לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן י
(שייך ליו"ד סי' קצו):
שאלה. אשה אחת הפסיקה בטהרה בלבישת לבנים כד"ת ולמחר נסעה על יום השוק וכשהיתה יושבת על הקרון הרגישה שוב ממנה דבר לח. רק שלא היתה לה פנאי וגם לא היה לה מקום מוצנע לבדוק עצמה תיכף כשנפתח מקורה בעת שיצאה הזיבה ממנה ולבדוק את החלוק אם היה דבר טמא או דבר טהור וכשבאתה לביתה שכחה לבדוק את החלוק והבדיקה עשתה כד"ת קודם חשיכה וגם למחר ומצאה טהורה, רק למחר בבוקר כשהשכימה מצאה את החלוק מלוכלך בכתם גדול יותר מכגריס ממראות הטמאות והשקילה בדעתה שהיא בודאי בא מפתיחת המקור של אתמול וזב על המקום הנ"ל כי אי אפשר שנפלה הדבר הזב שהרגישה מאתמול לארץ מחמת שבעת הזאת היתה יושבת בקרון והחלוק הנ"ל היה נקמט תחתיה וא"כ בודאי היא טמאה רק שהשאלה הוא אם תולין הכתם הנ"ל בודאי שנעשה מאתמול כנ"ל וא"כ אפשר לה לספור הז' נקיים מאתמול. או דילמא כיון שלא ראתה מאתמול החלוק ולא בדקה אותה אפשר שמה שהרגישה שוב ממנה הלך הזיבה למקום אחר ולא על החלוק או שהיה הזיבה ממראות הטהורות ונימוק והלך לה ומה שנמצא עכשיו כתם של דבר טמא הוא דבר חדש ונעשה בלילה ולא הרגישה כלל כמו כל כתם וא"כ צריכה למנות הז' נקיים מהיום ולא מאתמול כי בג' ימים הראשונים אין תולין בכתם כמבואר ביו"ד סי' קצ"ו ס"י בהג"ה:
לעולם ה' דברך נצב בשמים:
תשובה. במשנה דנדה (דף נט) אמרינן השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זו תולה בה. ובגמרא שם (דף ס ע"א) גרסינן ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב"ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולין בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וכו' ופירש"י בשני שלה אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואע"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע"ג דמקלקלה לה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא רבי אומר אינה תולה הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלה להך טפי מהך וכו' וגרסינן תו בגמרא בעי מיניה ר' יוחנן מר' יהודה בר ליוואי מהו לחלות כתם בכחם אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא מה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה חולה הכא דמעלמא קא אתיא לא כש"כ כי תיבעי לך אליבא דרשב"ג התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דמעלמא קאתי לא תליא או דילמא לא שנא אמר ליה אין חולין וכו' ועיי"ש כל הסוגיא הנ"ל ופסק הרמב"ם בפ"ט הכ"ט מה' איסורי ביאה כרבי מטעם דהלכה כרבי מחבירו והרשב"א והרמב"ן פסקו כרשב"ג להקל בספק של דבריהם:
ועיין במשל"מ מה שהאריך לפרש דעת רש"י ז"ל דלפי הנראה מפירש"י ז"ל שהוצרך לב' טעמים מה שתולה בזה יותר מבזו (א) מחמת דמעיינה פתות (ב) דתולה הקלקלה במקולקל והרשב"א בת"ה ובחידושיו לא הזכיר ולא הוצרך כלל לטעמא דמעיינה פתוח ומפלפל שם באריכות מאוד לפרש דעת רש"י בזה דכוונת רש"י הוא דהכא איכא אומדנא טפי לטמא להך דאשתכח כתם גבה מחברתה משום כאן נמצא כאן היו וכו' ולגבי הך אומדנא איכא נמי אומדנא אחריתי היפך מזה דאידך הוחזקה מעיינה להיות פתוח וכו' וכן בשומרת יום כנגד יום בא' שלה וכן הנדה הוחזקה כולם להיות מעיינם פתוח וכו' לכן סובר רשב"ג דתולין משום דתולין הקלקלה במקולקל וכו' והעיקר דרשב"ג ורבי בהא פליגי דלרשב"ג הוחזקה מעיינה להיות פתוח אף בשני ולרבי לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח אלא באותה יום עצמה שראתה וכו' וכן הוא מבואר בחידושי הלכות שם עיי"ש:
וכתב המשל"מ עוד דהנראה מדברי כל הפוסקים וכן מתבאר מדברי הטוש"ע סי' ק"צ וכן מתבאר מדברי הרשב"א בת"ה דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה תוך ימי נידותה הוא שתולה בהן לרשב"ג אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה וכו' וטעמא דמילתא משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה שעדיין טומאתה הראשונה קיימת תולין בה אף על פי שמפסדת אבל כשעברו ימי נידותה או ימי זיבותה אעפ"י שלא טבלה מ"מ טומאתה הראשונה כבר פקעה אלא שגזירת הכתוב היא דבעי טבילה ואם אנו אין תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומשום הכי שתיהן מקולקלות עכ"ל:
והנה מכל הסוגיא הזו וממה שפירשה בה בפרטות הדינים המתחלקים בזה. וכמ"ש המשל"מ הנ"ל באריכות גדול נשמע ג"כ למ"ש הרא"ש שם סי' ב' על מתניתין הנ"ל וז"ל שם פעמים שהאשה תולה בעצמה כגון אם היה לה חלוק בדוק ולבשתו בימי נדותה ואחרי טהרתה לבשתו ומצאה עליו כתם תולה בימי נדותה וכן כתב בהגמי"י אות ל' בשם הרמב"ן וכ"כ ה"ה בפ"ט מה' א"ב הכ"ט בשם המפרשים והרשב"א בת"ה ורבינו ירוחם וכן פסקו הטור והש"ע סי' ק"צ סמ"ד להלכה (ומ"ש שם הש"ך בסק"ס שמיירי שבדקה החלוק קודם ימי נידתה. אבל לא בדקה אותה כלל בלא"ה טהורה כמ"ש בסעי' ל"ט עכ"ל אפשר לומר דהגם דהדין דהש"ך הנ"ל דין אמת. אבל בלשון המחבר א"צ להעמיס כנ"ל. דיש לומר דמה שכתב המחבר ולא בדקתו ר"ל שלא בדקה אותו בבירור רק שהיה לה בחזקת בדוק וכמ"ש הט"ז שם סקכ"ה וסקכ"ט באריכות קצת לתרץ שלא תקשי הסעיפים הסעי' ל"ו בסעי' ל"ט אהדדי עיי"ש):
וא"כ לפי דעת הרא"ש הנ"ל דנדה בעצמה יש לה הדין גופה דתולה בעצמה. כמו הדין דתולה בנדה חברתה א"כ כמו דאינה תולה בנדה חברתה אתר שעבר ימי נדותה משום דכבר פקעה טומאתה הראשונה משום דמעיינה מכאן ואילך סתום ואין אנו מביאין לה טומאה מחודשת וכנ"ל במשל"מ הנ"ל. כמו כן בתולה בעצמה ג"כ הוא כך כיון שעברה ימי הנדה מעיינה סתום. והכלל בזה דמחלקינן הזמן בעצמה כמו שמחלקינן בינה לבין חברתה דבאותה העת שאינה תולה בחברתה דהיינו לאחר שעברו ימי נידותה אין אומרין שראתה מחדש. כמו כן אין אומרין בעצמה שלאחר שעברה ימי נדותה ראתה מחדש. וא"כ בנ"ד אין אומרים שראתה גם היום כיון שעברו ימי נדותה (שרגילה לראות רק שני ימים וכבר עברו ג' ימים מימי נדותה) רק דיש לתלות הכתם שראתה היום בראייה של אתמול והגם שראיה של אתמול לא בדקה תיכף מה הי' הדבר הלח שוב ממנה ואפשר שהיה דבר טהור. אבל כיון שהרגישה שנפתח מקורה קרוב לודאי שראתה דם טמא דרוב דמים טמאים בא מהמקור כמו שמבואר בפוסקים דהא אפילו בהרגישה שנפתח המקור ובדקה ולא מצאה כלום יש אומרי' שהיא טמאה כמ"ש המחבר בסי' ק"צ ס"א והוא מטעם דחזקה שראתה דם טמא אם לא שמצאה מראות כשרות כמ"ש הפ"ת בסק"ג א"כ ק"ו הוא מה התם שלא הרגישה רק שנפתח מקורה ולא הרגישה שזב ממנה דבר מה ויש שני ספיקות (א) שמא לא יצאה ממנה שום דבר (ב) ואפי' יצאה שמא יצאה דבר טהור ואפ"ה אמרינן שבודאי היה דבר טמא. מכש"כ בנד"ד שהרגישה שנפתח מקורה וגם יצאה ממנה דבר הזב בודאי תלינן שהיה דם טמא ותלינן הכתם דהיום בראייה דאתמול (שאתמול היה מעיינה פתוח ולא היום כמו בשומרת יום כנגד יום שאמרינן שרק ביום א' מעיינה פתוח וביום ב' לא אמרינן כן כמ"ש במשל"מ הנ"ל):
ועיין בש"ע אדמו"ר סי' קפ"ד שכתב וז"ל דרוב נשים יש להן ווסת שוה כך וכך ימים והוא המעיין סתים שנסתום בסוף ראיה עד שיחזור ויפתח בתחילת ראיה שנית. ואף שהנדה מעיינה פתוח כל ז' ימי נדתה מ"מ עכשיו שהטילו עליהם דין זבות יש להן דין זבות אף לזו משהפסיקו בטהרה עכ"ל. וכן כתב הגאון בחוו"ד בבאורים אות כ"ט וז"ל דנדות דידן שהן ספק זבות ולא ראתה רק פעם אחת אפי' ביום ז' אינה תולה בה דממנ"פ כבר עבר ימי זובה דאם בימי זיבה היא בשומרת יום סגי. ואי נדה היא בז' ימים עם יום הראיה סגי ואף דאנן מחמירין מ"מ כבר נסתם מעיינה וכן אפי' ביום שני אינה תולה כי שמא בימי זיבה היא ובשומרת יום כנגד יום נסתם מעיינה עכ"ל:
וא"כ בנד"ד ק"ו מנדון של הרא"ש הנ"ל. דמה בנידן של הרא"ש שאין לה שום ידיעה ולא שום הרגשה באיזה זמן ובאיזה יום ראתה מ"מ תלינן המציאות הכתם שהוא היה מזמן נדותה מכש"כ בנד"ד דאתמול ראתה בהרגשה בודאי תלינן מציאת הכתם היום בראייה דאתמול וכנ"ל. אלא דיש לעיין ממה שכתב הש"ך סי' ק"צ סקנ"א שבג' ימים הראשונים לא תלינן כלל בימים שבנדותה כמו שפסק בסי' קצ"ו ס"י בהג"ה בש"ך סקי"ג באריכות שלא תלינן בג"י הראשונים אף שיש לה מכה בגופה ויודעת שמוציאה דם עיי"ש:
רק שאפשר לומר בזה כיון שגדולי האחרונים חלקו עליו ופסקו כהרמ"א הנ"ל שתלינן אף בג"י הראשונים במכה שיודעת שמוציאה דם ולתלות בימי נדותה עדיף טפי ממכה שבגופה כמו שמבואר בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' מ"ה ובתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע ועיין בפ"ת סקי"ד ובפ"ת אה"ע סי' ס"ג ס"ג שיש כמה חילוקי דינים ובאיזה אופן תלינן אף בג"י הראשונים ומכש"כ לפי מה שנתבאר בתשו' חת"ס סי' קס"ה וכן בחוו"ד סי' קצ"ו בביאורי' אות וא"ו ובספר תורת השלמים שם אות י"ג דהחמשה ימים שקודם הז' נקיים שצריכה להמתין מחמת חששא דפולטות שכ"ז כמבואר בסי' הנ"ל סי"א עולה להג"י הראשונים (באופן היכא שבדקה עצמה במתכוין לזה לאחר ראייתה כמו הבדיקה של הפסק טהרה כמו שמבואר בפ"ת סי' קצ"ו סקי"ד בשם תשו' חת"ס סי' קפ"ז ובשם שו"ת עבודת הגרשוני סי' ע"ט ובסדרי טהרה ס"ק ל"ג ומבואר שם בחת"ס שאם אמרה ברי לי שבדקתי שפיר יש להקל והגם שאין יכולתי להבין דברי קדשם בזה. כיון שדרכה ורגילות שלה לראות רק שני ימים ואחר כך פוסקת לראות הגם שבנדה דאוריי' אמרינן שפתחה פתוח כל הז' ימים אבל עכשיו שבזמנינו הלכה שאפי' רואות טיפת דם כחרדל צריכה למנות ז' נקיים הוה לה כל דין זבה כמ"ש לעיל בשם שו"ע אדמו"ר. ואין לומר עכשיו שמעיינה פתוח כל שבעה כיון שפסקה לראות אחר שני ימים ולא גרע משומרת יום כנגד יום ואפי' בזבה גדולה היא בחזקת מסולקת בדמים רק בימי הנדות היא בחזקת מעיינה פתוח כל שבעה כמו שביאר בזה הראב"ד בספר בעלי הנפש. וא"כ למה צריך הבדיקה להיות דוקא יפה יפה כמו בדיקת הפסק טהרה וצ"ע לפענ"ד. ומ"מ מבטל אני דעתי לפני גדולי הפוסקים האחרונים) כיון שלאחר ראיית דם שני ימים או שלשה כהרגילה מעיינה סתום נחשבת לאחר ג"י הראשונים ותלינן במכה או בנדותה כנ"ל ובנדון דידן היתה מעיינה סתום קודם לכן כי האשה הנ"ל רגילה לראות כמו שני ימים מתחילת ימי הנדה וא"כ הי' ג"י עד הפסק טהרתה ואח"כ ראתה הראייה הנ"ל ותלינן הכתם בראייה של אתמול ונפל כאן הדין דג"י הראשונים כנ"ל. והגם כיון שראתה הראיה הנ"ל מאתמול לאחר הפסקת טהרתה לכאורה יש לומר שחוזר לכלל דהדין דבג"י הראשונים אין תולין והוא מטעם דמעיינה פתוח כיון שראתה בהרגשה בראיה דאתמול. דבהרגשה שזב ממנה דבר לח מקרי הרגשה כמ"ש האחרונים דשלשה מיני הרגשות יש וזה אחד מהם כמבואר באריכות בחו"ד סי' ק"צ אות א מזה. אבל זה אינו דבנד"ד נקרא לענין זה נסתם מעיינה כפי מה שבארתי לעיל מלשון המשל"מ הנ"ל ומלשון החוו"ד אות כט הנ"ל דבשומרת יום בב' שלה נקרא נסתם מעיינה רק באותה יום שרואה זה הוא שנקרא מעיינה פתוח:
וכן מבואר מלשון הרמ"א שם סעי' ב' שכתב בלשונו הואיל ולא ראתה רק יום אחד ור"ל להכי לא מהני בדיקת שחרית ולא אפי' בדיקת קודם מנחה קטנה (כמבואר בפ"ת שם סק"ב בשם הדגול מרבבה) של אותו היום מטעם שמעיינה פתוח עדיין כמ"ש. הבאר הגולה שם אות ה רק צריכה בדיקת בהש"מ דוקא ומ"ש הרמ"א דבג"י הראשונים אין תולין מיירי אשה שרגילה לראות כל הה' ימים (או כל הז' ימים באשה ההולכת בחומרת הרמ"א להמתין עד ז"י להפסקת טהרה) שבין תחילת ראיית' לבין הפסקת טהרה. להכי כל הג"י הראשונים אין תולין בכתמי' אבל באשה שאינה רואה רק שני ימים כבנד"ד שיש שלשה ימים עד הפסק טהרה (אף שלא נהגה בחומרת הרמ"א הנ"ל. שמנהגה רק להמתין חמשה ימים) שיש בה זמן לומר בה החומרא דג"י ימים עד הפסק טהרה כנ"ל בדברי האחרונים הנ"ל. בודאי אין לומר בה דאם ראה בתוך הז' ימי הנקיים יום אחד דשייך בה לומר עד פעם. שנית החומרא דג"י הנ"ל משום דהבו דלא לוסיף עלה כמ"ש כיוצא בזה הגאון בעל בנין עולם חיו"ד סי' מ"ב כיון דהא דאין תולין בג"י הראשונים הוא רק חומרת הגאונים עיי"ש:
וראיה ודוגמא לזה מצינו כאן בענין הדין דחשש פליטת שכבת זרע דצריכה להמתין עד יום ששי לשימושה ואז תפסוק בטהרה כמבואר בסעיף י"א בהג"ה וחזקה ביותר החומרא הנ"ל עד שהדין נותן שאפילו לא שמשה ואפי' אין בעלה בעיר ואפי' רואה רק כתם בעלמא אפ"ה צריכה להמתין החמשה או השבעה ימים שקודם הפסקת טהרה ומ"מ היכא דהתחילה למנות הז' נקיים ואירע קלקול שראתה בתוך הז"נ אין צריכה להמתין פעם שנייה הה' או הז' ימים הנ"ל אלא שבאותה היום שראתה צריכה לבדוק יפה להפסקת טהרה ותתחיל למנות תיכף הז' נקיים הנ"ל ממחרת היום ההוא וא"כ גם בחומרא הלזו דג' ימים הראשונים אפשר לומר דלא החמירו רק פעם אחת ולא שני פעמים דנקרא לענין פעם השנייה נסתם מעיינה וכנ"ל:
והגם שבררנו בעזר"ה עד כאן שיש להקל בנד"ד לספור היום דמציאת הכתם לז' נקיים שתלינן שהכתם הוא מראיה דאתמול כנ"ל אבל וכי בשביל שאנו מדמין נעשו מעשה ח"ו בענין איסור כרת רק זה נלפענ"ד כמעט ברור באם שאירע המעשה דנד"ד איזה ימים קודם שבת או קודם יו"ט בענין אם יחמירו עליה לספור מיום המחרת יעלה זמן טבילתה בער"ש או במוצש"ק או במוצאי יו"ט שצריכה עי"ז להיות רחוק החפיפה מהטבילה. מוטב לדחות החומרא דג"י הראשונים ותתחיל למנות מהיום ההוא ולקרב החפיפה לטבילה בכל מה דאפשר כמ"ש השל"ה הקדוש בענין מעשה שבא לידו והתיר שם ללבוש לבנים ביום ד' כדי שלא יבא החפיפה רחוק מן הטבילה כמבואר בפ"ת סקט"ו בסי' קצו עיי"ש:
וגם בכאן אפשר לומר כן כיון דעצם הדין דכתמים הם רק מדרבנן דמדאו' אינה טמאה עד שתרגיש כמבואר בפוסקים והדין דג' ימים הראשונים שאין תולין בכתם הם ג"כ רק חומרת הגאונים מוטב לדחות זה מפני זה הדין דצריך לקרב החפיפה להטבילה בכל מה דאפשר ולא משגיחינן כלל על החומרא דג"י הנ"ל כמ"ש בשו"ת חיים שאל סי' ט"ו מהגאון חיד"א דמייתי בשם מהר"ר צ"ץ דמאן דמיקל במצא כתם תוך ג' לתלות אפי' בטעם כל דהוא לא הפסיד כיון דבלא"ה רבים מקילין בכתמים תוך ג' והסכימו בזה חתנו הר"ר עבודת הגרשוני והר"ר מ"ט עיי"ש ומ"מ גם על זה אני מיראי הוראה אני ולכן לא החלטתי בזה הלכה למעשה וצריך עוד חקירת חכם בזה:
אחר זמן רב מצאתי דאתי לידי משמע שו"ת אבן שתיה ומצאתי שם תשובה אחת בסי' נ"ה כמו נד"ד רק קצת באופן אחר והמעשה דשם היה כך שלבשה לבנים והתחילה לספור ז' נקיים ובתוך ימי ספירתה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ותיכף אחר הבדיקה מצאה עליו דם וסתרה ספירתה וקודם הלילה בדקה עצמה מחדש והיתה טהורה רק הכתונת לא בדקה אז כי סמכה על מה שבדקה חותה בפעם הראשון וראתה כי היתה לבן ונקי ולא החליפה הכתונת והתחילה לספור הז"נ מחדש ובפעם השני ביום השלישי לספירתה מצאה על הכתונת כתם גדול אם יכולה לתלות ולומר שהכתם היה ג"כ מאז מעת שבדקה את עצמה בפעם הראשון ונמצא על העד ונימא כי היכא דמצאה על העד כמו כן אם היתה בודקת הכתונת היתה מוצאת ג"כ זה הכתם ותלינן הקלקלה במקולקל או לא:
וכתב לדעתי נראה דלא תלינן כי לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דסברי שאף במכה שבגופה ממש ואף אם מכתה מוציאה דם ג"כ מ"מ בג"י הראשונים לא תלינן דדם מכה הוא הכי נמי לא תלינן אלא אף לשיטת הפוסקים דתלינן מ"מ היינו דוקא ברואה דם ממש דהתם מצוי ג"כ שבעת הראי' נכתם ג"כ החלוק שלה משא"כ הכא דלא חזאי מגופה רק ע"י בדיקת העד שהכניסה לפנים ובלא העד לא ראתה מאומה לא דמי זאת כלל למכה שבגופה או לדם נדה היכא דמטפטפת מעצמן ודרכן ללכלך החלוק משא"כ היכא דבא הדם ע"י תחבולה אין הדרך כ"כ ללכלך והעיי"ש שהאריך בזה. ומזה נראה בעליל שהגאון הנ"ל יודה אם אירע לו שאלה כבנד"ד שזב מעצמה והרגישה ממקור שזב ממנה ולא ע"י תחבולה כבנידן דידיה בודאי היה מתיר דבר זה בפשיטות להקיל בלי שום פיקפוק. כנראה משטחיות התשובה שלו בפילפולו שם עיי"ש: