לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
הקדמה
יתברך היוצר וישתבח הבורא.
אשר דבריו נחלו ישראל.
אות לעולם.
את למודיך הטהורה יקחו.
אהבתינו לה' היא יראתיך מעולם.
אתחנן לאלהי השמים יוצרינו נורא ואיום.
שתרומם דורשי יחודיך.
צעקתינו במהרה אראה וירושלים תכנה.
אליהו הנביא יבוא המבשר. ואז ימלא הארץ דעה כמים לים מכסים:
הנה אני בריה קלה שבים. בקי בר יומא. אחזנו פלצות. וחיל ורעדה יאחזני. ואעלה על רעיוני. אשר גם אנכי אחשב בין מחבר ספרים. אשר קטנם עבה ממתני. ומה אומר ומה חיי. עפר ואפר רימה ותולעה. אסקופה הנדרסת לפני בל יודעי דת ודין. שאני באתי בילקוטי ובתרמלי בעניית של תורתי. להורות ולדון לפני מלכי דרבנן ולפני עם ישראל. בחיבורי הקטן בכמות ובאיכות. באיזה ענינים הנוהגים לדינא. ואומר לנפשי מי שמך לאיש אתה שפל אנשים במוך. כי נפשי יודעת באמת מך ערכי וחוסר ידיעתי. ולא אוכל לדמות את עצמי או במקצת אפילו להקטן שכהמחברים כי הם בקיאים בכל הש"ס והפוסקים. ואני מכיר בעצמי שאין אני בקי אפי' במסכת אחת על בוריו. ולב יודע מרת נפשו:
אך מה שעשיתי זאת. אך ורק לנפשי עשיתי. ולא ח"ו לשם יהורא וגיאות. רק מחמת איזה טעמים טעם לשבח התעצמו עלי רעיוני כלה מעשיך אשר התחלת לעשות. ולבי אומר קום על רגליך והתחזק והתאזר במתניך. למה נפלת באפיך הלא מפורש יוצא מפי ר' יהודה החסיד בספרו ספר חסידים שהקב"ה גוזר במה ספרים יעשה. וכל מי שגילה לו יתברך חידושי תורה ואינו כותבם (ר"ל מדפוסם. כי בזמנו לא היה עוד מלאכת הדפוס) הרי הוא גוזל את מי שגילה לו. ואת כל מעשה אלהים יבוא במשפט על כל נעלם. מה שגורם שנעלם (עיין בפי' אזולאי שם) וכס' שבט מוסר פכ"ב הביא בשם חכם אחד שהאדם שאינו כותב את חידושיו כתורה עבור שהוא קטן בעיניו. עתיר ליתן דין וחשבון ע"ז. משום שאומרים לו. בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו. וחייב לאחרים אפי' עד חצי פרוטה. וכי יותר חיה חביב בעיניך חצי פרוטה שכתבת שלא לשכוח לאבדה. מחידוש של תורה אפי' שיהיה קטן:
ובספר מדרש שמואל פי' במשנה אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. היינו באם למדת תורה הרבה אל תחזיק התורה לעצמך. רק שתראה ללמוד לאחרים (אנשים בערכו) ג"כ כי לבך נצרת וכו' ובמ"ש בהקדמת שו"ת כתב סופר כי תורה צוה לנו משה מורשה ואמרו חז"ל ע"ז ירושה היא לנו מאבותינו. זה הוא רק מה שעינינו רואות וכתוב לפנינו וכולם שוים בה. אבל יש עוד תורה שאין כולם שוין אלא כאו"א דורך דרך לעצמו מ"ט פנים בתורה תורה זו לאו ירושה היא. אלא שנקראת שלו. וזה שאמחז"ל אעפ"י שהניחו לו אבותיו מ"מ מצוה לכתוב תורה משלו. והוא רמז שלא יסתפק בתורה שהניחו לו אבותיו (ר"ל החכמים הקודמים) אלא יטריח לחדש חידושים משלו שיהא מזון רוחני לזון את נשמתו בצאתה מגוף החומרי צריכה מזון התורה הקדושה. וגם המחדש חידושי תורה וכותב בספר מה שמחדש. הרי הוא כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. כן נמצא בס' לב אריה ובס' עמודיה שבעה. וכן על פסוק זה יכתוב ידו לד' פירוש התרגום ודין יקרב קורבניה קדם ד'. ועוד והיא העיקר מה שמהרתי לחבר חיבורי ולעמוד בין הגדולים. שנתתי אל לבי דברי ספר הציוני בהקדמתי. דהנה מטבע האנושי לחום על ילודיו. ואם יהיה לאיש מאה בנים תשוקתו גדולה מאוד שיהיה מוצלחים ויחיו חיים ערבים לאחר מותו. ואם יהיה ביכולתו לנפוח בהם רוח חיים שיהיו חיים וקיימים לעולם. ודאי היה מוסר כל כוחותיו ונפשו ע"ז. ולהיפך ח"ו אם יעלה על לבו שבניו יחיו חיי צער ומכש"כ שיכלו מן העולם ח"ו לגמרי. באין ספק שלבו עליו דוי ויכאב. ונפשו עליו תאבל באין הפוגות. ואך בילדי הגוף כך. אף כי ילידי רעיוניו אשר עמל בהם בכל חלקי נפשו ונשמתו:
ועתה האיש אשר זיכהו ד' להשכיל ולחדש איזה חידושי תורה כל אחד כפי ערכו. ועמל בהם להעמידם ולסדרם בדיו על הנייר ונפח בהם נשמת חיים שיעמוד לעד ויועיל לנפשו ולאחרים בערבו. ועתה אם לא ישתדל להביאם בדפוס הנה אחר פטירתו מן העולם מי יחוש חוץ ממנו לשומרם. ובלי ספק באריכות הזמן יתפרדו העלים בראש כל חוצות. ויחבקו אשפתות עד שיכלו ויאבדו מן העולם. ואין לך צער ודאבון נפש גדול מזה. ועוד טעם הגון יש לי בזה. בי הנה מדרך העולם לאחר שיצא אדם מן עולמו לאחר מאה ועשרים שנה ישתדלו בניו ומשפחתו להעמיד על קברו ציון מצבת אבן. ואיש איש לפי ערכו ומצבו אשר היה בימי חייו כך יפזר מעות ע"ז. ויש אשר עולה המצבה שלו יותר מאלפיים רו"כ. והנה נראה מה תועלת נצמח מזה. אין זה כי אם איבוד ממון בעלמא. כי לאחר זמן נשבר לרסיסים וחשך משחור תארו. אשר יתארוהו בששר ובאותיות מוזהבות. וגם אף בהיות הדבר מחודש אין זה תועלת לידע את יקר המצבה רק להאנשים הדרים בעיר הזאת. וגם רק פעם אחד או שני פעמים בשנה בת"ב ועיוה"כ אשר נהגו העם לילך באותם הימים בבה"ק. אבל המצבה אשר יריתי דנה לזכר עולם יהיה והנה הוא לעד לאחר מאה ועשרים שנה אשר יהיה פקודת ד' לאסוף את נפשי אליו. אז זכרי לא יסוף מזרעי ואפשר שאזכה שיהא שפחתי דובבת בקבר עי"ז. לכן מכל הטעמים הנ"ל שנסתי את מתני ואמרתי יעבור עלי מה. רק שאראה בעיני מה שעמלתי על פני תבל:
ויודע תדעו שלא על המעליגים מהמחברים כתבתי התנצלותי. כי לא יועיל להם אף אם ימלא המחבר הלשון בעקב וענוה והתנצלות כהמון גלי הים. עכ"ז סערם לא יחשו לדממה ויגרשו מימיהם רפש וטיט. רק אני אומר לנפשי כל זה כי יראתי שמא ישרפו הגדולי הדור בהבל פיהם את דברי אשר כתבתי (הגם שיש תח"י ב"ה יותר משבעים הסכמות על חיבורי הגדול וגם על זה הספר. אולם יש ויש ב"ה עוד גדולים אשר בארץ). לכן אמרתי בלבי אשיחה וארווח לי. ואל החכמים חכמי הזמן אבקש שישימו נגד עיניהם את הבקשה שביקש בעל חו"ה כהקדמתו. וז"ל אם תראה בו טעות תקנהו. או חסרון השלימהו. וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו. ואל תכוון לקנות השם ולהתפאר בחכמתו. ודונני לזכות במה שתשקוף עליו מטעות או משגיאה. וכמה שיראה מקוצר ידי בעניניו ובמיליו. מפני שמהרתי לחברו ולא התמהמהתי. כי יראתי שימהרני המות ח"ו וימנעני ממה שקויתי בו. ותדע כי הכח הבשריי קצר מהשיג והטבע האנושי חסר מהשלים וכו'" עכ"ל:
כי באמת אי אפשר לשום אדם ומחבר להנצל ולהמלט משגיאות. וכבר המליץ בזה אדוננו דהע"ה שגיאות מי יבין. ומי הוא אשר ירהיב בנפשו עוז לומר בטוח אני ברב חכמתי ורעיון שכלי אשר בכל חיבורי לא שגיתי ולא ימצא בו מאום. ותפילת ר' נחוניא בן הקנה שהיה מתפלל בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו תפלה קצרה. אשום היום בעת אשר אזכה שספרי זה יוצא מבית הדפוס. ועומד הכן לכנס לבית ת"ח וגדולי התורה חכמיה וגאוניה. אני מתפלל לד' בקידה על אפים וכריעה על מתנים שיתן כלב הוגי תורתו שישימו עיניהם בדברי קטן כמוני היום ויעשו עמדי חסד של אמת וידונני לכף זכות בכל אשר דברתי עד הנה ושכרם אתם:
והנה זה מעשה הספר. כי עמדה לפני עיני דכרי חז"ל הנאמרים בר"מ. כי הוי דרש ר' מאיר הוי דרש תלתא שמעתתא ותלתא וכו' כי רצה בזה כי כל איש ואיש יש לו רצון אחר בחלקי התורה כמ"ש כי בתורת ד' חפצו ודרשו חז"ל ע"ז כי אין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ. ורצה ר"מ שכל או"א יהנה מדרושתו. כן אני הלכתי בעקבותיו וחלקתי את הספר הדל והרזה הזה. לשלשה מחלקות. חלק האחד שו"ת. חלק ב' ביאורים. חלק ג' לקוטים. כדי שיוכל כל אחד ואחד לראות ולהנאות מה שכתבתי בו כאות נפשו:
וקראתי שם הספר לדובר מישרים על שם אחי יחי' כמ"ש בפתח השער. ועוד כי נרמז בזה שמי ושם אבי ואמי ז"ל. כי הגמטריא של לדובר מישרים (בלא יו"ד אחר המ"ם) עם הכולל עולה שמונה מאות ושלשים ושלש. וכן עולה השם "יהודה משה ן' לאדוני אבי מו' אברהם". וכן עולה "יהודה משה ן' לאמי מ' פעסיל ז"ל". חושבנא דדין בחושבנא דדין כמ"ש בהקדמת ספר הרוקח שכל אדם צריך לרשום שמו בראש ספרו. והנה הסימנים שבספרי זה עולה למנין שלשים וחמשה מכוין למנין השמות שאינם נמחקין. יהוה. אל. אלהי. אלהים. אדני. עדי. צבאות. אהיה. ובכל סימן וסימן כתבתי אצל השאלה פסוק מאשרי תמימי דרך כר"ת של השמות שאינם נמחקים הנ"ל. ובליקוטים לקטתי. חמשים וא' סימנים זעיר שם זעיר שם. ובזה אזכה לראות צביוני בעודני בחיים חיותי:
ואני תפלה לאל חיי אנא ד' כאשר עזרתי, עד כה ברחמיך הרבים כן בל תעזבני לעד, ותחזקני ותאמצני בחסדיך העצומים להכין ולהשכיל ללמוד וללמד ולזכות בכתר תוה"ק בשלימות כדכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. והם חיי עולם. והש"י יאריך ימי ליתן לי הרוחה ויזכני להדפיס את יתר החיבורים אשר כתבתי. ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה. ואזכה לישב בד"א של הלכה הליכות עולם ונזכה כולנו לאור חיי הנצחי ולעבדו ביראה וטהרה כדכתיב יראת ד' טהורה עומדת לעד. וכן נזכה לשמוח בתוה"ק במצותיו לעולם ועד. וצדקותיו תעמוד לעד ודבר ד' לא ימושו מפינו ומפי ורעינו אמן כיה"ר ובשנה הזו "שלמא רכה יסגי" (תרס"א לפרט) "לחיי שלום ברכה" (תרס"א לפרט) "חיו בטוב בעושר ובכבוד" (תרס"א לפרט) ותפילתי לד' שאת "נדחה ישראל יגלה" (תרס"א לפרט) "גאולינו מהר בקרוב" (תרס"א לפרט) "בשנה הזו. ולטוב וברכה" (תרס"א לפרט) כברכת הכותב והחותם לכבוד התורה ולומדיה. יום א' ח' לחודש טבת שנת תרס"א לפרט. פה עיר ווארקלאן מקום שבתי פה:
כדברי המדבר יהודא משה במ' אברהם (תרס"א לפרט) והמ' קרעמר (תרס"א לפרט):