אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן א

הקדמה

(שייך לאו"ח סי' קנ"ד)

שאלה. איש אחד נדב לבית המדרש ס"ת קטנה בתכלית ההידור ועשה גם לזה ארון הקודש קטן כמידתה מכסף טהור, ומחמת חשש שלא יגנבו הארון הקודש הנ"ל רוצה לעמוד בארון הקודש הגדול, שכל ספרי התורות מונחים שם. ועלה צ"ע אצל לומדי תורה אי מותר לעשות כן שמא איכא פחיתות הכבוד לאה"ק הגדול מצד זה או שמא אין שום חשש בזה:

יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש:

תשובה. השאלה הזאת והצ"ע שמעתי בביהמ"ד בעת שפכתי שיחי לפני ה' ולא היה לי פנאי לעיין בזה. ואמרתי בהשקפה ראשונה שאינו נכון לעשות כזה מטעם דאיכא הורדה ופחיתת הכבוד לאה"ק הגדול מחמת שאי אפשר ליטול הס"ת הקטנה אם לא שיפתח תחילה להאה"ק הגדול ומוציא דרך שם. ואין פחיתות הכבוד גדול מזה שהאה"ק הגדול הוא דומה לפרוזדור כנגד האה"ק הקטן והוא יהי' דומה ליטרקלין ואמרתי ע"ז דמיון מגמרא דעירובין (דף עה ע"ב) ומובא בש"ע או"ח סי' ש"ע ס"ז. וברמב"ם בה' עירובין פ"ד ה"ט גבי עשרה בתים זו לפנים מזו שהפנימי נותן את עירובו ודיו והשאר אין צריכין ליתן וטעמא מאי מפני שנעשה הכל בית שער לפנימי (ועי"ש בסוגיא) אלמא הגם שלכל אחד ואחד מיוחד הבית בפ"ע וכל או"א משתמש בביתו שהחיצון משתמש בביתו כמו שהפנימי בביתו מ"מ כיון שיש לפנימי דריסת הרגל על החיצון ואין לפנימי מקום לצאת לחוץ אם לא דרך בית החיצון הורד מטעם זה הבית החיצון מגדולתה ונקרא בית שער לגבי הבית הפנימי (והגם שהוא בית כמקדם) כמו"כ כאן גבי ארה"ק. כיון שאין לס"ת הקטנה לצאת אלא דרך ארה"ק הגדול נעשה כמו בית שער להארה"ק הקטן וכיון בעת פתיחת הארה"ק ליטול הס"ת הקטנה צריך לפתוח הדלתות מהארה"ק הגדול שלא לצרכו אין לך ביזוי גדול מזה:

כך אמרתי בהשקפה ראשונה אך כשהלכתי אחר התפילה לביתי והתחלתי לעיין בזה. ראיתי שאסור לעשות כן ומחמת איסור אחר נגעו בה והוא שכיון שהלכה רווחת בישראל שאין מעבירין על המצות כמו שפסק הרמב"ם בה' תפילין פ"ד ה"ח ומלא מזה בכל הפוסקים שהלכה רווחת שפוסקים כריש לקיש במה שסובר שאין מעבירין על המצות (ולדעת הגאון חיי אדם בנשמת אדם שלו כלל י"ג שהוא מדאורייתא דסובר דהדרשה שמביא רש"י ז"ל ביומא ממכילתא מושמרתם את המצות. קרי ביה את המצוות הוא דרשה גמורה עי"ש) וא"כ כאן אם היינו עומדים את הארה"ק הקטן בתוך הארה"ק הגדול האיך אפשר להזדמין אפי' פ"א שיכולין לקרות בס"ת הקטנה כי שתיכף כשיפתח הבעל ההוצאה הדלתות של הארה"ק הגדול עומד מסתמא כנגדו כמה ס"ת והאיך יכול לעשות ולעבור על המצוה שלא ליטול המוכן לנגד עיניו ולפתוח אחר כך הארה"ק הקטן וליטול משם הס"ת הקטנה שאינה מוכן לפניו וזהו אסור כמו גבי מנורת של בית המקדש לענין הטבת הנרות שפי' רש"י ז"ל בשבת (דף כב ע"ב) שלהכי נקבע נר המערבי השני של מזרח שממנה היו מדליק ובה היה מסיים משום שאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתתיליה דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהיה אחד חוצה לה דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' (ועיין בתמיד פ"ג משנה ט' בהרע"ב שם) אלמא אי לא הפסוק דיערוך הוה אמרינן דצריך להתחיל ההדלקה מנר מזרחי דוקא משום דאין מעבירין על המצות וא"כ גם כאן אי עבדינן הכי לעמוד היכל בתוך היכל לא מתרמי בשום אופן שיכולין לקרות אפי' בפעם אחד בס"ת הקטנה הזו מטעם דאין מעבירין על המצות:

והנה מצאתי בשערי תשובה באו"ח סי' כ"ה סק"ב שכתב בשם ברכי יוסף שמצא הגאון בעל ברכ"י הנ"ל בתשובת מהר"י מולכין כת"י אודת הדין שכתב המחבר בסעיף א' שצריכים ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה כתב ע"ז מהר"י מולכין הנ"ל. באחד שיש לו שני טליתים אחד של חול ואחד של שבת וטלית של שבת מונח למעלה כתב דמותר ליטול תחילה הטלית של שבת ולא ילבש ואח"כ מותר ליטול הטלית של חול וילבוש ולא שייך בזה אין מעבירין על המצות משום דלא שייך אין מעבירין על המצות. אלא היכא דצריך לעשות השני מצות אבל היכא דאין צריך לעשות אלא מצוה אחת משני מצות שיש לפניו אין שייך אין מעבירין על המצות ולהכי כיון שאינו רוצה ללבוש עכשיו הטלית המיוחד לשבת אין שייך בזה אין מעבירין על המצות וציין ע"ז שסברא זו כתבו התוספת בפירוש ביומא (דף לג ע"א) תוס' ד"ה אין. ובאמת דומה לזה כתב המג"א סק"ד סי' הנ"ל דלפימ"ש המחבר בשו"ע ס"ב ובב"י בארוכות וז"ל שם בב"י שהדרך הנכונה לברך על טלית קטן ואח"כ יניח תפילין של יד ושל ראש ואז יבוא לביהכ"נ ויתעטיף בטלית גדול ובזה יוצא ידי חובת רשב"י בספר הזוהר וכו' וכתב ע"ז המג"א הנ"ל ואז (פירוש כיון שהדין הוא שתפילין צריך להניח בבית והטלית צריך להניח בבהכ"נ) אפי' בא לידו הטלית קודם שהניח תפילין אין צריכין להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן (ור"ל שאין שייך בזו אין מעבירין על המצות) וכתב סמך לזה מסי' קס"ח ס"א ור"ל כי שם מיירי בענין פח שלם ופת נקי ופת קיבר איזה קודם לברכת המוציא כתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שכל זה כשרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד יבצע עליו ואין לחוש לשני אף על פי שחשוב או חביב עליו ע"כ (והוא מתה"ד סי' ל"ב ועיין בב"י מזה בארוכות קצת) ולכאורה הן מהר"י מולכין הנ"ל והן המג"א הנ"ל הוא נגד שכתבנו עד כאן ונראה שסותרין דברינו אלו שלפי דבריהם הנ"ל הי' צריך להיות גם כאן הדין כן דהיינו שכיון שבעל ההוצאה רוצה עתה לקרות בס"ת הקטנה ולא בגדולה א"כ לא שייך כאן אין מעבירין על המצות כמו גבי טלית של שבת שאינו רוצה עכשיו ללבוש שסובר מהר"י מולכין הנ"ל דלא שייך באופן הנ"ל אין מעבירין על המצות:

אבל כד דייקת שפיר נלפענ"ד כי כל מה שבנה מהר"י מולכין הנ"ל בדין שלו הוא עיקר על הטעם של התוס' הנ"ל ובאמת כשיעמדו על סוף דעתו של התוס' הנ"ל ובסברתו נמצא שאין הפירוש בדברי התוספת כמו שחשבו העולם ושכן באמת נראה למי שאינו מעמיק בהם ובדבריהם אות באות אבל למי שמעמיק בהם ומונה וסופר דבריהם כמונה מרגליות הוא באמת דברי התוס' כאן עמוק עמוק מי ימצאנו וממילא כי כשנפל היסוד נפל הבנין (ואפשר דזה גופיה מ"ש מהר"י מולכין בעצמו שאינו מבורר אצלו סברת התוס' הנ"ל לסברה גמורה הוא ג"כ מטעם הנ"ל כמו שאבאר אי"ה אלא שאין בידי ספר ברכ"י לע"ע לעיין בזה שאפשר ששם הוא סברת מהר"י מולכין נכתב באריכות והנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו) הנה אני אומר שבאמת סברת התוס' הנ"ל הוא סברא גמורה (הגם שהתוס' במגילה דף ו' ע"ב ד"ה מסתבר דתה זה) ואפ"ה אין שום קושיא נגד מה שכתבנו בענין שהתחלנו שא"א בשום אופן לקרות בס"ת הקטנה מטעם אין מעבירין על המצות הגם שעכשיו אינם רוצים לקרות בספרי התורות המונחים בהיכל הגדול וכפי מה שהבינו הם בדברי התוס' הנ"ל אין שייך כאן אין מעבירין על המצות שכיון שאינם רוצים עכשיו לקרות בספרי תורות העומדת בהיכל הגדול אלא בס"ת הקטנה העומדת בהיכל הקטן וכנ"ל בטלית של שבת:

מ"מ לפי מה שנראה לפענ"ד בדברי התוספת הנ"ל. התוס' אדרבא יודה לזה דגם כאן בענין זה שייך גם כן אין מעבירין על המצות וזהו דהנה בגמרא דיומא (דף ל"ג) הנ"ל בענין דאביי הוה מסדר סדר המערכה. אמרינן שם שדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות ושאל הגמרא ע"ז מאי טעמא ואמר אביי גמרא גמירנא (שכן סדרן) סברא לא ידענא ורבא אמר כר"ל דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא (ועיין בסוגיא שם ובפירש"י ז"ל שם) דתנן וכו' והקשו התוס' שם ע"ז דלפי זה (ר"ל כיון דאמרינן בגמרא כאן שטעמא דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות הוא מפני שאין מעבירין על המצות) א"כ מאי צריך ילפותא בגמרא דזבחים (דף נא ע"א) ששיורי הדם של מזבח הפנימי שיהא נשפכין על יסוד מערבי וששיורי, הדם של מזבח החיצון שיהא נשפכין על יסוד דרומי והוצרך הגמרא לזה קרא מפורש ולימוד יפה יעו"ש. מה הוצרך לכל זה הלא משום אין מעבירין על המצות נשמע שניהם משום דתיכף כשיוצא מהיכל פגע ביסוד מערבי תחילה וכשהולך למזבח החיצון מפתח העזרה פגע תחילה ביסוד דרומי. וא"כ למה לי קרא ולימוד ע"ז. על זה תירץ התוס' הנ"ל וז"ל וי"ל דלא שייכא דר"ל אלא היכא דבעינן למעבד תרווייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא. אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעבד לתדיר לחודיה ולא נעבד לשאינו תדיר ע"כ לשון התוס' ומזה הוציא מהר"י מולכין הדין דשני טליתות הנ"ל:

ובאמת לפי פשטות דברי התוס' הנ"ל מוכת כן אבל א"א לומר כן דלאו קל וחומר הוא ומה היכא דצריך לעשות תרווייהו מצות העומדת לפניו הוצרך משום אין מעבירין על המצות לעשות הראשונה העומדת לפניו ולחזור ולעשות אחר כך מצוה השניה וק"ו היכא שיש לפניו שתי מצות ואין צריך לעשות אלא מצוה אחת משתי מצות העומדות לפניו ק"ו שיש לו לעשות המצוה שמוכן לפניו תחלה (ולעזוב השניה כיון שאין להם טעמים איזה יכשר הזה או הזה) מטעם שאין מעבירין על המצות וגם סוף הדיבור של התוס' הנ"ל שכתבו בלשונם ונעביד לתדיר ולא נעביד לשאינו תדיר הוא קצת קושית ההבנה ובאמת שדברי התוס' הנ"ל לאו יחיד בדורו הוא אלא שגם בזבחים (דף נא ע"א) תוד"ה אשר ומנחות (דף סד ע"ב) תוד"ה איבעית אימא איתא התם כמעט כל דברי תוס' הנ"ל אות באות והסוף דיבר של התוס' כאן אינו שם. עיין שם:

ולכן נראה לפענ"ד שסברת התוס' הוא כך והדין דאין מעבירין על המצות נחלק לשלשה חילוקי דינים וזהו מחלוקתיהם (א) דהיכא שיש לפניו שתי מצות וצריך לעשות שניהם בזה אין נפקותא וצריך להתחיל תיכף ממצוה ראשונה שפגע תחילה ולא משגחינן כלל על טעמים אחרים באיזה מצוה יתחיל תחילה ולא מיבעיא דאם אין שם במצוה שניה טעמא רבה להתחיל בה ומינה בודאי אתחולי מתחילינן ממצוה ראשונה שפגע תחילה אלא אפי' היכא שיש במצוה שניה טעמא רבה והגון להתחיל ממנה. אפ"ה לא משגיחינן עליה ונדחה הטעם שיש בשניה מפני הטעם שאין מעבירין על המצות ומתחלינן ממצוה ראשונה שפגע תתלה וטעמא רבה איכא בגוויה דכיון שמכל מקום הוצרך לעשות שניהם לא נדחה האי אין מעבירין מפני הטעם שיש בשניה כיון שהמצוה גופיה יעשה אח"כ והשקליא וטריא אינה כאן אלא איזהו מי משניהם יעשה תחילה מסתמא יעשה מי שפגע בתחילה ומשום אין מעבירין על המצות:

(ב) אבל היכא שיש לפניו שתי מצות והוא א"צ לעשות אלא מצוה אתת ממצות הנ"ל באופן זה יש חילוק והיינו אם יש בשניה טעם הגון לעשות אותה ובראשונה אין לה שום טעם בפני עצמה אלא טעמא הוא מפני שאין מעבירין על המצות בודאי באופן זה הטעם שיש בשניה (מאיזה טעם שיש לה) הולך ומתגבר עליה וזו סברא עצומה שבזה יש טעם הגון לעשות ובזה אין טעם לעשות עתה וא"כ מה יתום יש כאן באין מעבירין על המצות:

(ג) אבל היכא שיש לפניו שתי מצות והוא לא צריך אלא למצוה אחת ואין להם עדיפות זה על זה שאין לשניהם שום טעם לומר שיש להתחיל תחילה זה או זה בודאי על אופן זה חזרו לכלל דאין מעבירין על המצות וצריך לעשות המצוה באיזה שפגע תחילה כיון שבשניה אין לה שום טעם לומר שהוצרך דוקא לעשות אותה ולא חבירתה אלא שוה בשוה עם חבירתה שטעמן בשניהם שוה שהצריך לעשותן מפני מצותן ואין להם שום טעמא אחרינא בודאי עדיפא לעשות באיזה שפגע תחילה שבאותה יש ג"כ הטעם שאין מעבירין על המצות כך הוא סברת התוס' הנ"ל וחילוקיה:

וכן דייק סוף לשון התוס' שהוא לכאורה קצת קושי ההבנה אבל לפי זה הוא כמין חומר כי לשונם של סוף הדיבור אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעבוד לחדיר לחודה ולא נעבוד לשאינו תדיר עכ"ל ור"ל לפי מה שכתבתי הוא כך דבלא הפסוק והלימוד לא הוי אמרינן ששירי הדם שיהא נשפכין זה דוקא בקרן מערבי וזה דוקא בקרן דרומי ומטעם דאין מעבירין על המצות זהו לא הוי אמרינן וטעמא מפני שיש לפניו שתי קרנות והוא אין צריך לעשות אלא על קרן אחד או על קרן מערבי או על קרן דרומי ולכל חדא יש טעם בדבר מחמת טעמא דתדיר למשל היכא דיש ביד הכהן דם משיורי של מזבח החיצון ואינו יודע באיזה קרן ישפך (אלא שזה היה ידוע להם ששיורי הדם הפנימי הדין הוא שצריך לשפוך על קרן מערבי) להכי אין לאו הלימוד דשם דמלמד דשיורי הדם דמזבח החיצון ישפוך על יסוד דרומי בודאי הי' צריך לשפוך על יסוד מערבי הגם דיסוד דרומי הוא לפניו ויש על קרן דרומי טעמא שהוצרך לשפוך שם משום דאין מעבירין על המצות אבל כיון שהוא א"צ לעשות אלא על קרן אחת משתי הקרנות וכיון שעל קרן מערבי יש טעם הגון וטוב מטעם תדיר ששיורי הדם הפנימי ישפך ג"כ על קרן זה של יסוד מערבי ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

ולהיפך למשל. אם יש ביד הכהן שיורי הדם של מזבח הפנימי (והדין היה ששיורי הדם של מזבח החיצון יהיו נשפך על יסוד דרומי) ואינו יודע האיך לעשות אי לשפוך על יסוד מערבי מטעם דאין מעבירין על המצות או לשפוך על יסוד דרומי מטעם תדיר אי לאו הקרא הוה אמינא דצריך לשפוך על יסוד דרומי כיון שיש טעם הגון בדבר ונדחה מפניה הטעם דאין מעבירין על המצות כמו שבארתי בחילוק הב' להכי הוצרך הקרא והלימוד הנ"ל דבלא זה לא היינו יודעים כל זה ולדבר זה רמז סיום דברי התוס' הנ"ל (ואחר זמן רב ראיתי ומצאתי דאתי לידי משמע בהגהות נתיב חיים שכתב על מ"ש הרמ"א באו"ת סי' תרפ"ד ס"ג בענין הדין שבר"ח טבת צריך לקרות בתחילה בשל ר"ח ובס"ת השניה צריך לקרות בשל חנוכה וטעה הבעל קריאה והתחיל לקרות בשל חנוכה פסק הרמ"א והוא מאבודרהם ה' ברכות שצריך להפסיק ולקרות בשל ר"ח והגם שאין מעבירין על המצות מ"מ משום מאי קוראין בר"ח תחילה הוא מטעם תדיר וא"כ לא משגיחינן על אין מעבירין על המצות כתב ע"ז הנתיב חיים דלא נהירא ליה פסק הרמ"א בזה משום דיש ליה ראיה ברירה מתוס' יומא (הוא התוס' הנ"ל) שאין מעבירין שייך אפי' במקום תדיר:

וראייתו הוא דאי אמרת דלא שייך אין מעבירין במקום טעם דתדיר א"כ מאי פריך התוס' דלמה ליה קרא ששיורי הדם של מזבח הפנימי יהא נשפכין על יסוד מערבי תיפוק ליה משום אין מעבירין על המצות ואי אמרת במקום תדיר לא שייך אין מעבירין הלא בלי הפסוק הוה אמינא דיהא נשפכין על דרומי משום תדיר שכל דמים החיצונים נשפכין שם אלא ע"כ דאפי' במקום תדיר שייך אין מעבירין על המצות ובסברא זו דתה הנתיב חיים הנ"ל את הרמ"א הנ"ל מהלכה והוא ממש כמ"ש בחילוק הראשון דהיכא שיש שתי מצות לפניו (כמו הכא גבי ר"ת וחנוכה שצריך לקרות בשניהן) וצריך לעשות שתיהן לא משגיחינן על טעמים שיש להם וצריך לעשות באיזה שפגע תחילה משום אין מעבירין דאין מעבירין שייך אפי' במקום טעמא דתדיר או טעמים אחרים והנאתי מאוד בזה וידעתי ששכלי ב"ה אינו כוזב כי הלא תראה כי הגאון הנ"ל אחז זה לסברא עצומה עד שהשיג בסברא זו לדברי רמ"א שהוא עמוד החזק שכל בית ישראל נשען עליו ולא חש ליה בזה עד שהשיג עליו בסברא הנ"ל וב"ה שהנחני בדרך אמת לעשות שביל ישר במים עזים של התוס' הנ"ל):

והנה כשנפרש פירוש זה בתוס' דיומא הנ"ל יראה שנסתלק לפי זה מעל התוס' הנ"ל דחיית התוס' מגילה (דף ו' ע"ב) תוד"ה מסתבר שדחה סברא זו של התוס' שכתב כאן דהיכא דלא עבדינן אלא חד לא שייך גביה אין מעבירין על המצות והתוס' שם דחה סברא זו בשתי ידים מסוגיא דשם דאמרינן שם דר' אליעזר בר' יוסי סבר דבשנה מעוברת יש לקרות מגילה (וארבעה פרשיות נוהגת) בראשון לכתחילה ור' שמעון בן גמליאל סבר אפי' בדיעבד בשני ולא בראשון ואמרינן שם אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ר' אליעזר בר' יוסי סבר בכל שנה ושנה מה בכל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ור' שמעון בן גמליאל סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן (ופריך הגמרא) בשלמא ר' אליעזר בר' יוסי מסתבר טעמא משום דאין מעבירין על המצות אלא ר' שמעון בן גמליאל וכו' אלמא הגם דכאן אין לעשות אלא חדא מצוה אי באדר הראשון או באדר השני מ"מ קאמר הגמרא כאן דיש לעשות המוקדם משום טעם דאין מעבירין על המצות זו היא דחיית התוס' שם (ועיין שם בתוס' הנ"ל באורך):

אבל לפי מה שכתבתי בדברי התוס' דיומא הנ"ל דהיכא שאין טעמא בזו יותר מבזו והוא א"צ לעשות אלא חדא מצוה יודו התוס' שחוזרים לכלל שהקדמנו דאין מעבירין על המצות וכנ"ל אין מסוגיא דמגילה הנ"ל שום קושיא על סברת התוס' דיומא הנ"ל דהתם השני מצות הן באדר הראשון והן באדר השני שוים בטעמם ובמצותן ואדרבא לסברת ר' אליעזר בר' יוסי יש שני טעמים להקדים על אדר הראשון (האחד) מלימוד של כל שנה ושנה (לדעתו שקאי על אדר הסמוך לשבט וכנ"ל בסוגיא) (השני) מטעם שאין מעבירין על המצות ועל אדר השני אין שום טעם לדעתו בודאי לא נדחו הטעם שאין מעבירין על המצות בחנם וכמו שיתבארו:

ולדעתי שגם רש"י ז"ל ביומא רמז כל זה בלשונו הטהור כי על ענין מאי דאמרינן במשנה (דף ס"ח ע"ב) בראש פרק בא לו שהרואה כ"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם שוים כאחת וקאמר ע"ז בגמרא (דף ע' ע"א) לא מפני שאינו רשאי פשיטא (כלומר מה עלתה על דעת המשנה לומר בהוה אמינא שאינו רשאי ומשני הגמרא) מאי דתימא כדריש לקיש דאמר ר"ל אין מעבירין על המצות ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך קא משמע לן ופירש"י ז"ל קמ"ל דלאו מעבר הוא מאחר שאינו עסוק בה עכ"ל:

ובאמת קשה אמאי לא פירוש רש"י ז"ל בפשיטות קמ"ל ר"ל דלא כריש לקיש ומטעמיה דכיון שיש לו לעשות אחד משני מצות אלו או הא או הא ממילא לא שייך גביה אין מעבירין על המצות כמ"ש בשם התוס' מדף ל"ג הנ"ל ומפירוש רש"י שכתב מאחר שאינו עסוק בה משמע דלא שייך כאן אין מעבירין על המצות מטעמא אחרינא והיינו דאין מעבירין על המצות אינו שייך אלא לעושה המצוה בעצמו אבל הרואה המצוה אין שייך גביה אין מעבירין על המצות ומשמע מזה אבל אי הוה הדין דהרואה שוה לעושה המצוה בעצמו בודאי אינו רשאי להניח זה ולילך לראות זה משום אין מעבירין על המצות הגם דעושה רק חדא מנייהו ולסברת התוס' הנ"ל אינה שייך כאן אין מעבירין על המצות אפילו לעושה המצוה בעצמו וכש"כ להרואה המצוה אלא ודאי דדעת רש"י ז"ל ג"כ כנ"ל דהיכא שיש לפניו שתי מצות ורוצה לעשות אחד מהם ואין בכל אחד משתי מצות עדיפות אחד מחבירתה חוזר לכלל דאין מעבירין על המצות ומחויב לעשות המצוה שנזדמן לפניו ראשונה להכי דחק רש"י ז"ל לפרש דהרואה המצוה אינו כמו העושה המצוה בעצמו ולהכי אין שייך אין מעבירין על המצות אבל אי הוה כעושה המצוה בעצמו בודאי אינו רשאי מפני שאין מעבירין על המצות (ועיין במג"א סי' קמ"ז סקי"א מ"ש בזה ברש"י הנ"ל יעו"ש באריכות ועיין בתוס' זבחים ובתוס' מנחות שציינתי לעיל):

והנה לפי מה שנתבארו עד כאן אפי' תימא שדינא של מהר"י מולכין הנ"ל במקומה עומדת אפ"ה בנידן דידן דינא כמ"ש ולא יהיה שום קושיא לדברינו מדינן של מהר"י מולכין הנ"ל ואדרבה שיהי' ראי' לסבראינו ולנידן דידן והוא דכיון בנידן של מהר"י הנ"ל בענין הטלתים מצינו שיש מצוה מדרבנן להיות בגד מיוחד לשבת לבד מפסוק וכבדתו שדרשו חז"ל על זה שבת (דף קיג ע"א) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. והובא זה להלכה בשו"ע או"ח סי רס"ב ס"ב והבאה"ט מביא בשם מהרי"ל ז"ל שהיה לו טלית מיוחד לשבת וכיון שכן בנידן של מהר"י מולכין כיון שיש לפניו שני טלתות אחד של חול ואחד של שבח והוא א"צ להתעטף אלא בטלית אחד (ורצה לומר דא"צ לעשות אלא חדא מצוה משתי מצות) ומצויין לפניו בעת שצריך להתעטף ואינו יודע האיך לעשות בודאי צריך להניח טלית של חול ולא של שבת (אפי' בא בידו טלית של שבת תחילה ואין אנו חוששין על אין מעבירין על המצות כיון שיש טעמא רבה שלא להתעטף בטלית של שבת מפני מיוחדת לכבד בי' את השבת לבד וכפי שנתבאר הסברא עד כאן דהיכא שיש טעם לעשות מצוה השניה אין אנו משגיחין על אין מעבירין על המצות אבל בנידן דידן כי היכא שיש מצוה לקרות בס"ת שיש בהיכל הגדול כמו כן יש מצוה בעצמה (רצה לומר דהמצות גופא אין שום יתירות אחד על חבירו) בס"ת הקטנה וכיון שאין עדיפות ומעלה מזה יותר ע"ז וטעמא אחרינא (זולת מצוותן שמצוה לקרות בהן) לית בזה וגם בזה בודאי חוזר לכלל שהקדמנו דצריך לעשות המצוה היותר קרוב לענינינו ומטעם שאין מעבירין על המצות וכסברת התוס' שכתבנו:

ומהמג"א שכתבתי לעיל ג"כ אין ראיה לניד"ד דהתם סוף סוף יניח אותה הטלית בעצמו אלא שאין עתה (ר"ל בבית) זמנה משום דצריך דוקא להתעטף בבהכ"נ לדעת הזוהר שכתבתי לעיל בשם הב"י ודומה קצת למאי דאמרינן בגמ' ברכות (בדף יא ע"ב) (ודף יב ע"א) גבי ברכות דיוצר אור בבהמ"ק פריך שם הגמרא דילמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטי זמן דיוצר וכו' עי"ש ולהכי כתב המג"א דאין שייך כאן אין מעבירין על המצות והיינו משום דלא מטי זמן הוא דזמנה הוא בבית הכנסת:

אבל גבי ניד"ד כיון שמטי זמן לקריאת התורה מאי אילמא האי ס"ת מהאי ס"ת שכולם מאל אחד ומרועה אחד ניתנו ובודאי צריך להקדים אותה שמוכן ומזומן לפניו ולא להשתמט ממנה וליקח מהארון הקודש הקטנה הס"ת שעומד בתוכה דבודאי עובר על הדין דאין מעבירין על המצות (ולדעתי דזהו כוונת רז"ל הכל תלוי במזל אפי' ס"ת שבהיכל רצה לומר דבאותה שיש מזל לקרות אותה. אותה יזדמן תיכף לבעל ההוצאה לראותה קודם חברתה וממילא אסור לעבור מפניה וצריך ליקח אותה בעצמה מטעם אין מעבירין על המצות ואין לך מזל גדול מזה שעומדת שוה בשוה עם חברתה והזדמן שעיניו נתן בה ולא בחברתה):

ולהכי אומר אני לא מבעיא אם רוצין לעמוד הארה"ק הקטן לפנים ממש באופן שיש לפניו הרבה ספרי תורות לית דין צריך בושש שאינו נכון לעשות כן מטעם אין מעבירין על המצות שאפי' לא כוונתי בזה לעצם ולעיקר הלכה מ"מ מידי ספיקא לא יצא. ולא נחית אינש נפשיה לספיקא אלא אפי' היכא דרוצה להצדיד אצדודי באופן שתיכף כשיפתח הפתח של ההיכל הגדול יפגע תיכף בההיכל הקטן ולא יצטרך לעבור על המצוה אפ"ה יש קצת צ"ע בזה אי מותר אי לאו ומטעמא אחרינא והוא דמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ד ס"ג ובשו"ע יו"ד סי' רפ"ב סי"ב דהארון שהספר תורה מונח בי' אינה אלא תשמישי קדושה וכיון שכן האיך אנו יכולים להניח האה"ק הקטן בארון הקודש הגדול דאפילו חומשים ושאר ספרים שכתב מהרש"ל שמותר לפי שאינו נקרא הורדה מקדושה כיון שיש ספרי תורות ג"כ. והובא דבריו בבה"ט סי' קנ"ד סקי"א אפ"ה כתב עליו הב"ח בס"ס קנ"ג וז"ל שם על דברי מהרש"ל. ולפענ"ד פשוט דאסור וכו' עיי"ש באריכות ומסיק והוא הדין דאסור להניח חומשים ושאר ספרים בארון כשאין בה ס"ת דאף לפי שעה חשוב לה הורדה ואפי' אצל ס"ת נמי אין נראה להקל להניח בתוכה יריעות וחומשין וספרים פסולין כי מי הגיד לנו דמנהג ותיקון הוא עכ"ל:

וגם בא וראה מה שהובא בשע"ת סי' קנ"ד סק"ו בשם תשובת יהודא בן הרא"ש בספר חוקת התורה שלו שרצה חכם אחד להוכיח מגמרא דשבת פ"ק שאסרו להצניע תרומה אצל ס"ת מפני חשש עכברין ונראה מזה דאם אין אינו חוששין לעכברים הוה מותר להניח תרומה אצל ס"ת והוא הדין לספרים כך הוא ראיות של החכם הנ"ל והוא דחה הראיה של החכם הנ"ל וכתב דשאני תרומה שנקרא קודש ולהכי הוה שרי אי לאו טעמא דעכברין אבל גבי ספרים בודאי דאסור ע"כ:

ועתה בא וראה שאפי' ספרים שיש בהן קדושה יתירה אסרו כש"כ ארון הקודש שאין בהן אלא תשמישי קדושה פשיטא דפשיטא שיהיה אסור להניח בהארה"ק הגדול ואל תשיבני ממעילים ומפות שהם ג"כ תשמישי קדושה ומונחים בארון שאני התם שהוא דרך לבישה דאי אפשר לס"ת שיהי' ערום אבל להניח שם בדרך הנחה בודאי יהי' אסור שאפי' נוי ותכשיטין של ס"ת כגון עטרות ורמונים שעושין לס"ת מעולם לא מצאנו ולא ראינו בשום ספר שיהיה מתיר להניח בארה"ק בדרך הנחה אלא שיש להם תיבה בפני עצמה ובנד"ד מי יאמר לנו שהוא תכשיט לעצם ס"ת כמו מעילים ומפות דהתם א"א להם להיות בלא זה אבל הכא אפשר לס"ת הקטנה הנ"ל לעמוד בלא הארה"ק הקטן כשאר ספרי תורות שבהיכל דמאי אולמי האי מהאי:

וגדולה מזו כתב הב"ח בס"ס קנ"ד על מה שפסק הטור והמחבר בסי' הנ"ל ס"ת וביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ו דארון וכל מה שעושין לס"ת מועיל בו תנאי כתב ע"ז הב"ח וז"ל והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון מוקף מחיצות מסביב והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ריש פ' בני העיר. ר' יונה עביד לי' מגדול ואתני עליה עוליא דספריא וארעיא דמאנין פירוש התנה עליו שחלק העליון של מגדול ישימו בו ס"ת וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק הי' מוקף מחיצות מסביב אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הס"ת ביחד בחלק אחד ביחד עכ"ל והנה מכל הלין טעמא ומכל מ"ש עד כה נ"ל נכון וברור שאינו נכון להנות הארה"ק הקטן עם הס"ת שלה בהארה"ק הגדול וזהו מה שרצינו לבאר בעז"ה יתברך והגם שידעתי מך ערכי שאין אני יכול לעמוד נגד גאוני עולם מוסדי דור ודור. מ"מ מה שנראה אמת אז לא אבוש הגם שידעתי מך שכלי:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה