אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן ו

סימן ה

(שייך לאו"ח סי' תרצ"ה):

שאלה. בנידן דין דשלוח מנות בפורים אי צריך דוקא לשלוח המנות ע"י שליח כמשמעות דקרא ומשלוח מנות איש לרעהו או דסגי במביא אפי' ע"י עצמו לחברו:

דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך.

תשובה. הנה לכאורה יש להביא ראיה מהא דגרסינן בגמרא דמגילה (ד' ז' ע"ב) אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ונחלקו בפירושו של הגמרא הנ"ל רש"י והר"ן שרש"י פירש זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנייה סועד חבירו עמו והר"ן פירש שלא הי' לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות לשלוח מנות והב"י בסי' תרצ"ה מביא השני פירושים הנ"ל והקשה על פירוש רש"י הנ"ל. דלפי פירושו לא היו מקיימים משלוח מנוח איש לרעהו. לכן הסכים לפירוש הר"ן והב"ח עמד לימין רש"י לתרץ דבריו בטוב טעם וגם הד"מ באות זיי"ן שם כתב שאינו כדאי לדחות פירש"י מחמת קושית הב"י ופירש שם כי רש"י והר"ן חולקים בזה שהר"ן ס"ל משלוח הוא דוקא ובעיא שילוח ממש ואם אוכל עם חבירו אינו יוצא ורש"י ס"ל דמשלוח מנות הוא לאו דוקא והוא הדין אם אוכל עם חבירו. ונראה משטחיות ומלשון הד"מ הנ"ל שאינו ר"ל שהר"ן ס"ל דבעינן שילוח ממש לאפוקי היכא דנשא בעצמו אלא ר"ל כמו שמסיים הד"מ בלשונו שם לאפוקי היכא דאם אוכל עם חבירו אינו יוצא. ורש"י סבירא ליה אפי' אם אוכל עם חבירו ואינו שולח ליה כלל לא על ידי שליח ולא על ידי עצמו אפ"ה יוצא בזה. וא"כ כש"כ היכא שבעל הבית בעצמו נושא המנות אצל חבירו שיוצא בזה. דבזה גם הר"ן מודה וכנ"ל. ולכאורה נפשוט החקירה שלנו. וכן מובא בפ"ח החדש באו"ח סי' תרצה בשם ספר בנין ציון חקירה הנ"ל והניח חקירה הנ"ל בצ"ע עיי"ש:

רק דיש לומר דהחקירה דידן במקומה עומדת דמפירוש רש"י והר"ן הנ"ל אין ראיה דיש לומר דרש"י והר"ן לשיטתייהו אזלי ולכן לא פירש הר"ן כפירוש רש"י ורש"י לא פירש כהר"ן. הגם דדחוק קצת בלשון הגמר' דמחלפי סעודתייהו משמע יותר כפירש הר"ן כמו שפירש רש"י בעצמו בגמרא דב"מ (דף צ ע"ב) רש"י ד"ה מחלפי אהדדי עיי"ש דהנה בדין חליפין מבואר מסוגיא בב"מ (ד' מו ומ"ז) דכל דבר מטלטל חוץ מפרי ומטבע קונה ונקנה בחליפין כו"ע בלי שום חולק וכמבואר בכ"ז להלכה בטור וש"ע חו"מ סי' ר"ג עיי"ש בכל חילוקי דינים המסתעפים מדין חליפין ובדיני חליפי פירי יש פלוגתא בסוגי' זו דרב ששת ס"ל דפירי עבידי חליפין ורב נחמן ס"ל דלא עבידי חליפין וקבעינן הלכה כרב נחמן עיי"ש בכל הסוגיא ובטור וב"י סי' הנ"ל:

אלא מה שקבעינן הלכה דבפירי אין קונין שום דבר יש פלוגתא אי אמרינן דוקא בתורת קנין סודר שאינו בתורת שיווי הדמים הוא דאין קונין בפירי אב חליפין שהם בתורת שיווי הדמים קונין בפירות או דילמא לא שנא ואין קונין בפירות:

וזה לשון הב"י ע"ז ודע שהמחליף פירות בפירות אעפ"י שבתורת קנין סודר אינן נקנין וכמו שכתבתי בסמוך בחליפין שהם בתורת שיווי דמים קונים בפירות זה דעת הרמב"ם בפ' ה' מה' מכירה והוא דעת ר"ת כתבוהו התוס' בהזהב (דף מז ע"א) גבי הא דתניא גאולה זו מכירה וכו' ומשמע מדברי ה"ה בפ' הנזכר שכן דעת הרשב"א וכתב עוד אבל קצת מפרשים הסכימו דאפי' בחליפין שהם בתורת שיווי דמים אינם עושים בפירות. אבל שור בפרה וכל בעלי חיים בעודם בחיים קונין זה לזה עכ"ל. ודעת רבינו הטור נראה שהוא כדעת הרמב"ם ור"ת והרשב"א וכו' עכ"ל הבית יוסף ומבואר מסוגיות הש"ס דב"מ הנ"ל ומסוגיא דקדושין (דף כח ע"ב) דפלוגתא ר' יוחנן וריש לקיש בדין קנייה מדאורייתא אי מעות קונה או משיכה קונה דר"י ס"ל דמעות קונות ור"ל ס"ל דמשיכה קונה מוכח מב' הסוגיות הנ"ל דר"ל דסובר משיכה קונה דבר תורה מוכרח לסבור כרב ששת דסובר פירות עבדי חליפין ולר"י דסובר דמעות קונות דבר תורה מוכרח לסבור כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין וא"כ נחזה אנן דידוע דרש"י פוסק כר"ל כמו שכתבו הפוסקים בח"מ סי' קצ"ח מוכרח שיסבור כרב ששת דפירי עבדי חליפין וא"כ א"א לפרש כפי' הר"ן דבענין הזה יהי' על איזה אופנים שיהי' דין דחליפי פירות בפירות וקונין זה אח זה ויש לו דין מכירה ואין בו דין דמשלוח מנות וכמו שכתב כעין זה בט"ז סי' תרצה סק"ה עיי"ש:

והר"ן דפסק מסתמ' ככל הפוסקים דפוסקים כר"י דמעות קונה מדאוריי' יסבור כר' נחמן דפירי לא עבדי חליפין. אם לא בשיווי ומסתמא בנידן דמחלפי סעודתם לא היו בשווי דבודאי לא הקפידו האמוראין הנ"ל בענין זה דיהי' שוה בשוה סעודתם זו לזו דאין דרך ח"ח להקפיד זה לזה כמו שכתב כעין זה ביו"ד סי' ק"ס סעי' י"ז דח"ח שהלוו זה אח זה דברים של מאכל וכו' הרי זה מותר וכו' ובפרט בנידן זה היו אחים זה לזה בודאי לא היו מקפידים כמו שמבואר בש"ע או"ח סי' שכ"ב סעי' וא"ו דעם בניו וב"ב מותר להטיל גורל אפי' על מנה גדולה כנגד קטנה מפני שאין מקפידין וא"כ בודאי לא הקפידו להחליף דוקא בשיווי וא"כ לא עבידי חליפין לכן פי' הר"ן כמו שמובן הלשון מחלפי סעודתייהו להדדי כפשוטה דבשעה ששלח לחבירו הסעודה שלו הגם דכוונתו בודאי היתה שחבירו ישלח לו תיכף סעודה שלו בחליפין דצריך לקיים מצות סעודת פורים ואין לו במה לסעוד כיון ששלח סעודתו מ"מ כיון שבשעה שקיבל הסעודה של חבירו לא קנה חבירו סעודתו בזה דפירי לא עבדי חליפין וכנ"ל. לכן קיים בזה מצות שלוח מנות משא"כ לדעת רש"י דפירי עבדי חליפין. כיון דבעת שקיבל סעודח חבירו אם יהי' כוונתו ורצונו לשלוח תיכף סעודתו לחבירו קנה חבירו עפ"י הדין סעודתו תיכף בקבלתו א"כ אין כאן מצות שילוח מנות רק דין מכירה זה לזה סעודתם לכן מוכרח לפרש דמחליפי סעודתייהו פי' לשנה הבאה וכנ"ל דבענין כזה יש הפרש בין באותה השנה בין לשנה הבאה כמ"ש הט"ז הנ"ל כעין זה ומביא ראי' לזה מהגהות רמ"א באו"ח סי' ק"ע סי"ב עיין שם ששייך ג"כ למה שכתבתי כאן:

והנה לאחר העיון בענין זה עלה ברעיוני שיש לכאורה להביא ראי' מש"ס ערוכה לדין זה והוא דגרסינן בנזיר (די"ב ע"א וע"ב) ובגיטין (דף סד ע"א) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכו' וקאמר רבא ע"ז ומודה ר"י (בעל המימרא הנ"ל) באשה שאין לה לא בת ולא בת בת ולא בת בן ולא אם ולא אם אם ולא אחות. ואעפ"י שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דההיא שריא מאי טעמא וכו' ומסיק הסוגיא שם דטעמא הכי הוא כיון דבההיא שעתא דקאמר ליה הוא נסיבן לגברי כי משווי אינש שליא אלא במילתא דאיהו מצי עביד השתא ובמילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משווי שליח ע"כ סוגית הגמרא (ועיין בתוס' שם ד"ה באשה שכתבו שם באמצע דבריהם ואם תאמר דהא מעשים בכל יום וכו' ואומר ר"ת וכו' ופי' על תוספות זה תמצא במשל"מ בפ' ט' מה' אישות ה' וא"ו):

וסוגיא זו הביא הרי"ף והרא"ש בקידושין בפ' האיש מקדש סי' י"ח להלכה. וגם הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מה' אישות ה' וא"ו הביא ג"כ הך הלכה מתוך סוגיא זו ומוסכים מכל הפוסקים הלא הוא כחוב בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה סי"א וא"כ מוכת מסוגי' זו דעל כרחיך צ"ל דהוא בעצמו מותר להביא לחבירו השלוח מנות ויוצא בזה דאי אמרת דצריך דוקא לשלוח ע"י שליח א"כ הוא סותר להכלל והדין דסוגי' הנ"ל דהא הכא דאיהו גופא לא מצי להביא השלוח מנות ושליח מצי משווי להביא השלוח מנות והוא נגד הסוגי' הנ"ל ואין לומר בזה שאני הכא דגזירת הכתוב הוא כמו דאמרינן בסוגי' שם גבי אפוטרופס עיי"ש שאני הכא דהכתוב לא כתב כאן בפירוש דצריך להיות דוקא ע"י שליח רק דאפשר לדייק מלשון הכתוב דמשלוח מנות דצריך לשלוח דוקא כמו שדייק הספר בנין ציון הנ"ל. וא"כ הוא נגד הדין הנ"ל שהוא לכאורה מוסכם באין חולק על זה הסברא. ובאמת אחר העיון עיינתי במשל"מ בדין הנ"ל שהביא למהרי"ט בחשובת תה"מ סי' כ"ג שחולק על הכלל הזה וכתב לתמוה על דברי התוספות הנ"ל דמנא להו דהעושה שליח שיקדש ליה אשה לאחר שיגרשנה לה בעלה דלא מהני ומאי דאמרינן בגמרא הכוונה היא דמסתמא אין בדעת האדם לשוויא שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוויה שליח, אבל אי פריש פריש:

ולסברא זו הסכים הגאון בעל מרכבת המשנה בפ"ו מה' גירושין ה"ג ובעל ספר יד המלך. אבל המשל"מ תמה על המהרי"ט הנ"ל וכתב שהמעיין בסוגי' זו ימצא קושיות עצומות על דעת המהרי"ט. וא"א בשום אופן לתרץ הסוגי' הנ"ל אליביה וכו' ומסיק שם דאלא ודאי דלפי מסקנת ההלכה לעולם דעת האדם היא אפי' אמילתא דלא קאי קמיה ואפי' אמילתא דלא מצי עביד השתא אלא דשליחות שאני דלא מצי עביד אלא במילתא דאיהו מצי עביד השתא. אבל במילחא דלא מצי עביד השתא לא מהני השליחות וכמו שכתבו התוס' הנ"ל ואין חולק בזה עכ"ל והרבה להוכיח שכן מבואר בדברי הרא"ש והר"ן והרשב"א בנדרים (דף עב ע"א) ד"ה והא לא שמיע ליה עיי"ש (ואני כיהודא ועוד לקרא שמלשון הרא"ש בפ' האיש מקדש הנ"ל ומלשון בנו הטור באה"ע סי' ל"ה מוכת כמ"ש הגאון משל"מ הנ"ל שהרא"ש כ' בלשונו כי משוי אינש שליח וכו' אבל היכא דאיהו לא מצי לקדשה לא מצי לשווי שליח. ובטור הלשון כיון שלא היו פנויות בשעת מינוי השליחות לא חל השליחות עליהן וכו' נראה מלשונם כמ"ש הגאון הנ"ל) והגאון בעל מרכבת המשנה הנ"ל הרבה מאוד לצדד ולקיים דברי מהרי"ט ולדחות השגות המשל"מ מעליו (אלא שמה שמביא שם ראי' מסוגיא דקדושין גבי עבד עברי (בדף כג ע"ב) עי"ש אין יכולתי להבין דברי קדשו הלא להגמר' היה ג"כ קשיא קושיא הנ"ל. ותירצו דלא דמי וחילקו בדבר עיי"ש):

ובאמת שדין זה תלוי באשלי רברבי וכבר הרעישו גדולי עולם בזה. הלא הם חכמי קושטנטינא והובא דבריהם במשל"מ בפ"ו ה"ג מה"ג (והראה לעיין בחידושי הרשב"א ובטור אה"ע סי' קל"ב שהבינו כן בדברי הרמב"ם והסכימו גדולי הדור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח) וכבר הלכו בו ליקוטי בתר ליקוטי בענין הנ"ל הרבה גאוני' וגדולים שבזמנינו היינו ה"ה הגאון בעל נוב"י בסימן ג' ובתנינא סי' קכ"ו ובתשו' חמדת שלמה סי' ע"ז ובס' בית מאיר סי' קי"ח ובספר גט מקושר בס"ג ראשון אות י"ג ובסוף ס"ג שני באורך. ובתשו' חת"ס סי' י"א ובס"ס ד' ובתשוב' מנחת עני סי' ע' אות ה' ו' ובתשו' שיבת ציון סי' פ"ו ובס' דורש לציון דרוש י"ג ועיין עוד בתשו' הב"ח סי' ק"א והובא בב"ש סי' קמ"א סק"מ. וכבר הביא הבאה"ט סי' ל"ה סק"כ בשם הכנה"ג חקירה בענין הנ"ל. ותמה הבאה"ט עליו דפשיט הוא מגמרא דנזיר וכו' ולפענ"ד אין שום תמיה על הכנה"ג הנ"ל דמגמרא הנ"ל אין שום הכרע דהוא הוא עיקר החקירה שלו וכוונתו בחקירה שלו הוא. אם הפירוש בהסוגיא הנ"ל כפירוש המשל"מ או כסברת המהרי"ט הנ"ל וכמו שפירש הוא הסוגיא הנ"ל ועין בפ"ת בא"ע סי' ל"ה סקי"ג ובסי' א' סקט"ז ובסי' קמ"א סקכ"ב ובשמות נשים שלו אות ד' עיי"ש:

ונחזור לענינינו שמתוך סוגיא דנזיר הנ"ל מוכרחין אנו לומר לכאורה שיוצא ידי מצות שלוח מנות אפי' הביא ע"י עצמו מטעם דאל"כ א"א לשוויה שלית כנ"ל רק כד דייקינן ומעיינין שפיר נלפענ"ד דאפשר לחלק בסברא דקה ומתקבל על הלב שאינו דומה נד"ד לסוגיא הנ"ל בשני דברים (א) מצד הדין (ב) מצד הסברא וזהו. מצד הדין דהמשל"מ בפ' ב' מה' ביאת המקדש ה"ו חידש דמה דאמרינן דכל מילחא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח הוא דוקא אם האיסור הוא מדאורייתא אבל אם האיסור הוא רק מדרבנן מצי משוי שליח אפי' היכא דלא מצי למיעבד השתא עיי"ש ודבר זה הסכימו ליה גדולי הפוסקים האחרונים כמו שמובא בתשובותיהם א"כ בנ"ד דמצות שלוח מנוח הוא מדברי קבלה ומדרבנן מצי משוי שליח וכנ"ל:

ומצד הסברא נלפענ"ד דכי אמרינן דלא מצי משוי שליח היכא דאיהו גופיה לא מצי למיעבד היינו ר"ל דאיהו גופיה לא מצי למיעבד השתא לא לו ולא לאחריני ור"ל דלא שייך כלל להענין הנ"ל כמו בגוונא דסוגיא דנזיר הנ"ל וכה"ג דלא מצי למשוי שליח שיקדש אשה שהיא השתא אשת איש משום דהוא גופיה לא מצי לקדושי אשת איש ור"ל דאפי' דאיהו גופיה יהי' שליח מאחר לקידושי אשה הנ"ל לא אפשר לקדושי השתא משום שהיא השתא א"א ולא תפסה בה קידושין משו"ה לא מצי משוי הוא לאיש אחר לשליח משום דאיהו גופיה לא מצי להיות שליח לאיש אחר בענין זה:

אבל בנד"ד גבי שלוח מנות הנ"ל אפי' אם נאמר דיהי' הדין דאיהו גופא לא מצי למיעבד ולהביא השלוח מנות בעצמו אפ"ה מצי למשוי שליח לזה והיינו טעמא משום דאיהו גופיה שייך בהענין שלוח מנות היכא דאיש אחר ישלח אותו והוא יהי' שליח ובאופן זה קרינן שפיר דאיהו גופיה מצי למיעבד. ור"ל לאחר הגם דלעצמו לא. אבל לאחר מצי למיעבד להענין הנ"ל משו"ה מצי למשוי שליח ע"ז:

וכאשר עיינתי להביא סמוכין על חילוק הדק הנ"ל ראיתי שחילוק הנ"ל נכלל בסוגיא דקידושין (ד' כג ע"ב) דגרסינן התם דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ואינהו מצי עבדין ולא והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטה ושליח מצי משוי ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו לא מיד רבו שלו עכ"ל:

ובסברא זו שכתבתי ניחא מה שהקשה בעל אורח מישור על סברת הגמרא דנזיר הנ"ל וז"ל שם על המאמר דהיכא דלא מצי למיעבד השתא וכו' וקשה הא אמרינן בקידושין וכו' א"כ למה אמרינן כאן משום דאיהו לא מצי עביד. דא"כ תקשי לך מעבד. ואי משום דעבד עכ"פ איתא בתורת גיטין לקבל מאחר הא איהו ג"כ בתורת קידושין וכי תימא הואיל לקידושין הללו אינו בתורת כלל א"כ גבי עבד נמי לגט דידיה אינו בתורת כלל וצ"ע עכ"ל ובסברא שלי ניחא דשאני דסוגיא דנזיר דהא שם איהו לא מצי עביד ואינו בתורת קידושין הללו לא ליה ולא לאחרינא דהא היא אשת איש דלא מצי לקדושי נפשה בשום אופן שבעולם אבל לגבי גט עבד דנהי לגט דידיה הוא אינו בתורת כלל אבל מ"מ הקבלת הגט דידיה שייך בתורת גיטין דעבדים דעלמא וכנ"ל:

ונחזור לענינינו דבנד"ד לא דמי להסוגיא דנזיר הנ"ל להכלל דהיכא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי משוי שליח ובפרט לסברת השו"ת שיבת ציון שהאריך לקבוע מסמורות בסברא זו דהיינו דלא שייך הכלל הנ"ל אלא היכא שנעשה מהמשלח לפעול פעולה ברצון ובמחשבה על אדם אחר או על חפץ אחר והמשלח צריך למסור כחו להשליח לעשות הפעולה בפועל היוצא לשלישי והשליחות מתייחס בפעולה לזה שנשלח אליו בזה אמרינן שאין ביד אדם למסור כחו לשליחו בשעה שהוא בעצמו אין בידו לעשות זה והוי כמו מקנה דבר שאינו ברשותו משא"כ באשה שעושה שליח קבלה (בנידן דשם דהבעל הוא עתים חלים ועתים שוטה והתירוהו ע"י זה שהאשה תעשה שלית קבלה במקומה והגם דיש לחוש פן בשעה שתמנה השליח קבלה יהי' הבעל בשטותו ואינו ראוי ליתן גט ובטל השליחות מטעם כל מילתא דלא מצי למיעבד השתא לא משוי שלית) אין בשליחות הזה לפעול פעולה על הבעל דהא הבעל יכול לגרשה בע"כ והשליחות הוא רק הסכמה שתהא יד השליח כידה בזה לא שייך לומר כל מקום דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח כי האשה אינה צריכה לעשות שום דבר לגירושין וכו' וא"כ בנד"ד נמי הכי הוא דהעצם המצוה דהשלוח מנוח הנ"ל א"צ לפעול פעולה על אדם אחר או על חפץ אחר דא"צ לעשות הפעולה בפועל היוצא לשלישי כמו בנידון השולח שליח לקדש אשה השליח פועל על האשה שתהיה מקודשת להמשלח ותהיא אסורה לעלמא:

וכן באשה האומרת לחברתה לושי קמח והפרישי חלה השליח פועל על העיסה להתיר וגם על החלה לאסור לזרים וכדומה לזה אבל בנידן שלפנינו אין השליחות מתייחס בפעולה לזה שנשלח אליו כי א"צ דוקא לקבלו בידו ממש כי אפי' אינו מקבל כלל רק שאומר הריני כאילו התקבלתי יוצא המשלח בזה כמו שכתב הרמ"א ס"ס תרצ"ה וכמבואר בקרבן נתנאל פ"ק דמגילה סקכ"ט שמביא ראיה ברורה שיוצא בזה עיי"ש לכן כיון דהדין הנ"ל אי אפשר לברר ולעמוד על בורי' ולהכריע ביניהם כי יש סברות והוכחות וראיות ברורות לכאן או לכאן והגאון בעל בנין ציון הנ"ל הניח החקירה הנ"ל בצ"ע אין בכחי להחליט הדין הנ"ל ולצדד ולנטות לדרך אחד מהם להכריע בין זה לזה לכן לפענ"ד הדבר הנ"ל צריך תלמוד וצ"ע האיך לפסוק:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה