לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן ד
(שייך לאו"ח סי' ר"מ):
שאלה. נשאלתי אודות איש אחד שבא אלי ושאל לבאר ליה הדין דמבואר בש"ע או"ח סי' ר"מ ס"א האיך יתאמתו עם הדין המבואר בסעיף ט"ו שם שלא יהיו סותרין זה לזה. ובתוכה יבואר שאלה אחת מזה הענין בטוב טעם ודעת:
הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב:
תשובה. תחילה צריך אני לבאר הדין דש"ע הנ"ל ומאיזה מקום הדין הזה נובע ואם יש נפ"מ בין יציאה לדרך לביאה מן הדרך או לא ואח"כ אבאר אם יש חילוק בין מצות ליל טבילה לשאר מצות עונה ובזה יוצא בעז"ה הדין דהשאלה הלזו על נכון וזה החלי. הנה המקור לדין זה נובע מגמרא דיבמות (דף ס"ב ע"ב) וקצת מזה בעירובין (דף ק' ע"ב) דגרסינן בסוגיא דיבמות כך. אמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך וגו' (ופרש"י משום שמתאווה לו באותה שעה יותר) והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך אמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה (ופירש"י אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' אפ"ה כשיוצא לדרך יפקדנה) וכמה אמר רבה עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מטרדי עכ"ל הגמרא השייך לעניננו:
וקושית הגמרא ותירוצה נלפענ"ד שאינו כמו שנראה לכאורה שקושית הגמרא שפריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו שרצה לומר וא"כ למה צריך כלל המימרא דר' יהושע בן לוי דכיון דידעינן זה מפסוק דואל אישך תשוקתך וא"כ המימרא דריב"ל הוא משנה שאינה צריכה לפי קושית הגמר' וכן נראה מפשטיות הסוגיא אבל א"א לומר כן דמאי קשיא לי' להמקשן מהתם נפקא ור"ל א"כ למה צריך כלל להמימרא דריב"ל מאי קושיא דצריך וצריך להמימרא דריב"ל דבלא המימרא הגם דמפסוק נראה שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך אבל הא לא הוי ידעינן בלא המימרא דריב"ל דהוא מחויב למלאות רצונה בזה והגם דאפשר להעמיס בלשון הפסוק שירמוז שצריך למלאות רצונה בזה כמ"ש התוס' כאן אפ"ה מהסתם בלי המימרא דריב"ל לא הוה אמרינן כלל שכוונת הפסוק הוא על ענין הנ"ל שיהא הוא מחויב בדבר בשעה שיוצא לדרך אלא הוה אמרינן דהפסוק בא לרמוז שהוא סימן קללה כמ"ש רש"י בחומש עיי"ש וא"כ למה קשיא לי' להמקשן למה צריך המימרא דריב"ל דצריך להורות עצם הדין דחייב לעשות כן מצד הדין כמו שאמר בלשונו חייב אדם וכו' דהא לא הוה ידעינן לכאורה מפסוק דואל אישך תשוקתך וכו':
לכן נלפענ"ד לפרש הגמרא באופן זה היינו דהא ידע המקשן שפיר דבלא המימרא דריב"ל הנ"ל לא הוה ידעינן הדין הנ"ל מפסוק דואל אישך תשוקתך ולא קשיא ליה כלל דלמה צריך להמימרא הנ"ל אלא הא קשיא לי' והכי פריך והא ר"ל דעצם הענין הנ"ל דאשה משתוקקת בשעה שיוצא לדרך מהכא נפקא ר"ל מהפסוק דאיוב בתמיה דהאיך יש רמז ורמיזה מהפסוק דוידעת כי שלום וכו' דאשה משתוקקת אלא על כרחיך מהתם נפקא ר"ל מפסוק בתורה דואל אישך וכו' וא"כ כיון דעל כרחיך מתחילה צריך להפסוק דואל אישך וכו' להורות על עצם התשוקה שאשה משתוקקת אלא שאח"כ שידעינן זה דעצם התשוקה מפסוק דואל אישך בא הכתוב דאיוב דמחייב לפקוד בשעה שיוצא לדרך והכי קא קשיא לו להמקשן דכיון דסוף סוף צריך להפסוק דואל אישך וכו' על עצם התשוקה כנ"ל א"כ למה צריך כלל לריב"ל להביא ממרחק לחמו מפסוק דאיוב דהוא בכתובים וגם שאין די לו בהפסוק הנ"ל לחודה עד שהוצרך ג"כ להפסוק דואל אישך וכו' לעצם התשוקה וכנ"ל והיה טוב טוב לי' להביא מפסוק דתורה דואל אישך וכו' ובזה הי' משתכר (א) שהי' די לי' לעצם ההשתוקקת (ב) וגם להחיוב דחייב להפקיד בשעה שיוצא לדרך היה ג"כ נשמע מזה ממילא כמ"ש התוס' כאן ד"ה חייב וז"ל שם מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה כשיוצא לדרך ומסתמא כיון שמתאווה לו יש לו לפוקדה דהמכבד אשתו עליו הכתוב אומר אז תקרא וכו' עכ"ל התוס' להכי קאמר רב יוסף ותירץ שבאמת שב' דברים הנ"ל היינו עצם ההשתוקקת וגם החיוב שחייב לפוקדה בשעה שיוצא לדרך נשמע באמת מהפסוק דתורה לחוד דואל אישך הנ"ל אלא שלהכי הביא ריב"ל הפסוק דאיוב דוידעת הנ"ל שיהא נשמע מזה דין חדש מה שלא היה נשמע אם הי' מביא הפסוק דתורה הנ"ל כי מהפסוק דאיוב נשמע שאפי' בשעה שיש איסור קצת אפ"ה צריך לפקוד כי ע"ז מורה הסוף לשון הפסוק הנ"ל שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא משמע מזה הלשון שיש קצת חטא והיינו סמוך לווסתה שהוזהר לפרוש מאשתו באין יוצא לדרך (כדאיתא בשבועות דף י"ת ע"א) אפ"ה כשיוצא לדרך מחויב לפקוד והיינו דקאמר הפסוק וידעת כי שלום אהלך ר"ל בשעה שיוצא לדרך ופקדת נוך והיינו שמחויב עתה בדבר זה ואפי' שהוא סמוך לווסתה:
ושמא תאמר האיך אפשר זה הדבר כיון שיש איסור בדבר מדאוריי' לכמה פוסקים ולכה"פ מדרבנן לכל הפוסקים עיין בב"י) להכי בא סוף הפסוק לומר שלא תירא מזה וסיים ע"ז ולא תחטא ר"ל שלא יהא נחשב לך לחטא הגם שבאין יוצא לדרך אסור סמוך לוסתה אפ"ה כשיוצא לדרך מותר ומחויב בדבר ולא יהא נחשב לחטא כלל:
וזה כוונת רב יוסף לא נצרכה ר"ל הפסוק דאיוב דהוצרך ריב"ל להביא ולא מזה הפסוק דתורה אלא סמוך לווסתה ור"ל דזהו הדין לא הי' נשמע מפסוק דתורה כנ"ל וזה מה שרצינו לבאר בביאור סוגיא זו ונכון וברור בעזר"ה (והפירוש הנ"ל הוא לדעת הפוסקים שפירשו האי פקידה פקידה ממש ר"ל בתשמיש כמו שיתבאר לקמן ולדעת הפוסקים שפירשו דאינה תשמיש ממש כמו שיתבאר הכל לקמן בעזר"ה אפ"ה לפי מה שפירש הפרישה בטור יו"ד סי' קפ"ד ויובא לשונו לקמן יבוא ג"כ זה על נכון):
אחר זה בזמן מן הזמנים עיינתי בספר בינות אדם שער בית הנשים סי' ב' שהולך ג"כ קצת דקצת ע"ז האופן כמו שפרשתי הסוגיא ושמחתי ע"ז שכוונתי לדעת הגדולים. ונחזור לענינינו הנה מתוך הסוגיא זו הוציאו הטור והמחבר הדין ליוצא בדרך וקבעו בהלכות הלא הם כתובים בטור ובש"ע או"ת סי' ר"מ ס"א ובטור וש"ע יו"ד סי' קפ"ד ס"י ובטור אה"ע סימן כ"ה ובש"ע אה"ע סי' ע"ו ס"ד אלא מה הוא ענין הפקידה דחייב לפוקדה בשעה שיוצא לדרך שאמר הש"ס בזה רבו הדיעות רש"י וסייעתו ור"ת וסייעתו רש"י והרשב"א בת"ה והראב"ד בבעלי הנפש שלו ורבינו ירוחם וכן נראה מדברי הסמ"ג (מצוה קכ"ז) כולם פירשו דהאי פקידה ר"ל תשמיש ממש וממילא פסקו דאפי' סמוך לוסתה מותר בתשמיש כפשטיות הסוגיא הנ"ל וכמו שכתבתי לעיל בפירוש סוגית הגמרא וטעמייהו דכיון דוסתות דרבנן אתא דרבנן ומפקי מדרבנן ור"ת (עיין בתוס' יבמות דף הנ"ל תוד"ה חייב) והרא"ש פרק הנ"ל סי' יו"ד וכן בספר התרומה פירשו דהאי פקידה אינה ר"ל תשמיש ממש אלא ר"ל פקידה בעלמא היינו דברי ריצוי דברים דהם פסקו דתשמיש ממש א"א לומר דמותר סמוך לווסתה דכיון דווסתות דאורייתא (ולא דאורייתא ממש אלא דעיקרן הם מה"ת עיין בב"י ביו"ד סי' קפ"ד שכתב כן) א"כ האיך אפשר לפרש פקידה ממש סמוך לווסתה אלא ע"כ צריך לומר דפקידה היינו ר"ל פקידה בעלמא בדברי ריצוי ושרי אפילו סמוך לווסתה הגם דהא אפי' באינו יוצא לדרך מותר בדברי ריצוי ואפי' סמוך לווסתן ואפי' לדעת ר"ת וסייעתו כמ"ש הב"י ביו"ד סי' קפ"ד הנ"ל וא"כ מאי קמ"ל הגמרא בזה דיש לומר כמ"ש הפרישה סימן הנ"ל וז"ל שם דכיון דבשעה שיוצא לדרך האשה משתוקקת לו הוה אמינא הואיל וכן יהא אסור אפי' בדברי ריצוי דשמא תהי' משתדלתו שיבוא עליה קמ"ל עכ"ל (ועיין בב"י הנ"ל ובט"ז ס"ק ט"ו ובש"ך שם) זה הוא שורש מחלקותם:
אלא לענין הדין האיך פסקינן לענין דינא האי דפקידה אי תשמיש ממש אי דברי ריצוי בעלמא אינו מבורר אצלי דהטור ביו"ד סי' קפ"ד כתב שני הדיעות רש"י ור"ת אלא כיון שכתב דעת ר"ת לבסוף מוכח דלזה דעתו נוטה לפי הכלל המסור בידינו מכללי הפוסקים דהדיעה המובא לבסוף באיזה פוסק הוא הדעת הישרה וישר בעיני הפוסק יותר משאר הדיעות שהובאו לראשונה גם בדברי המחבר ג"כ אין לי הכרע היאך הוא פוסק לענין דינא שהוא כתב סתם לשון הגמרא ביו"ד סי' קפ"ד ס"י אלא שמלשון הגהות רמ"א שהגיה על לשון המחבר ואפילו בתשמיש שדי נראה לכאורה שהבין בדברי המחבר שהאי פקידה הוא בדברי ריצוי בעלמא והיינו כדעת ר"ת וסייעתו לכן הגיה ואפילו בתשמיש שרי והיינו כדעת רש"י וסייעתו אבל אין זה הכרע מוכרעת דא"כ דלפי מה שהבין הרמ"א שהמחבר פסק כר"ת וסייעתו ובא הוא והגיה ופסק כדעת רש"י וסייעתו א"כ הו"ל למימר ולהגיה בלשון וי"א כדרכו בקודש בכל המקומות בהגהות שלו:
ובאמת אין יכלתי להבין דברי קדשם בזה שביור"ד סימן הנ"ל הדעת נוטה לומר שפסקו כד' ר"ת וסייעתו כמ"ש. ובאו"ח ובאה"ע בטור והמחבר הדעת נוטה לומר משני טעמים שפסקו כדעת רש"י וסייעתו דמותר בתשמיש ממש (טעם הא' הוא) מתוך סידור הדין דפקידה אצל הדין דעונת של כל אחד ואחד. וגם בסימן ע"ו באה"ע דשם לא איירי כלל אלא מדיני עונה כמ"ש בפתח השער של הסימן הנ"ל דין חיוב עונה גם שם כתבו הדין דפקידה הנ"ל:
וא"כ נראה בעליל דפירשו האי פקידה תשמיש ממש דאי האי פקידה הוא בדברי ריצוי בעלמא א"כ באו"ת סי' ר"מ ובאה"ע סי' כ"ה הי' להם לכתוב הדין הנ"ל בסוף הסי' אצל ריצוי והשתדלות האשה כי שם מקומה ובסי' ע"ו באה"ע לא הי' להם לכתוב כלל הדין הנ"ל כיון שלא איירי שם מדינים אלו אלא מדין עונה ממש (וטעם הב') כיון דבחדא מחתא כתבו הדין דצריך אדם לפקוד את אשתו בליל טבילה עם הדין דצריך לפקוד בשעה שיוצא לדרך ועל כרחיך צריך לפרש תיבת פקידה שכתב גבי הדין הראשון דליל טבילה תשמיש ממש כי הדין דליל טבילה נובע מגמרא דברכות (דף כד ע"א) דאיתא שם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ע"כ (ומהא שמעינן לכמה פוסקים שבל"ט מצוה לקיים עונתה ועדיף משאר מצות עונה כמו שיתבאר לקמן) ופירש"י ז"ל שם במקומו. יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה לי' ליל תשמיש עכ"ל (פירוש כיון של"ט הוה מסתמא עשה כדין שמצוה לשמש בליל טבילה וכדי להראות לתלמידיו אמר להם כן) ומדכתבו בחדא בבא ולא חילקו ביניהם ע"כ צ"ל דפקידה דיוצא לדרך היינו ג"כ בתשמיש ממש דמאן מפיש לפרש זר הפקידות בשני כוונות:
לכן נלפענ"ד שהטור והמחבר עשו הכרעה ופשר בין שני הדיעות היינו שלא בשעת ווסתן צריך תשמיש ממש בשעה שיוצא לדרך (וכפירש"י וסייעתו) ובשעת ווסתן אסרו תשמיש ממש אלא בדברי ריצוי בעלמא (וכפיר"ת וסייעתו) (וגם קושית הגמרא ותירוצ' עולה ג"כ כהוגן וכפי מה שפרשתי הסוגיא הנ"ל לדעת רש"י ז"ל כן יהי' הפירוש ג"כ לדעת ר"ת ז"ל אלא בפירוש הקרא דוידעת וכו' ומה שאמר ע"ז הגמרא לא נצרכה אלא סמוך לווסתה יש חילוק קטן ביניהם לדעת רש"י אתא בפשיטות כמ"ש לעיל ולדעת ר"ת הפירוש הגמ' הנ"ל ומה אתא לאשמועינן הוא זה דבלא הפסוק הנ"ל הוה אמינא דגם בדברי ריצוי יהא אסור סמוך לווסתה כפי' הפרישה שכתבתי לעיל קמ"ל ועיין בב"ת באה"ע סי' כ"ה ובס"ס מנחת יעקב בתורת השלמי' שפירשו בפשיטות שדעת הטור והמחבר שפקידה הנ"ל היינו בדברי ריצוי בלבד ולא חילקו כמ"ש:
ולפענ"ד שמוכרת בלשונם כמו שכתבתי ואפ"ה אבטל רצוני מפני רצונם של הגאונים הנ"ל שאיני כדאי לפי מיעוט שכלי אפי' לדבר בפניהם וכ"ש ת"ו לחלוק עליהם:
והנה אפי' אי פסקינן הדין דפקידה כדעת רש"י וסייעתו שמותר בתשמיש ממש עדיין אין אנו נוחין בהלכה זו כי הלכה אחד עומד כנגדה וסותרין זה לזה והוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד הי"ט מה' דיעות שכתב וז"ל שם ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא ביום הקזה ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום יציאה לדרך ולא בביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל (וביאור הל' לפניהם ואחריהם עי' באו"ח סי' ר"מ בפרישה ובעטרת זקנים שם):
ובשלמא על הרמב"ם ז"ל גופיה אין שום קושיא כלל כי מחמת דין שלו דמיירי מדין הרפואה וסכנה (כמו שנראה מסידור ההלכות שסידר הדין הנ"ל בה' דיעות דשם מיירי מדין הרפואות ובריאות האדם ולא סידר הדין הנ"ל בה' איסורי ביאה כי שם צריך להיות מקומו) ומצד הרפואה הוא אסור לכן השמיט הדין דהש"ס הנ"ל דחייב לפקוד את אשתו כמ"ש ע"ז הקושיא הרב בתורת השלמים ס"ק י"ת עיי"ש ודחה איסורא מפני סכנתא אלא על הטור והמחבר תמוה הפוסקים חמיה גדולה דאיך מזכו שטרי לבי חרי (עיין בה"ה בפ"ד הי"ב מה' א"ב שהרבה לתמוה על הרמב"ם והרמב"ן ז"ל האיך השמיטו הדין הנ"ל המפורש בגמרא בלי שום חולק):
ולפענ"ד נראה דאין שום קושיא על הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דהם יפרשו הסוגיא דפקידה כדעת ר"ת וסייעתו והיינו דאינו ר"ל תשמיש ממש אלא דברי ריצוי בעלמא והקרא אתא דמותר בדברי ריצוי וזה אינה צריך לאמר ליה להרמב"ם ז"ל ולהרמב"ן ז"ל לכתוב דמותר ביוצא לדרך והוא סמוך לווסתה בדברי ריצוי. לפי שהם פסקו שאפי' באין יוצאין לדרך אפ"ה מותר בדברי ריצוי וחיבוק ונישוק שלא אסרו סמוך לווסתה אלא תשמיש בלבד ולא שאר קרבות כמ"ש הרמב"ן גופיה (עיין בב"י וה"ה שם) והובא להלכה בש"ע יו"ד סי' הנ"ל ס"ב. (והסברא שכתב הפרישה והבאתי לעיל דהוה אמינא דביוצא לדרך גרע טפי והוא אסור אפי' בדברי ריצוי לא שמיע ליה להרמב"ם כלומר לא סבירא ליה) ואפי' לפי מ"ש הב"י בסי' קפ"ד שיוצא לדרך אצטריכא ליה לאשמעינן דחייב לפקוד את אשתו בדברי ריצוי בשעה שיוצא לדרך לפי דעת ר"ת עי"ש אפ"ה אין שום קושיא כלל על גדולי הוראה הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל למה השמיטו הדין דפקידה שחייב לפקוד בדברי ריצוי (כנ"ל שהם יסברו כדעת ר"ת) קודם שיוצא לדרך ומחויב בדבר זה כי זה הדין ושהוא מחויב הוא מטעמא שאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך כנ"ל:
כמו שנראה מלשון הראב"ד שהובא בטור או"ח ואה"ע. וכיון שהיא משתוקקת מחויב בלא"ה לשמוע לה ודין הנ"ל דמחויב לשמוע לה בשעה שמקשטת לפניו הוא נובע מסוגי' דפסחים (דע"ב ע"ב ובמסכת כלה והובא הלשון בטור הנ"ל) דאמרינן שם אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה (ופירש"י ז"ל אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאווית לו) ודין זה כבר מרומז בשלשה מקומות בדברי הרמב"ם בפ"ה ה"ד מה' דיעות (כמו שציין בעל עין משפט ונר מצוה) ובפ' ט"ו הי"ז מה' אישות ושם הי"ת ובפ' כ"א הלכה י"ג מה' א"ב גבי בני תשע מידות יעוי"ש וכיון דראינו היכא שהאשה משתדלת לפניו הוא מחויב לעשות רצונה היינו או בתשמיש (בשעה שמותר) או בשאר קורבה (בשעה שאסור) וגם מהקרא דואל אישך תשוקתך ידעינן שבשעה שיוצא לדרך היא משתדלת לפניו וכיון שהיא משתדלת לפניו ממילא ידעינן שבשעה שיוצא לדרך הוא מחויב בדבר אלא שתשמש ממש אסור (ר"ל בסמוך לווסתה) להכי מחיוב בדברי ריצוי שהפירוש של הגמרא שאמרו בלשונם שמחויב לשמח אותה בדבר מצוה אינו ר"ל בתשמיש ממש אלא הדבר מצוה שאמרו ר"ל באיזה אופן שאפשר או בתשמיש ממש או בחיבוק ונישוק. שגם זה הוא מצוה לקיים הדין דפקידה בשעה שיוצא לדרך לעת כזאת שא"א לקיים בתשמיש ממש:
ועתה נראה בעליל שהרמב"ם ז"ל לא השמיט הדין דהריצוי בשעה שיוצא לדרך דהוא נכלל ברמז בהלכות הנ"ל והשתא למה ליה להרמב"ם לכתוב הדין מגמרא דיבמות הנ"ל וללמוד מזה הדין שמחויב בדברי ריצוי בשעה שיוצא לדרך כיון דהוא מבואר מסוגיא דפסחים נ"ל ומרומז בדברי הרמב"ם ז"ל דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל. אחר כתבתי זאת מצאתי דאתי לידי משמע תשובת רמ"א סי' קל"ב שתירץ ג"כ קצת באופן זה וברוך ה' שיצאתי ביד רמ"א נגד הקושיא שעל הרמב"ם ז"ל וכוונתי בעזר"ה לדעת מלכי דרבנן שהלכה כמותו בכל מקום:
והסוגיא דפסחים הנ"ל הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. דיש להביא ראיה מסוגיא זו לדעת ר"ת וסייעתו. דהסוגיא הכי איתא אמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב (כדמוקי לה לקמיה בסמוך לווסתה ובמעוברת דלאו מצוה הוא וכו' רש"י) יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי וכו' ור' יוחנן מאי שנא יבמתו (דפטור ואע"ג דהו"ל לשיולי רש"י) דקא עביד מצוה (מצות יבום בביאה ראשונה קאמר. רש"י) אשתו נמי קעביד מצוה (מצות פו"ר רש"י) באשתו מעוברת והא איכא שמחת עונה (לפי מה שהוא חמר או גמל או טייל או תלמיד כדמפרש בכתובות ד' ס"א ע"ב רש"י) שלא בשעת עונתה. והא אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה (אפי' שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוית לו רש"י) סמוך לווסתה (דמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לזמן ווסת נידותן כדאמרינן בשבועות ד' י"ח ע"ב והזרתם את בני ישראל והדוה בנדתה מכאן אזהרה לבני ישראל שיהיו פורשין מנשותיהן וכו' רש"י) אי הכי אפי' יבמתו נמי (סמוך לווסתה לא רמיא מצות יבום עליה רש"י) יבמתו בזיז מינה (בוש ממנה לשאולה אם סמוך לווסתה היא רש"י) אשתו לא בזיז מינה עד כאן השייך לענינינו:
והשתא נחזי אנן דלענין דינא אינו מחויב בבעל אשתו נדה אלא דוקא על שלשה אופנים אלו (א) שהיא מעוברת 0ב) שלא בשעת עונתה (ג) בסמוך לווסתה. ובאם לאו אפי' באשתו נדה פטור. והשתא לפי פירש"י וסייעתו דמפרשים האי דאמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה פירוש ומותר בתשמיש א"כ הו"ל לגמרא להקשות עוד קושיא סמוך לתירוץ שתירצו דמיירי סמוך לווסתה הוה להו תיכף להקשות כך והא אמר רב יוסף אפילו סמוך לווסתה" פירוש באם יוצא לדרך מותר ואמאי מחייבת ליה בבעל סמוך לווסתה סתם וע"ז יתרץ הגמרא דבאמת מיירי באינו יוצא לדרך כי היכא דמקשי הגמ' בפשיטות מרבא דחייב אדם וכו' כך הו"ל להקשות בפשיטות מרב יוסף הנ"ל דאפי' סמוך לווסתה אפשר דיבעול אשתו נדה ויהא פטור דהיינו ביוצא לדרך דמותר לרב יוסף לשיטת רש"י בתשמיש ממש וטעה בדבר מצוה ולתרץ ע"ז דבאמת א"א דיהא חייב בבעל אשתו נדה אלא על ארבעה אופנים היינו (א) שהיא מעוברת (ב) שלא בשעת עונתה (ג) בסמוך לווסתה (ד) שאינו יוצא לדרך ומדלא מקשי ומתרץ הגמרא הכי שמע מינה דא"א להקשות מרב יוסף דמתיר אפי' סמוך לווסתה דאינו מתיר אלא בדברי ריצוי בעלמא ולא בתשמיש ממש והיינו כשיטת ר"ת וסייעתו ומוכח מגמרא הנ"ל כוותיה:
והגם דמדברי הרמב"ם בפ"ב ה' ח' מה' שגגות משמע דלפי האמת לא קאי הכי דלמאי דמתרץ הגמ' בתר הכי אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכה לאוקמי בהני אוקימתא אלא בכל גוונא חייב. כיון דלא בזיז מינה הוה ליה לשאולי כמו שכתב ה"ה שם (ועיין בלחם משנה שם) היינו לפי קושטא דמילתא דהדין הנ"ל אבל פי ההוה אמינא דגמרא (ובפרט לפי מאי דמשמע מפירש"י כאן דקושטא הכי קאי כמ"ש הוא עצמו לעיל בלשונו כדמוקי לה לקמיה וכו') אי הוה הדין דביוצא לדרך מותר בתשמיש ממש כשיטת רש"י וסייעתו. הו"ל לחלק בחילוק ד' דמיירי באינו יוצא לדרך. ומדלא חילקו שמע מינה ומוכח מילתא מהגמ' הנ"ל כשיטת ר"ת וסייעתו. ונחזור לענינינו:
ובתירוץ התמיה שתמוה על הטור והמחבר יש בזה כמה תירוצים ואנו לא נביא אלא שני תירוצים השייך לענינינו. התירוץ הא' הוא תירוץ מהרש"ל (וכן הובא בפרישה בשמו) דמה שמתיר הגמרא ומובא בס"א בשו"ע להלכה. איירי ברוכב או יושב בקרון ומה שפסק הרמב"ם ז"ל ומובא בשו"ע סט"ו להלכה איירי במהלך ברגליו והמג"א תירץ שבסעיף א' מיירי מן הדין ובסעיף ט"ו מיירי מצד הרפואה ור"ל הגם דמצד הדין מותר וחייב בתשמיש אבל מצד הרפואה אסור מטעם סכנה (הלשון של סכנה מצאתי בתורת השלמים על ה' נדה סי' קפ"ד סקי"ח) ובתירוץ זה של המג"א הנ"ל כפי עניא ולא ידע דכיון דסוף סוף יש איסור מצד הרפואה הא נפל פיתא בבירא על מה ולמה כתבו על מגן הטור והמחבר הדין הנ"ל דחייב לפוקדה (ועל כרחיך צ"ל דהוא יפרוש בדברי הטור והמחבר כמו שפירשתי דהיינו תשמיש ממש דאל"כ לא קשיא מידי כמו שפירשתי בדברי הרמב"ם וכן פירש באמת הרב תורת השלמים) כיון דאסור מצד הרפואה:
ומתוך סברא וקושיא זו כתב באמת הרב התורת השלמים הנ"ל דלהכי השמיט הרמב"ם ז"ל הדין דגמרא הנ"ל משום דכיון דסוף סוף אסיר מטעם הרפואה ונדחה הדין מפניה למה ליה לכתוב על מגן. וגם בתירוץ של המהרש"ל שפירש שהדין והרפואה אינם צרות זו לזו (ולא כמו שמשמע מהמג"א הנ"ל) אלא במהלך ברגליו דאסור מצד הרפואה אסור מצד הדין ג"כ (ר"ל דהדין פטרו אותו מלשמש ומסייע להצד הרפואה דכיון דיש איסור מצד הרפואה) ויושב בקרון או רוכב דמותר מצד הדין מותר מצד הרפואה ג"כ. ובשני הסעיפים הן סעי' א' והן סעי' ט"ו מיירי הן מצד הדין והן מצד הרפואה ור"ל דהסעי' א' דמיירי ברוכב מותר מצד דליכא שום לתא דרפואה (כן משמע משטחיות תירוצו) ובאמת החוש יעיד ע"ז שאפי' ברוכב יש טירחא וטילטול הדרך אלא שאינו כ"כ כמו במהלך ברגליו אבל טירחא קצת איכא אפילו ביושב בקרון. וא"כ הו"ל לאסור מצד הרפואה אפי' ברוכב או יושב בקרון דכיון דכל הטעם של הרמב"ם הוא מצד דעמל הגוף יזיק לזה (כמו שמצאתי בס' שבילי אמונה נתיב ה' שביל ח' ובספר קטן חופת חתנים וז"ל שם וה"ה ביוצא לדרך או ביאה ממנה מפני טורח הדרך יחלש אח"כ יותר בבעילה או כבר התיש גופו בבעילה ויחלש אח"כ בעמל הדרך עכ"ל שם) וחמירא סכנתא וכו':
לכן נלפע"ד ששני התירוצים צריכים זה לזה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואשה אל אחותה יהיו מחוברים ומושלבים וזהו. דהנה שני מיני איסור יש. יש שאסור מצד שעמל בטורח רב גדול דהיינו שהיה מהלך בדרך ברגליו ובהא נדחה הדין מפני הרפואה דחמירא סכנתא מאיסורא ויש שטרח קצת אבל לא בטורח רב כמו במהלך ברגליו רק היה בעמל קצת דהיינו שהיה יושב בקרון ומצד הרפואה קטנה הלזו נדחה הרפואה מפני הדין שעומד בפניה ובהנחה זו יעלה תירוץ המהרש"ל ותירוץ המג"א בקנה אחד והוא דהטור והמחבר בש"ע או"ת ובש"ע אה"ע ס"א שכתבו הדין דמותר בתשמיש ממש (כמו שהוכחנו לעיל) שלא בשעת עונתה (ר"ל ווסתה) איירי ברוכב (כתירוץ של המהרש"ל) והגם דצריך לאסור מצד הרפואה קצת. אבל באמת דכאן מיירי מצד הדין (כתירוץ של המג"א הנ"ל) להכי מותר דכאן הדין דחה הרפואה דאין בכח הרפואה הנ"ל לדחות דיני דגמרא הנ"ל כיון דאיסור מצד הרפואה אינו כ"כ גדול אבל בסעי' ט"ו דאיסור מצד הרפואה גדול יש בכוחה לדחות הדין דגמר' הנ"ל כיון דאיירי במהלך ברגליו דחמירא סכנתא מאיסורא דבסעי' ט"ו מיירי מצד הרפואה (כתירוץ של המג"א הנ"ל) ואיירי במהלך ברגליו (כתירוץ של המהרש"ל הנ"ל) ומבואר מכל זה דהשני תירוצים צריכים זה לזה דהא בהא תליא ונוחין זל"ז בהלכה:
והנה מכל מה שכתבנו ובארנו עד כה יוצא לנו סברא חדשה והיינו דמה שאמרינן לפעמים שאם יש קצת איסור מצד הרפואה לא משגיחינן עליה היינו דוקא אם יש לפניה הלכה שעומד כנגדה ומגרע להאיסור הרפואה הקצת אבל היכא דליכא הלכה שעומד כנגדה האיסור מצד הרפואה בחזקתה עומדת אפי' שאינה גדולה כ"כ האיסור ויוצא לנו מזה דין חדש והיינו הגם שהוכחנו לעיל דבשלא בשעת ווסתן מותרין (ר"ל צריכים) בתשמיש ממש לדעת הטור והמחבר ביוצא לדרך וברוכב (דבמהלך אסור בלא זה מטעם סכנה כמו שנתבאר) היינו דוקא ביוצא לדרך מפני שהוא דינא דגמרא ונדחה האיסור דרפואה מפניה אבל בבא מן הדרך שאינו לא חיוב ולא מצוה (והגם שמגמרא דברכות (דף נה ע"ב) ומבבא מציעא (דף קז ע"א) ומסנהדרין (דף קג ע"א) גבי שלא תמצא אשתו ספק נדה נראה קצת מפירש"י שם בסנהדרין שיש השתוקקת בשעה שבא מן הדרך היינו הוא משתוקק מצדו אבל שיהא היא משתוקקת ושיהא הוא מחויב בדבר זה. זה לא שמענו כלל וכלל) אפי' האיסור מצד הרפואה אינו כ"כ גדול דהיינו ברוכב אפ"ה אסור מצד הרפואה דאיסור דרפואה כדקאי קאי כיון שאין לה שום חיוב ומצוה דיהא מגרע מאיסור שלה להכי אסור אפי' אם מקצת רפואה עומד נגדה:
היוצא לנו מכל הנ"ל ועיקרי דינים הנובעים מכל הנ"ל הוא כך (א) דביוצא לדרך והוא סמוך לווסתה הדעת נוטה דבהא קיי"ל כשיטת ר"ת וסייעתו והטור והמחבר יודו לזה (כפי שהוכחתי לעיל) דאסור וגם הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ד הנ"ל כתב דהמחמיר בזה תע"ב (לשון זה הוציא הרב מסמ"ג סי' קי"א ועיין במהרש"ל על הסמ"ג שהקשה האיך שייך לומר ע"ז בלשון המחמיר תע"ב הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו אדרבה זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצוה כהלכתה עיי"ש שכתב כמה תירוצים ע"ז):
(ב) ואם הוא שלא בסמוך לווסתה שמותר בתשמיש ממש (כמו שהוכחנו כ"ז לעיל שכן הוא דעת הטור והמחבר לפסוק בכאן כדעת רש"י וסייעתו) ביוצא לדרך היינו דוקא ברוכב (שאינו כ"כ גדולה הסכנה) אבל במהלך אסור (מטעם סכנה וכנ"ל):
לג) אבל בבא מן הדרך אסור אפי' שלא בסמוך לווסתה ואפי' ברוכב כיון שלא שמענו שום חיוב ומצוה בבא מן הדרך ואדרבא איסורא שמענו מהרמב"ם ז"ל להכי אסור אפי' ברוכב כמו שנראה מפשטיות תירוץ של המג"א הנ"ל דמשום רפואה אסור וגם כפי שבארנו יוצא לנו הדין ג"כ כך דבבא מן הדרך אסור אפי' ברוכב כמו שהוכחנו לעיל ומעתה נשאר וחל עלינו חובת ביאור אי ליל טבילה יש לה מעלה וחשיבות יתירה על שאר עונה או לא:
וחפשתי ומצאתי שהדין תלוי באשלי רברבי שדעת המחבר בש"ע או"ח סי' תקע"ד סעיף ד' גבי שנת בצורת דאסור לשמש מטתו בשנת בצורת כתב ע"ז הב"י דיש ראי' מירושלמי ספ"ק דתענית שבליל טבילה מותר לשמש מטתו אפי' בשני רעבון מפני שיש מעלה לליל טבילה משאר מצות עונה (עיין בדרישה שהסכים לזה וכתב לתרץ בזה קושית התוס' פ"ק דתענית מלוי שנולדה לו יוכבד בין החומות והאיך שימש בשני רעבון עיי"ש) והמג"א סק"ח חולק ע"ז ודחה הראיה מירושלמי הנ"ל וכתב פירוש אחר בירושלמי הנ"ל (עיי"ש) וכן הוא בספר האגודה ומסיק להלכה שאין שום יתרון ומעלה לליל טבילה על שאר מצות עונה (עיין בט"ז ובאלי' רבא סי' ר"מ ס"ק כ' ובסי' תקנ"ד ס"ק י"ט ובסי' תקע"ד סק"ז שהסכים לזה)
וכמו שדעת גדולי הפוסקים אינם נוחים זה לזה בהלכה זו כן נתפרצה הפלוגתא הנ"ל בין גדולי האחרונים שהגאון בעל כנסת יחזקאל תשו' לג כתב באם שאירע שחל ליל טבילה סמוך לווסתה שמותר לשמש וראיה שלו הוא מדין השנות הרעבון הנ"ל דפסק הש"ע דמותר בליל טבילה וגם הביא ראיה מסוגיא דיבמות הנ"ל דחייב לפוקדה ביוצא לדרך ואמר רב יוסף ע"ז לא נצרכה אפי' סמוך לווסתה אפ"ה מותר מטעם דמצוה לפוקדה ודימה ל"ט לדינים הנ"ל שג"כ חיוב ומצוה כמו ביוצא לדרך עיי"ש והקיפוהו חבילות חבילות תשובות אחרונים על הכנ"י הנ"ל ה"ה הגאון נוב"י במהד"ח חיו"ד סי' קי"ז והגאון סדרי טהרה והגאון חו"ד ובתשו' גבעת שאול סי' ס"ב ובשאילות יעב"ץ ח"ב סי' יו"ד ובתשובה אבן השוהם סי"ד ובשו"ת שער נפתלי בסוף הספר השיג ג"נ על הפנ"י הנ"ל גם בתשובת שיבת ציון סי' מ"א והגאון חמדת שלמה והגאון חת"ס חיו"ד סי' ק"ע והגאון בכרו"פ על ה' נדה סי' קפ"ד ובעל חכמת אדם בב"א שלו שער בית הנשים סי' ב' ועוד כמה וכמה תשובות שילאו עטי מלהעלות הכל על הכתב כאן:
והנה הגם שדיעות הללו הם רוב מנין ורוב בנין מ"מ אומר אני (כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע ולא ח"ו כהלכה פסוקה) שהם לא דיברו אלא היכא שעומד נגדה איסור גדול דהיינו הדין דאסור לשמש בשני רעבון או הדין דסמוך לווסתן כמו הדין דבעל כנ"י הנ"ל דיש דיעות דסמוך לווסתן אסור מדאוריי' ואפי' לאו דאוריי' אפ"ה עיקרן מדאוריי' כמ"ש לעיל דעת הב"י בזה וגם נוטה יותר לאיסור מלהיתר סמוך לווסתן כמ"ש בזה הת"ס בתשובה הנ"ל ובתשובה סי' וא"ו ועיין בבינ"א בריש שער בית הנשים (ועיין עוד בנ"א ה' סוכה סי' א') בזה אמרו דאין המצוה של ליל טבילה גדולה כ"כ שידחה הדין והאיסור של סמוך לווסתה או האיסור של שני רעבון אבל בלא"ה בודאי יש מעלה ועדיפות דליל טבילה משאר עונות (לענין הדין שרצינו לבאר) לא מבעיא לדעת רש"י בגמרא דברכות במעשה דרב המנונא בריה דרב יוסף כמו שהבאתי לעיל שפי' דליל טבילה הוה ר"ל ליל שטבלה אשתו בוודאי ראיה מוכרחת היא שבליל טבילה מצוה לשמש ומצוה יותר מבשאר עונות (ובעל כנס"י הנ"ל הביא מסוגי' הנ"ל ראיה לדין שלו עי"ש):
אלא אפי' לדעת תלמידי רבינו יונה שפירשו דליל טבילה הוה ר"ל דהוא טביל לקריו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשין מטותיהם מ"מ יודו לזה של"ט יש לה חשיבות ועדיפות יותר ומקרי מצוה וראיה לזה שהרי בגמרא דכתובות (דף ד ע"א) קראוהו לבעילה ראשונה בעילת מצוה (ועיין בתוס' שם תוד"ה בעילת מצוה) ובשאר ליל טבילה יש זכר לזה (אעפ"י שאין ראיה גמורה) מגמרא דנדה (דף לא ע"ב) דאמרו שם תניא הי' ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה ע"כ אלמא שיש לה לליל טבילה דמיון קצת לבעילה הראשונה של נשואין ועוד ראיה קצת ממה שפסק הרמ"א בש"ע או"ח סי' תקנ"ד סעיף י"ט לענין ת"ב שחל להיות בשבת שאסור בתשמיש המטה ואפ"ה אם אירע ל"ט בשבת זו פסק השל"ה שטובלת ומשמשת וכתב שכן דעת כל הגדולים עיי"ש וכן בכל הלילות שכתבו בספרי יראים והובא בבה"ט סי' ר"מ סק"ד שאסרו לשמש מצד הקבלה כתבו בפירוש שאם אירע ל"ט באלו הלילות כגון שני לילות של פסח (לילות הראשונים) וכו' וכו' שאסור לשמש מצד הקבלה ואירע בהן ליל טבילה מותר לשמש אפי' מצד הקבלה וטעמא מאי משום שליל טבילה יש מצוה לשמש ואין בכח הקבלה לדחות המצוה והדין שמוכח שמצד הדין מחויב לשמש בליל טבילה והדר לכלל שכתבו כל הפוסקים שהיכא שהדין מצד הגמרא והדין מצד הקבלה מתנגדים זה לזה נדחה הדין שהוא מצד הקבלה מפני הדין שהוא מצד הגמרא (ועיין במסכת שבת בפ' מפנין דף קכט ע"א גבי צינה) מכל הלין נשמע (הגם שאינן ראיות חזקות אלא דמוכח קצת) שיש חשיבות ומעלות לליל טבילה משאר עונות וגם דהמעיין בנוב"י הנ"ל יראה דאינו דוחה הטעם והסברא דליל טבילה יש בה מצוה בשתי ידים אלא דלא רצה להסכים לדין דהכנ"י הנ"ל מטעם אחר והוא דלא רצו הפוסקים להתיר אלא ביוצא לדרך דוקא משום דשם אמרו חז"ל בלשון חיוב אבל מצוה גרידא אינה דוחה להאיסור דסמוך לווסתה דחיוב לחוד ומצוה לחוד עיי"ש באורך:
ומעתה דזכינו לדין דליל טבילה עדיף ומצוה יותר משאר מצות עונה נבוא ונחזור לכלל שהקדמנו והוא דהיכא דיש מצוה בבעילתו דוחה להאיסור קצת שהוא מצד הרפואה כמו שנתבאר לעיל ממילא יוצא לנו הדין לפסק הלכה בזה הוא כך (א) ביוצא לדרך והוא ליל טבילה הדין כמו שלא בשעת טבילה ומותר ברוכב ואסור במהלך דאפילו אם ל"ט הוא מצוה (כמו שבארנו) לאו מצוה יותר מחיוב שחייב אדם לפקוד את אשתו וכו' ואפ"ה פסקינן לעיל (ע"י מזיגת התירוצים רש"ל ומג"א) דאינו מותר אלא הרוכב וחיוב עדיף ממצוה כמ"ש הנוב"י הנ"ל (ואפשר כיון דיש עליו חיוב ומצוה חיוב דפקידה ומצוה דל"ט בצירוף שני הטעמים ביחד אפשר דדוחה לאיסור דרפואה מכל וכל ומותר אפי' במהלך וצ"ע דחמירא סכנתא וכו') (ב) אבל בבא מן הדרך והוא ל"ט אם ברוכב מותר. ולא דמי לבא מן הדרך ואינו ליל טבילה דכתבנו והוכחנו דאסור אפי' ברוכב דשאני התם דכיון שאין לו שורש מן הש"ס דחייב בעונה (כמו שנתבאר הכל לעיל בארוכה) ממילא אסור מטעם רפואה אבל בבא ומצא שהוא ליל טבילה ומצוה לשמש באותה הלילה כמו שהוכחנו א"כ נדחה הטעם דרפואה מפני המצוה כנ"ל כמו שנדחה מפני החיוב של יוצא לדרך כנ"ל. כ"ז כתבתי להלכה אבל לא למעשה דבאמת לא ראיתי העולם שנזהרין בכ"ז וכבר דשו בה רבים ולא ידעתי על מה סמכו בזה אם לא שסמכו על הפסוק שומר פתאים ד' כמו בכמה דברים יש שאסרו לעשות מפני סכנה וסמכו ע"ז הפסוק ועוד י"ל שסמכו על שאר התירוצים שתירצו על קושיא הנ"ל דסותרין הסעיפים זה לזה ועיי' בפרישה ועט"ז בסי' ר"מ הנ"ל וזה מה שרצינו לבאר: