לבושי מרדכי על יורה דעה· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
שו"ת לבוש מרדכי מהדורא תנינא על יו"ד · סימן קסד
בעהי"ת אול"י ו' עש"ק פ' בראשית תער"ב לפ"ק מאד. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול מו"ה אברהם יהוד' שפרייער נ"י:
עתה באתי ע"ד במה דק"ל ע"ד הרב חתנו של הגאון נוב"י שמביא דבריו בס' הספר מהדו"ק במ"ש נגד דברי התוס' מס' נדרים ד' י' דס"ל דבשלמים ניהו דמעילה ליכא איסורא מיהו איכא מדאורייתא ועד"ז דברי הרב הנ"ל סובבי' דמנ"ל הא כיון דליכ' מעילה מה"ת דאסור' להנות הוא מה"ת והוקש' כך הא גמ' מפורשת היא מ' ביצה דכ"ט ובסוכ' בכ"מ דקאמר בגמ' לילפות' דאסור סוכת החג מקרא חג הסוכ' כד' כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכ' והא קרבן חגיגה זבחי שלמים הם ועכ"ח אסורי' מה"ת דילפי' מניה סוכ' החג וכמ"ש במ' ביצה שם וכן במ' שבת דאסור מה"ת לר"ת עכ"פ מה שצריך לסוכ' ולהר"י כ"ז שעומד'. והיא לכאורה הערה עצומה:
ולענ"ד התירוץ בפשיטות דהא במ' שבת ד' כ"ב מסיק ר' יוסף דהא דאסור להרצות מעות נגד נ"ח ולהסתפק מנוי סוכ' אבוה כול' דם והק' בתוס' שם אמאי ל"ק אבוה דכולה' סוכת החג כלומר דילפינן נמי מקרא הנ"ל ותי' דשם איירי להסתפק מהסוכ' שעי"כ יבטל מצות סוכה דנוטל ממנה עצים ובטלי הסוכה משא"כ רצות מעות נגד נ"ח שעי"כ אינ' מבטל מצות נ"ח ע"ט אמר אבוה' דכולה' דם דג"כ אינו בטול מצוה במה שאינ' מכסה בידו. וא"כ בוודאי גם בקרבן שלמים אפי' נימא דלית בי' חסורא דאורייתא להנות ממנו מ"מ ודאי אסור לעשות בו דברים ולהסתפק ממנו אשר עי"כ יבטל מצות קרבן דהא מחויב לעשות כדינ' וכאשר נדר להקריב' לעזר' ולעשות בו ע"י כהנים מעשה הקרבנות כאשר צוה תה"ק וכל עבודתם לגבוה לענין זה וודאי ש"ש חל על הקרבן שלא יבטל מצותו משם שמים. וז"ש כשם שחל שיש על החגיגה שאסור להסתפק ממנו באופן שיבטל קרבנו וזהו הוא דילפי' לסוכ' שאסור להסתפק ממנו אשר עי"כ יבטל הסוכ' אלא צריך להניח ולהעמיד' לש"ש ולא יטול ממנו לצרכ'. וז"ש רשיז"ל במ' ביצה ד' כ"ט חל ש"ש על החגיגה ליאסר משהוקדש' ולא פירש כלום במה אסור' ואין דרכ' של רשיז"ל לקצר ולסתום כ"כ למה אסור' ולא פירש דאסור בהנאה. אלא ודאי שאר הנאות י"ל דמותר מה"ת היינו שאינ' בטל ממצות קרבן כגון לסמוך עליו או לחמם בו וכיו"ב שהיב' בטל ע"י הקרבן. ודברי הרב מיושבים:
ומ"ש ע"ד התוס' מ' תמורה ד' ג' במ"ש דממ' מעילה ד' ז' מוכח דבשכווי ישראל אם כי אין מועלי' מה"ת מ"מ אסורי' להנות מדאורייתא. וק"ל דבא ראית משם שום משמעות. ולענ"ד המשמעות כפשוט' דשם פריך בגמ' בקדשים קלים אמתני' לאחר זריקת דמי מעילה הוא דליכא הא אסור' איכא ואמאי ממון בעלי' הוא ואי מדרבנן מה זו קשי' וכי משום דממון בעלי' הוא אין כח ביד חכמים לאסור הלא כמה דברים שאסרו חכמים שהוא ממון בעלים ממש אם כי רש"י פירש שם דהקושי' היא יאסר לאכול א"כ י"ל דפשיטא לי' למקשן דחכמים לא יאסרו אכילת קדשים קלים שמצוה מה"ת לאכל' כגון חגיגה ושלמי שמחה כמ"ש בגמ' בכמה דוכתי עיי' במס' פסחים ד' ע"א ומ' חגיגה ד' ו' וכן שאר שלמי נדבה בכל השנה מצוה לאכלן ולא להפסיד קדשים מ"מ אין זה בכח דברי המקשן דהי' לו לפרש ומי אסר' חכמים כגון זה אבל ובמ"ש ממון בעלי' משמע דרק משויה קשי' ליה וזה אינו קושי' על גזרות ואסורי דרבנן אלא ש"מ דפריך על אסורי' דמשמע לי' דמה"ת אסור ועד"ז פריך שפיר מני' ובי' דממון בעלי' הוא דהא התיר' וצות' תורה באכילת בעלים והאיך א"ל שאסרה תורה וכמו דפריך לעיל על ק"ק באשם דממון כהנים דודאי מה"ת קשי' דמצות כהנים הוא בעכ"ח דאכלו אשר כפר בהם כתיב דכהנים אוכלי' ובעלי' מתכפרים דבזה וודאי ל"ל דאדרבנן פריך דכמה דברים אסרו חכמים גם בקדשים כגון מעלות דחשיב במ' חגיגה בפ' חמר בקדש וכן בקדשים קלים. אשר מזה לענ"ד מוכח בבירור דאסור' מה"ת וזה ודאי קשי' על הרב שלא העיר מגמ' הנ"ל ודברי התוס' על מכונן בס"ד:
דהדו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ: