוד לומר קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגעה וזיבתה ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו מרבה אני את אילו שהן באין לטהרה וממעט אני את אלו שאין באין אלא לכפרה עכ"ל (ועיין בילקוט פ' נשא על פסוק הנ"ל):
והתוספות בכאן בב"מ (וכן הוא בתוס' נדרים ד' הנ"ל תוד"ה מביא ובהר"ן שם ובתוס' נזיר וברש"י שם כמ"ש לעיל) כתבו וז"ל ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות פ' נערה דקתני התם אפי' אכלה תלב או חללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה קודם לא ישלם וכו' (עיין בהגהות בן ארי' על מס' ב"מ שמביא בשם בעל העיטור אות פ' פקדון בתחילתו וכתב שם ואחריות דהלואה שלותה כשהיא ארוסה קיבל עליו ולפ"ז לא קשה מה שהקשו התוס' כאן מהא דבב"ב דהתם שלותה קודם אירוסין איירי ועיין עוד בתשו' מהר"ם מרוטענבורג סי' תפ"ו וסי' תתי"ט):
ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטה תלוה ותשליך לאיבוד ותתחייבו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידנו ובנדרים ונדבות אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה וכו' והנה נהי דבקרבנות שבאין לכפרה יש פלוגתא בין הספרי הנ"ל ובין הירושלמי דכתובות הנ"ל דכתבו בלשונם אפי' אוכלה תלב או חיללה שבת (ודעת הרמב"ם ז"ל בזה לכאורה נראה שדעתו כדעת הספרי שכתב בפי' המשניות שלו וז"ל ואמר ר"י כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כמו כן כל קרבן שתתחייב ר"ל קרבן זבות ויולדת וכו' ומדכתב בלשונו הזהב ר"ל משמע דוקא הנך אבל לא אם חיללה שבת. אבל מלשונו שביד החזקה שלו משמע היפך מזה שכתב סתמא כל קרבנות ולא חילק משמע שאפי' קרבן חטאת חייב להביא שאל"כ צריך לפרש דבריו. שבחיבורו להלכה נפק לפרש ולא לסתום וצ"ע באיזה לשון יהא דבריו נתפסין אי תפוס לשון ראשון כידוע שפי' המשניות היה ראשון לחיבורו היד החזקה או תפוס לשון אחרון):
ודעת הרא"ש בזה איני מבין לפענ"ד שפי' הרא"ש על נגעים כתב וז"ל שם ודוקא קרבן לידה וזיבה ונגעים אבל אם אכלה חלב וחיללה שבת אינו מחויב להביא עליה עכ"ל והיינו כדעת הספרי הנ"ל ובפי' הרא"ש על נדרים כתב היפך מזה וז"ל שם וכן כל הקרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרה כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם. אבל לא נדרה קרבן דאם כן תדור בכל יום כדי להקניטו עכ"ל והיינו כדעת הירושלמי הנ"ל וצע"ג לפענ"ד:
(ולפי שערבים עלי דברי הגאון מהור"ר צבי הירש אב"ד דליווענהויף. וכעת הוא אב"ד דוואלקווישק אשר כתב אלי תירוץ נכון על הקושיא שלי הנ"ל. אתן ריווח בין הדבקים לפנות מקום בחיבורי הנ"ל. ולהעתיק בכאן מה שכתב לי ידידי הגאון הנ"ל לתרץ דבר זה בטוב טעם ודעת.) וז"ל אלי לכבוד ידידי וכו' וכו' כמהור"ר יהודא משה נ"י על דבר אשר הקשה לשאול דברי הרא"ש אהדדי דבפרק י"ד דנגעים משנה י"ב כתב דהבעל אינו מחויב להקריב קרבן חטאת קבועה עבור אשתו שאכלה חלב וכה"ג ובפרק ד' דנדרים (דף לה ע"ב) כתב מפורש דמחויב להקריב כל קרבנות עבורה אפי' חטאת חלב. באמת הקושיא תמורה בתחילת השקפה ויותר חימה על הרא"ש וכן על הר"ש שם בנגעים שכתב ג"כ כשיטת הרא"ש מהא דאיתא בגמרא דנדרים דף ל"ו מפורש שחייב להביא חטאת חלב עבורה. דקאמר התם (בד' לו ע"א) אלא מעתה יביא אדם חטאת תלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודה ונהי דעל שוטה לא משכחת לה כדמסיק שם בגמר' אבל בפקחת משמע להגמרא לסברא פשוטה שמביא עליה כדמוכח שם מפשט הסוגיא ועיין בהגהות הגאון רע"א שם וכן מפורש להדיא בירושלמי פט"ו ה"ג דיבמות וכן בירושלמי כתובות פ"ד ה"ח (ולזה רמזו התוס' בב"מ (קד ע"א) עיי"ש) מפורש דאפי' אכלה את החלב או חיללה שבת מביא עליה עיי"ש וכן בתוספתא פ"ד דכתובות מפורש להדיא דאפי' אכלה חלב וחיללה שבח מביא עיי"ש. אלא שנראה טעות שם דמוכח דגרס ר' יהושע ולפי גירסת גמרא דילן ובירושלמי שם הוא ר' יהודה. אבל על כל פנים מפורש להיפך מדעת הר"ש והרא"ש בנגעים הנ"ל. וזה תמוה האיך נעלם מהם כל המקומות הנ"ל:
לכן נראה לפרש וליישב. דהנה הר"ש הביא בשם ספרי דר' יהודה מקרא יליף לה דבעל חייב בקרבנות אשתו מדכתיב והביא את קרבנה דמאת מרבינן לכל קרבנות (ומהכא היה נראה להכריח כתירוץ א' שבתוס' די"א ע"ב ד"ה ור"ש שהקשו מר"י אר"י ותירץ בתירוץ שני דר' יהודה את לא דריש ואת דריש עיי"ש והכא הא כתיב את ולא ואת ועכ"ז הא דריש את לרבות שאר קרבנות וע"כ כתירוץ הראשון שם דר' יהודה את גבי סוטה דריש למילתא אחריתא) ומדכתיב קרבנה ממעטין שאר קרבנות ובאמת מה"ת לא יחייב הבעל בקרבנות אשתו כי אם אותם שהם לטהרה ולא באותם שהם לכפרה אבל הא דמחייב את עצמו בחוב כתובה כל אחראין דאית לך עלי בזה משעבד עצמו לכל קרבנות ולהכי ניחא דהתם במתניתן דנגעים דאקרא קאי שלא הביא שם במתניתן האי מסקנא דמסיק בתוספת' שכך כותב לה וכו' וע"כ מעיקר חיובא דאורייתא הוא ולהכי שפיר פירשו הר"ש והרא"ש דאינו מחיוב חטאת חלב וכיוצא שבאים לכפרה אבל בנדרים בגמרא דילן וכן בתוספתא ובירושלמי שהזכירו מתנאי כתובה שמתחייב ודאי חייב בכל הקרבנות אפי' בחטאת חלב ואשם וכיוצא ולהכי פי' שם הרא"ש שפיר שמחויב בכל הקרבנות וזה פשוט לענ"ד לתרץ כל הקישות הנ"ל:
אך אמנם קשה לכאורה דהא התם אקרא קאי למאי אתא זאת תורת היולדת ומשכת לה לענין שמה שבעלה חייב להביא עליה קרבנותיה א"כ ע"כ דבעינן שיהא חייב להביא מדאורייתא עבורה קרבנותיה דאי מדרבנן חייב תקשי אכתי קרא למאי אתא ואם כן באמת קשה למה מביאה הגמרא הברייתא דשם נראה לכאורה דרק מדרבנן נתחייב עפ"י תנאי כתובה ולא מדאורייתא עדיפא הוי ליה להביא מתניתן דשם איירי לענין חיובא מדאורייתא ועיין על הגליון שם הגהות הגרי"פ שציין ג"כ דהוא ברייתא מחמת שינוי הלשון שלא נמצא שם במשנה וקשה למה שבק מתניתן:
ועוד קשה דכאן כתב הר"ן דגם רבנן סבירא להו דחייב להביא קרבנות אשתו ולא הביא דר' יהודה רק משום דלא ידיע לן שמיה דת"ק ובאמת בנזיר (ד' כ"ד ע"א) מבואר ההיפך דקאמר התם מפורש דרק אליבא דר"י מחייב להביא ואליבא דרבנן פטור אם לא דאקני לה בפירוש עיי"ש (והיה אפשר לתרץ דהתם איירי בקרבנות נזירות וזה פטור. אבל בקרבן יולדת חייב לדברי הכל. משום שנזירות דבר שנידר ונידב הוא ולכן פטור. אך התוס' בב"מ דף ק"ד לא חילקו בזה עיי"ש) ואפשר הי' לומר דזה רק לר' יהודה דאיהו ס"ל דחייב בכל האחריות והיה בדין לחייב גם בנדרים ונדבות כולם ורק מטעם שלא תקניטנו פטור ולהכי בנזירות דלא שייך שלא תקניטנו דהא היא מצטערת בכך לכן חייב. אבל לרבנן דלא דרשי לשון הדיוט אינו מחויב מכח השטר אפשר דהא דחייב מטעם אשתו כגופו אפשר דרק בקרבנות שהוא גורם חייב ולכן בנזירות פטור וא"ש הסוגיא אכן משמעות הלשון לא משמע כן ועוד התו"כ מצורע מפורש דרבנן פליגי עליו עיי"ש:
ונראה לפרש דהנה התוס' בכתובות (ד' מ"ת ע"א) ד"ה וראב"י כתבו שם דגם לראב"י דדריש כל הפסוק דשארה כסותה ועונתה על כסות לחודא. מ"מ ס"ל דמזונות דאוריי' מטעם ק"ו א"כ אף אנן נימא ק"ו לענין קרבנות דמה לחיי שעה מחויב לחיי עולם לא כש"כ דהיינו מצות קרבנות שמחויבת להביאן דהוא חובת הגוף להביאן ועוברת עליהן בבל תאחר (ועיין בר"ה (ד' ו' ע"ב) בעי ר"ז אשה מהו בבל תאחר ועיין ט"א שם) כש"כ שחייב הבעל להביאן עבורה וכה"ג עביד ק"ו בברכות לענין ברכות התורה שיליף בק"ו מברכת הנהנין יעוי"ש:
ולכן נראה ברור שמחויב הוא להביא כל קרבנות שהוא לה חובת הגוף רק בנדרים ונדבות דאיכא טעמא רבה שלא תקניטנו שם פטרוהו חכמים להוציא מדין תורה וא"כ ר' יהודה ור' מאיר דהוא חכמים דיליה בכל מקום דסבירא ליה בכתובות דנ"ו דמזונות דאורייתא עיי"ש בענין המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דמוכח מפורש דס"ל דמזונות דאורייתא א"כ בודאי קרבנות מדאורייתא מחויב להביא עליה וא"כ תיקשי באמת לר' יהודה למה לו למילף מקרא דהביא את קרבנה דחייב בקרבנות אשתו תיפוק ליה בלא"ה חייב להביא מק"ו דמזונות (ואי תקשי מהא דאיתא בירושלמי דפיאה פ"ח דלמזונות חשוב הוה לבן עיר בשלשים יום ולענין שכר סופרים ומשנים י"ב חודש א"כ התם נמי נימא ק"ו לחיי שעה נתחייב בשלשים יום לחיי עולם לא כש"כ היינו שכר ת"ת יש לומר דלא דמי ענין חיוב צדקה לחוב אשתו דבצדקה מחויב להחיותו יותר מלקיים מצות ת"ת באחרים. אבל לענין חוב אשתו שיהי' נשתעבד לה לא מטעם מצות צדקה רק מטעם חוב שפיר הק"ו בדוכתיה קאי ויש לי ע"ז ראיות נכונות לא יספיק הגליון לבארם היטיב ועיין במג"א סי' תכ"ט ובפרמ"ג שם שעפ"י הירושלמי הנ"ל יש לבאר התם כוונתם היטיב ודו"ק):
ויש לומר דצריכא קרא לר"י למילף דחייב בקרבנות אשתו לענין שיהא נחשב כגופו ממש דאי מק"ו דמזונות אינו חייב גופו להביא כמו בכל מצות שעל גופו ממש רק חוב ושעבוד יש לו ליתן לה כמו חיוב דמזונות גופייהו דאינו רק חוב ושיעבוד שיש לה עליו ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל אי ילפינן מקרא דוהביא את קרבנה דהחיוב קרבנותיה מוטלת על גופו וכאילו הוא נתחייב באותן קרבנות מצד עצמו וכמ"ש הר"ש בנגעים דאשתו כגופו אם כן נתחייב בזה גופו להביאם לא בתורת חוב ושיעבוד בעלמא ונפ"מ לענין אם אין לו אם מחויב להשכיר עצמו להביאם דאי משום חוב ושיעבוד כמו חוב מזונותיה לשיטת הפוסקים דפסקו הובא דעתם בש"ע אה"ע סי' ע' דעל מזונות אינו מחויב להשכיר עצמו אם אין לו. כמ"כ על הקרבנות ג"כ אינו מחויב אבל אי נימא דהוא מטעם דמצוה עליה רמיא ודאי מחויב להשכיר עצמו להביא קרבנותיה כמו שהוא מחויב על שלו (ואף דלפי הנראה מש"ע או"ת סי' תרנ"ו דאין מחויב לבזבז על מצוה יותר מחומש וכמו כן נראה דהוא לכל מצוה א"כ גם לקרבנות עצמו ג"כ אינו מחויב להשכיר עצמו חדא דזה הוא רק תקנות אושא ולא מה"ת גם אפשר דלכפרה דיליה לא תיקנו ועוד דעת מהרש"ל שם אינו כן יעו"ש והא דמבואר לענין חנוכה וארבע כוסות דמחויב להשכיר עצמו דלכאורה משמע מזה דרק משום פרסומא ניסא הוא מחויב להשכיר עצמו ולא במצות אחרות כבר כתבתי בתשובה אחת באריכות דהוא רק במצות דרבנן ולא במצות דאורייתא והבאתי שם בתשובה הנ"ל ראיות הרבה לזה אכ"מ להאריך):
ועוד נראה דנפ"מ לענין מי שנשטתית אשתו דהוא פטור ממזונות אף היכא דאינה יכולה לקבל גיטה מדאורייתא דהיינו שנשטתית כל כך עד שאינה יכולה לשמור את גיטה וכמ"ש הפוסקים בש"ע אה"ע סי' ע' ובסי' קי"ט יעוי"ש באחרונים א"כ אז פטור מלהביא קרבנותיה אבל אי מטעם אשתו כגופו דמי מחויב להביא גם על שוטה דנהי דלענין חיוב מזונות כיון דרוצה לגרשה פטור ממזונות ומכל חיובי איש לאשה דהוא מחמת אקרובא דעתא ולא איכפת לן במה שאינו יכול לגרשה דהוא מסיבתה אבל לענין דברים דחשבינן אשתו כגופו ודאי גם אשתו שוטה היא כגופו דאכתי אגידא בי' והיא כאשת איש לכל דבריה ודאי גופו מיקרי ולכן חייב להביא קרבנותיה ולהכי צריך שפיר ר"י להאי קרא דוהביא את קרבנה עלי' לחייבו בקרבנות אשתו לענין הנ"ל
והשתא ניחא הכל דבאמת גם רבנן דר' יהוד' דהיינו ר' מאיר מן הסתם ג"כ ס"ל בעיקר חיובא דקרבנות דהבעל מחויב להביא על אשתו ורק דס"ל דהוא מטעם תוב ושיעבוד ולהכי אין מביא על אשתו שוטה כיון דפטור ממזונות ולהכי בהאי סוגיא דבעינן שיהא מביא קרבן על אשתו שוטה דרביה קרא דזאת תורת היולדת להכי מביא דר"י ובאמת עיקר סמיכתו על מתניתין דמהתם מוכח לה רק שלא הי' יכול ממתני' להביא דדילמא מחמת חוב ושיעבוד הוא ולהכי באמת בשוטה פטור להכי הביא מברייתא דתו"כ דהתם אקרא קאי ודרש וממילא מוכח דגם על שועה מחויב להביא:
ולפי"ז אין צריכין כלל לדוחק הר"ן דהי' יכול להביא מדרבנן דנהי באמת הוא כדברי הר"ן דרבנן נמי ס"ל דחייב להביא קרבנותיה מ"מ על אשתו שוטה אין מוכרח דחייב להביא מטעם שכתבנו דלא עדיף ממזונותיה דאתי מינייהו (והר"ן עצמו שהביאו לזה אפשר משום דס"ל דבעל חייב במזונות אשתו שוטה כשהגיעה לכלל אינה יכולה לשמור את גיטה דמדאורייתא אין יכול לגרשה וכמ"ש הב"ש בסי' ע' א"כ לרבנן חייב בקרבנותיה ולהכי כתב דלר"י הוא לאו דוקא. ואפשר לתרץ הא דשביק מתני' והביא הברייתא אליבא דהר"ן משום סיומא דברייתא דמשמע מזה דחייב גם לאחר שגירשה א"כ כש"כ דמחייב בשוטה על קרבן לידה מקודם שנשתטית אף דלגירושין קאי לולא דמעוכב מתקנת חכמים) ולהכי בנזיר דהתם איירי הסוגיא לענין אם נדרה בנזיר והפר לה בעלה והפרישה קרבן דבאמת אינה מחויבת בקרבן ורק אם תחול הקדושה בזה ודאי נפ"מ בין לרבנן לר' יהודה דלרבנן דהחיוב רק מטעם חוב ושיעבוד ולהכי ס"ד דלישנא קמא דלרבנן ודאי לא חל ההקדש כיון דאין לה חיוב על בעלה חובת הגוף רק חוב בעלמא וכיון דבאמת אינה חייבת לא חל הקדישה כלל אבל לר' יהודה הוי כמו שהוא בעצמו נדר בנזיר באופן כזה ולכן חל ההקדש ולישנא בתרא ס"ל התם דגם לר"י נהי דחייב חובת הגוף מ"מ כיון דבאמת אינה מחוייבת לא חל עליו שיעבודא כלל גם על גופו כיון דבטעות הוא עיי"ש היטב והסברא נכונה למעיין שם:
הנה הארכתי בזה הרבה לבאר כל הקושיות בסוגיא הנ"ל ולתרץ כל הגרסאות שיהיו מתאימים בתוספתא ותו"כ והירושלמי ורק מחמת נחיצת בעה"ד הוכרחתי לקצר וכאשר ירווח לי בע"ה אסיים כל דברי וכעת תקבלו החו"ש מאדון השלום כנפשו וכנפש הדו"ש צבי הירש חפ"ק ליווענהויף:
זה מ"ש לי ידידי עוז הגאון הנ"ל ותמצית תירוצו מצאתי אח"כ להגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה שלו על התו"כ וז"ל שם באמצע דבריו דשם דרש מלשון ובתו"כ דריש מקרא ואולי כיון להתירוץ הנ"ל. ונחזור לעניננו:
והנה כל השקלא וטריא במה שכתבתי עד כאן הוא רק אם הוא מחויב בקרבנות הבאים לכפרה אי לא אבל לענין נדרים ונדבות כו"ע מודים ולית דין צריך בושש שהוא אינו מחויב להביא בשבילה שהגם שמכל הדברים שנתבא' עד כאן מבואר מהפוסקים הראשונים הנ"ל שדעתם יותר נוטה שלענין קרבנות שבאין לכפרה צריך להביא דלא כהספרי הנ"ל. אבל לענין נדרים ונדבות כו"ע מודים שאינו מחויב להביא בשבילה וא"כ כש"כ בנד"ד שאינן אפי' בגדר נדרים ונדבות רק מענין צדקה קאתינן עלה וכמבואר בסוגי' דר"ה בדרשת הפסוק דמוצא שפתיך וכו' דצריך קרא יתירה להביא צדקה ולא מרבינן מקרא דכאשר נדרת נדבה דמרבינן שם מקרא הנ"ל נדרים ונדבות אלמא דצדקה אינה בכלל דנדרים ונדבות (עיין בש"ע יו"ד סי' רנ"ז ס"ג מ"ש בלשונו מלשון הרמב"ם ז"ל) וא"כ אי אפשר לחייב הבעל בנד"ד לחלק לעניים כפי מה שאמרה אשתו וכנ"ל:
ומעתה נסעה ונלכה מדברי הראשונים לדברי האחרונים מה שדיברו בזה שהב"י הביא בס"ס ע' באה"ע להשו"ת תרומת הדשן סי' רפ"ב והד"מ מביאו ביו"ד סי' רמ"ת וז"ל שם כתב בת"ה סי' רפ"ב קהל שעשו תקנות ותיקנו כל מי שיעבור יתן קנס וצדקה ועברה אשה אחת על התקנה ואין לה כלום חוץ משל בעלה חייב לשלם בעדה דנראה דהקנס בא לכפרה שעברה התקנה ודמי להאי דאמרינן בפ' התקבל (דק"ד ע"א) דבעל מביא הקרבנות שאשתו חייבת בהן כגון חטאתה ואשמה אבל לא נדרים ונדבות ולדברי התוס' אף אם נתחייבה בהן קודם שנשאת וכן פסק המרדכי והגהות אשר"י אבל רש"י פסק דוקא שנתחייבה בהן לאחר שנשאה וצ"ע אי הנדון דומה לראיה עכ"ל:
ובד"מ באה"ע סי' צ"א אות ה' כתב וז"ל כתב מהר"ם (רוטענבערג) פאדוא בתשו' סי' נ"ה על אשה שהיתה חייבת מס קודם הנשואין ונישאת שבעלה חייב לשלם דקלא אית ליה והוה כמלוה בשטר וכו' עכ"ל שם (ומ"ש החו"מ שם שבדרכי משה לא מצאתי זה (ר"ל החילוק שבין קודם נישואין לבין אחר נישואין) רק כתב סתם אין יכולתי להבין דברי קדשו שהוא לא עיין אלא בד"מ על אה"ע שם ואם היה מעיין בד"מ שעל היו"ד הנ"ל הי' מוצא הכל מבואר) ומתשו' של הת"ה הנ"ל הועתק הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' צ"א סעי' ד' להלכה (ובביאורי הגר"א שם סק"ט כתב ע"ז וז"ל וכמ"ש הסמ"ג בשם הגאונים דנשבע לעבור על תקנות הקהל הוי שבועת שוא דהוי נשבע לבטל את המצוה וכן נמי הקנס הוא לכפרה בשביל שעברה על התקנה וכו' עיי"ש) וכתב קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה אשה על התקנה בעלה חייב לשלם ע"כ:
והנה הגם דהרמ"א ז"ל כתב זה בלא חולק ונראה מזה דפסק בפשיטות דבעל מחויב ליתן בעדה הקנס שנתחייבה. אבל מאן יאמר לנו שסבירא ליה כן גם בצדקה דהדין ג"כ כן שצדקה יהיה כמו קנס שקנסות באין לכפרה אבל צדקה אפשר דאינן באין לכפרה ובקנס גופא כתב הב"ש סקי"ג ובט"ז סק"ג כיון שהבעל ח"ה גופיה לא החליט להלכה שכתב בלשונו לבסוף וצ"ע אי הנדון דומה לראיה היאך ניקום אנן ונילף מיניה הלכ' וא"כ כש"כ לענין צדקה וטעמא רבה איכא למימר בגווה כמ"ש התוס' בנדרים ונדבות כמ"ש לעיל ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא וכו' עיי"ש:
ובאמת כתב הט"ז דלא דמי זה לחיוב קרבן מה"ת כמו קרבן לידה או זיבה וה"נ באוכלת חלב והרי התוספות עצמם דחו זה שם וכתבו שא"צ לראיה שפטור והאיך ניקום אנחנו ונוציא ממון עכ"ל נלענ"ד דאין להוציא ממון ע"י כפייה בזה עכ"ל שם בט"ז. ומעתה מכל הלין מילתא הן מדברי הראשונים והן מדברי האחרונים הנ"ל אי אפשר לנו להוציא ולפשוט הדין בנד"ד על בוריו אלא דיש לעיין בזה דכל הסוגיא הנ"ל וכל הנאמרים עליה בזה עד כאן אינה דומה לכאורה לנד"ד דכאן הי' הבעל באותו מעמד בשעה שאמרה ושתיק לה אפשר דהסכים לדבריה בלבו ואינו יכול לחזור הגם שדברים שבלב אינם דברים הוא רק לענין דבר שבממון כמבואר בחו"מ סי' ר"ז ס"ד אבל לענין צדקה מבואר ביו"ד סי' רנ"ח סי"ג בהג"ה דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו הגם שהביא הרמ"א שם דעת החולקים ע"ז הלא מסיק שם דהעיקר כהג"ה ראשונה עיי"ש וגם אפשר דצדקה גופי' הוא ג"כ לכפרה וכמו שמצאתי בלקט הקמח שם שמביא בשם שו"ת בית יעקב סי' קס"ד וגם הב"ש בסקי"ג מביא עוד בשמו של התה"ד דאשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר ע"כ:
ופירוש דברי התה"ד הנ"ל נ"ל שבאמת אין שום סברא שהתה"ד הנ"ל יחלוק על התוס' שכתבו בפירוש אבל לא נדרים ונדבות דאל"כ יכולה להחריב בעלה אלא ר"ל תיכף לאחר הנשואין ועוד לא עמדה על דעת הבעל אם הוא מן הוותרנים או מן הציקנים ונדרה בפעם הראשון לצדקה הדין נותן כיון שהיא נושאת ונותנת בבית כיון שממכרה ממכר וכל מעשיה קיימים כמבואר באר היטב כל פרטי דין זה בחו"מ סי' ס"ב א"כ כש"כ בענין צדקה שמעשיה קיימים וזה דוקא בפעם הראשון אבל בנדרה והבעל מראה באצבע שאינו רוצה בכך ולא ניחא ליה בזה. בזה אין נדריה כלום להפריש מעות לצדקה כיון שיודעת אופיה של בעלה שלא ניחא לי' בזה בודאי אפי' נדרה אין הבעל צריך לשלם בעבורה מטעם סברת של התוספות הנ"ל שלא להחריב ביתו של הבעל:
ודוגמא לזה מצינו גבי אומדנות של עישור נכסים דמקודם שיודעין אנו את אומדנות שלו נותן להבת עישור נכסים ואם לאחר שידעינן אומדנות שלו הולכין אחר דעתו בין למעט בין לרבות כמבואר פרטי דין זה באה"ע סי' קי"ג עיי"ש וזה הפי' של תה"ד בלשונו מ"ש דיכול למחות לה להבא ר"ל שלא תדור עוד ואם נדרה אין במעשיה כלום מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר ר"ל מה שנדרה קודם שידעה דעת ואופיה של בעלה בזה צריך לשלם דכש"כ ממקח וממכר שלה וכנ"ל:
והנה מכל מה שכתבנו עד כה יש בנד"ד פנים לכאן ולכאן אכן בחו"מ סי' רמ"ג ס"ב בהג"ה כתב בשמי' דהמרדכי ס"פ הזהב דאשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה בעלה ואח"כ רוצה לחזור אם הוא מתנה לעני לא יוכל לחזור בו וכן העתיק דין זה בעצמו באה"ע סי' צ' ס"י בהג"ה וכתב צותה בעת חליה לתת כו"כ ממלבושיה ונתרצה הבעל או נתנה לעניים אינו יכול לחזור בו ואם לעשירים יכול לחזור בו:
ודברי הרמ"א שבחו"מ ושבאה"ע הנ"ל שניהם הם מדברי המרדכי דס"פ הזהב אלא שיש קצת שינוי לשון בין הג"ה דחו"מ ובין הג"ה שבאה"מ שבלשון של החו"מ היא שנתנה מתנה בשעת חליה וכו' ובלשון של האה"ע שהיא ציוותה בעת חליה לתת כך וכך מלבושיה וכו' לפענ"ד שהרמ"א ז"ל שמר את עצמו למה שכתב בעצמו בתו"מ סי' רי"ב ס"ב ב' דיעות. דעה הראשונה הוא באמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ודיעה השניה דלא זכו הצדקה בזה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם לא שאמר כשיוציא אילן זה פירות אתננם להקדש או לעניים חייב לקיים דבריו. לכן השכיל את עטו באה"ע שמיירי ממלבושיה שהוא דבר שב"ל כתב הלשון לתת כך וכך אבל בחו"מ שכתב מתנה סתם ואפשר הוא דבר שלב"ל ולפי דעת הרמ"א אינו קונה לכן כתב בלשונו שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה וכו' (ועיין בפ"ת סק"א שם ובסי' רי"ב סק"ט בפ"ח ובסי' רנ"ב בפ"ת סק"ב) והב"ש שם כתב בסק"מ דמה שכתב ונתרצה הבעל היינו דוקא בלא הפצרה שלה ור"ל דאם הפצירה בו עד שהסכים לדבריה מבואר ביו"ד סי' רל"ב סי"ז בהג"ה דמי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי הנדר אונס (וצ"ע מהדין שמבואר בחו"מ סי' רנ"ד שקנין שכ"מ עושים אפי' בשבת אפי' במקום שצריך קנין מן הדין משום טריפת דעת החולה אם לא יעשו כדבריו כמבואר בב"ב ד' קנ"ו ע"ב):
וגם מ"ש ונתרצה הבעל כתב ע"ז הט"ז שם שצריך שיאמר הן אבל שתיקה לא מהני ובס' אבני מילואים הניח דברי הרמ"א הנ"ל בצ"ע דאמאי אין הבעל יכול לחזור בו (ר"ל אפי' אמר הן) דנהי דנדר של האשה חייל ע"י ריצוי הבעל הא אפי' נודר בעלמא ומת אין היורשים חייבים לקיים נדרו ומצד הבעל שנתרצה ואמר הן וכו' כיון שלא אמר הבעל כשיבא לידי אתננו להקדש או לעניים לא חייל נדריה בסתמא דהוי ליה דבשלב"ל כמ"ש בסי' רי"ב ס"ז (ועיין בהג"ה שם אות וא"ו שכ' שם לתרץ הדין דהרמ"א הנ"ל):
מכל הלין אי אפשר לחייב בנד"ד את הבעל ליתן מה שנדרה האשה ולא דמי למ"ש הפ"ת ביו"ד סי' רל"ב הנ"ל סקט"ז בשם תשו' שבו"י ח"ב סי' פ"א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מוחה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מותה לצורך נשמתה וכו' וכתב שם דאף אם נעשה הדבר ע"י הפצרת האשה בחליה הוי נדר גמור ול"ד לדברי הרמ"א (דהנדר הוי אונס) מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפי' התרה לא מהני וכו' דהתם נדר הוא בפיו מפורש הגם שהיה הנדר שלו ע"י הפצרת אשתו אבל הוא היה הנודר משא"כ בנידן דידן שהיא נדרה ולא הוא:
והגם דפסק הרמ"א בסי' רנ"ח ביו"ד סי"ג בהג"ה דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו אפשר לחלק בין מה שהי' בלבו ובמחשבתו מצד התעוררות מעצמו ובין מה שבא מצד התעוררות ע"י אשתו מחמת חליה דאפשר דשתיק לה מחמת שלא רצה להקניטה ובר מן דין הא כתב הפ"ת שם סקט"ז בשם שו"ת אש דת סי' י"ד שהעלה שודאי כשאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהי' במחשבתו שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ונדבה ושבועה אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן צדקה רק שלא הוציא מפיו מה שרוצה ליתן או כמה ליתן וחשב במחשבתו כמה ליתן אז צריך לקיים מה שחשב עיי"ש:
רק מחמת שמכל הדברים הנאמרים בזה אי אפשר לעמוד על מיצוי הדין מחמת שיש פנים וראיות לכאן ולכאן וכנ"ל. לכן תמכתי יסודותי ואחזתי בזה דברי הספר יד שאול שכתב בכיוצא בזה על מה שכתב בפ"ת בסי' רי"ב בחו"מ סק"ט בשם מהרי"ט וקצוה"ח דנודר ומת אין היורשים חייבים בנדרו. וכתב ע"ז היד שאול ביו"ד סי' ח"ח אות ה' וז"ל ונפלאתי שכתב כן בפשיטות מה שהקדמונים והאחרונים לא הכריעו בזה ועדיין הוא מחלוקת גם הוי ספק ממון עניים וספיקא דצדקה אזלינן לחומרא עכ"ל לכן אחזתי ג"כ כמ"ש הגאון הנ"ל ופסקתי להשואל (ששאל ג"כ רק להלכה ולא לעצם המעשה שלא הי' ח"ו צר עיניו על העניים) שמהיות טוב שהבעל יתן הלחם או המעות לחלק להעניים כמה שאמרה ונדרה אשתו וה' ישלם לו בזה בודאי כפל כפלים ובחנוני לי בזאת אמר ה' כתיב: