אור ברסלב
לבושי מרדכי על יורה דעה שו"ת לבוש מרדכי מהדורא תנינא על יו"ד

לבושי מרדכי על יורה דעה· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר

שו"ת לבוש מרדכי מהדורא תנינא על יו"ד

סימן א

בהי"ת שנת תרס"ט לפ"ק פה מאד יצ"ו. שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגאון מו"ה פלק הלוי יונגרייז ני' אבדק"ק א' סאנטוי יצ"ו. ראיתי מעכ"ת במר נווח על גודל הפירצ' באתרי' דמר. כי בטול אשר הנהיג בעופות הנשלחי' ע"י גוי' לשוחט שצריך להיות סימן בגוף העוף מן השוחט וכמ"ש בט"ז סי' א' ס"ק ט"ו בשם הב"ח ואפי' לדעת הט"ז שמיקל בזה משום דיש בידם צעטטעל מן השוחט שנשחט כשר ואי משום שמא חלף בעוף שהוא עצמ' כחר' דאין שחיטה סימן כמ"ש בסי' קי"ח סעי' ו' הלא יש להם טב"ע בהעוף כשחזר לבית'. והנה כ"ז אם לא נוטלי' הנוצה קודם הבא' לבית אבל במקום שמורטי' הנוצות בבית מטבחיים או שנוטלי' השו"ב הבא בשכרם שוב לח שייך טב"ע כמ"ש הפרמ"ג ובמקום שאין מעביר לרבים אפי' דיעבד אסור כמ"ש בסי' קי"ח סעי' ו' ובש"ך שם סקכ"ה וסקכ"ו וכן בטו"ז סי' ס"ג סק"ג בשם המרדכי דאי לאו דהי' טב"ע לבעלת העוף הי' אסור אפי' דיעבד, ובק"ק כאן שהשוחטי' מורטי' הנוצות ושוב אין שייך בהם טב"ע וא"א להעביד דעת האקרו"ט לתקן כמ"ש מעכ"ת ני'. לדבק ניירות בסימן כשר על גוף העופות ע"כ הי' נוהגין לעשות איזה סימן ברגל או גף העוף ולרשום בהצעטטעל. וידעתי כי גם בזה אינ' יוצאי' ידי חובת' כי הנשרתי' אצים לדרכם כידוע, ובלא ראות כאשר באו כן ילכו בלא סימן. וברצות ה' כעת הזאת להנהיג כי בדבר פשוט יסירו המכשול ע"י חותם שטאמביל אשר יטביעו על גוף העוף על הרגל או הכנף, וע"ד בשר הניקח במקולי' ע"י גוי' בזה ודאי המשגיח מוזהר ועומד לקשור הבשר באיז' סודר או נייר ולחתום כדינ' ועד"ז מדקדקי' ק"ק פה, וא"י מה עלה ע"ד בע"ב באתרי' דמר להקל בכגון זה במ"ש בש"ע לאסור אפי' דיעבד ותקותי כי חפץ ה' בידו יצליח ויזכה לזכות רבים. ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ב

בהי"ת שנת תרנ"ה לפ"ק פה ברעואווא יצ"ו. בספרן של צדיקים יכתב ויחתם לאלתר כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה זאב וואלף ראזענבערג ני' דומ"ץ דקה"י בדעברעצין יצ"ו. בבואי הביתה מצאתי דברי' משולבי' עם דברי מר אביו הגאון ני'. וע"ד עובד' כי הרב דשטאטוסקווא ברצונו לאסור שו"ב דק"י, והייתי עומד ומשתאה כי מי ירים ראש לאסור שחיטת שו"ב דק"י וכי יהפוך הקער' על פיה ח"ו ובפרט מהטעם בסי' א' סעיף י"א. הלא זה בר בי רב דחד יומא יודע שזה הבל עיין חת"ס חו"מ סי' קי"ז, ובמהרמשי"ק סי' י"ד וט"ו. ונהפוך הוא דהא כתב התבו"ש סי' א' דמי שבא לעיר ואינו יודע מדת השוחט לא יאכל משחיטתו עד כי ברור לו מדת ראשי העיר שהם יראים וחרדים לדבר ה' שאין ממנים שו"ב כי אם מי שיש לו כל המדות שמנה בספרו עיי"ש, ומי בהמון יראי ה' שיהי' בקי בשו"ב מי הוא והסמיכה רק על הרב שהוא ירא ד' מנעוריו ותורת' אומנתו ומי יסמוך על חוץ ממנו, וגדולה מזו נהירנא לפני כמה שנים במקום סמוך למקומכם אשר הרב דשט"ק אסר שחיטת שו"ב דק"י שלא הי' להם עוד רב מורה ואסר' מטעם הנ"ל מ"מ לא ידעתי מי שחשש לאוסרו והכל הולך למקום א' עפי' מ"ש בש"ע יו"ד סי' רכ"ח דאפי' מי שנשבע שלא לכנס בתקנת הקהל הוה ש"ש ופי' הט"ז דזה בתקנת מגדר מילת' דהוה דאורייתא, ומי שיש לו מוח בקדקדו יודע ועד שתקנת קאנשטאטירונג היא למגדר מילת' עי' מהר"מ שיק או"ח סי' ש"ז ומעתה הלא ק"ו ב"ב של ק"ו אם אפי' שבוע' דאורייתא אין חל כש"כ תקנת הקהל משום מילתא דתלי' בממונא הלא מבואר באחרונים טוב' מהו עי' מהר"מ שיק סי' י"ד וט"ו, וכש"כ בנ"ד פוק חזי מה עמא דבר כי רובם ככולם מעם בנ"י נוהגין אסור בשט"ק במקום שיש חלוקה עדיף שהי' להם מקום לנוס ואפי' בין אנשי שט"ק וקאנג' מהדרין עכ"פ לאכול משחיטת ק"י במקום כזה וכי נכריחם חלילה לומר מי שאכל שום וריחו נודף יאכל. ואין צורך לכפול הדברים דכבר גלוי' דעת הגאונים בכמה קהילות כיו"ב עיין מהרמשי"ק ש"ז הנ"ל וכבר הייתי במנין זה כאשר יראה בספר נדפס מימים ימימה כ"ד המאשר ומקיים דבריו. דו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ג

בהי"ת אול"י ב' פ' וירא תרע"א לפ"ק מאד יצ"ו. החו"ש לכבוד הרה"ג וכו' מהו' מנחם שיק נ"י אבדק"ק סיקס יצ"ו. קבלתי יקרתו ע"ד השו"ב ששלח אפערט לקהל שטקו"ו האם להעבירו או לקנס' ואם עת להחרים. והנה ודאי השו"ב שעשה כן בפועל ראוי' להעביר' כמ"ש בת' מהר"ם שיק בכמה תשובות ע"י או"ח סי ש"ו וביו"ד סי' ב' י"ט כ"ה. עכ"ז בנד"ז שלא נודע רק הכנתו ורצונו ואפשר של"ה עשה כן בפועל ולא בא מכשול לרגליו. לא גרע ממ"ש ביו"ד סי' ח"י סעי' י"ט בראובן שאמר לשמעון בדוק הסכין ובדק שמעון רק ב' בדיקות וראובן הולך לשחוט ונטל לוי מידו ומצאה פגומ' מעשי' מוכיחים עליו שהי' די לו וכו' מעבירין אות' ואיתא בהאחרונים הביא' בדרכי תשובה ס"ק קצ"ו דלא מעבירין אותו לגמרי כיון דלא בא מכשול ע"י ומסקנתו כי די להעביר' על ג' ימים וא"כ ק"ו בנד"ז דאינ' חושש כ"כ כי לא רבים ידעו מחומר איסור זה. וגם כי כאשר מעכ"ת נודע לו שהוא איש כשר חרד לדבר ה' והא סיים שם וכו' אם יש לתלות בשגגה והוא איש כשר אין מעבירין אותו כלל רק יקבל עליו שלא לעשות עוד כזה. והעיקר לפי עיני ראות המורה כמ"ש ג"כ מהר"ם שיק ועי' בת' נהרי אפרסמון סי' י' ק"ו קמ"ב והלא אפי' בחשוד לדבר קיי"ל כן בסי' ב' וסי' קי"ט דאם כשר וירא ויש לתלות בשגגה ובנד"ז אפשר כי נתחרט כמ"ש כ"ת בתוך הזמן ע"כ לפענ"ד יראה בעיניו לחקור ולדרוש אותו מה ראה על ככה ואם יוצדק עצמו כי לא ידע מחומר או כי בתוך הזמן נתחרט ע"ד יש מקום להיות נאמן ובאה"ע סי' קט"ו קיי"ל בעובר' ע"ד אם לא נכשל על ידה אעפ"י שהושיט' לו המאכל תלינן דאם הי' מוכן לאכול הית' משמרת אות' שלא יכשול כש"כ באיש כשר וחרד דלא אתרע חזקת כשרות שלו. ודי שיקבל עליו דברי חברות ושירחיק בתכלית הריחוק מחבור' שטקו"ו וד"ל וה' בימינו למען עשות בכשרון עצהיו"ט. והנני לסיים בכל חותמי ברכות דו"ש:

ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ד

בהי"ת תר"ס לפ"ק פה ברעזאווע יצ"ו. שוכ"ט על ראש ידי"נ ה"ה כבוד הרב הה"ג מהו' קאפל כ"ץ בלוי נ"י רב"ד ק"ק ווערבוי יע"א: באתי בזה עוד להמתיק הדברים אשר היו לפנינו ע"ד השו"ב. וע"ד אשר נדברנו בדברי ת' דברי חיים לחלק ביניה' בין שוחט סתם ושוחט מופלג לי"ש. ולפי עיני הראות עפ"י רוב' שוחטים מומחי' ובקיאי' מפני הרגילות אשר בידם מדמי' בנפשם כי אין הרתיתה מזיק לו לרוב ההרגל באומנת' כמ"ש לומר על שאר דברים שאינו רק לחומר' והלא ברור כי אין זה כלום ואין לנו אלא דברי הפוסקים וכ"פ שמעתי משוחטי' מומחי' י"ש מרבי' אשר לפי בקיאות' מתמיהי' על איזה חומר' שנמצא באחרונים. לכן איזה גבול נמצא על מה סובב דברי הגאון בעל דברי חיים שהוא "י"ש מופלג" ועוד בזה השוחט לפי הראות אין לתלות כל הרתית' מפני איזה עבודה או פחד הנסיון ופרנסה וכדומה אשר היינו דנין ע"ז בפש"ט חדא כי ישנו ב' אופנים רתיתה כגון רתיתה מפני קרירות. וכן רתיתה מפני גדולי בני אדם וכמו נערים קטנים מפני אימת רבם ותלמידי' מפני גדול רבן וכיו"ב ורתית' זו אין לה מקום קביעות רק לכל צד וצד למקום ד' רוחו' אבל רתיתה זו הוא בראה קבוע תדירה ממקום למקום לרוחב אויר עולם וכן דרך חולשי העורקי' הנראה עין בעין וקוראים אות' הרופאים (נערפען קראנקהייט) וזה ודאי רתיתה אשר דברו עליו הפוסקי' שהוא מחמת חולש' ואיזה חולי. ועוד הלא ידו הימנית מוכח' על השמאלי' שהוא מחמת החולי כי אם הי' איזה מקרה ופחד מפני רגשת הנפש למה השמאלית רותח' יותר ויותר. לכן אין ספק שאין לתלות בשום דבר רק בחולי וחולש' בפרט שהוא למעל' נשבעי' וגם חולי במיצר החזה. ומי יאמר שאין זה גורם. וכעת נהירנא מה שנתחדש לנו בהיינו בפש"ט ע"ד מהר"ם שיק אשר טרח למצא טעם ושורש הפסול של ידיו מרתתין ועמדנו על הטעם לומר שאין זה שחיטה מכחו בשעת השחיטה רק כ"ש נשחט הוא מכח רתיתה שלו זה אינו מרצונו וכחו ואדרבה זה טבע החולי גורם. והוה כנשחט מעצמו וכנפלה סכין מידו. והוטב טעם זה בעיני השומעי'. והנני כמוני כמוה' בטח בעה"י כי כתורה עשינו ועזר' ה' בימינו להנהיג ולנבהל עם ה' כמצוה ותורת ה' כל הימים. ויזכה עם כל אחב"י להעמד' כה"ג לאו"ת בקרב הימים כנפש ידידו הדוש"ת:

ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ה

ב"ה שנת תרס"ה פה מאד יצ"ו. שוכ"ט וברכת מעינים, על ראש ידי"נ אלופי ומיודעי, ה"ה כבוד הרב החריף עצום יראת ה' אוצרו מו"ה יצחק שלעזינגער ני' אבן יקר בק"ק סארוואש תצ"ו. קראתי במכתבו ע"ד ש"ץ מ"ץ אשר נמצא עליו קלות בחומרות כי עבר למול בזמן לילה נגד דעת הש"ך סי' רס"ב וס"ד גם עם חבור' רב דנעאלאגען וגם מרננים אחרי' בקלא דל"פ בענין שו"ב, וראיתי דבריו במו"מ של הלכה כדרכו בסברות עמוקות, וראיות נכונות ותחילת דבריו ע"ד פרמ"ג סי' ב' סק"כ במ"ש ע"ד הש"ך שהוכיח מדברי הת"ח דבחשוד פ"א נאמן בשל אחרים ולמה נאמין לו בלא בדיקת סכין כיון דעכ"פ מטרח לא טרח. ובאמת בנוב"י מהדו"ק סי' א' פליג מה"ט ע"ד הש"ך ומסקנתו דהך דנאמן בשל אחרים בסי' קי"ט, לא משכחת אלא בעדות בעלמא שראה מומתה כשר שחט בהמה של פלוני, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' כ"ב מיישב דברי הש"ך דבאמת מומר לתיאבון אינו רק מפני חמדת ממונו ולא מפני טרחת גופו. ע"כ בשל אחרים לא חשוד מפני טרחת גופי' אבל במומר כיון דכהתירא דמי' לי' גם מטרח לא טרח יעייש"ה שהאריך בסברא זו. אלא דס"ס ק"ל להבין דבריו הקדושים דא"כ גם בשל עצמו בחשוד פ"א למה נחשוד כיון דלא נחשד על טרחת גופי' ואפשר דכוונתו דאי אפשר שלא יעשה נבילה פעמים ע"י שחיטתו ולא יפרוש מפני תאוותו ויבא לידי מכשול משא"כ בשל אחרים כיון דאין כאן הפסד ממון אלא דזה קשה לפימ"ש הש"ך סק"כ וכן הוא ברשב"א והר"ן דלאיזה פסול בשחיטה כגון שהיי' ודרסה לא חיישינן כיון שהוא מומחה ורוצה בכוונתו לשחוט חזקה שלא יעשה איזה פסול זה חזקה בפ"ע, ועיין בבכור שור מס' חולין שחולק על הש"ך נמי בהא דאמר דמומר אפי' בשל אחרים אינו נאמן לזה אינו ראיי' מדברי ת"ח רק דס"ל דאקראי דנזדמן לו שעבר פ"א לתיעבון לא חשוד אבל דכיונא דמומר לתיעבון לא יהא נאמן בשל אחרים אפי' שלא צד הנאה וטירחא מנ"ל הא עיי"ש והנה מעל' מחדש סברא חדשה לחלק בין של עצמו לשל אחרים דלענין עבירה דלפני עור לת"מ הוא כמומר לדבר אחר ואינו חשוד לכך, והנה לפי"ז הי' הכל עקוב למישור וזה ודאי נכון בסברא אלא שאינו יודע מה זו לתלות בשל אחרים וכי בשל עצמו להאכיל לאחרים לא שייך לפני עור ואדרבא זה חמור שבלאו לפ"ע שנותן או מוכר משלו לאחרים מה שלא הי' ביד אחרים לעבור, ועיין בתוס' פסחים דף כ"ב ובמהרש"א שם מה שהוכיחו דאפי' הושטה של אחרים לידם שייך לפ"ע מדקתני לא יושיט, והמהרש"א כ' עליו דמשם לא מוכח רק דקאי בתרי עברי דנהרא, ועיין בפנ"י דמיישב בפשיטות דאי לאו דהי' האמה"ח לבני נח למה צריך תרי עבר' דנהרא דבשל עצמו ליתן לאחרים ל"צ תרי עבר' דנהרא כיון דבלא נתינה לא הי' בידו ליטול מעצמו, עכ"פ חזינן דבשל עצמו ליתן לאחרים פשיטא דאיכא משום לפ"ע יותר. והא בריש סי' קי"ט החשוד לאכול וגו' אין סומכין עליו. ובש"ך שם דהיינו ליקח ממנו ולדברי מעל' אמאי לא הא לא חשוד אלפ"ע, וראיתי בס' אמרי דעת שהביא בשם הש"ך בס' ארוך שהקשה כן אמאי צריך למימר בדיקת סכין נשאל אותו אם הי' סכינו יפה ואם יאמר הן נאמין לו דבהא לא חשוד רק לאכול ולא חשוד אלפ"ע וה"ה דברי כ"ת ני'. ובאמת בזה אין חלוק בין ש"ע לש"א כמ"ש. ושם תירוצו אין בידי להבין ואין הס' ארוך לש"ך תח"י לעיין בו. ובאמת בדברי הראשונים ואחרונים משמע על איסור זה שחשוד לעבור גם בלאו דלפ"ע קל בעיניו. ולפי דברי החת"ס הנ"ל יש להסביר דלתיעבון היינו חמדת ממונו וזה ודאי מישך שייך לחשוד אותו דעובר אלפ"ע כמובן שוב ראיתי כי כ"ת ני' בא להוכיח דדעת הש"ך כסברת הר"ן שעשה חילוק שלישית לענין מומר שלא לתיעבון ולא להכעיס דצריך בדיקת הסכין וגם עע"ג ולא כדעת הרא"ש דחשיב לי' כמומר להכעיס ואינו רק תרי גווני מומר כידוע שכן כתב בסי' קי"ט סק"ו בפי' דלא ככ"מ. וגם מסי' ב' לפ"ד פרמ"ג. והנה הש"ך כ"כ להדי' בסק"ה במקומו:

אלא מ"ש מעל' נ"י לפ"ד הפרמ"ג דרבא דאיירי במומר לתיעבון ואינו נאמן אפי' בלא טירחא א"כ איך אמר רבא בודק סכין ונותן לו דלמא שהה ודרס וכיו"ב תמהני עליו הלא שאילת הראשונים הוא הרשב"א והר"ן ז"ל. ותי' דזה חזקה בפ"ע על בן דעת שעשה כתיקונו במה שבידו ולא שביק התירא ומ"ש הפרמ"ג דאינו נאמן בשל אחרים אפי' בלא טירחא היינו בדבר שצריך עדות כגון על יינו של פלוני שכשר בדבר זה אשר צריך עדות ואין בידו לתקן אם כבר נאסר אין בדבריו כלום, אבל בדבר זה שמא שהה ודרס דלאו משום נאמנותו קיימינן עלי' אלא משום חזקת אומנת' וכ"כ להדי' הרשב"א במ"ש דלענין בדיקת הסימנים לא סמכינן עלי' דאין עדות למומר וע"כ צריך בדיקת הסימני' לפנינו אלא בדליכא לפנינו לבדוק סומכין על הרוב וחזקה אלמא דבל"ז לא סמכינן עלי' דבדבר שכבר עבר ואין בידו וגם בלא חזקה אז אין עדותו כלום ובזה איירי בפרמ"ג בל"ס אלא דלפי"ד הפרמ"ג דברי הש"ך סי' קי"ט סק"ו צ"ע במ"ש ליישב דברי רמ"א דחשיד לתיעבון לא מקרי חשוד, והקשה שם ממומר לתיעבון צריך בדיקת סכין ותי' דמשום טירח' הוה לתיעבון והתם איירי דליכא תיעבון כלל כלומר שאי"צ לטרוח והא לדברי פרמ"ג מומר אפי' בלא טירח' אינו נאמן אפי' בשל אחרים וצ"ל דמה שהזכיר הש"ך שם מומר הוא ל"ד דהא לדברי רמ"א איירי בחשוד. ולדעת הש"ך זה אינו בכלל מומר וא"כ עכ"ח הכי קקשי' לי' דעכ"פ יוקשה מחשוד דאינו נאמן בש"ע עכ"פ ומקרי לזה חשוד. והא לדברי רמ"א אפי' חשוד לא מקרי ע"ז תי' הש"ך דאיירי דליכא תיעבון כלל היינו בלא הנאה דנאמן כן נראה לפענ"ד:

גם ראיתי במ"ש מעל' נ"י להמציא דבר חדש במ"ש הש"ך לפ"ד הרמב"ם להצריך בדיקה גם בחשוד לדבר אחר היינו דוקא בשביק התיר' ועביד איסורא. אבל בתיעבון ל"צ סברא דהא חזינן דהאיך דשביק התירא ועביד איסורא לא מהני בדיקת הסכין וכו' והנה זה החילוק שייך במומר לאותו דבר דצריך להיות עע"ג לדעת הר"ן. אבל דעת הרא"ש ידוע דס"ל דזה הוה כמו מומר להכעיס ולא מהני אפי' עע"ג דאינו בר זביחה כמ"ש הב"י וכן פסק הרמ"א בסעי' ה' והש"ך מדשתיק לי' אודי לי' א"כ אין דמיונ' מדרגא לדרגא עולה יפה כמובן. ועוד ראיתי מ"ש כ"ת נ"י לדעת הר"ן שכ' במומר לד"א אי"צ בדיקת הסכין היינו בדלא שביק התיר' ואכל איסורא כיון דקיי"ל דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת. אבל בדשביק גם להר"ן צריך בדיקת הסכין וזה דעת הש"ך וא"כ לפי"ד הר"ן והרמב"ם לא פליגו כלל. וא"ת דבאמת כן הוא ולא ס"ל ככ"מ בפי' הרמב"ם מ"מ דחיקא לי' במ"ש לתרץ דברי הכ"מ להיות לאחדים עם מ"ש הב' וס"ל כת"ח הא לדעת כ"מ הרמב"ם לא ס"ל חילוק' שלישית כהר"ן והא הש"ך השיג על לשון רמ"א מומר משמע דקיימ' לי' כהמחבר ועוד מ"ש מעל' נ"י דהר"ן ג"כ מודה דמומר לד"א בדשביק התיר' צריך בדיקת סכין קשה לומר כן כי מן מה שאמר דהא קיי"ל מומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת, דלא כר"מ בבכורת דכ"ט ודף ל' ושם ודאי אין חילוק ועיי"ש ברהיטת פלוגתתא דלא דנין רק מחשוד לחשוד ואין נ"מ וכמ"ש הש"ך סי' קי"ט דלא נחשד רק מתיעבון לתיעבון ותולה זה בטריחת גופי' ג"כ ואל"ה ל"ה צריך בדיקת סכין. ומ"ש כ"ת נ"י מגמר' למה לא מוקי הברייתא במומר דשביק התיר' ודרך רבותא ועיין בחי' הרשב"א שהקשה כמ"כ דלאוקמי במומר להכעיס ובעע"ג אלמא דאינו מוחלט דאיירי בחדא גוונא כלומר דומי' דמומר לערלות דאיכ' משום תיעבון ולענין בדיקת סכין ודוקא מומר ולא חשוד הוה חדא גוונ' אלא דלדברי כ"מ שהוכיח מברייתא זו כדעת הרמב"ם ז"ל דמומר לערלות דומי' למומר לאות' דבר דברי מעל' כנים ולעיקר קושי' מעל' נ"י ס"ל כהרשב"אז"ל דמה"ט לא מוקמי לי' במומר להכעיס דהכל שוחטין לכתחילה במומר להכעיס אפי' בעע"ג הוה כמו חש"ו דאין מוסרין לו לכתחילה משום דמועדים לקלקל הה"ד מומר להכעיס חיישינן דיתנכל לנבל וכיון דהר"ן מצריך בשביק התירא ועביד איסורא עע"ג דוקא ע"כ משום דחיישינן דינבל משום דאין כוונתו לשחוט ג"כ אין מוסרין לכתחל' דלענין זה לדידי' הוה כמומר להכעיס לדעת הרשב"א. ובלא"ה הקשו האחרונים ממס' גיטין פ' השולח דמוכח דשלא לתיעבון הוה כלהכעיס ודי להכשיר בדיעבד בעע"ג:

ובעיקר ההלכה בנ"ד הביא כ"ת נ"י תשובת דברי חיים במ"ש להוכיח בקלא דל"פ יש להתרחק כל יראי ה' מזבחו, ויפה כתב אלא מ"ש כ"ת להוכיח מגמר' ומסברא הסברא דאם א' שונא לחברו מפני איזה קטט לא בשביל זה יוצא עליו קול עובר עבירה. אלא ש"נ שיש לחלק בין יראי ה' ובין עמא דבר ומגמרא דמס' מ"ק דבמ"ש ר"י יהי' חלקי עם מ"ש אות' ואין בו וכמו גבי מרע"ה דמתוך שנאה הוה כהנ"ל והנה קשה לומר כן על דור המדבר כמ"ש הרמב"ם ז"ל כמה גדולה מעלתן בדור דעה, ובגמר' אמרו שכל או"א הפקיעו קלא ועוד לאחר שהביא הגמר' דברי ר"י ור"פ שם מחלקין בין מתוך אויבים ושלא באויבים משמע שעל כול' קאי ועיין בח"מ סי' ז' סעיף ז' וח' וסי' ל"ג סעיף מ"ש לענין אהבה ושנאה בין לדין להעיד. והנה לענין האיך להתנהג בהאי ש"ץ ומ"ץ אשר נראה ממנו כי חמורו' נעשו לו קלות לא אדע האיך יסמכו על הוראתו כיון שחשוד להכשיל במורי' וכ"ת נ"י כתב דלא שביק התיר' לא ידעתי מה בצע לו שמל בלילה, וכי תקפו עליו שלא להמתין והוא מהדברי' שאין רבים מקילין ודעת הרשב"א הביאו בסי' קי"ט דבחשוד ע"ד שאין רבים מקילי' חשוד גם לדברים אחרים, ובשו"ת חת"ס חלק חו"מ סי' קס"ב פסל מורה אחד מפני שסדר גט בלא ב"ד וזה התחבר עם רב של הנעאלאגען לסדר הגט ע"ז יש לחקור דקיי"ל בחו"מ סי' ב' דמי שפסול להעיד כמ"ש בסי' ל"ד פסול לדון דיני ממונת וסידור הגט לא לגרע ממנו. וידוע מ"ש בחת"ס בטעמי' מפני הקיום של הגט דצריך ב"ד ועוד טעמים שכתב בנוב"י ולדברי הכל צריך להיות עכ"פ כשר לד"מ ולהעיד וידוע כי יש ביניהם כגון זה והוה כבלא ב"ד ע"כ לפיע"ד יעשה כמו שנוהגין להושיב ב"ד של ג' רבנים יו"ש ולחקור על מקומן של זבחים ע"י עע"ג ועיי' בתב"ש סי' ב' דמי שעבר על ג' עבירות מפורסמות במזיד הוה חזקה שהוא חשוד לכה"ת ועיין בשו"ת נהרי אפרסמון סי' צ"ט וסי' ק"ל דשם למד זכות על השו"ב סתמא דלא ידע חומר איסורו אבל זה שהוא מורה א"כ יודע ומכוון ח"ו ע"כ לדעתי מעל' ני' ידעתיו יראתו הטהורה והתחיל במצוה ישתדל על ענין זה להוציא לאור משפטו כד"ת ותקון חכמז"ל ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ו

להרב הנ"ל בענין הנ"ל. תחלת דברי מעלתו להוכיח מהסוגי' דשליח נעשה עד (קידושין דף נ"ג) דטעמי' דנוגע פסול לעדיות משום קורב' ובע"ד כדעת הע"ש. עיין בפנ"י בסוגי' שעמד בסברות אחדים כדברי מעל'. ושוב מסיק להלכה כדברי ש"ך והסמ"ע בדברים נכונים דעכ"ח נוגע פסול רק מטעם חשוד לשקר ולא משום בע"ד כס' עיר שושן. וגם אני קאמינ' כי מדברי הריטב"א בסוגי' מוכח כדעת הש"ך וסמ"ע במ"ש שם אהא דאמרינן דנאמנים העדים שנתנו ליד המלוה במגו דאהדרהו ללוה מה מהני מגו לעדים וכי עדים נאמנים מטעם מגו כלומר נאמנות עדים עדיפא יותר ממגו שמוציאים ממון ע"י ומגו להוציא ל"מ. ותי' דנוגע אין פסול הגוף ורק משום חשדא וכיון דיש להם מגו אין כאן נוגע וחשדא ושוב הוין עדים ואי כדברי עיר שושן דפסולי מטעם קורבה מה מהני מגו להכשיר קרובי' וכי קרובי' מעידים ע"י מגו ויש לעיין בתוס' כאן ובסוגי' דעדים שאמרו. שהקש' דיהי' נאמנים אנוסים היינו מחמת ממון במגו דאנוסים מחמת נפשות והא אם אנוסים מחמת ממון הו"ל רשעים האיך מהני המגו וכי המגו מכשיר לעדות דזה ודאי הוה פסולי' בגופו ועיי' בתוס' בב"ק דשם ג"כ הזכיר' סברת הריטב"א גבי עדים המכחישים זא"ז יע"ש. והנה לעיקר הלכה בנ"ד גם בעיני תמוהים על הדיין אמאי לא רצה להזדקק בענין שו"ב מפני דעדות אנשי עירו לא מהני. ומדמה לי' כהאי דאמרינן בב"ב דף מ"ג ובח"מ סי' ז' וסי' ל"ב דבגניבת ס"ת לא דנין ולא מביאין ראיי' מאנשי אות' עיר דהוה נוגעים וה"נ בשו"ב. וזה ליתא מכמה טעמים חדא כמ"ש מעל' ני' מה נגיעה יש כאן וכי השו"ב אחר יהי' בחנם בלא שכר וגם אין לומר דישארו בלא שו"ב כלל זה לא נתן להאמר דדוקא ברב שייך סברא זו כמ"ש בחת"ס חו"מ סי' קס"ב משא"כ בשו"ב דהכל צריכי' לו. וכן איתא בתשו' שערי צדק יו"ד סימן ג' דבשו"ב לא שייך בדבר שלאנשי אות' עיר ועוד הא איתא בת' דברי חיים סי' ז' וכן בשארית ת' אחרונים דבשו"ב אינו כדיני ממונות ומקבלים עדים שלב"פ דהוה לאפרושי מאסור'. וא"כ מנ"ל דלענין נגיעה לא נימא הכי אם הוא לאפרושי מאסורי ועכ"פ לענין שאין מוכרחים להחזיק' בעיר מי יאמר להם שעכ"ח יאכלו משו"ב שיש להם עליו חשדא. ועוד בעובדא דמרן חת"ס בחו"מ סי' קס"ב הנ"ל אם כי עשה דברי הרב כדבר של אנשי אותו עיר הלא בפי' אמר דהיינו לענין לסלקו משררותו והתמנותו לענין כבוד והכנסתו אבל מ"מ פסול להם להורות הוראה דשויא נחד"א וה"נ וכי דבר קטן הוא לשמוע ולזדקק לעדות של אנשי עיר עכ"פ לענין זה אם דצריכים לקבל לשו"ב אחר ועיי' בת' מהרמשי"ק יו"ד סי' ר"כ ורכ"א שמחמיר כעובדא דחת"סדהא בחו"מ סי' ל"ט מסקינן דתלי' במנהגים ובמקום שיש מנהג לקבל עדות אנשי עיר מקבלי' ודיינינן. ועוד פסק שם דעכ"פ אות' בע"ב שחושדים ומעידים נגד כשרותו פטורין לתן סכום ומס במה שמשלמים להרב וא"כ פשיטא דגבי שו"ב ג"כ דינא הכי ולכל זאת ראוי והגון להזדקק ולשמוע עדותן של ת"ק בפרט וע' בת' דברי חיים סי' י"ג לענין שו"ב שיצא עליו קול וגם כי בעדות א' שעכ"פ ראוי' ליראי ה' להרחיק מזבחו ומביא ראיי' מהך עובדא דמס' כתובות דף פ"ה דמרעינן שטרא עפי' עדות בת ר"ח ע"ש:

וראיתי מ"ש מעלתו בפלפולא חדתא בענין נאמנות ת"ח האיך דנוגע בעדות והביא ראיי' ממוציא אבידה דנאמן הת"ח לאמור שלי הוה בתב"ע ול"צ לסימנים וכן לענין זכרון עדות בכתובות דף כ' ע"ב ואי צורבא מדרבנן אפי' לעצמ' דהיינו הבע"ד מדכיר לי' דת"ח אי לאו דרמי אדנפשי' וכו' ולענ"ד דכל היכא דאיכא הכחשת בע"ד אין חלוק בין צורבא מדרבנן לשאר בנ"א והך זכרון עדות אע"ג דהוה הכחשת בע"ד כנגדו מ"מ זכרון עדות אינו הגדת עדות והוה רק כאשתמודעינ' ודברי הרי"ף ידועי' דמקמי' עדות בב"ד אפי' קרובים נאמנים ועליה' מעידי' העדות עיין בחת"ס אה"ע בכמה מקומות מה שהסביר דברי הרי"ף דנאמן לומר אחי' דמתני' הוא לייבום ולחלוץ משום בבוא' לומר כן אינו בפני ב"ד בשעת מעשה אלא דהעדי' יעידו עד"ז ובמוצא מציאה הא ליכ' הכחשת בע"ד ובמוצא שט"ח דיכול לומר השבע לי ולא בצורבא דרבנן. שאני התם דאינו רק חומרא בעלמא כידוע ומעיקרא הכי תקנו והא ראיי' מגוף ההלכה דהיינו בדבר שלאנשי אות' עיר אין דנין בדינו של אנשי אות' עיר והא דייני' סתמא צורב' מדרבנן הוי ומ"מ חשבינן כנוגעים ה"נ לענין עדות דסתמא קאמרינן כנלענ"ד. ידידו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ז

בהי"ת אול"י ד' פ' וישב תרס"ח לפ"ק מאד יצ"ו. שוכ"ט על ראש הרב המאוה"ג מו"ה יעקב ווייס נ"י אבדק"ק קוריווא יצ"ו. מכתבו הגיעני ואבוא בזה להשיבו רק כאוחז בראשי פרקים באותיותיו המרומזים. באות א' שנמצא סכינו של שו"ב שלא בשעת שחיטה פגום והשו"ב מתנצל ששחט עגלים לפעסט ולא בדק אח"ש שאינ' נשחטי' לבשר כשר וכ"ת הביא דברי תשו' מהרמ"ל שהביא התבו"ש סי' ב' סעיף י"ט וכן הביאו האחרונים בשם תשו' אור העולם שהעבירו לגמרי אלא שבזה חלקו עליו רק די להעבירו על זמן מה וקבלת דברי חברות כמ"ש מהרמ"ל באית' תשובה עפי' ב"ד של ג' יחזירו אותו וישגיחו אחריו עפי' הממונים עליו, ומ"ש השו"ב מפני שחיטת עגלים שלא בדק אח"ש לא אדע מה זו אמתלא ומה חלוק יש אם נפגם בשחיטות עגלים או בדברים אחרים אחרי שאנו רואים שאינו חושש להיות סכינו יפה במ"ש בסי' י"ח, ובגב"ע באות ב' שבדק עגל אצל טבח שחשוד למכור בשר אחר שהיות ג' ימים ובדיקה זו היתה אחרי שהי' ביד טבח הנ"ל כ"ד שעות, ועד"ז צווח מר עפי' דברי תבו"ש סי' כ"ט סעיף נ"א דאפי' אצל טבח ישראל אפי' בקצת החששא עלי' אין להניחו לכתחילה כנאמר ג"כ בס' בית אברהם וכש"כ הכא שנחשד להדי' ואפי' נאמר דבשר ששהה ג' ימים הוא מחומרת הגאונים ובדיקת הריאה מדינ' דגמר' ומדרבנן כמ"ש בירושלמי ואינו חשוד מקל על חמור זה אינו דמבואר בתשו' הרשב"א הביאו המחבר סי' קי"ט דבדבר שאין רבים מקילי' נחשד אפי' מקל על חמור וידוע דבשר ששהה ג' ימים חמירא טובא בעיני כ"י הכשירים וא"כ ודאי עכ"פ הי' לו לשאול שאלת חכם כיו"ב כתב ביד אפרים סי' ח"י ממ"ש בסעיף ט"ז מתשובת נחלת שבעה בשו"ב ששחט בהמה שהי' מנענע בראשה והי' ריעות' במוח, דאפי' הי' כשר מ"מ הי' לו לשאול שאלת חכם ולא שאל וחייב' וכמ"ש בש"ע שם ובגב"ע באות ג' ע"ד שלא הרגיש השו"ב פגימה לאח"ש והראה לו כת"ר והרגיש בו אחר שנח מיגיעתו והחליקו על היד וסר הפגימה אלא שאח"כ מצא עוד הפגימה בסכין שלא סר ע"י חלוק וע"ז השיב השו"ב כי הפגימה נעשה אח"כ ע"י שהי' ידיו מלוכלכות וכת"ר השיב להשו"ב מ"מ ודאי שאין שום סכין נפגם ע"י כן פשיטא כיון שישנו בפוסקים אחרונים שאי"צ לנגוב הסכין לאחר שחיטה מפני הבדיקה אחרונה האיך נאמר דע"י חלוק ביד המלוכלך תפגום ופשיטא כי ע"י חלוק מעט סר ממנו הקלקול שאין רק על גב הסכין איז' דבר מלוכלך כמ"ש מרן חת"ס בסי' ט"ו ע"ד המחלוק' אבל פשיטא שאינו עושה פגימה ממש והור' חזקת הרגשתו בזה, ומ"ש כת"ר מההיא דגם פגימה יכול להחליק' וגם אני שמעתי כן משו"ב מומחה כי בידו לעשות כן ושאלתי את פי שו"ב ק"ק פה והשיב כי פגימה א"א להחליקה כי א"א שישלים החסרון ע"י חלוק ורק מה שקורין ליג ורויך ביד שו"ב להחליק', ולענ"ד תרווייחה' שלהם אתנהו מקום מקום דהיינו אם נבדק הסכין אחר החלוק מיד נראה שנחלק אפי' פגימה ממש אבל לאח"ז שעה ישתייר חוזר ונראה הפגימה ועכ"ח כמ"ש הכת"ס דהכל לפי החלוק החזק היא הרפה כי ודאי החלוק שנעשה בזרוע בחוזק כמעט הוא כמשחזת בפרט בסכיני' שלנו שהם דקות החוד ולטושי' וכמ"ש באחרונים ועיי' בדעת קדושים ודו"ק. ומ"ש באות ו' שנמצא אחריו פגימה גדולה מה אומר ומה אדבר וכי יש לחפש איז' זכות בהאי גברא דמרע' חזקתו בכמה דברים, ומ"ש כת"ר בדברי ת' דברי חיים ח"א סי' ו' וח"ב סי' ט"ו שכמה פעמים שהשו"ב מראי' סכינ' להחכם ומחזירו להם עד שצריכי' להשחיזן מחדש ואין מעבירי' אות' משום כך דהיינו בפגימה דקה שאינו רק לחומר' אבל בפגימה מעש וגדולה גם הוא מודה וכמ"ש גם כן בת' שו"מ ח"ב אהאי תשו' דברי חיים דאפי' בפעם א' מעבירים אותו אם נמצא פגימה ועכ"ח צ"ל כן לתשו' דברי חיים כי כפי מ"ש בת' ברכי יוסף בעובד' דילי' שנראה שהי' גם בפ"א והוצרך להראות ג' סכיני' יפין אליבא דכ"ע, וכן נראה להדי' מתשו' כתר כהונה סי' ק"ח הביאו ביד אפרים סי' א' דאפי' בפ"א צוה על השו"ב ללמוד אומנתו אצל שו"ב מומחה הרגשה והשחזת הסכין, ומ"ש השו"ב שהי' בידו להחליק הפגימה רק שלא רצה להעמיס על הרב נ"י אין זה אמתלא מספקת ולא עדיף מהאי דפסק המחבר סי' י"ח סעיף י"ט משם תשו' הרשב"א בראובן שאמר לשמעון בדוק סכין זה ובדק רק ב' בדיקות מי"ב שהי' צריך ונתנה לראובן וראובן הי' הולך לשחוט ולא מצא פגימה והתנצל השו"ב שרצה לבדוק כהוגן והשיב הרשב"א דמעשיו מוכיחי' עליו וכו' ומעבירים אותו והכא ודאי מוכיחי' עליו בודאי הי' מחליק על ידו להראות שנא נמצא אחריו פגימה גמורה. ועוד ממ"נ כיון שכ"ת העיד דהי' פגימה גמור' ומעלת הרב שנאמן נגד השו"ב כמ"ש בשם ת' שיבת ציון ות' דברי חיים וכן הוא במהרמשי"ק סי' י"א האיך אפשר להחליק פגימה גמור' ואם אפשר האיך נסמוך על החלוק לאח"ש ואין חלוק ראיי' כמ"ש לעיל אות א', מגב"ע אות ז' וח' כאחדים ננהו ואין לנו בזה רק דברי מרן חת"ס סי' ט"ו וכן דעת כל אחרונים שאין להחליק רק בנקל על היד ובת' ברית אברהם מחמיר מלשפשף בזרוע וכש"כ על סמרטוט ועיי' בת' חסד לאברהם יו"ד סי' י"א ועיי' בדרכי תשובה סי' ח"י סעק"ג בסופו בשם מנהז"ב סי' י"ט מ"ש בזה. תבנא לדינא ולענ"ד דעל השו"ב שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה וגם מ"ש לבדוק העגל אחר כ"ד שעות שהי' ביד טבח חשוד יש לקנסו להעבירו על איז' זמן כפי שנראה בעיני מעלתו ולענין מה שנמצא אחריו כ"פ פגימות ולמה לא החליק מקודם כדרך שו"ב וגם כי נמצא אחריו פגימה גמור' שא"א להסירו בחילק על ידו נראה שהרגשתו חלושה מאוד ואפשר כי חסרה ממנו ומעתה אם נראה עיני מעלתו שהוא ירא שמים בשארי מצות מדקדק ומהדר ורק חסרון אומנו' איכ' בהשחזה והרגשה שלו ואז אין כאן רק כמ"ש בצ"צ החדש שאין להניחו לשחוט בלא עע"ג שיבדוק אחריו סכינו ועכ"ח צריך ללמוד אצל שו"ב מומחה טוב השחזה והרגשה היטב קולע השער' ולא יראה אפי' פגימה הדקה ואם יוחזק בזה ושיעיד עליו העע"ג כחצי שנה והכל בקבלת חברות ג"כ יכול לחזור לשרתו כנלע"ד, ואין לדיין אלא מה שעיני מעלת' רואים וד' יסור המכשלות מבינינו כא"נ ונפש ידידו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד סימן ח' שובע שמחות ורב ברכות על ראש הרה"ג החו"ב מו"ה בצלאל גראסמאנן ני' אבד"ק ה' טשאבא יצ"ו. ע"ד עובדא לא כשורה בענין שו"ב שקבלהו במקום כבודו בהסכמתו כי אומנתו כשו"ב מומחה וגם הוא ת"ח מופלג וכעת נשמע עליו מ"ש עליו בהיותו ק"ק קאלוב שהעביר אותו הגה"צ מסיגעט זצ"ל וגם לאח"ז אשר הי' בגליל עליון שנשמע עליו כל הנ"ל באו בכתבי ידם להגה"צ זצ"ל והשיב להם כי אמת הדבר וא"א להעלות על הכתב הטעמים ועל קבלתו במקומם אינו אומר דבר ולא ח"ד ומעכ"ת כאשר שאל עד"ז להגאבד"ק קאלוב ני' השיב כי עיקר הטעם הי' ששחט אצל השנשוקוו"א בכ' באטאר ועוד טעמים ושוב השיג מכתב ידיעה מהגה"צ אבד"ק מונקאטש שליט א ושם נאמר בפירוש יותר כי בא לגבולו להתמנות לחזן ובאו שמועות מכוערים מעליו משטערץ בראדי וודומ"ץ דשם וגם הגה"צ מקאמארנא זצ"ל צוה פא"פ לרחקו וגם נגרש משם ועד"ז דן מעכ"ת היאך לדון להאי דינא אם יש בכחו להעבירו ולשלחו בתוך הזמן עפ"י דברי הגה"צ מסיגעט זצ"ל. והנה בזה הי' מקום לדון כי לא פירש טעמו בזמן ההוא מ"מ העבירו שיהי' במקום עדות כי מפני גזיר' לגדר יש לעיין אם יש להרב לגזור שלא במקומו שלא מדעת מרא דאתרי' ודייני העיר ועיין בת' מהרמשי"ק או"ח סי' ש"ז בסוף התי' ד"ה ומ"ש. אבל מה נעשה מהמכתב מהגה"צ ממונקאטש שליט"א אשר דבריו ברור מיללו שבאו עליו שמועות מכוערות מהדומ"ץ דקה' הנ"ל ועי"כ נתגרש להיות אפי' חזן כש"כ להיות שניהם יחדיו חושו"ב והדומ"ץ ודאי עשה כדין שלא העביר עליו שמועות הנ"ל רק ע"י רנון בעלמא ואפשר שגבה עליו עדות ברורה או שהי' קלא דלא פסיק ובמג"א סי' נ"ג סק"ז בש"ץ שנשמע עליו ש"ר בקלא דלא פסיק אפי' יחיד יכול למחות ובמחהש"ק העיר עליו מדברי רמ"א סי' כ"ה דבעי עדות להעבירו וניחא לי' דקלא דלא פסק הוה כעדות ועיי' בת' השיב משה סי' ד' במ"ש ע"ד מחהש"ק הנ"ל ומסיק דכוונת מחהש"ק אמת וברור בדברי מג"א ורמ"א דהרמ"א ג"כ לא בעי לענין זה עדות ברור' כמו גבי עריות וממונא ועדות כזה הוא אפי' בקלא דלא פסק דצריכין להעבירו ועיין בדרכי תשובה בשם דעת תורה ס' א' ס"ק רס"ו דאפי' ששולח הרב לב"ד יש לדון עפ"י הכתב ואי"צ כמו שאר עדות כידוע דהרב מהימן כבי תרי כמ"ש בת' שיבת ציון ובת' דברי חיים ח"מ סי' ז' והמרמשי"ק סי' י"א:

ומעתה אם הדומ"ץ כתב עליו מהשמועות המכוערים הלא יש כאן חשש גמור לפי הלכה ועיי' בת' דברי חיים רי"א סי' ד' ת' ארוכה ונפלאה שהביא כמה ראיות ברורות דברי הרשב"א שהביא בב"י בחו"מ סי' כ"ג דלענין למסור לכתחילה לשחוט בהמה להוציאה מחזקת אבמה"ח אסור אפי' באיתרע חזקתו לבד ע"י קלא והביא ראיי' מ' כתובות פ' הכותב ד' פ"ה דע"י בת ר"ח פסלי לאתתא למסור לה שבוע' ובסוף הת' שם דן לפי"ז כמ"כ לענין לסלק בתוך הזמן והביא דברי רמ"א ח"מ סי' תכ"א שהביא ג"כ מעכ"ת. ועתה אין בידי לחפש איזה זכות וכח' דהיתרא לשו"ב הלזה והנה גם בת' דברי חיים שם חס על פרנסת' וכן דבריו כי ודאי ראוי' כי בני הקהילה מחזיק' אותו בדרך צדקה וישראל בני רחמנים. וא"כ אם אפשר איזה דרך פשרה ברצוי ממון למען פרנסתו בפרט שהוא ת"ח מופלג צריך לחוס עליו ואם אפשר להיות שו"ב בעע"ג בין בשחיטה בין בבדיקה וגם לרבות בדיקת סכינים קודם וכאק"ש עד זמן המוגבל לשכירתו. וחכם עיני' בראשו לראות באפשר למען חיותו ושלא יצא מכשול חלילה עי"כ לבני הקהילה הלא הדברים כתובים בספרי הגאונים ואין אנו אומרים דבר אדעתיכי ח"ו. ואנו מצווים לעשות כמו אשר יורנו ה"ה המג"א מחהש"ק ות' השיב משה ות' דברי חיים וכמה תשובות כיו"ב בס' דרכי תשובה סי' א' ס"ק ר"כ ורכ"א. ואנו צריכים לחוס על נפשינו מנשו"ב אשר אסרו לנו חכז"ל וע' במג"א סי' כ"ג ס"ק כ"ח אפי' ברנון בעלמא שכתב הרמ"א דאין להעביר מ"מ צריך להושיב ב"ד על כך ותול"מ:

ידידו המסיים בברכת שיו"ט ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן ט

שוכט"ס לכבוד הרב הגאון מו"ה פנחס הלוי בילליצער נ' אבדק"ק סערענטש תע"א. וראיתי מאשר שדרכן חורפא מאשר הקשה לדעת מהרש"א מס' שבועות דאין אסור טריפה מחיים אלא לאחר שחיטה דמחיים דאיכ' איסור עשה שא"ז אינו חל. וק"ל לפי"ז מה צריך קרא בפ' בהמה המקשה דף ע"ד ובזבחים דשחיטה מהני לטריפה להוציא מידי נבלה דהא עכ"ח מטהר מידי נבלה דאל"כ אין במציאות לחול אסור טריפה דאי אין שחיטה מטהרה אסור עשה שא"ז לא פקע' ממנה. לענ"ד דברי מהרש"א רק ע"ד התוס' שם שהקשה מסוגי' דפ' גה"נ דפליגי ר"י ור"ל בתלש חלב מה"ח וטריפה דמ"ד ח"ל דל"ל דלאברים בחי' עומד' ובהדי אהדדי קאתי וע"ז דייק במהרש"א דתקשו להו בפשיטות האיך משכחת לה אסור טריפה בעולם דהא אסור שא"ז לעולם קדים וע"ז תירץ תירוצא אבל למסקנא שם דפליגי בטריפ' כבד למ"ד חל מידי דחל אחלב דהתורה אמרה יבא אסור טריפה וכו' וה"ה על אבמה"ח ומ"ד לא חייל דשאני חלב דקיל דהותר מכללו. וא"כ למ"ד דחל פשיטא דלק"מ דהא לדידי' במסקנא אפי' על אבמה"ח חל דילפי' מחלב כש"כ על אסור עשה ואפי' למ"ד דדוקא אחלב דהותר מכללו י"ל לפמ"ש בפרמ"ג דבעוף ליכא אסור שא"ז ג"כ הותר מכללו. ועוד לפימ"ש התוס' חולין דף קי"ג דיליף מחלב לאבמה"ח מצד ק"ו דחלב בכרת א"כ י"ל גם למ"ד דלא יליף י"ל דרק באסור לאו דאיכא עכ"פ מלקות אבל באיסור עשה מודה דיליף מחלב ופשיטא דלפי"ז לק"מ מ"ש מחולין דף ל"ז וזבחים דף ס"ט שאני טריפה דמחיים דלמסקנא ניחא גם לדעת המהרש"א וא"ת מ"מ יקשה בס"ד דגמר' ושם בפ' גה"נ האיך ניחא לי' דאם טריפה אינו חל על אסור שא"ז האיך משכחת לה טריפה מחיים ואי לאח"ש קשה קושי' מעכ"ת ל"ל קרא י"ל בפשיטות דהא שם בפ' בהמה המקשה דף ע"ד היא פלוגת' דמתני' ובריית' דבמתני' ל"צ קרא לטהר טריפה בשחיטה דלא יליף מבהמה טמאה כדאמר במתני' מה לבהמה טמאה שאין במינה שחיטה משא"כ טריפה ובן שמנה חי' שאין במינה שחיטה באמת אי"ש מטהרת' ובגמ' שם ע"ב הביא הברייתא דבן ח' חי יוכיח דיש במינה שחיטה ופירש' רב כהנא יש במינ' שחיטה אגב אמו ותנא דידן במינו אגב אמו לא פריך. וע"ז קאמר בגמ' לתנא דברייתא דפריך א"כ אין כאן פירכו לילף מבהמה טמאה שחיטת טריפה דמטוהרת' מנ"ל וע"ז הביא ילפותא דריא"ר מקרא דוכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה וכו' וברייתא זו בת"כ ורב הוא דחבר ברייתא דת"כ לדידי' לשיטתי' צריך קרא אבל לתנא דמתני' בלא ילפותא דקרא ידעי' דשחיטה טריפה מטהרה דליכא למילף מבהמה טמאה כהנ"ל. ולדידי' אתי' קרא למ"ש בפ' העור והרוטב דעכ"ח דאבמה"ח מטמא דיליף שם מן הבהמה כלומר דבר שפרש מן הבהמה ולרב דייק שם בגמ' מיתור' דמן דהוה סגי' מבהמה ותנא דמתני' עכ"ח דלא מייתר לי' כדאשכחן בכמה דוכתי דל"צ לחלק בין מ' או מן. וא"כ בס"ד דגמ' פ' גה"נ הא שפיר י"ל דס"ל כתנא דמתני' דידן דלא אייתר לי' קרא ודו"ק:

ולולא מסתפינא הייתי אומר כיון דכל טעמי' דלטריפה כא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה דיליף מבהמה טמ' כהנ"ל א"כ לענין אסור עשה שא"ז נמי ילפי' מניה לקולא ג"כ ובב"ט פשיטא דכא שייך אסור שא"ז שלא נצטוינו בעשה זו ועי' בנוב"י מהדו"ת סי'... והה"ד לטריפה בס"ד דלא מהני בה שחיטה דפקע מני' א"ע זו ול"ד לנבלה דשאני דזה גופי' האסור שא"ז שהי' עליו לשחט' בזמן שהי' בת שחיטה ועכשיו אינו במציאות לשחטו משא"כ בטריפה והחלוק מובן. בד"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד והשיב לי הרה"ג כ"י ע"ז עפ"י דברי הריטב"א מס' קידושין דלא אמרינן ולא מצינו אסור דוחה אסור. אולם אין זה דמיון כלל דשם לענין אסור בגופ' ובשוא"ה בבת אחת אבל היכא דכל עצמו' האסור לא בא אלא ממצות עשה דוזבחת וכאן דלא מהני בי' שחיטה ואין כאן מצוה ממילא נפק מאסור זה. ועיין בכריתות דף י"ג האיך דנפק מאסור פגול וחל ההקדש ועיי' במהרש"א קדושין בסוגי' דהמקדש בערלה דגבי פגול לא שייך הקדש ודו"ק:

סימן י

לכבוד הרבני החריף ובקי מו"ה ליב סג"ל גאלדבערגער נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו אשר המציא לחדש בדברי הרמב"ם שהביא ביו"ד סי' ב' בט"ז וש"ך דסברת הרמב"ם דשחיטות גוים אסורים מטעם הקרא וקרא לך ואכלת מזבחו מזה נלמוד דזבחו אסור ולהרא"ש הטעם כמו שפירש ר"י משום שנאמר וזבחת ואכלת וכו', ובט"ז פלפל מאי נפ"מ בין הטעמים, וכ"ת אומר דנ"מ למ"ד אי"ש לעוף מה"ת דלא שייך טעם הרא"ש ולהרמב"ם מ"מ אסור מטעם דעכ"פ זבחו הוה, והנה הנ"מ נכונה אלא שאינה אליבא דהלכתא דקיימ"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ועוד צ"ע דאם אי"ש לעוף מה"ת אם יקרא בזה זבחו ועיי' בסוגי' דרבוצה דמשמע דוקא מה דבעי ב' סימנים, ועוד להרמב"ם לוקין על שחיטת נכרי והקש' בפר"ח מאיזה קרא איכא מלקות בשלמא להרא"ש כיון דלאו ב"ז הוא ממילא נעשה נבילה אבל להרמב"ם דגזה"כ הוא אי משום כת' דע"ז ובקרא לא הוזכר לאו ותי' דאהדרי' לאסורא קמא כלומר כמו בלא נשחט' כלל וא"כ בעוף לא שייך תי' זה, ולפי תי' ב' דילפינן ומנפן לאו שפיר מתקיימת דברי מע"כ, וגם לטעם דאסרה תורה משום כת' דע"ז כדמשמע מפירוש המשניות להרמב"ם אמתניתן ד' י"ג ודאי דברי מע"כ כמעט מוכרחים, אלא דשוב הקש' מע"כ לומר דגם להרא"ש עכ"ח בעוף גם אם אי"ש לעוף מה"ת לתסר דהא לדברי תוס' עכ"פ צריך נחירה והנכרי אפי' בר נחירה ליתא והביא ראי' מדברי הרא"ש מ' יומא ממ"ש בשם הר"מ מר"ב ממ"ש דעכ"ח או"נ ביו"ט הותר' דאי הודא' למה כן לחלל יו"ט ינחור או ישחוט נכרי וע"ז באמת הקש' הגאון מהר"ץ חיות ז"ל דמה מועיל דס"ס הא אינה מצווה על נחירה, ובאמת מדברי התוס' פ' גה"נ ד' צ"א ד"ה כמאן משמע מדבריהם דב"נ מצווה על הנחירה וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל שם ד' צ"ב וע' ברא"י מ"ש ע"ד התוס' הנ"ל ומזה הי' ראי' דשיטת הר"מ מר"ב ג"כ כשיטת התוס' ואין הספר תח"י לעיין. ב) ומ"ש בענין מי שהי' טלית' נקשר בג' חולי' בש"ק, כל דבריו הן להלכה ולמעשה כמ"ש המג"א בה' שבת סי' שי"ז בסופו, רק מ"ש בשם השע"ת לענין סתירת הכריכות דלית' מהום מחיקת שה"ק, כן נמצא בשע"ת בשם בית יהודא ס"ק כ"ד, אבל לא לענין שבת דלא דבר בזה לענין שבת ועכ"ח אגב רהיטא כ"כ, והנה באמת צ"ע בזה דהא בכמה אסורי דרבנן מצינו דהוה תקון לענין שבת וע' במג"א ומחהש"ק סי' שכ"א לענין מליחת בשר ולענין שריית בשר במים ששה' ג' ימים ועוד במג"א סי' שכ"ג לענין בטול איסור בשבת ובמנחות ד' כ"ט דעכ"פ הוה מצוה שליש גדול ב' שליש ענף וא"כ הוה עכ"פ מדרבנן, ואפשר דאינה רק לחומרא בעלמא וכמ"ש המג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד לענין להשליך א' מחתיכות בבטול חד בתרי כיון דאינו רק חומרא בעלמא ומותר בשבת וצ"ע. דוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד:

סימן יא

בהי"ת שנת תרנ"ט לפ"ק פה ברעזאווא יצ"ו. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול מהו' שלום יונג נ"י אבדק"ק ווערבויץ יצ"ו ראשית דבריו לתרץ דעת הטור שפסק כדעת הבה"ג בסי' ט"ז גבי או"ב שנתערב דדמהני נכבשינהו ולא כן פסק בה' יו"ט עיין בחו"י סי' קל"ג ובנוב"י מהדו"ת סי' ח' מ"ש בזה דכל הקושי' אינ' דילמא שם בסי' תצ"ז בזימנן שנים ומצא שלשה הטעם שם משום החשש דכולהו אחריני ננהו ואינ' הקושי' רק לדעת הר"ן דמפרש משום דאיכ' חד דלא זימן ואינ' בטל משום דהוה דשיל"מ ולדידי' הא יש לומר דס"ל דלא מהני נכבשינהו דחיישינן שיקח מן הקבוע, ולא ס"ל כבה"ג ומעל' אומר והשיב עפ"י סברת הר"ן בטעמא דדבר שיל"מ משום מב"מ והוה דאורייתא וכא חיישינן שמא יקח מהקבוע כמ"ש ג"כ הכו"פ לענין קבוע שאי"נ, והנה אי סברת הר"ן דאוריית' ונחשב למב"מ מסתפק בזה מרן חת"ס יו"ד סי' צ' עיי"ש ואני אקדמ' כתבתי על הגליון מס' נדרים דמדברי חת"ס עצמו באותה תשובה מוכח דאינה כך בדבריו דשם וכן בכמה תשובות הוכיח במשור כדעת הלבוש סי' רצ"ט לענין כלאים דהא דהיתר בהיתר לא בטל היינו דוקא יבש ביבש אבל כח בלח בטל גם היתר בהיתר והוא עפ"י דברי תוס' יו"ט ריש מ' שקלים דהא בב"ח היתר בהיתר בטל וע"ז קאמר דודאי ילפינן כזה מבב"ח אבל רק דומי' דבב"ח דלא שייך רק כח בלח דדרך בשול נבלע והוא כח בלח אבל יבש ביבש הוא דלא בטל היתר בהיתר וא"כ הא הר"ן בא לתרץ עפ"י סברתו מדברי הרי"ף חולין פ' גה"נ דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלו בכותח דכיון דמצי לאכלו עם בשר הוה דשיל"מ ולא בטל והא פת שאפאה דלא נבלע בו רק בריח' פשיטא דאינ' רק לח בלח ומשום לתא דבב"ח והא מבב"ח גופ' ילפינן דהיתר בהיתר לח בלח בטל וא"כ מה הוסיף הר"ן בסברתו דדבר שיל"מ הוה כמו מב"מ לרבנן והאיך דהוה מותר עכשיו ג"כ אפי' מין בשאינו מינו ג"כ אינו בטל והא כגוונא זו דהוה לח בלח אפי' היתר בהיתר מ"מ בטל כש"כ בב"ח גופא וכן פסקינן בש"ע יו"ד דחלב בטל במים אלא עכ"ח דסברת הר"ן אינו אלא בגופ' דטעמא מאי גזרו חכמים בדבר שיל"מ במב"מ הוא מטעם הנ"ל. ב') הביא דברי הר"ש מקינון לתרץ עפ"י סבר' הכו"פ דנחל איתן לא נאסר רק מטעם רובא ולא אמרינן בי' קבוע, הנה כבר ישב על זה בס' שלום ירושלים במס' שקלים פ"ז מסברא דנפשי' אלא שהקש' עלי' מש"ך סי' ק"י סקט"ו עיי"ש ודו"ק, (ועיי' לעיל סימן ע"א):

ג) ומ"ש בסוגי' דמתוך לתרץ קושי' השעה"מ שהקשה בשם פר"ח לסבר' הרה"מ דבהבערה אמרינן מתוך מקרא דל"ת אש ביהש"ב שבת אין יו"ט לא א"כ למה פסק הרמב"ם דאין שורפי' קדשים ביו"ט דהוה עשה ול"ת נימא מתוך לס' הרה"מ. ובפר"ח תי' דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשבי' כמ"ש רשיז"ל בכמה דוכתי ולזה לא מהני מתוך וע"ז הקשה בשעה"מ א"כ האיך הוכיח רבא בפסחים דף ה' דר"ע לית לי' מתוך מדאמר דיום ראשון עיו"ט דביו"ט א"א משום מלאכה ואי ס"ל מתוך הא מותר מטעם מתוך. ולס' הפר"ח מה הוכחה הוא דבעור חמץ הוה כמו שריפות קדשים דס"ל אין בעור חמץ א"ש דיליף מנותר א"כ ודאי שייך בי' אחשבי' וממילא לא שייך לומר מתוך לס' הפר"ח אבל לעולם בשאר דוכתי ס"ל מתוך. הנה סברתו נכונה לחלק בין מלאכה ומ"מ הותרה דלא שייך אחשבי' כי מנה יוסיף תת כח אי מ"מ הותר' אבל דבר שאינו מלאכ' שפיר שייך אחשבי' כסברת רשיז"ל והא דא"מ בש"ש ביו"ט אתיא כמ"ד ללאו יצאת ואין כאן מלאכה ושייך שפיר אחשבי' ולא שייך אחשבי' ממקום שאינו מלאכה זה תוכ"ד. והנה קשה הדבר ליישב עפ"י דבריו הוא קשה בקשה ואינו סותם דהרמב"ם בה' שבה פ"ב מנה ל"ט מלאכות והבערה ביניהם ומקדים לומר על אלו מלאכות שחייבים עליהם במזיד סקילה ובשוגג חטאת וא"כ בהדי' ס"ל דלאו ללאו יצאו וכן הקשה במהרמשי"ק סי'... ועוד לא אבין במה שאמר אהך בפסחים אליבא דר"ע דס"ל לחלק ושייך שפיר מתוך ועכ"ח דל"ל מתוך זה גופא קשה מנ"ל לדברי' דר"ע אית כי' לחלק ולית לי' מתוך דילמ' ללאו יצאו ולא שייך מתוך ומש"ה אסור לשרוף ביו"ט, ועכ"ח האי ראשון לאו יו"ט הוא ואין מקום לדבריו רק אם נצטרף בי תירוצים של תוס' פסחים הנ"ל יחדיו כלומר דמשמע מר"ע דהוה אב מלאכה וא"כ עכ"ח לחלק יצא' וממילא ל"ל מתוך אע"ג דשייך בי' מתוך ועוד קשה לומר להיפך דלמ"ד לחלק יצאת אית לי' מתוך וכן קיי"ל, ומ"מ יהא אסור להאכיל לבהמה משום אחשבי' זהו מילת' דתמיה' טובא אלא דעכ"ח צ"ל להיפך דדוקא היכא דשייך מלאכה גבי' דהיינו דהבערה הוא מלאכה א"כ כל הבערות באופן מה שיעשה הוה במקום שריפה שהיא מלאכה אבל אי לא שייך מלאכה כלל גבי הבערה היאך נימא אחשבי'. וכעין זה כתב הפנ"י שם בפסחים וכבר דברו אחרונים בזה דודאי לא נימא בכל מצוה שאדם יעשה ביו"ט ובשבת יהא אחשבי למלאכה אתא ועי' בת' מרן או"ח סי' קי"ח וימצא נחת ד) מה שאמר בהך דסנהדרין ד' ל"ו היאך נילף דרציחה דוחה עבודה מק"ו דנו"נ קרבין ביו"ט דהא לאו טעמא משום דחיי' אלא משום מתוך כמ"ש תוס' ביצה י"ב, ותמהני עלי' דשם הא אינו רק לענין מלקות אמרינן מתוך דאינו לוקה אבל מ"מ אסור משום אסור עשה דלכם ולא לגבוה כמ"ש להדי' בתוס' שם דגם לב"ה אין נו"נ קרבין ביו"ט מה"ט רק תנ' דיני' תני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ועכ"ח כב"ש דל"ל מתוך אבל התם בסנהדרין יליף למ"ד דנו"נ קרבים ביו"ט דאפי' איסור עשה לית בי' וטעמא או דדרש לכם ולא לנכרים ולא לכלבים כמ"ש בפסחים דף ע"ז ועיין בחת"ס סי' ק"נ. דו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יב

בהי"ת שנתרס"ח לפ"ק פה מאד יצ"ו. שלום לכבוד הרבני החו"ב יו"ש מהו' שמואל מנחם קליין ני' בקלויזענבורג (וכעת אבדק"ק שעבעש יצ"ו). מ"ש מעל' להציל דברי הש"ך סי' כ"ב מהשגות פרמ"ג ס"ק ג' ד' כי הש"ך הביא דברי הרא"ש בפ"ב דחולין ודברי רבינו ירוחם דאם לא חתך הורידין בשעת שחיטה יחתכם אח"כ עם הבשר סביבותי'. וע"ז השיג הפרמ"ג דה"ה דברי הרא"ש אבל דעת המחבר הא בפירוש פסק בסי' ע"ו ס"ג כהרשב"א דצריך לנקר כל החוטין חוטי הדם דה"ה נמשכי' לורידין והרמ"א שם מדשתיק לי' אודיי' אודי לי' והוא מביא דברי הרא"ש אדברי המחבר. ועוד דהא בסק"ד מביא דבריו מסי' הנ"ל והוא כסותר א"ע ומ"ש ראי' מחתיכת הראש בעוף אינו ראי'. ועד"ז החכים מעלתו לפרש דברי המחבר לדעת הש"ך דהביא ג"כ מסי' ס"ה דשם איירו מחוטי ידא ודלוע' דהם אינם נגררים אחרי הורידין כמ"ש הרשב"א בהדי' ושם בסי' ס"ה הביא המחבר דברי רוב הפוסקים עיקר בראשונה דלצלי אינ' צריכים חתיכ' כלל ובשם יש מ"ש דצריכים וע"כ המחבר בסי' ע"ו אהנך חוטין קאי ה"ה שצריכי' נקור עכ"פ לכתחלה אבל שאר חוטין הנגררים אחרי הורידין לזה י"ל דס"ל כדעת הש"ך כאן בסי' כ"ב. ומ"ש המחבר סי' ע"ו אם נקר הבשר מחוטי דם היינו הורידים וחוטי ידא ודלוע' וכיו"ב עכתו"ד. ואם כי שפיר אמר עכ"ז לענ"ד דוחק לומר כי דברי המחבר דברי עצמו כי ה"ה ממש דברי הרשב"א בת"ה שהביא הטור ובב"י סי' ע"ו וכן ציין בבאה"ג וכ"ד הגר"א שם והאיך נפסק בסכינ' חריפ' הך דסעיף ג' רישא וסיפא די"א הם דברי הרשב"א ומציעתא דברי עצמו ועוד הא כל עצמו של דברי המחבר האיך דיכול לאכלו כא' בין חי בין צלי ולא יצטרך לחתוך אברים אברים וזה הכל נאמר לענין חתיכ' הורידין ולדעת הרשב"א משום כל חוטי דם לבר מדידא ודלוע' והוא תולה בידא ודלוע' לענין לאכול שלם כ"א יחתוך אברים אברים דהא ודאי אפי' בחתיכת אברים צריכים נקור חוטי ידא ודלוע' וכן להיפך דאם אפי' צולה כא' ודאי דמהני נקור דדהו והאיך ערב ותני ב' נקורים שדינ' חלוק ואינם שייכים להדדי. ועוד הא כללא הוא דדיעה ראשונה הוא עיקר בדברי המחבר וכיון שפסק בסי' ס"ה דלצלי ל"צ נקור האיך חזר בו. ומעל' רוצה להשמר מזה דהיינו לכתחילה עכ"פ חושש לדעה ב' אבל לשון המחבר בסי' ע"ו ואם נקור' משמע דאדיעבד קאי לעכוב ולא דרך חששא לכתחילה. זה לענ"ד נוטה לדעת הפרמ"ג וה"ה דברי תבו"ש ג"כ:

ומ"ש מעל' מהא דמהני חתיכת הראש בעוף ש"מ כדברי הש"ך וכן ראיתי בס' ברית מלח שעמד ע"ז ומי שמעיין בב"י וד"מ בשם המרדכי יראה דלק"מ דרק משום מנהגא אין מוחין כיון שיש פוסקי' דפסקו דלא כר"י אלא כחכמים ועוד שאר טעמים עיי"ש. ובאמת בזה הי' די ג"כ לתרץ דברי הש"ך דהא המחבר לא הביא כלל הך קולא דחתיכות הראש ורק ברמ"א הביא' והא הש"ך תולה קולת הראש בחתיכ' הורידין ומעט בשר בהך קולא דהסרת הראש. וא"כ י"ל דלזה מוכח דהרמ"א ג"כ ס"ל הכי והא דשתיק לי' למחבר בסי' ע"ו היינו מפני שסמך במ"ש בסי' כ"ב דסגי' בהסרת הראש ש"מ דלא בעי נקור שאר החוטי' אלא שקשה לומר כן בדעת הש"ך דלמה הביא בסק"ד מדין נקור שאר חוטין ובסי' ע"ו:

וע"כ אשר אני אחזה בס"ד לתרץ דברי הש"ך עפימ"ש במעי"ט בפ"ב דחולין סעיף ד' שם מסיק דהא דקאמר הרא"ש דשייך הוצאות הורידין ובשר סביבותי' הוא דוקא בעודה חם דאז שייך תיקון זה אבל אם כבר נתקרר לא שייך שום תיקון והוצאות הורידין וחתיכ' הבשר וז"ש הש"ך אשר הביא בראשי' הדברים "שעדיין הדם וכו' ואם לא עשה כן" דהא הן דברי הרשב"א שעשה תקון אם לא שחט הורידין שינקוב הורידין בעדיין חם ודי בכך וע"ז הביא דעת הרא"ש שמחמיר יותר דאם לא נקבה בשעת שחיטה עכ"פ בעדיין חם יחתוך הורידין עם הבשר סביבותיה' אבל בנתגררו כבר מודה גם הרא"ש לדעת המעי"ט דלא מהני תיקון אלא אבר אבר. ולענין נקור שאר חוטין בנתקרר ודאי הניח הש"ך שיטת המחבר בסי' ע"ו על מקומ' וזה שציין בסק"ד דקאי בלא עשה כן דצריך נטילה עכ"פ בנצלה כא' ע"ז צוה לעיין בסי' ע"ו דצריך נקור גם לשאר חוטין דהיינו בנתקרר וסתמא דהתם בהכי איירו הרשב"א דהא לדידי' בעודו חם סגי בנקיבת הורידין ועכ"ח בנתקררה איירו וגם הרמ"א שתיק לי' משו"ה דבזה ודאי אודי לי'. ומה שאמר הש"ך בס"ג דכן נראה מתקון הסרת הראש שהביא הרמ"א היינו לומר דכמו שאמר רמ"א דעכ"פ לא מקרי שלם א"כ שחיטת הורידין לא נאמר רק אם יצלה שלם לגמרי והיינו אפי' נתקרר הה"ד די"ל דעכ"פ בחתיכות הורידין והבשר סביבותי' ג"כ אינו ממועט מהלכה דשחיטת הורידין עכ"פ בעודו חם דע"י חתיכה זו ג"כ לא מקרי שלם. ומיושב קושי' הפרמ"ג ג"כ במ"ש מה זו ראיי' דשם הכל מגולי' לצד האש דהש"ך אינו מדבר לדמות מילתא למילתא מסברא והלכה דשם אפי' נתקרר והכא בעודה חם דוקא. רק בא להביא ראי' דחתיכת הורידין בשעת שחיטה אינו ממעט הכי תקונים כנלע"ד. ואין בידי כעת לעיין יותר ולחפש בספרים ע"כ אסיים. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יג

בהי"ת אול"י ג' פ' תצוה עת"ר לפ"ק מאד יצ"ו. לכבוד הרבני הנגיד החו"ש מו"ה יעקב יצחק מארגענשטערן נ"י בק"ק טערצאל יצ"ו. מעל' הקשה בדברי המחבר סי' כ"ה שהביא דינא דגמ' בא זאב ונטל ב"מ והחזירין כשהן נקובין דמותר שתולין בשיני הזאב ובסי' כ"ט ס' ב' הביא ההלכה בזה"ל מי שקרע בטן הבהמה ובא כלב או עכו"ם ונטלן והלך לו ה"ז מותרת וא"א שנא נקובים או סרוכים הי'. ועד"ז העיר מע"כ למה השמיט מלת והחזירה כשהן מנוקבים כמו בסי' כ"ה אלא משמע דכאן בסי' כ"ט אוסר בזה דדוקא כשלא חזינן כשהן נקובים מותר ואמאי אסור. ועוד הקשה לו מפני מה חלקן לשני בבות הי' לו לערבינהו הכל בסי' כ"ה הנ"ל. וגם ע"ד הרמ"א בסי' ל"ט דיש מחמירים בנאבדה הריאה הק' מעל' דלמה לא הגי' כן בסי' כ"ה. ועוד דמשמע מלשונו דהגיה כן אדברי המחבר כלומר דהמחבר מתיר בנאבדה וע"ז הגיה דיש מחמירין ולפ"ד מעל' לא איירי המחבר כלל בנאבדה. וע"ז פלפל מעל' לפ"ד הפלתי שהביא פרמ"ג בסי' כ"ה לחלק בין אונס גמור דהוא נטילת זאב משא"כ כלב ועכו"ם. ובזה תירץ דברי הרמב"ם פ"ו ופי"א מהל' שחיטה שהם דברי המחבר בסי' ל"ט:

והנה אם כי דברי מעל' באורח' חריפא עכ"ז צריך להעמיד' על האמת והנה הוא דבר פשוט כי דינא שבסי' כ"ה ודינא שבסי' ל"ט לאו כחדא חשיבא והן דינים מחולקים והוא עפ"י מ"ש בת"ש ובפרמ"ג דשם בסי' כ"ה מיירי בשאר בני מעיים חוץ מריאה או כגון שנבדקה הריאה מסרכות ולא מנקבים או דמיירי בגדיים וטלאים דל"ש בהו סרכות. והלא ידוע מ"ש רשיז"ל בסוגי' דרוב בסופו בשם רבוותא שאוסרים בנאבדה הריאה בלא בדיקה ולענין בדיקה לכתחילה כ"ע מודים דצריך והוא מהירושלמי מס' ביצה פ' אין צדין וממדרש ילמדינו. וכבר האריכו בזה הראשונים מפני מה נשתנה ריאה מכל שאר טריפות האיברים עי' בפרמ"ג בפתיחה סי' ל"ט כמה טעמים לזה ולענין דיעבד בנאבדה הריאה מבלי בדיקה כמה מן הפוסקים הראשונים ואחרונים שאוסרים ה"ה בה"ג והראב"ן ומרדכי ועוד פוסקים וכן הוא דעת הראב"ד פי"א מה"ש. והרמב"ם פי"א הנ"ל טרח למצא טעם למה אין אוסרים גם בדיעבד מפני המנהג עד"ז קאמר מפני שהוא לא שכיח ולא שייך בי' מנהג וכמש"כ הש"ך בסי' א' ובכמ"ק דבמילתא דלא שכיח לא שייך מנהג. ומעתה מ"ש מעל' בדברי הרמב"ם והמחבר מה שהשמיטו מילת והחזירן כשהן נקובים משום דאז הי' טריפה. במח"כ נהפך הוא אדרבה בזה כשר לכ"ע דוודאי תולין הנקבים בזאב וכלב וכיו"ב כיון דאם הי' בו סירכא הי' ניכר או שנבדקה ונסרכות ולא נמצא או איירי בגדיים וטלאים דלהנך פוסקים בהכי איירי וכל עצמו שהרמב"ם והמחבר דאשמעי' דין זה וחזר ושנה עמ"ש עוד בפ"ו וכן המחבר עמ"ש עוד בסי' כ"ה הוא רק משום כת' דריאה לאמור דאין אסור בדיעבד ולאפוקי מדעת הפוסקי' שאוסרים בזה א"כ לא משכחת לי' האי דינא אך ורק בשהלכו להם וכא בראו שוב לפנינו והיינו דנאבדה הריאה ושפיר הגי' הרמ"א דיש אוסרים בנאבדה הריאה דכל זאת היא בכלל דברי המחבר דחזר ושנה דין זה בלא הוחזר ומה כי נאבדה ע"י עכו"ם או כלב בלא הוחזר או נאבדה ע"י סיבה אחרת וכ"ז אינו רק משל האיך נאבדה ובפרט לפמ"ש הש"ך סק"ו דאם נאבדה במזיד הוה כמבא"ל ואסור לכ"ע נקט מילתא דפסיקא דבאופן הזה הוה וודאי שוגג:

ומעתה ג"כ לק"מ מ"ש מעל' במ"ש הש"ך סי' ל"ו בדעת המחבר דלא כרי"ו אלא כהב"ח דבעכו"ם לא תלינן בנקבים והק' מעל' מסי' ל"ט דשם לא הזכיר רק עכו"ם. ונראה דבסי' ל"ט איירי לענין נאבד' לגמרי ולא חזינן נקבים כלל ורק משום נאבדה דנינן לה בזה וודאי אין חילוק בין כלב לעכו"ם ובסי' ל"ו משום סברת תולין בנקבים אתינן עלה ע"כ השמיט תיבת עכו"ם. - ומ"ש מעל' דהמחבר לא הזכיר כלב בסי' ל"ו. אמת הדבר אבל הש"ך לא אמר זה הדבר בדברי המחבר רק דעת עצמו עפ"י הפוסקים שהוזכר' ג"כ כלב כמ"ש בבאה"ט עיי"ש ומ"ש מעל' די"ל דעכו"ם עשה נקבים לצעורי של ישראל עי' בסי' קי"ח ברמ"א סעי' ב' ובמחבר סעי' ו' וברמ"א סי' קכ"ח דלא חיישי' לזה אם אין הנאה לעכו"ם לעשות דבר שנאסר לישראל והה"ד הכא דהדו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יד

בהי"ת שנת תרס"ב לפ"ק פה מאד יצ"ו. ברכות מעונים מהורים ומורים על ראש ה"ב החרוץ ושנון כה' יוסף צבי היילפרין נ"י מנאנאש יע"א:

בראשית דבריך אשר הקשית ע"ד פרמ"ג סי' כ"ט אשר כזה אומר דלענין נטולה הלמ"מ להרמב"ם אין נ"מ רק בניטל הכבד וטחול שאינו בכלל חסר. וע"ז קשה לענין נטל וחסר מה נ"מ לענין טחול הא ניטל הטחול ג"כ כשר ממתניתן. וזה באמת נראה לפלא על הפרמ"ג. ואפשר לומר כי הוא יתרץ מעצמ' ממ"ש בסי' מ"ג ע"ד ט"ז הידוע כי נקב הטחול במתחיל' בריית' כשר שאינו בכלל נקב ומביא ג"כ דברי הרמב"ם כי חסר אינו בכלל נטל ומה לי כולה ומה לי מקצתו וע"ז הקשה שם הפרמ"ג דנטל יוכיח דכולו כשר ומקצתו טריפה ותירוץ ע"ז דטחול חדוש הוא א"כ חסר מנטל אין לילף לדעת הרמב"ם לכן כיון דנבראת נקובה הוא בסוג חסרה כמ"ש הט"ז לכן אין ללמוד חסר מקצתו מנטל מקצתו ע"כ נבראת חסר סוכ' כי נבראת רק בקולשי' כשר ותלה זה בשיטת הרמב"ם הנ"ל א"כ שוב ודאי נ"מ בפירוש הלמ"מ בנטולה שאין חסרה בכלל דעל כן חסר מקצת הטחול בסומכ' כשר לדעת הרמב"ם כן נלענ"ד הדברים כדי ליישב דברי הפרמ"ג: ב)

הקשית בשם מר אביך הג' נ"י ע"ד ב"י סי' רצ"ז שהביא במש"ש הטור דהיוצא מכלאי הרבעת בהמה מותר באכילה מהרמב"ם ומתניתן דמס' בכורי' דקתני התם חלב כוי אסור משמע דבשרו מותר אע"ג דבא מכלאים ולמה לא הביא גמר' מפורשת מס' חולין דף קט"ו דכלאי בהמה מותר להדיוט מדאיצטרך קרא לאסור כלאי' לגבוה, וזה קשה כברזל וכן הקש' בשעה"מ. ולענ"ד הא י"ל לפימ"ש הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח דטריפה אסור לקרבן. הקריבהו נא לפחתך ולא מדרשא דמן המשקה לישראל. וגם בפ"ה מה' הנ"ל אמר בטעמ' דטבל' ערלה וכ"כ פסולי' לקרבן משום מהב"ב עיי"ש ובמק"א הייתי מתרץ קושי' כ"מ דשביק הדרשא דתלמוד' ואכ"מ ועכ"ח לדידי' למה לי טעמא דכלאי בהמה מותר משום מדאיצטרך לאסור לגבוה דהיאך נימא דאל"כ הייתי אוסר להדיוט ולא הוה צריך קרא לאסרן לגבוה בלא מיעוט קרא דהא ממשקה ישראל לא דריש ומשום הקריב' נא לפחתך פשיטא דלא שייך בכלאי בהמה ורק בטריפה שיש חולי וחסרון בבהמה עצמ' כמובן. ואי משום מהב"ב כי משום שאסור באכילה יהי' מהב"ב וזה ודאי לא נתן להאמר דהא טריפה ג"כ לאו מה"ט פסול. ועיי' בט"ז או"ח סי' תרמ"ט בשם הלבוש דמהבב"ע לא תלי' באיסור אכילה והא קנין גזל וגנוב דלא שייך בי' אסור אכילה ומ"מ הוה מהב"ב וכי קשי' מ"מ אמאי לא להוה כלאי בהמה מהב"ב דהא נעשה בה עבירה עיי"ש בט"ז בזה ובמג"א סי' תרמ"ח ובחת"ס בחידושיו פ' לולב הגזול מתרץ דברי הלבוש לחלק בין אתרוג מורכב דאסור לקיים הרכבת האילן משא"כ כלאי בהמה אינו אסור רק לזווגם בידיים כמ"ש בסי' רצ"ז וממילא מותר לקיימן ואי"צ להמיתן ולא שייך מהב"ב. והנה הארכתי בטעמא דכלאי בהמה שאין בו אסור משום מהבב"ע. ומ"מ באתא לידן דאיסור קרבן לא תלי' באיסור אכילה להדיוט לדעת הרמב"ם א"כ ליכ' למילף לדידי' היתר אכילה מדאיצטרך לאסור קרבן לגבוה וא"כ הב"י דשמעתת' רהיטא לשיטת הרמב"ם כידוע וגם הרמב"ם גופא בה' כלאי' בהך דינא שהיוצא מכלאי בהמה מותר אמר אומר כמ"ש בה' מ"א ושם בפ"א היינו הך דרמז שמותר באכילה וה"ה דברי ב"י וא"ת מנ"ל באמת לדעת הרמב"ם דכלאי בהמה מותר באכילה להדיוט י"ל דלשיטתי' דלא דריש כ"ת כל תועבה דהא לא יליף מזה גם לבב"ח אלא יליף מדרשא דמפרש בה' מ"א מג"פ ל"ת ועיין במזרחי וכו"פ:

ג) ומה שהקשית ממ"ד בספרי לר"ש חלב הותר מכללו לכן לא יליף גה"נ ממנו והא גם גה"נ הותר מכללו לדידי' כמ"ש בחולין דגה"נ דב"ט לא נאסר. והנה לזה י"ל כמ"ש התוס' חולין דף קט"ו ע"ב ד"ה כ"כ הקיש' דנימא ג"כ בב"ח הותר מכללו דבשר בט"ג וחלב בט"מ לא נאסר בב"ח ותי' דדוקא גבי חלב שנ' כל חלב ושוב הותר חלב. זהו חשוב הותר ונכללו אבל בבב"ח לא נאמר וא"כ ה"נ בגה"נ לא נאמר כל:

הדו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן טו

שלום על ראש כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה מרדכי האבער:

פעלד נ"י מו"ץ בק"ק ברעזאווא יצ"ו. הנני בזה להשיבו ע"ד השאלה שנמצא במ"כ בכבשים הנשחטי' חצי' מהם כמעט נמצא שלפוחית מים או על הריאה או על הטחול וב"מ או על שומן שלהם והשאלה תסובב לדעת כ"ת על ג' דברים. א) אם נסמוך כה"ג על בדיקת כיס השתן ועיי' בתשו' מהרמשי"ק סי' ע"ז דחם אין שנוי ולא ריעותא אחרת יש לסמוך על בדיקת האיברים שהגיע שם המים וכ"כ בפ"ת ובס' מקדש מעט על ס' דעת קדושים התיר ג"כ בהפ"מ ולכבוד ש"ק והיינו דוקא אם לא השתין מים טיף טיף תמיד אבל אם הי' כן בחיות' אין לסמוך על הבדיקה ועיי' בס' דרכי תשובה בסי' מ"ה סקח"י מ"ש שם בשם הגה"צ מהר"א מקאמארנא ז"ל שהסביר שם שאין כאן חשש משום איז' נקב וכיו"ב רק משום שזה בא בטבעי העכול וכח המבדיל ודוח' אשר נחל' הבהמה בזה כמ"ש זה חולי וואסערזוכט ר"ל. ועתה אין חשש' רק שע"י ששהו המים זמן רב בבטן בחלל בני מעיי' ע"כ יש לחוש שמא נתקלקלו עי"כ האברים הפנימים וצריכי' בדיק' שאין בהם שנוי מראה וכמ"ש התבו"ש דאם יש בהם שנוי מראה פסול וטרפה וגם כתבו האחרונים לבדוק הריאה אם אין בה יובש או נקבים ע"י קביצת המים הנ"ל עכ"פ באינ' משתנת תמיד ס"ל דמהני בדיק בכיס השתן בהפ"מ או לכבוד ש"ק כן הסכימו האחרונים ברובם: שנית אבעי' לי' לכ"ת אם יש לחלק בזה בין נמצא מים בשלפוחית וכ"ת הביא דברי ט"ז סי' ל"א שכתב כן בענין מים במוח והנה הט"ז החמיר שם בשלחופית ושם סברא אחרת אבל בנדון דכל עצמו אין לחוש רק שע"י המים נתקלקלו האברים בזה ודאי נמצא באחרונים להקל והיא בס' מקדש מעט הנ"ל וכן הביא בדרכי תשוב' סי' מ"ח סקי"ג בשם הגאון מהר"ל בערלין בפסקי' כת"י דבשלחופית אין כאן ריעותא כלל וקיל ממים בבטן. ומ"מ נלענ"ד דאם נמצא בריאה הלא בלא"ה נוהגין לנפוח וכש"כ בדיק' חוץ ולמה נעלים עין מחשש יובש ונקבים הלא עין רואה וכן בנמצא בטחול ודקין ושאר מקומות ולמה נעלים אם לא נמצא בהם שנוי מראה וכיס השתן ג"כ יש לבדוק כיון דמבואר בשו"ת הב"ח סי' קנ"ז שממנו מקור הלכה שעיקר חששא משום כיס השתן עכ"פ בזה דהשלפוחית באבר אחר יש להקל לסמוך על הבדיקה ואפי' שלא במקום הפ"מ כיון שמקילי' לגמרי בזה לאמור שאין בזה ריעותא כלל ומתחילה הייתי מתמיה מדוע לא הביא' דברי מהריק"ס בזה שהביא ג"כ בפרמ"ג סי' מ' לענין כיס מלא מים שנמצא סביב הלב והפרמ"ג לא הכשיר רק לאחר בדיקת כל האיברים ובמקום הפ"מ. ואפשר דס"ל דכיס מלא מים סביב הלב מגרע גרע. ושוב ראיתי בס' דברי יוסף בסי' מ' בסימני הספר רצ"א שחולק על הפרמ"ג והתיר גם בכיס מלא מים סביב הלב אפי' שלא בהפ"מ והביא דברי פ"ת הנ"ל סי' מ"ו שהתיר בדין מים בחלל הבהמה ומ"מ הביא דברי מהריק"ס הנ"ל בפשיטות להתיר ולא התנ' הפ"מ וכן ראיתי בפ"ת בסי' מ"ו וסי' מ' סק"ה שהביא דברי מהריק"ס בפשיטות. והנה עכ"פ יש לנו ידיים ורגליים להתיר בנמצא בשלפוחית וניה באברי' הנ"ל אפי' שלא במקום הפ"מ ואפי' בהמ' שאינ' ש"י:

שלישית מ"ש כ"ת במ"ש בת' שבו"י די"ל משום סכנה אם גם בשלחופית הוא כן. ג"כ נמצא בס' מקדש מעט ששמע דבשלחופית אין חשש משום סכנה ובדרכי תשובה הביא בשם ת' שאילת שלום דהאידנ' דדשו בו רבים וגם בעינינו רואות שאין לחוש הרבה אוכלים ואין מזיק כלום י"ל כמ"ש חכמז"ל כיו"ב שומר פתאים ה' ע"כ בשלחופית ודאי יש לסמוך בלא חששא ויאכלו ענוים וישבעו:

ידידוש"ת. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד:

סימן טז

ב"ה יום עש"ק פ' בהעלותך עת"ר לפ"ק פה מאד יצ"ו. רב ברכות יחילו על ראש כבוד ידידי הרב הגדול החו"ב מו"ה מנחם גרשון מארקאוויטש נ"י בק"ק טשעטשאוויטץ יצ"ו. הגיעני יקרתו ע"ד עובד' שאירע במ"כ בבהמה שנשחטה ונמכר הבשר וכבר נאכל ואחר חודש ימים נתודע שהי' לה חולי בראש' וגם הלכה בתחבושת מים קרים וא"כ יש חשש' על המים במוח, וידוע כי בט"ז ופרמ"ג אוסרים אפי' בדיעבד אם לא נבדקה, ומעלתו הביא דברי דרכי תשובה שהביא מקילי' בזה בדיעבד במקום הפ"מ וכן הביא בשם פ"ת מדברי מקילים בשם גדולי ראשונים, והנה הם שני ענינים לא ראיי' זה כראיי' זה הפ"ת הביא דברי קהלת יעקב דקאי אדברי הרמ"א בפתחו המוח ולא ניכר ונודע אם הי' המוח מקיף המים ונתפשטו המים ע"י הפתיחה והא הרמ"א מיירי בלא ראינו ריעות' סביב ראשה ושווינדל שהביא הט"ז דהא מיד קאמר שאין להשגיח ולבדוק דסמכי' ארוב' וע"ז קאמרו הש"ך וט"ז דבדאיכא ריעות' צריך לבדוק א"כ איירי הרמ"א בדלא ראינו הריעות' קודם הפתיחה אלא שאיירי שפתחו כדרך הקצבים לקצב הבשר לחתיכות ומתוך כך נודע דאיכ' מים במוח ובזה שפיר קאמר הפ"ת בשם ק"י כיון דאיכא ראשונים שאין סוברי' טריפות זה הרמב"ם והרי"ף והראב"ד א"כ יש ג"כ מקום להתיר לצרף לס"ס דלמא כדעת הרבותי' ראשונים הנ"ל וספיקי דלמא ליה המים מגולי' למוח אבל בריעות' דשווינדל לא דברו מאומה בק"י אבל בדרכי תשובה הביא דעת האחרונים שמקילי' בהפ"מ אפי' בריעות' דשווינדל וה"ה ס' שלחן גבוה והג"ה רע"א ובזה לא מצינו לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד הנ"ל בלא נבדק' כלל דהא בהומרך המוח ברוב' גם לשי' טריפה כדאיתא בגמ' ד' מ"ה. ומ"ש מעל' דבזה איכא ג"כ ס"ס שמא ל"ה מים כלל ואת"ל הי' דלמא על דרך ההכשר, לע"ד אין זה בכלל ס"ס דהוא ברור ומוכיח כשהבהמ' מסבב' ראשה הוא ע"י מים שבמוח כמ"ש האחרונים בשם הבקיאים דכך רגיל להיות וידוע מ"ש הש"ך בכללי ס"ס דבדבר מצוי' לא נכנס בכלל ספיקא ודלמא נתמסמס רובא כמ"ש בכתובות ד"ט אונס לא שכיח ולא מצטרף לס"ס וגם אינ' מתהפך הס"ס דהא ליכא למימר להיפך דלמא על צד ההכשר ואת"ל דלא הי' בהכשר דלמא ל"ה מים כלל דהא כבר נחלט שהי' מים משא"כ ס"ס של בעל קהלת יעקב שפיר י"ל הס"ס להתהפך דהא איירי ברואים שאין רוב המוח נתמסמס וא"כ י"ל כדעת המכשירים שלא ברוב' ואת"ל כדעת המחמירי' המפורשים דלמא הי' מכוסי' ומוקף מהמוח והוא ע"ד ההכשר ושוב י"ל גם להיפך דלמא הי' מכוס' ע"ד ההכשר ואת"ל שהי' מגולה דלמא כדעת המתירים שלא ברוב' והא איירו שרואין ע"י פחיחה שאינ' ברובא משא"כ בלא נפתח כלל נפל האי ספיקא בביר' כמובן. וא"כ לע"ד קשה להקל נגד דעת הט"ז והפמ"ג. ועתה נבוא לנ"ד שכבר נאכל הבשר ורק לדון על הכלים שכבר נעשו אינ' ב"י. ומעל' הביא דברי הש"ך ופרמ"ג סי' ק"י דאיתא להקל בלא נודע עד שנתגלגל לדרבנן עכ"פ בהפ"מ, והנה לא אדע האיך פשיט' לי' למע' דלא נודע בעוד' הבהמ' בחיי' שראו אות' בתחבושת על ראשה וא"כ כבר נודע הריעות' מקודם ואפשר דעת מעל' כיון שלא נודע לבעלים לטבח ולקונים לא מקרי נודע. ובזה מחלוקת גדולה כי זה דעת הלב"ש בחי' דינים שלו סי' ל"ד ושם בס"ק קכ"ד קכ"ח עי"ש דהנודע לאחרים שאינם שייכים להבהמה לא לא מקרי הודע. אבל האחרונים פליגי עלי' והביא' דברי הירושלמי מס' תרומות דקאי בספיק' ועי' בדרכ' תשובה סי' ק"י מס"ק רל"ז ואילך שמביא כמה גדולי אחרונים שחולקי' על סבר' לב"ש, ובנ"ד אפשר דכונה וכמה אנשים ישראלי' הי' יודעים ובב' עדים אפשר דגם לב"ש יודה עי"ש בס"ק קכ"ח אלא שבת' הגאון נטע שורק יו"ד סי' ל"ו בא בכח' דהתיר' לענין הכלים שצריך להיות נודע מריעות' בעת שהי' הכלים בני יומן עיי"ש בסבר' מתוקה וסמך עד"ע להתיר הכלים ואפשר דגם בנד"ז לא נודע להיודעי' מהריעות' שבחיי' הבהמה שהבהמה נשחטה ונכשר' ונתבשל הבשר וא"כ לדידי' הוה כלא נודע ומעל' בזה בפני' להתודע בדבר זה. ומ"ש מעל' מדברי בית יצחק הנה דברי' נאמרים דאם נודע הריעות' אלא שאינ' יודעי' אם יש חשש' כלל בריעות' זו דזה הוה כלא נודע, ומעל' יוכל להתודע מי האנשים האלה אם להם ידיע' כזו או לא, והנה בזה כיון דבלא"ה ישנ' עכ"פ עתירי' באחרוני' לע"ד יש לסמוך לענין כלים שא"א בהגעלה כגון כלי חרס דבל"ז דעת השבו"י להתיר בדיעבד כידוע אבל כלים שאפשר בהגעלה יגעלם אם יודע לו הך נודע האיך הי' כנ"ל ואחתום בד"ש או"נ. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד:

סימן יז

ביה אדר ב' שנת תרס"ז לפ"ק פה מאד מזלא טבא וברכתא דלעיל' יעלה ויצלח על במתי הרמתה מקום גדולים ישמור משמרת הקודש כבוד. ידידי הרה"ג וכו' כש"ת מהו' יודא כ"ץ קרויז נ"י אבדק"ק יאנקאוואטץ ומצפ"ה ק"ק לאקענבאך יצ"ו. ע"ד אשר עמד ע"ד מהר"משיק יו"ד סי' כ' בנמצא צלקת על הושט מבחוץ אשר דעתו להטריף ובאמת כעת הזאת הצולקת מנצאי' בעור החצון וכמעט לא ימצא מקום להכשיר כמ"ש מעל'. וכבר ראיתי בס' דברי יוסף מהגאון אב"ד ק"ק לאדאני נ"י שהאריך מאוד בענין זה והשיב ע"ד כי מקור דברי בי"צ וכרם שלמה הנה דברי פמ"א אות י"ב ובאמת שם לא נמצא מידי להטריף רק אומר כי היא קרום שעלה מ"מ אבל לא אומר מידי להטריף ומ"ש שהיא קרום שמ"מ נ"מ רק אם נקב הפנימי לא יחשב סתימ' אבל לא יאמר שהוא טריפה ושם הביא ראיי' ממ"ש להתיר בפ"מ לגרור הצולקת וכן מה שצדד להתיר באם בעור פנימי צולקת ובעור החצון יש נקב שלא כנגד הצולקת וכוונת' דדעת מהרמשי"ק שלא להתיר רק בתחוב קוץ בחצון לדעת השיך דהוה מקום ידוע ולא בנקב מחמת קוץ והא בפ"מ צדד להתיר יותר ואני בעניי הבאתי ראיי' מרווחת ממ"ש הפ"מ אות ט"ו שם שאם נתרפאו שניהם ושומן הושט סותמ' אינו סתימה ולמה ליה למימר בנתרפאו שניהם דהא ודאי נתרפא כ"ש אלא בנעשה צולקת דבשחין וגרר הא הוה בשר שהרופא גורר' וכאלו אינו וזה ודאי לא נקרא נתרפא כי אם כאשר בא לפנינו כדרך חוט וצולקת א"כ לאשמעינן רבות' טפי אפי' רק בנתרפא החצון והפנימי שלם בלא נתרפא ג"כ לדעת מהרמשי"ק לא מהני סתימת השומן וש"מ כי לאו לענין להטריף אמר דינו דצולקת בעור החצון רק דלא הוה קרום וכמ"ש בדברי יוסף הנ"ל. והנה מנהגי בבא לפני שאלות ושט בצולקת בעור החצון אני רואה הנשארי' אח' הפרדה מן העור הפנימי אם הצולקת לבנה כמ"ש עפ"י רוב אז אם בעור פנימי בריא בלא שים חוט וכויץ אני מכשיר כי בלא"ה צדד בדברי יוסף הנ"ל לומר כי ישנו צולקת הנברא מתולד' כמ"ש הרופאי' ניהו דאין לסמוך ע"ז לגמרי מ"מ חזי לאצטרופי כי מ"ש במהרמשי"קבסוף התשוב' שם ע"ד השואל מ"ט לא נימא ס"ס בעור החצון הא לא שייך סברת הש"ך בסי' מ"ט דקוצי' שכיחו דבעור החצון לא שכיח והוא ז"ל השיב דכ"ז אם נודע שבא ע"י קרע אך רובא ע"י קוץ דרובא דרך הושט ובפנים בא מטעמ' דרוב הנבלעי' דרך הושט נבלעי'. ואני תמה שלא הביא דברי פתח הבית הביאו הפ"ת דבעור חצון לקות' הוא בא ע"י לשמוש הידיים בשעת הלעטה וכד עינינו רואות כי כמה פעמים בא לפני ושט אווז' שלא נלעטה רק כמו ב' שבועו' נראה לעיניים הקרע עם הצולקת שלא נגמר' עוד וא"כ רובא אינו ע"י הבלעה מפנימי א"כ אפ"ל הס"ס להיפוך כמובן. ובלא"ה לא שכיח שיקר' הפנימי ג"כ ע"י תשמיש הלעטה כי החצון שהיא חלוש בקל נתמזמז כידוע. ועוד הא חזינן דבעור החצון ניכר ובעור הפנימי לא ניכר והפנימי שהחשש שנלק' לאח"כ הי' ניכר יותר כנלענ"ד וכמדומ' שכן נהגו כל מורי הוראה. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ:

סימן יח

לכבוד האברך החו"ב מו"ה אברהם דוד סג"ל האפפמאנן נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו. יקרתו הגיעני וע"ד שאלה ד"ת קשה עלי לומר דבר מאחר שכבר הורה הרב מרי' דאתרי' ובסי' רמ"ב בהוראת או"ה קיי"ל דכשם שאסור להתיר מ"ש חבירו כמ"כ לא יאסר עיי"ש, וא"כ מה אומר. אך ורק דרך מו"מ של הלכה באתי ולהראות להרב המורה ואפשר שיודה זהו הדרך לילך בו והנה בנידון זה שהורה הרב דשומרי הדת ע"ד עופות שנשחטו אצל שוחט דשומרי דת ובדיק' הושט הי' פני הרב שאינו מארטה'. ודאי נראה לכאורה שחלוק יש אם אם הרב הוא מכת האנעלאגין או משטאטסקווא כי מכת האנעלאגין ודאי נאסרים כמ"ש המהרמשי"ק חיו"ד סי' ב' וסי' ג' ועיין באו"ח סי' ש"ו אבל מקהל שטאטוסקווא לא מצאתי להדי' בדברי' כי בסי' י"ד ט"ו ט"ז משמע דלא נאסרה וכן משמע בסי' של"ג עיי"ש. אכן בסי' ש"ז משמע להיפוך אלא דשם דן אותן כשוגגים בלא אזהרה לאפרושי מאיסורא וא"כ בנידון זה לפימ"ש הט"ז בסי' צ"ט מי שסובר על דבר שאומר מותר והוא אסור נידון כשוגג ג"כ לענין מבטל אסורין, וידוע מ"ש האחרונים עליו מ"מ כן מסקנת הפרמ"ג כדעת הט"ז וא"כ ה"נ בנידון זה מ"ש כ"ת במה ששלחו להורות בפני הרב הנ"ל הוה כמזיד מבטל אסור כמו גבי ריאה שהשליכו במזיד בסי' ט"ל לפני הנ"ל אינ' דומה דהכא בענין זה כיון ששלחו למען להורות להם ולתקן מאכלם עפ"י הכשר לפי דעתם מוכח' מילת' דשוגגי' הם. ודומי' לזה אמרי' במסכת גיטין דף נ"ד גבי תשלומי תרומה טמאה וזריקת דם טמא ותורם בשבת ומטביל כלים לשבת דלא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד משום דהאי גברא לשכוונ' מכוון לכפרה מכוין לתקוני פירו' מכוין לתקוני מנא מכוין אנן ניקום ונקנסי' והיינו דליכא למיגזר דיעשה במזיד ויאמר שוגג אני כיון דלמצוה קמכוון ולמה יעשה במזיד לעשות מצוה באיסורא דלכוון, וה"נ לדידן לענין לומר דעובר במזיד על התקנה של בדיקת הושט והא אדרבא עושה לעשות כתקנה דאל"כ לא הוה משלחו כלל וא"כ הוכח' שלא ידע בנפשו כאשר נראה מכמה אנשים שסוברים שהאשטא- טוסקווא הוה כמו מקדמת דנא כידוע. ועוד אפשר לומר כיון דלא הוה רק תקנה לבדוק והא הבדיקה עצמה אינ' עוד הוראה אם אין ריעות' בושט ורק למען לראות אם יש עליו שאלה ולזה אפשר דלא נאסר כלל הרב דהא בגליל עליון אפי' נשים בודקי' רק אם יש עליו ריעות' שולחים למורה ולומר דגם עד"ז אינ' נאמן דחשיד לעבור על גזירת הרבנים הגאונים אפשר לדמות במה דקיי"ל בסי' קי"ט ובסי' ב' בש"ך סק"כ דלאחרים נאמן, ואפשר לומר גם להיפוך כיון דעיקר התקנה על דבר הריעותא השכיח' בושטי' הוה בכלל בטול התקנה ובלא"ה כתב הבית אפרים בתשובו' ליו"ד סי' ו' דתקנת בדיקת הושטי' אינו חמור כ"כ כבדיקת הריאה דבריאה הריעותא מצויות לטריפה ממש אבל בושטי' רק הריעותא מצויי' אבל אינו מצויית כ"כ להטריף אותן ע"כ אפשר לצדד להקל בכגון זה. וכבר העירותי לעיל דהכ' י"ל דהוה כאומר מותר. ובס' דרכי תשובה ס"ק קמ"ד הביא בשם תשו' צ"צ החדש דאף דקיי"ל בס"מ שאומר מותר דינו כמזיד הכא בנידון תקנת בדיקת הוושטי' לכ"ע אומר מותר דינו כשוגג עי"ש. ועוד אפשר להמציא להקל בנדון זה לפימ"ש ברא"ה דע"כ פסקינן במס' בכורות דתרומת ח"ל מותר לבטל' לכתחילה כיון שאינו נוהג בכ"מ כמ"ש חולין דף ז' ובכמה דוכתי וא"כ אסור שגזר' הגאונים הא אינו בכל מקום דבשאר מדינות כל אתר ואתר שנואטוסקווא א"כ אפשר דאין זה בכלל מבטל אסור לכתחילה דניהי ודאי עביד איסורא בזה גופא להורות מפי מורה הנ"ל אבל עכ"פ אינו בכלל מבטל לכתחילה כמובן למבין. ועוד אפשר לומר להקל בשומן האווזות כיון דאין דרך לאכול השומן בעין רק בתערובת תבשיל. הוה דומה לכרכום שכתב הש"ך סי' קי"ג ע"ד הרשב"א שחשש משום דמערבים בו חתיכות קטנות מבשר נבילה דלדידן בזה"ז ודאי רק מיעוטא ובטל ברוב וכתב עליו בדג"מ אע"ג דהוה מין בשאי"מ מ"מ כיון שאין דרך לאכול הכרכום רק בתערובת ובתערוב' ודאי הוה ששים א"כ גם באינ' מינה בטל והכא ג"כ יש ללמוד היתר זה להיפך כיון דודאי הי' רוב כשרות ושוב באינו מינה וודאי הוה ששים נגד מיעוט האסורי' שהורה להתיר אלא דלזה ראוי' שלא לאכול השומן בעינא בדרך על לחם קלוי וזה וודאי מיעוט שאינה מצוי' ועוד כיון דרק לדידי' אסור כנ"ל בזה שמבטלה בתערובת אינו בכלל מבטל אסור לכתחילה כנ"ל. ולענין לדמות הא מילתא דהוה כמו אברי בשר נחירה דבעי הוא במסכת חולין דף י"ז וברא"ש שם דנ"מ לענין נדר ממין א' מזמן מוגבל להבא או אם ב"ד חדשו לגזור ולאסור כונו גבינות ושלק' ונ"מ במה שנשאר מימי קדם אם מותר. והנה לפי דעת הנוב"י מהדו"ת סי' ס"ד לא שייך היתר זה בנידון זה. והנה בכל מה שכתבתי להתירא הוא רק אם המורה בעדתו הוא ונשטאטוסקווא. אבל אם הוא מכת האנעלאגין לא חמרתי דבר. וטוב לישאל מפי א' מראשי הקאנצליי כמו הרב הגאון דק"ק ווייטצען נ"י האיך מורים ונוהגים בענין כזה והא בזה"ז ג"כ קבלו כמה קהילות האקאנש- טאטירונג של השומרי דת והאיך מורים בענין השומן וכלים שנשארו להם מקדמת דנא ואם כי שמעתי כ"פ בכגון כך וכך מ"מ אין בידי דבר ברור. ראיתי מ"ש כ"ת עוד חתס' במ"ש דבס' נקיבת הושט לא שייך אוקמא אחזקא רק אזלינן בתר רובא, והקשה כ"ת ממ"ש בב"מ פ"ב, עיי' בסי' כ"ד שכן הוא בעצמ' הקש' משם ותירוצו שם קשה להבין. וכבר אמרתי דיש לחלק בין חזקה כמ"ש המהרי"ט וחוו"ד דיש חזקה מכריע כמו דילפינן מנגע דהסברא נותנת ומכריע דנשאר כמו מעיקרא ומכריע הוה אבל נקיבת הושט ניהו דשחיטה לא מהני אבל אין דעת מכרעת דמשום של"ה זביחה מעיקר' דעי"כ יוכרע דניקב הושט ובזה אמרינן וודאי דרוב' עדיף והדברים עתיקים, ומ"ש מדברי המהרש"א מס' ברכות כעת אין כחי אתי לעיין וחזון למועד ברצות ה'. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד:

תוכן העניינים

לבושי מרדכי על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה