אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן ח

סימן ז חלק יו"ד

(שייך ליו"ד סי' קצ"ה):

שאלה. איש אחד גילח את שעדות ראשו ע"י ספר אחד וע"י סיכה פתאומית הוכרח הספר לעזוב את מלאכת הספירה באמצע הגילוח. ואין שם איש אחר שיודע מלאכת הספירה בשום אופן אם יש להתיר לאשתו העומדת כעת בעת נידותה לגמור את הגילוח הנ"ל או לא:

ידיך עשוגי ויכוננוני הביניני ואלמדה מצותיך.

תשובה. נידן זה צריך שני יסודות חזקות להשען ולבנות דייק עליה ואח"כ יצא הדין לאמיתו של תורה באיסור החמור הזה שהוא נוגע לאיסור גילוי עריות לדעת הרמב"ם ז"ל. והוא (א) צריך לבאר הדין דנגיעת נדה מה הוא (ב) אם יש חילוק באיסור הנגיעה הנ"ל לנגיעת גופו או נגיעת השערות או לא ונאמר בזה דהנה הטוש"ע יו"ד סי' קצ"ה ס"ב פסק שלא יגע בה אפי' באצבע קטנה ומקור לזה כתב הב"י שם דהוא מסדר אלי' המובא בשבת (ד' יג ע"א) מעשה בתלמיד אחד וכו' שאמרה ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי וכו' ובתוספות שם שמא הבאת ליה את השמן שמא הבאת את הפך ונגע ביך באצבע קטנה וכו' וכן פסק הרמב"ם בפרק י"א הי"ח מה' א"ב רק האיך האיסור של נגיעת הנדה מגיע לגדלות האיסור בזה יש פלוגתא בין גדולי הפוסקים הרמב"ם בפי"א הנ"ל ובספר מנין המצות שלו האריך מאוד לבאר האיסור הנ"ל שהוא מדאורייתא מפסוק לא תקרבו לגלות ערוה ולוקין עליו וכן הסכים ליה הר"י דילאון במגלת אסתר שלו באריכות והרמב"ן שם האריך להביא ראיות מוכרחות דזה האיסור הוא רק מדרבנן וקרא דלא תקרבו וכו' הוא אסמכתא בעלמא עיי"ש בדבריהם באריכות מזה:

ובעל זוהר הרקיע הסכים שם לדעת הרמב"ן עיי"ש ועיין בה"ה פכ"א מה' א"ב ה"א ומשטחית לשונו שם נ"ל שלא בא ה"ה בזה בעקיפין על דעת הרמב"ן לחלוק עליו ואפי' לדעת הרמב"ם שנגיעת נדה הוא מדאורייתא ונכנס בכלל גילוי עריות כבר כתב הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"י וכן כתב עוד בסי' קצ"ה סק"כ הנ"ל דזה הוא דוקא כשעשה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה עיי"ש והב"ש באה"ע סי' כ' סק"א השיג שם על הש"ך הנ"ל והביא תשו' הרמב"ן שכתב שדעת הרמב"ם הוא אפי' כשאין עושה דבר זה דרך תיבה (עיי"ש בביאור הגר"א שם) רק במגלת אסתר שם כתב בהדיא כדעת הש"ך שאין האיסור דנגיעה שייך אלא כשעושה זה דרך חיבה:

וכן הרדב"ז בת"א סי' ד' כתב דאיסור קריבה ודאי מדרבנן הוא דאי מדאוריי' הוא אפי' בשאר עריות נמי. ואם אי אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה שאסור ליגע בבתו ובאחותו ואף שבספר כנה"ג תמה עליו על הקושיא דלא שבקת חיי וכו' הנ"ל דלא קשיא דאפשר לחלק כמ"ש הש"ך בסק"כ וכו' עיי"ש אין זה תימא על הרדב"ז משום דחילוק של הש"ך לאו כו"ע מודים בזה כמ"ש בב"ש הנ"ל שמפורש כתב בתשובת הרמב"ן דלא כוותיה וכן נראה מתשובת אחרונים מהחוות יאיר שמובא ביו"ד סי' קנ"ז בפ"ת סק"א דאם עושה החיבוק והנישוק שלא בדרך חיבה הוא רק מדרבנן אף לדעת הרמב"ן ומשמע שם מלשונם שכתב וכש"כ שאין העכו"ם מבקש רק שיגע בה וכו' דנגיעת הנדה סתם הוא קיל יותר מחיבוק ונישוק דבחיבוק ונישוק אף שמותר מדאורייתא אם עושה שלא בדרך חיבה מ"מ הוא מגונה כמ"ש הכנה"ג שם:

ומכל האריכות הנ"ל יוצא לנו מזה ונראה בעליל שדעת האוסרי' הנגיעה וסוברים שהוא רק מדרבנן אף שאינם רוב בנין אבל הם רוב מנין כנגד דעת הרמב"ם ומגילת אסתר העומד תמיד להציל את הרמב"ם מהשגות הרמב"ן ומזה נתייסד לנו היסוד הראשון הצריך להיתר הנ"ל:

ומעתה נבוא לבאר וליסד היסוד השני של הבנין הנ"ל ובזה יצא אתר כך אי"ה הדין על בוריו. וזהו:

במסכת אהלות פ"ג מ"ג וכן הוא במסכת (נדה ד' נ"ה) ע"א אמרינן שם כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והציפורן ובשעת חיבורן הכל טמא והוא מטעם שאמרו שם שהשיניים, לא נבראו עמו והשער והציפורן משום שגזעו מחליף עיי"ש וכן הוא בנזיר (ד' נא ע"א) ובעי שם חזקיה שערו העומד לגלח ציפורן העומד לגזוז מאי מי אמרינן כל העומד ליגזוז כגזוז דמי או דילמא השתא מיהו מחוברין וסלקו שם בתיקו וכן פסק הרמב"ם פרק ג' הלכה י"ג מה' טומאת מת דשערו העומד להיגזוז וציפורן העומד להגזוז וציפורן העומד להנטל יש בהן ספק לפיכך הנוגע בהם הרי הוא ספק טמא עכ"ל שם וכן פירשו התוס' שם בנזיר תוד"ה בעי' כפי' הרמב"ם הנ"ל דהאיבעיא הנ"ל היה לענין טומאה וכן לענין אי נעשה השערות והציפורן גלגלין עיי"ש וצריך דעת הרמב"ם בזה דכאן פסק דטמא מספק והוא מטעם דלא איתברר כאן בסוגיא דנזיר הנ"ל אי אמרינן כל העומד ליגזוז כגזוז דמי או לא וסלקא בתיקו:

ובפ"ג מה' מעילה הלכה יו"ד פסק בפשיטות דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו והוא מסוגיא דסנהדרין (דף טו ע"א) (וכן הוא בגיטין דף לט ע"א) דמביא שם פלוגתת חכמים ורשב"ג דחכמים סוברין דהמקדיש את עבדו אין מועלין בשערו (דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע רש"י) ורשב"ג סובר דמועלין בשערו וקיי"ל דבשערו העומד ליגזוז פליגי וא"כ כיון שפסק דאין מועלין בשערו ע"כ משום דכל העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי ועוד קשה בלשונו הטהור שם שכתב המקדיש עבדו אין מועלין בשערו אף על פי שהוא עומד להיגזוז מפני שהוא מחובר בו וכ"ז שהוא מחובר הולך ומשביח עכ"ל והוא כמסקנת הסוגיא שם דקאמר שם נימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהם כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואמר ר' יוסי בר' חנינא בענבים העומדים ליבצור עסקינן מר סבר כבצורות דמיין ומר סבר לאו כבצורות דמיין (ומשני הגמרא) לא אפי' תימא ר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ התם כל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי אבל שערו כל כמה דשבקה להו אשבוחי מישבח:

ומבואר מזה דהך טעמא לא צריך אלא לר"מ דלרבנן א"צ להאי טעמא וא"כ כיון שפסק כחכמים למה ליה להאריך בשפת יתר ומצאתי אח"כ להלחם משנה בפ"ב מה' שכירות ה"ד שהקשה ג"כ הקושיא הנ"ל אבל התירוץ שלו שמתרץ דכתב הרמב"ם הטעם היותר מרווח אע"ג דלא צריך אלא לר' מאיר עיי"ש אין יכולתי להבין זה לפי מיעוט שכלי נגד דעת הגאון כמותו דידוע שלשון הרמב"ם הוא כמונה מרגליות ואין בו שום יתר אות וכש"כ תיבה וגם בכלל דעת הרמב"ם לית נגר ובר נגר דיפריקיניה שיהא כל דברי הרמב"ם ז"ל המפוזרים בכמה וכמה מקומות שיהא הכל עולה בקנה אחד שמכאן משמע דפסק כחכמים הנ"ל ובעצם הפלוגתא בדין החכמים ור"מ הנ"ל בטוענות עשר גפנים טעונות וכו' והלה טוען אינם אלא חמש וכו' יש מבוכה רבה האיך פוסק דבפ' ה' מה' טוען ונטען ה"ד נראה שפסק כר"מ וכ"כ בהשגות הראב"ד שם וה"ה מסופק בזה עיי"ש ובפ"א מה' מכירה הי"ז וכן בפ"ג שם הי"ז (ועיי"ש בכ"מ בפ"א שם) נראה שפוסק כחכמים שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ובענבים העומדות ליבצור כתב הר"ז כמטלטלין ובפ"ב מה' שכירות ה"ד פסק דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא חילק שם כלל עיי"ש בלח"מ באריכות:

ובכל הלכה והלכה דיקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור כדרכו בקודש לרמז בתיבות מיותרות או אות מיותר במה שיש לחלק בין דין לדין שלא תקשה מזה על זה עיי"ש בהנושא כליו אל מה ירמזון מיליו והטור בתו"מ סי' צ"ה סעיף ה' ו' כתב דדעת הרמב"ם דנשבעים על הענבים העומדות ליבצור בטענו עשר גפנים והודה ליה בחמש גפנים משום דכתלושין דמי (ועיין בתיו"ט בפ"ו ממס' שבועות ופ"ת מ"ז ממסכת ב"ב עיי"ש באורך) והרא"ש פסק דלאו כתלושין דמי ועיין בב"י שם ופרישה ודרישה שם באורך וכן פסק המחבר שם דדעת הרמב"ם כן ובסי' קצ"ג הביא הטור דעת הרמב"ם דלענין קנייה והאונאה דינן כמטלטלין וכן פסק בשו"ע והדרישה האריך שם וכן בסמ"ע בסק"ב לבאר דעת הרמב"ם והטור בזה:

והב"ח שם הניח כל זה בצ"ע משום דסותרת דעת הרמב"ם והטור בהרבה מקומות מסי' צ"ה ס"ב וסי' קט"ו ס"א וסי' קצ"ג ס"א וסי' רנ"ז ס"ב וסי' ש"א ס"ה וסי' שצ"ד ס"ה עיי"ש באורך ובמ"ש בסי' צ"ה בפירושו שם (ועיי"ש בש"ך סי' קצ"ג סק"א שמתרץ הצ"ע של הב"ח הנ"ל) ובש"ך סי' צ"ה סק"ט האריך מאוד באריכות גדול מזה להשיג על מפרשי הרמב"ם והטור בדעת הרמב"ם והביא הסוגיא דסנהדרין וסוגיא דגיטין הנ"ל וכן האריך הש"ך הנ"ל בסי' קט"ו סקי"ח וסקי"ט וכן האריך בסי' קצ"ג סק"א להשיג על מ"ש הסמ"ע שם בסק"ב באורך מזה ועיי"ש בכל המקומות שציינתי ובסוגיות הש"ס המדברים בזה ומקורם להדינים שציינתי שהוא כמעין הנובע וכמים שאין להם סוף מה שהקשו בדבריהם מזה על זה ומה שתירצו זה אל זה ומה שביארו בחילוקים על דעת הרמב"ם בזה ועפר אני תחת כפות רגליהם ואין אני כדאי להתעסק בדבריהם הקדושים שאחר כל הטירחות והאריכות שלהם אין יכלתי להבין מה שלא הביאו דברי הרמב"ם מה' טומאת מת הנ"ל שהרי האריכו כל כך וחיפשו חופש מחופש עד שלא נשאר כמעט מקום שלא נתבארו בדבריהם שם ובזה לא אישתמיט שום אחד מהגאונים הנ"ל להביא ולבאר דין דשערו העומד ליגזוז אי כגזוז דמי אי לא ולכן טמא מספק והא היא ג"כ בת בקתא דהענינים הנ"ל:

וגם צריך להבין דברי חז"ל הקדושים דבסנהדרין הנ"ל בהא דבעי ר' אבין שער העומד ליגזוז בכמה (פי' שהקדישן ובא לפדותן בשויו רש"י) כגזוז דמי ובשלשה או כמחובר דמי ובעשרה קאמר ע"ז הגמרא ת"ש המקדיש את עבדו מועלין בו רשב"ג אומר בשערו וקיי"ל דבשערו העומד ליגזוז פליגי ש"מ ור"ל דפשט הגמרא דדבר זה הוא פלוגתת תנאי היא וקשה מפני מה לא עשאו כן בסוגיא דנזיר הנ"ל בבעי' דחזקיה הנ"ל בשערו העומד ליגזוז וכו' ולהביא הפשיטות הנ"ל דהמקדיש את עבדו וכו' וגם הרמב"ם השמיט האיבעיא והפשיטות לענין שער העומד ליגזוז בכמה וכתב בפ"ח מה' ערכין ה"כ בסתם דבאדם צריך עשרה לפדותו ולא חילק כלל בין שערו לגופו הלא דבר הוא:

ונראה לומר בזה כדי להבין קצת דקצת דברי קדשו של הרמב"ם ז"ל בענין זה דעיקר ההשתלשלות מכל הנ"ל בענין השערות אי כגזוז דמי אי לא נובע מעצם דין ופלוגתת ר' מאיר וחכמים בענבים העומדות לבצור אי כבצורות דמיין הגם דדחה הגמרא שם אפי' תימא ר"מ וכו' זה רק שלא תימא דדבריהם אליבא דתנאי אבל באמת כל הסוגיות אי כגזוז דמי ואי כתלושין דמי וכדומה הכל נובע מהך פלוגתא דר"מ וחכמים הנ"ל וכדמשמע בכתובות (דף נ"א) ובתוס' שם ובדברי הר"מ וחכמים הנ"ל אין שום הכרע לדינא אי הלכה כמר או הלכה כמר דשקולים הם לדינא דיש לומר דהלכה כחכמים משום הכלל המסור בידינו דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן יש לומר בהיפך דהלכה כר"מ משום דסתם גמרא דפ' נערה שנתפתתה בד' הנ"ל משמע כוותיה וכמ"ש הרב המגיד שם בתר אוקימתא ולכן הרמב"ם גופיה לא הכריע בזה ולכן פסק דבעי' דנזיר הנ"ל כיון שהוא בעצמו לא עמד על סוף דעת התורה בזה האיך לפסוק להלכה על בוריו אי כר"מ או כחכמים לכן פסק לענין איסורא לחומרא דטמא מספק דילמא הלכה כחכמים דכמחוברים דמי ובזה ניחא קצת דבמאי דפסק הרמב"ם בכמה מקומות כר"מ ובכמה מקומות כחכמים משום כיון דבהלכה זו נשאר תלויה באויר ולא מפורש מה יעשו בו להלכה הניח דבר זה כל אחד ואחד כפי ענינו הנאות לי' וכמו שביארו מפרשי ונושא כליו ודגלו של הרמב"ם ז"ל:

ואני במקלי ובתרמילי אלקט ואתן קצת טעם לשבת לכל אחד ואחד מכל הדינים המבוארים בחו"מ מדעת הרמב"ם בענין זה והוא דמה שפסק בחו"מ סי' צ"ה ס"ב בענבים העומדות ליבצור דנשבעים עליהם כשאר מטלטלין הוא מטעם דעיקר מה שאין נשבעים על הקרקעות הוא מטעם גזירת הכתוב כמבואר בסוגיא דב"מ (בדף נו ונז) עיי"ש א"כ יש לומר בזה אין לך בו אלא חידושו כדאמרינן בעלמא בכמה ענינים שלא הוציא התורה משבועה רק קרקע ממש ולא דבר הנכלל בלשון קרקעות וכן מה שפסק המחבר מדעת הרמב"ם בפ' כ"א מה' מלוה ולוה דבעל תוב גובה מהלוקח מהפירות המחוברים אעפ"י שאינם צריכים לקרקע הוא מחמת התקנה הקדומה של נעילת דלת ואלמוהו רבנן לשיעבודא (עיין בה"ה ובלח"מ שם) וכן הוא בסי' קט"ו ס"א:

וכן מה שפסק המחבר בשם הרמב"ם בסי' קצ"ג ס"א בענבים העומדות ליבצור הרי הוא כמטלטלין לקנין וכן לענין אונאה לענין קנין היינו טעמא כיון שחכמים הוציאו מטלטלין מקנין דבר תורה שמעות קונות בהם ותיקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או משיכה רק שלענין קרקע הניחו על קנין התורה לכן דוקא קרקע גופיה הדין כן ולא הדברים הנכללים בלשון קרקע ולענין אונאה טעמא בזה הוא כיון שדין מה שאין אונאה לקרקעות הוא רק גזירת הכתוב כמבואר בסי' רכ"ז סכ"ט והוא מסוגיא דב"מ הנ"ל א"כ נאמר בזה ג"כ דאין לך בו אלא חידושו כמ"ש לעיל בטעמא דסי' צ"ה (ועיין בקצות החושן סי' צ"ה אות ד' מ"ש בזה):

ומה שפסק המחבר בסי' רנ"ז ס"ב גבי הכותב נכסיו לבנו ומת האב והניח פירות שהגיעו ליבצור שהם של יורשים ולא של בן היינו טעמא כיון דירושת היורשים הוא מן התורה ומה שכתב לבנו בחייו הוא זוכה רק משום מתנה לכן די לי' לזכות רק במה שנקרא קרקע בעצם ולא במה שהוא נכלל רק בלשון קרקע וכנ"ל ומה שפסק בסי' ש"א סעיף ה' בשם הרמב"ם מסוגיא דשבועות (דף מ"ב) דהמוסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע אפילו ענבים העומדות ליבצור היינו טעמא שאני התם מכל מה שאמרנו ששם יש לכה"פ לכל אחד ואחד טענות ותביעות אחד על חבירו לכן אמרינן גביה אין לך בו אלא חידושו וכנ"ל אבל זה השומר מה שייך שום טענות ותביעות בעצם הענין על בעל הפקדון (דכל השקליא וטריא בשומר ומפקיד הוא רק שזה טוען ששמר כראוי וכדין וזה טוען להיפך) דמה שמסר לי' הוא תובע ממנו והוא חייב להחזיר לי' כמו שקיבל וזה נכלל במה שכתב הטור בסי' צ"ה בשם הר"י הלוי (וכן הוא בבאה"ג שם בסי' ש"א אות יו"ד) לכן כמו שפוטר התורה משבועה לגבי קרקע כמו כן לגבי ענבים העומדות ליבצור (ועיין בנתיבות המשפט סי' צ"ה בבאורים או"ק א' שכתב דבתומים תמה ע"ז הסברא המובא בבאה"ג הנ"ל והוא האריך לדחות התמיה הנ"ל עיי"ש):

ומעתה כיון שיישבתי כפי קטנות שכלי כל המקומות הסותרים לכאורה בדעת הרמב"ם ונראה שכל הפוסקים שלו הוא מחמת שהוא בעצמו לא סמך לפסוק כאחד מהם או כר"מ או כחכמים אלא דספוקי מספקא לי' היאך לפסוק ופסק בכל אחד ואחד כפי הנאות הענין וכנ"ל לכן זה היה יכול לעשות רק בדיני ממונות אבל לא לענין איסורא לכן בהדין דהלכות טומאת מת הנ"ל שבק הרמב"ם ז"ל על מעמד הראשון שלא נפשטא האיבעיא בנזיר הנ"ל אי השער העומד ליגזוז אי כגזוז דמי או לא ופסק דהוא טמא רק מספק ומה שלא פשט הגמרא דנזיר האיבעיא כמו שעשו בסנהדרין הוא משום דכיון דסוף סוף לא נפשטא שם האיבעיא בשער העומד ליגזוז אי כגזוז דמי בעצם רק שנפשטא שם דהוא פלוגתת התנאים ובפלוגתא הנ"ל ג"כ אין הכרע בש"ס האיך הלכה אי כזה או כזה דזה הפלוגתא תליא בפלוגתת הר"מ וחכמים הנ"ל וכמו דאמרינן שם נימא כתנאי וכו' ובעצם הפלוגתא דר"מ וחכמים אין הכרע כמו כן בפלוגתת התנאים הנ"ל אין הכרע הגם דדחיא הגמרא שם אפי' ר"מ וכו' אין הכוונה בזה הדחיה שדחה שאין פלוגתת התנאים חכמים ורשב"ג לענין השערות תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים אלא הכוונה דלדידן באמת תליא זה בזה דהני תנאי כהני תנאי אלא שר"מ בעצמו אינו מוכרת לומר שהדין שלו תליא בפלוגתת התנאים שהוא יסבור שכו"ע מודים לדין שלו כנודע בכמה סוגיות הש"ס באופן זה:

ומזה הטעם עצמו לא העתיק הרמב"ם הדין גבי ערכין דצריך עשרה או שלשה לפדיון השערות היכא דהוקדש השער כיון דסלקו בתיקו בסוגיא דנזיר אם הוא כמחוברין דמי או לא ובכאן ג"כ לא נתברר הלכה כמי וכיון שלא יהי' מזה שום איסור אם יצטרכו לפדות בעשרה ולא בשלשה לכן סתם שם וכתב דצריך עשרה באדם לערכין ולא חילק בין גופו לשערו וכנ"ל ומה שפסק בה' מעילה בפשיטות דאין מועלין בשערו כחכמים וקיי"ל דבשער העומד ליגזוז פליגי וכפי מ"ש עד כה לא נפשט ההלכה אי הלכה כחכמים או כרשב"ג אבל בזה הקושיא מיישב הרמב"ם בעצמו בלשונו הטהור ביתר לשון מ"ש וכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח הגם שהטעם הנ"ל א"צ אלא לר"מ וכנ"ל בלח"מ והוא דנראה לי לומר בזה דבר נאה ומתקבל דס"ל להרמב"ם ז"ל דסברת הגמרא דבשער כל כמה דלא שבקה לה אשבותי משבת לא שייך אלא דוקא גבי עבד כדאמרינן במס' ב"ק (דף פו ע"א) בסוגיא שם דאם אדם אחד סכה לעבד של חבירו בסם על ראשו שאין סופו לחזור שחייב בשבת משום דצריך לרקד בראשו ולנדנוד שער ראשו בריקודו וכמו דאמרו עבדא דמרקוד ביני כובי עיי"ש ובטור חו"מ סי' ת"כ סעיף י"ב בשו"ע שם:

ונראה מזה דבעבד שייך הטעם דכמה דשבקי אשבוחי אשבח אבל בשאר בני אדם לא אמרינן זה דאדרבה אמרינן גביה כמו דאמרינן בעלמא דכל מה שפוגם בבשר משביח בעור והכי נמי כן דמה שמשבח בשער אם שבקה לה פוגם בתואר הפנים דאדרבה משו"ה הדין במלך שצריך להסתפר בכל יום משום מלך ביופיו תחזינה עיניך וכו' וכה"ג מערב שבת לער"ש וכהן הדיוט אחת לל' יום כמבואר בסנהדרין (דף כב ע"ב) ופסק הרמב"ם כן בפ"ב מה' מלכים ה"ה ובפ"ה מה' כלי המקדש ה"ז ובפ"א מה' ביאת המקדש הי"א ובשאר בני אדם מובא באו"ח סי' ר"ס ס"א בהג"ה דאם היו שערות ראשו גדולות מצוה לגלחן והוא מא"ז פ' אלו מגלחין ובס' יסוד ושורש העבודה מביא בשם ספר הזוהר פ' בהעלותך שיזהר האדם מאוד שלא לגדל פרע שער ראשו יותר מדאי אלא יגלחם בכל ששה או שבעה שבועות עכ"פ עיי"ש רק דגבי האבל דאין משגיחין על היופי שלו אדרבה דיש לנוול את עצמו התם הדין דאסור בתספורת כמבואר במ"ק (דף יא) ובש"ע יו"ד סי' ש"צ סעיף א' ומ"מ הדין באבל עצמו עד שיעור שלשה חדשים הוא שיעור גערה כמ"ש בסעיף ד' הנ"ל:

להכי בבעיא דנזיר דמיירי שם משער שאר בנ"א ששם לא שייך כלל דכל כמה דשבקה וכו' דשם מיירי קודם המיתה וכדפירש"י שם דאדרבה הדין מבואר בש"ע יו"ד סי' שנ"ב ס"ד בשם הטור בשם הרמב"ן בשם מנהג כל ישראל שגוזזין שערו קודם הקבורה עי"ש וכיון דסלקו בתיקו פסק שטמא מספק ולגבי מעילה פסק דכל כמה דמחוברין לאו כגזוז דמי דשם מיירי לענין עבד ובעבד שייך דכל כמה דשבקה אשבוחי אשבת:

והנה אחר שבררנו והכינו השתי היסודות שצריך להבנין הנ"ל נבוא להתחיל עיקר הבנין להשאלה בנד"ד וזהו. דהנה מבואר בסוגיא דברכות (דף יט ע"ב) דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה (וכן הוא במנחות (דף לד ע"ב) ג"כ בענין כבוד הבריות) ומסקנא שם דבדבר שהוא מן התורה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד' רק בדבר דרבנן התם דוחה כבוד הבריות וכן פסק הש"ע או"ח סי' י"ג דאם נודע לו בשבת והוא בכרמלית שהטלית שעליו הוא פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות (ועיין בס' מלא הרועים ערך כבוד הבריות מ"ש בזה ועיין ביו"ד סי' שנ"ב בהג"ה שם) וא"כ בנד"ד כיון שגילח חצי ראשו וע"י אונס לא נגמר התספורת ואין שם איש אחר שיגמור הגילוח אם ישבוק לו כך ויוצא כך לשוק בין הבריות אין לך חוכא וטלולא וכבוד הבריות יותר מזה ודמיון ראיה יש לזה כדאשכחן גבי סנחריב בסנהדרין (דף צו ע"א) עיי"ש וכן הוא המנהג בדיני המלכות יר"ה דמי שנתחייב להיות גולה במדינות רחוקות (סאביריא) מגלחין אותו בתחלה את חצי ראשו לסימן בזיון כנודע:

וא"כ כיון שהאיסור של נגיעת נדה הוא לכמה פוסקים הרוב מנין שהוא רק איסור דרבנן בודאי לדעתם יש בו משום כבוד הבריות שדוחה האיסור דרבנן הנ"ל ואפי' לדעת הרמב"ם שפסק שנגיעת נדה הוא מדאורייתא (ובדאורייתא אין כבוד הבריות דוחה כנ"ל) אבל כיון שאינה צריכה לנגיעת גופו של בעלה אלא לנגיעת השערות שלו דסלקו בגמרא בתיקו אי הוה חיבור לגוף בשערות העומד לגזוז חצי האחרון כנ"ל מטעם כבוד הבריות ובזה אדרבה חשיב יותר מהעומד ליגזוז בסוגיא הנ"ל דהתם פירש"י שכבר שילח פרע וראוי להסתפר עכ"ל אבל אינו מעכב על יום או יומים אם יעמוד כך בלא גילוח ובכאן מוכרח תיכף ומיד להסתפר משום חוכא דעלמא א"כ ממילא שבנו לכלל שאמרנו בגדול כבוד הבריות שדוחה להאיסור דהעומד ליגזוז שמא לאו כגזוז דמי ושיהא דינו כמחובר כיון שהדין הנ"ל סלקו בתיקו אי כגזוז אי לא וכפסק הרמב"ם בעצמו בטומאת מת הנ"ל דטמא רק מספק ואף שהוא ספיקא דאורייתא:

אבל כיון דבדעת הרמב"ם איירינן כאן ודעת הרמב"ם ידוע דסובר דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן לחומרא אבל מדאורייתא ספיקא דאורייתא לקולא כמבואר בס' מלא הרועים הנ"ל ערך ספק דאורייתא ע"ש ואף דבאות י"ד שם נסתפק אם מותר לעבור מפני כבוד הבריות על שלשה עבירות החמורות ע"א וג"ע וש"ד עי"ש ולדעת הרמב"ם הא איסור נגיעת הנדה הוא מדאורייתא וכנ"ל זהו אם הי' השאלה בנ"ד בנגיעת נדה בגופו אבל נד"ד לענין השערות נשאלה ונגיעת השערות הוי ספק אי שייך בה נגיעה אי לאו וכנ"ל וספיקא דאורייתא מדאוריי' לקולא לדעתו א"כ הוי לי' דבר דרבנן ודוחה כבוד הבריות הנ"ל להאיסור דרבנן הנ"ל ואף דמסיק המלא הרועים הנ"ל שם אות יז דגם באיסור דרבנן בקום ועשה ובביזוי וגנאי קטן אין כבוד הבריות דוחה אותו עיי"ש אבל בנד"ד זה נקרא גנאי גדול להיות יושב והולך בין הבריות מגולח בחצי הראש ואף שהביא בשם הר"ן סוף פ' המצניע שלא התירו משום כבוד הבריות רק בדבר שעיקרו מדבריהם כגון כרמלית אבל בדבר שעיקרו מן התורה כגון הוצאה לרשות הרבים אף שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו אסור אלא מדרבנן לא שרינן מפני כבוד הבריות דמי מפיס אם הוא צריך לגופה אם לא עיי"ש באות כ"ד שם:

א"כ לפי זה אפשר כיון שעיקר נגיעת נדה הוא מה"ת לדעת הרמב"ם הגם דמצד אחר הוא דרבנן כמו בנגיעת השערות וכנ"ל לא שרינן משום כבוד הבריות אבל באמת יש לחלק דעד כאן לא קאמר והצריך להר"ן שלא יהי' הדבר עיקר מה"ת היינו שהוא הדבר בלי שום חולק שהעיקר הוא מה"ח אבל אם הדבר יש בו חילוקי דיעות אם עיקר האיסור הוא מן התורה או אם הוא מדרבנן לא קאמר הר"ן בזה מידי דכך משמע מלשונו דקאמר דמי מפיס וכו' וגם כאן מי מפיס דהוא מן התורה דילמא העיקר האיסור הוא מדרבנן וד"ל:

ואפשר עוד לומר בזה שלדעת הרמב"ן יהי' ההיתר לנד"ד משום תרתי מילי והוא שאפשר שדעת הרמב"ן בהא דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא או רק מדרבנן לחומרא שמדאורייתא גם ספיקא לקולא יסבור כדעת הרמב"ם הנ"ל שמדאו' לקולא (ואין יכולתי להבין דברי המלא הרועים הנ"ל מ"ש בערך ספיקא דאורייתא באות ט"ו וכתב שם דכל מאן דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר ס"ל דספק מן התורה לקולא וא"כ משמע דה"ה דמאן דס"ל דספיקא מה"ת לקולא יסבור נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר והלא הרמב"ם דהוא אחד המיוחד דס"ל דספק מה"ת לקולא ומ"מ פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ד' ס"ה וסעי' י"ט וצ"ע קצת בזה) וא"כ יש להרמב"ן היתר בנ"ד בשתים (א) שנגיעת איסור נדה בגופו הוא רק מדרבנן כפי שיטתו וגדול כבוד הבריות. (ב) שהשערות שבראש עומד ליגזוז וכגזוז דמי ואינו כמחובר לגוף ובפרט שנגזוז חצי הראש שבודאי הנשאר כגזוז דמי דבודאי עומד ליגזוז וכנ"ל בדעת הרמב"ם:

ויש לי להביא ראיה ע"ז דכל העומד בודאי ליטול משם לא חשיב כלל אפי' בעודו עומד שם כמו בכאן גבי שערות הנשאר בלי גילוח והוא ממשנה דאהלות פי"ג משנה ה' ו' ואלו ממעטין וכו' ולא תבואה שבחלונות וכו' ופירש הרמב"ם שם וז"ל והגם שעכשיו עומדים העשבים בחלון מ"מ אין ממעטין לחלל טפת משום דכיון שבודאי יטלו משם (וכמו שמפורש בסוגיא ב"ב ד"כ ע"א דכיון דהתבואה קשה לכותל אם עומדת סמוך לכותל ורישא מיירי דעומדין העשבין רחוק קצת מן הכותל עיי"ש בסוגיא) הו"ל כאלו אין שם כלל וכנטול דמי עכ"ל וכמו הסברא דאמרינן בכל הש"ס כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ביה וגם קצת דמיון ראי' לזה מהא דסי' ש"א באו"ח סעי' ל"ח בנידן ציצית פסולים ודעתו להשלים עיי"ש כתב ע"ז הח"א בכלל נ"ו סקי"ד דמשיחה או קרס שנפסק המשיחה והקרס מצד אחד תליא בדין בדעתו להשלים אם דעתו להשלים אסור לצאת בו ואם אין דעתו להשלים בטל הוא לגבי הבגד ונראה כמו שאינו שם ומותר לצאת בו עיי"ש:

ומעתה שבאנו לנ"ד שמכל מה שבארנו וביררנו והרחבנו עד כה יוצא לנו הדין מפורש דמותרת האשה הנ"ל לגמור התיספורת לבעלה הנ"ל וכמו שפסק הרי"ף והרא"ש בסוף מ"ק בשם הירושלמי והועתק להלכה בש"ע יו"ד סי' ש"צ ס"ב דמי שישב לגלח ואמרו מת אביו הרי זה משלים את ראשו וכתב המרדכי ע"ז דהוא משום גדול כבוד הבריות ובנ"ד יש ג"כ כבוד הבריות וכנ"ל רק באופן שיראה להשגיח שלא יגע בידיה בגופו שבזה יפול ח"ו באיסור נדה הן לדעת הרמב"ם והן לדעת הרמב"ן שעל כל פנים יש לדעתי איסור דרבנן והגם שע"י מלאכת הגילוח אי אפשר לה להזהר לנגיעת בגדים זו לזה ולכתחילה בודאי צריך ליזהר בזה כמו שפסק הרמ"א ביו"ד סי' קצ"ה ס"ה דאם הולך עם אשתו מעיר לעיר לצרכיו דמותר רק שישבו בדרך שלא יגעו זה בזו והוא מת"ה סי' רנ"א ומשמע מלשונם שם שצריך ליזהר שהבגדים לא יגעו זה בזה אבל בדיעבד כזה כבנד"ד אין לחוש לזה דעיקר האיסור דנגיעת נדה הוא דוקא גופו בגופה ממש ולא ע"י נגיעת בגדים דאם יהי' האיסור ע"י בגדים נמי כמו בגופו א"כ בסוגיא דשבת (דף יג) הנ"ל דקאמר הוא בבגדו והיא בבגדה אסור וקאמר ע"ז ופליגא דר' פדת וכו' האיך פליג ר' פדת ע"ז ועוד דפסק הש"ע בסי' קצ"ה הנ"ל בסעי' וא"ו דאסור לישן עמה במטה אפי' כל אחד בבגדו והוא רק מטעם לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עיי"ש הא בשינה הרגילות הוא להתהפך הבגדים ולהתגלגל זה עם זה (עיין ביו"ד סי' ק"צ סעיף נ) וא"כ הו"ל ע"י זה נגיעה ממש ע"י בגדיה אלא דמוכרחין אנו לומר דאין איסור בנגיעת בגדים כבנגיעת גופו ממש:

וכן משמע ממה שפסק בס' מקור חיים שהובא בפ"ת סי' קצ"ה הנ"ל סקי"ז בהא דהדין דאסור לבעלה למשש לה הדופק שהורה להניח בגד על הדופק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדופק ע"י בגד המפסיק עיי"ש בהא נחתינן ובהא סלקינן בנד"ד דמותרת לגמור התספורת לבעלה מהך תרי טעמא דכתבינן:

ועוד ראיה נכונה לדין זה דהא הדין דנגיעת נידה והדין דאסור לאכול ולשתות משיורי מאכל וכוס שלה הוא נובע מהא דתני דבי אליהו הנ"ל משבת (דף יג) כמו שמציין על ב' הלכות הנ"ל בעל באה"ג ביו"ד סי' קצ"ה ובענין אם אכלה עם בעלה ופירסה באמצע אכילה נדה פסק בשו"ת יד אליהו דמותר לגמור המאכל כמו שמובא בפ"ת שם סק"ז וא"כ ה"ה בזה רק במקום ובאופן שא"א להשתדל לאיש אתר להגמר הגילוח אבל באפשר להשיג אדם אחר להגמר מלאכת הגילוח בודאי אסור להאשה הנ"ל להגמר הגילוח הנ"ל כי ביש אחר יש לומר בזה הענין כדאמרינן בעלמא וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וזהו מה שרצינו לבאר בעז"ה בזה רק כ"ז כתבתי רק להלכה ולא למעשה מחמת שהוא איסור שהוא נוגע לאיסור ג"ע לדעת הרמב"ם ז"ל וגם לדעתו לוקין ע"ז לכן מיראה הוראה אני ואין אני אומר בזה לא איסור ולא היתר עד שיסכימו עמי גאוני זמנינו ואז אהיה גם אנכי (כיהודא ועוד לקרא) סניף להיתר זה אם יארע עוד שאלה כזו כי בעצם השאלה הלזו לא עמדתי בעצמי על סוף דעתי ולא יכולתי לענות על רגל אחת ולחתוך הדין על בוריה האיך לעשות וצויתי להשתדל בכל עוז וכח אחר איש היודע בהמלאכה כזו קצת לכה"פ אך אח"ז ישבתי ועיינתי בכל המקומות הצריכים לזה הענין עד שמצאתי את שאהבה נפשי

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה