לבושי מרדכי על יורה דעה מהדורא תליתאי· רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר
סימן ז
להרב הגאון כש"ת מו"ה דוד צבי כ"ץ נ"י בק"ק וואיטצען יצ"ו, מו"ל קונטרס ת"ת. הנה כעת חילוקי דעות ומחלוקת בין ת"ח בענין כשרות הציגארי"ע וכמה דיו נשתפכו בענין זה כידוע, ובאמת גם בימים הקדמונים היו גדולי דור שהיו נמנעים לשתות קאפ"ע בתערובות ציגארי"ע וכן אמר לי הרה"ג מו"ה ישעיה דייטש ז"ל כי אביו הגה"צ שגור בפי כל בשם ר' הירש מאנדלס ז"ל הי' מונע הציגארי"ע ליתן לתוך קאפ"ע ואמר דרך הלצה "דאס קאננען דיא מלאכים טרינקען" שיודעים מה בתוכו לא אני שאיני יודע וזה ערך ק' שנה, ועובדא זו קצת סתירה למ"ש בשו"ת מהרי"א בענין זה. וכן שמעתי מפ"ק הגה"צ מו"ה שמואל קאוואדא זצ"ל שהי' אבד"ק דאראג יצ"ו שהי' עסקן בדברים ודרש וחקר בכל מיני ציגארי"ע פאבריקע"ן ובכולם מצא חששות רק מה שהי' קורין "מאדיאר קאווע" לא מצא בו חשש, ובימים אלו גם אני בסבך מכתבים שונים אשר כתבתי בלא ידיעה ודרישה רק מפי השמיעה ע"כ באתי בזה שאין שום אחריות של הכשרות על צווארי כי אחרי אשר הייתי נו"כ עם ת"ח חברי ותלמידי נתודע לי כמה דברים אשר לא ידעתי, והנה כמה פעמים בקשו ממני לקבל השגחה ברחיים של קיטור לקונחא דפסחא וכן בצוקע"ר כאברי"ק לשל פסח וכמ"כ בטשאקא לאד"ע פאברי"ק סמוך ונראה לכאן וידוע שלא רציתי לקבל עלי אחריות דעלמא אפי' בכסף מלא ומעתה למה לי לצרה זאת להתגולל עלי אחריות דכשרות בלא כלום, רק זאת אני אומר הלואי שיתבטלו כל ההפשרים והיתרים בענין זה שעי"כ יהי' ביד ישראלים בני עמינו יראים ושלמים להעמיד פאבריקע"ן שא"צ להם הכשרים וכי דבר קטן הוא מ"ש בתוה"ק כי תקנה או קנה ודרשו חכז"ל קנה מעמיתך מכור לעמיתך ותשקוט הארץ ממריבות וממחלוקת. ובענין מה שנאמר בתשובות אחרונים לומר דחששא שמערבין בו שומן ד"א או מדבר חי טריפה ונבילה בטל בששים אלא שבשו"ת מהרמשי"ק חאו"ח סי' ט' עומד כנגדם עפי"ד הרשב"א הביאו הב"י ביו"ד סי' קל"ד ובמג"א רס"י תמ"ב דכל שעיקרו כך נעשה ותיקונו בכך אפי' יש בו ס' אינו בטל וה"נ בניגארי"ע, וראיתי בספר א' שהשיב ע"ד דרק בעובדא דהרשב"א שהי' עושים רפואה מחומץ ודבש דבלא חומץ אינו פועל כלום בזה אינו בטל משא"כ בנ"ז דהקאפ"ע מתקיים בלא ציגארי"ע הנה אמת דהעובדא הי' כך אבל בסוף דבריו הא כתב דאם כזה בתערובות של ישראל הי' בטל היינו במקרה אבל כל שדעתו לעשות כן החמירו שאינו בטל, א"כ מפורש דאפי' אם אפשר בלא תערובות הנ"ל רק שדעתו לעשות ולתקן כך אינו בטל, וגם הראי' שמביא ממס' ע"ז מפני מה אסרו גבינות של עכו"ם מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה ואסרו אפי' ליכא נ"ט והא ישנו גבינה שאינו ע"י העמדה של קיבה כמו גבינות בע"ב יום יום אוכלים אותו עם מיני מזונות או גבינה עצמה אלא שאינן חריף ומוטעם כמו גבינה שמעמידין בקיבה כמ"כ בנ"ז דמשו"ה מערבין בו שומן שעי"ז מוטעם יותר כידוע. ועוד ראיתי בס' הנ"ל דל"ש לומר בזה חתיכה עצמה נעשה נבילה כיון שנטחן דק דק הוי כמו קמח בקמח דג"כ הוי כלח בלח והא בלח בשאר איסורין לא אמרי' חענ"נ כמ"ש בסי' צ"ב והנה לפימ"ש בט"ז סי' תנ"ג ע"ד הסמ"ק ותה"ד דהקמח דינו כלח בלח ואם נתערב עם דגן מצימחים בטל קודם הפסח ול"א חו"נ כשאר לח בלח היינו אם נתערב קודם הטחינה ונטחן יחדיו נעשה פגוף א' ובכ"ז ודאי אינו כך, דהבא הנע"ן קאפ"ע נטחנים בפ"ע והציגארי"ע כבר נטחן בפאברי"ק קודם לזה, ועוד אם נותנים לתוך הקדרה שבו המי קאפ"ע ודאי אינו מתערב עם מימיו כמ"ש באו"ח סי' תמ"ו וכמש"כ בתשו' מרן חת"ס סי' קכ"ו ועינינו רואות שנשארו בקדרה פירורי קאפ"ע על שוליו והציגארי"ע פשיטא דנתמעך ונמחה לגמרי ומה זה שאפשר לומר דנתערב זה בזה דהא חזינן דאינו כן כנ"ל. עוד ראיתי בס' הנ"ל לומר דטמונים האוסרים זא"ז ל"ש בי' לומר חענ"נ והנה באמת כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן בסוגי' דירך דאפי' כף ישן של בשר שבלוע כזית חלב אין צריך ששים לבטל כל הבלוע רק הכזית של חלב דאין הבלוע נע"נ, אבל הא אנן לא קיי"ל כן בסי' צ"ב סעי' ה' ו' ז' דאם נפלה טיפה על הדופן של קדרה כנגד הריקן אוסר עד ס' מה שבלוע בקדרה וזה כד' הסמ"ק עיי"ש בט"ז וש"ך וכ' בסי' צ"ד וסי' צ"ח ברמ"א סעי' ה' דהביא ראי' מהך דסי' צ"ב בקדרה שכנגד הריקן דנע"נ הה"ד בכף ג"כ כך הלכה דלא קיי"ל כשי' הרמב"ן בזה, ובס' הנ"ל לא הזכיר כלל מכל הני הנאמרי' בהלכה זו. ועוד מה נעשה בבני עניים שעושים מהציגארי"ע הנ"ל משקה קאפ"ע בלא אפונים (באהנע"ן) דנותנים הרבה ציגארי"ע במים שיהי' לו טעם כמו קאפ"ע כידוע וגם הי' נדפס על הפאקעטע"ן שראוי לשתות בלא אפונים כלל ובל"ס כיבני עניים לע"ע עושים כך ואז פשיטא דאין ששים כנגד הציגארי"ע. ומ"ש בס' הנ"ל דל"ש חכ"כ כיון דהשורש של הציגארי"ע (ווארצ"ל) אינו ראוי לאכילה והוא מר ואין בו תורת אוכל רק קטנים ולפעמים גדולים אוכלים אותו קצת דרך שחוק ובטלי דעתייהו אצל כל אדם, והנה זה דבר חדש דבדבר שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא ל"ש לומר חנ"נ והנה כל מיני קטניות כן הוא פולין ועדשים ערבסי"ן קוקורי"ץ בעודו חי לא צלוי' ולא מבושלים אינו ראוי לאכילה עד שנתבשלו היטב וכי נימא אם ע"י כלי ראשון בלעו איסור ומ"מ עוד אינו ראוי לאכילה כמובן דלא נעשה נבילה לא שמענו מעולם קולא זו דאפי' כלי חרס בסי' צ"ת ועצמות בסי' צ"ט מספק' ברמ"א בשם המרדכי וכן בט"ז לומר דחרס גופא נעשה נבילה ובב"ח ובפרישה בממונות ניהו דנוהגין להקל היינו משום דלעולם אינו אוכל כלל אבל שאר פירות אדמה דבעודן רכין הם אוכל וגם כי ע"י בישול וצלי וקלוי ראוים לאכילה פשיטא דדנין בי' משום חנ"נ, וכ' ברמ"א סי' קי"ג לענין קטניות דבמקום שנהגו למשוח המחבת בחלב נוהגים בהם איסור וכי אינו נעשה נבילה, ואם אתה אומר כן גם קינח אינו כעשה נבילה דהתוס' פ' כ"מ כתבו דאינו ראוי לאכילה רק קלוי וחלילה לומר כן. ובר"ן הביא דברי ירושלמי דגם בשאר איסורין חנ"נ בגריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים דאם רבו עלי' צריך רבוי על כולו לרב דחענ"נ וכי איירי דוקא דכבר נתבשלו עד שראוין לאכילה פשיטא דנאסרה ביד סולדת בכלי ראשון, ועוד הא איכא דעות באחרונים דבשר חי אינו ראוי לאכילה רק בעוף דחזי לאומצא וכי כיונא בסוגי' דטיפת חלב שנפלה על החתיכה דאיירי לאחר בישול היטב ישתקע הדבר ולא נאמר, וע' בחי' חת"ס מס' ע"ז דף ס"ה בחטים שנפל עליהם יי"נ דחטים נעשים נבילה וכן דגן וגרעינין אם כי אינם ראוים לאכילה וע' בשו"ת בית נפתלי סי' כ"ב שרמז ע"ד חת"ס הנ"ל, ובנ"ז פשיטא דל"ש כלל לומר דהא בשעת קלוי כבר נמשח הטס או המחבת ובקפוי כבר ראוי לאכילה, הארכתי בזה שלא יצא הוראה הנ"ל למכשול חלילה. ומה שהביא ראי' מדברי היעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב וקונ"ג הא מסיק שם דלא עבר אדאורייתא ומשמע דאיסור דרבנן אית בי' עכ"פ בודאי, והנה בנ"ז אין ספק שצריך דבר שמן כי א"א לחרוך השרשים על טס אי מחבת רק אם טח תוכן של כלים הנ"ל בדבר שמן דאל"כ נעשה כעפר, ומד' יעב"ץ גופא יש ללמוד דגם באינו ראוי לאכול חנ"נ דהא שם הי' החשש על הבאה נע'ן גופא שהם ודאי אינם בכלל אוכל קודם בישול ועכ"ז רק מטעם לח בלח אתי' עלה ולא מטעם דל"ה אוכל, ונהירנא כד הייתי בחור בישיבת מו"ר הגה"ק מהר"וו תרצית זי"ע הי' אכסניא שלי אצל צוקע"ר בעקע"ר שהי' איש צדיק מהר"י לעווין ז"ל וראיתי כי אפיית צוקע"ר פלעטצלע"ך פראמינצע"ן וכיו"ב היו צריכין לטוח הבעקי"ן בשמן דא"א בלא"ה, והכלל דבלא באהנע"ן אסור מדאורייתא דודאי אין ששים כנגדו, וראיתי עוד מ"ש דבטגון ל"א חנ"נ דכן אי' בפמ"ג, ובאינת כן חידש במהר"ם שיף דאין זה דרך בישול ולא אדע מהו הטיגון וכי כל שמנן עושה דרך טיגון ובפ' כ"ה מחלוקת אמוראים במבשל חלב בחלב אם אמרי' דאיסור בב"ח חל על חלב, ולדבריו נימא דהוא דרך טיגון וע' בתשו' נוב"י מהד"ק סי' ו' מ יע בהדי' דאין כדי להתיר מטעם טיגון עיי"ש. ומ"ש בס' הנ"ל להתיר כמ"ש בתשו' יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב שהביא מתשו' הרשב"א במי תותים שמבשלים הגוים בכלים חמוצים אם מותרים בפסח והשיב דהא כולא שתא שותים אותו ולא נרגש טעם חמץ וה"נ ישראלים וארמאים שותים הקאפ"ע ולא נרגש טעם שומן ולאו כל אדם כברזילי דלא טעם טעמא, והנה יש להשיב דטעם חמץ ידוע לכל דאוכלין חמץ כל השנה לבר מיו"ט ש"פ אבל שומן ד"ח מאן טעים לי' דיודע לו ולסמוך אקפילא קשה הדבר לדעת הש"ך סי' צ"ח דס"ל דהוי מילתא דעבידא לגלוי ובנ"ז הישראל לא מרגיש. ועוד הוא העיקר דודאי אין מטילין לתוכו השומן כמו שהוא רק ע"י מאשינע"ן מנצחין אותו שיהי' צלל מאוד כדרכם מה שנקרא "פארפארירען טיסטעלי רען" ואפשר שעי"ז נשתנה טעמי' ולומר דשינוי טעם אין טעם כעיקר כן הוא שיטת בעה"מ במס' פסחים דמה"ט ד' מיני מד כה אין בו משום טע"כ, אבל הא ראש המדברים בזה פירש"י ז"ל בסוף הסוגי' דמתני' כמ"ד טע"כ לאו דאורייתא ועוד שאר סברות באחרוני' דאינו רק לקוהא וכמ"ש הטור וט"ז סי' תמ"ב והא בשפרי"ט מתבואה חמוצה ונהרוו"ט ותשו' ח"צ ובחת"ס אוסרין כגוף החמץ וגם משום טע"כ ופשיטא דאין מרגישין בשפרי"ט טעם חמץ וכע' בתוס' פסחים בסוגי' דשלכה"נ ג"כ אתי' על' משום טע"כ, וגם מ"ש ראי' מדברי תשו' הרמ"א בשמן זית שהי' חשש משום תערובות שומן ד"א והשיב דשומן ד"א פוגם בשמן זית. גם ראי' זו אינו מכיר דהא פשיטא דבשר ד"א בסתם בישול אינו פוגם דהא עולה על שלחן מלכים ושרים ורק בשמן זית כך טבעו שפוגם והלא כמה דברים כך טבעם כמ"ש הרמב"ם, והראי' דדרשי' בפ"ק דחולין ובתים מלאים כל טוב כתני דחזירי בשעת מלחמה ובמס' מגילה כמ"כ לנערות האכילה כנ"ל ושוב ראיתי בס' שבילי דוד בדברי הגאון מהר"י נ"י שהביא ראי' זו. ומ"ש כי קטנים וגם גדולים אוכלין אותו דרך שחוק א"כ אסור לשהותו בביתו משום תקלה וכע' ביו"ד סי' כ"ז ובתשו' מרן חת"ס סי' נ"ז וסי' ס"א דאפיו בשוהה ה' חדשים חיישינן לתקלה, א"כ בסוחרים וחניות יהי' אסור משום שיהוי (ואפי' בבע"ב כיון דתמיד בבית) וכי משום דמחליפים בקנין חדשים לא ניחוש לתקלה, וגודל פירצה זו למדו ומגונה שמשתמשין בו לבישול קאפ"ע ואין יודעין להבחין משום דכאן יש ביטול בששים וכי הכל בקי בדינים לומר דלאכלן בעין בלא תערובות לכ"ע אסור וכמה גודל הפירצה. ועוד בנ"ז יש בו משום מבטל איסור לכתחילה כמ"ש בתשו' הרדב"ז סי' תקצ"א דהלוקח מנכרי דבר שנתבטל בששים הוי מבטל איסור לכתחילה, וראיתי בס' הנ"ל דאין חששא דאומן זה אינו עושה בשביל ישראל תמה אני וכי לזה נתכוון הרדב"ז דטעמי' פשוט דהלקיחה גופא הוי מבטל כמ"ש בשו"ת מהרי"א יו"ד סי' קכ"ב דביד גוי הי' היתר דב"נ אינו מצווה על אסורים רק אם הוא איסור אבמה"ח וא"כ הו"ל היתר בהיתר דלא בטל ובבא ליד ישראל נעשה איסור בהיתר ומתבטל ע"י לקיחת ישראל, ועוד ראיתי שהרב הנותן ההכשר שרגילין בוויגנעטע"ן ונדפס תיבת "כשר" או ע"י חותם (שטאמבי"ל) עיין בתשו' מרן חת"ס יו"ד סי' קט"ו שזה אין כלום ע"ש מ"ש בשם מרן מהרמ"ב אבדק"ק כ"ש זצ"ל ובין למר ובין למר חותם של דפוס אינו לא סימן ולא טב"ע ע"כ לענ"ד אין תקנה רק כמ"ש שיהי' הכל ביד המשגיחים ויודעים ע"י מכתבו וחת"י ממש נדבק על הפאקע"ט דבזה אפשר לומר דמתיירא לזייף חת"י ועוד צע"ג בזה. ואחרי כל דברי הנ"ל הלא יראה כל בר דעת יר"ש שצריך השגחה מעולה ולא יזיזו המשגיחים מחדרי הפאברי"ק ויראו בעינים פקוחות על כל מעשי האומנים ולפי גודל הפאברי"ק צריך להרבות במשגיחים יר"ש ומפתחות החדרים יהי' בידם לעת לילה וביום בזמן שהם פנוים ממלאכתם, וגם צריך להיות איש חכים שמבין ערמימות של הפאבריקא נטש"ן ופשיטא דאינו סגי ביוצא ונכנס אלא דינו כמו מטהרים יינו של נכרי ול"ש בזה לומר אין אומן מרעי אומנתו דלא עדיף מקצב נכרי ע' במג"א סי' כ' דדוקא היכא דחשיב זיוף יש בו משום מרעי אומנתו אבל טריפות וכשרות ל"ש לאומנתו ע"כ גם בתשו' יעב"ץ בהני באהנע"ן אתי' עלה משום דבציר לאנדאן ענש יענש משום זיוף ואיכא תרתי יראת העונש ומשום שמרעי אומנתו וכאן בסערענטש בטשא קאלא ד"ע פאברי"ק שני משגיחים יר"ש ואצלם כל המפתחות ומנעולים ובל"ז אינו השגחה כלל, עוד אעורר כי המתקנים הציגרי"ע בשמן צריך על השמן הכשר מרב ידוע כמ"ש בהדי' בס' טוב טעם להגאון מהרש"ק ז"ל סי' ע' ושם נאמר ג"כ כי ישנו פאברי"ק שעושים שומן חזיר שיהי' דומה ממש לשמן זית וזה כמו שכתבתי דאין ראי' ממה שאין מרגישין בו טעם שומן ונהירנא דפעמים יצא קול כי באמעריקא ישנו פאבריקטן שע"י מכונות שלהם משנין שומן לשמן והנה בשבילי דוד הביא דברי הגאון מהר"ש סופר ז"ל העיד דנותנים בציגארי"ע כ"כ שומן שאין בציגארייע ששים נגד השומן אלא שמפלפל דע"י קאפ"ע ישנו ששים מ"מ אסור מפני מבטל איסור לכתחילה ולמ"ש דעניים שותים אותו בלא קאפ"ע דאין כאן אפי' שלשים וכש"כ באוכלין אותו בעין כמובן. וכבר כתבתי בפתח דברינו דטוב מזה ומזה להעמיד פאבריקאנטע"ן ישראלים יר"ש וד"ל. כעת ראיתי בשו"ת שאל סופר סי' מ"ו שמשתמש בסברא זו דהרשב"א לא קאמר רק בדבר שא"א להמציא דבר זה בלא תערובות איסור הנ"ל, והנה בע"ז דף כ"ה כמה דברים נאמרו שאפשר להעמיד גבינות מעצי קטף מחומץ וכיו"ב והרשב"א מביא ראי' מגבינות הנ"ל ועכ"ח כמ"ש ובגמר דבריו נתפס כל שרגילים ודרכו בכך, ומ"ש מדברי הנוב"י סי' כ"ו בעשיית "קראמבאמובלי פערסקי" שכ' דיש לסמוך ע"ד מהרימג"ש והרמב"ם דס"ל מעור קיבה כשרה בטל דבב"ח דוקא בנו"ט וע"כ דפליגי ע"ד הרשב"א, עיין במרדכי פכ"ה שהביא בשם רשב"א הוא רבינו שמשון ב"א מבעלי התוס' וכן ר"ב הוא בעל התרומות דהא דאמרי' שם דעור הקיבה כשרה בחלב בנ"ט היינו שמעורב ג"כ בקיבה עצמה כלומר חלב שבקיבה שהוא קרוש ופירשא בעלמא ועם עור הקיבה הוי זו"ז גורם א"כ עכ"ח דלא ס"ל כסברת הרימג"ש והרמב"ם. וכן התוס' שהקשו במס' ע"ז למה אמרי' עור קיבת נבילה אפי' עור הקיבה כשרה ומשום בב"ח ג"כ לא ס"ל כהרימג"ש, א"כ ישנו חמשה פוסקים דס"ל עכ"ח כהרשב"א, וקרוב אני לומר כי מ"ש הרשב"א ראי' מגבינות למ"ד משום דמעמידין בעור הקיבה ומשום בב"ח נתכוון למ"ד אלו כלומר הרשבא"ב ור"ב שהיו לפני דורו של הרשב"א דאל"כ אין פירוש מ"ש הרשב"א שהביא הב"י סי' קל"ד למ"ש משום עור הקיבה כשרה דהא שם בע"ז כמה טעמים שאסרו גבינות עכו"ם ואין א' מן הטעמים שיאמר מפני שמעמידין בעור קיבה כשרה ועכ"ח הני מ"ד פוסקים, וכן דרכן של ראשונים לומר ולקרוא בשם מ"ד פוסקים שהיו לפניהם, ולפי"ז התוס' ורשב"א ור"ב ומרדכי ס"ל כדעת הרשב"א, ותמוה לי כי הנוב"י העלים עין מהנ"ל, והנה גם בשו"ת שבט סופר סיים כי כל יר"ש יהי' נזהר ע"ש, וכן הרב יזהיר ליראים מלהנות מהציגארי"ע כנ"ל, כ"ד הבעה"ח. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד יצ"ו, עוד בענין הנ"ל:
ראיתי דברי הרב הגאון אבד"ק וכו' נ"י מ"ש בת"ת בראשונה מפני מה איני אומר דבר בענין קמחא דפסחא שהוא תחת השגחת הגאון אבד"ק וואיטצען נ"י, תמוה בעיני וכי מפני קושי' אחרת יתורץ הקושי' במקומה וכמדומה כי מקדמת דנא היו תרי דרבנן או תלתא דרבנן עומדים ע"ד השגחה ותמיד הי' בעיר פעסט ה"ה ענין כללי של לשכת המרכזי וגם שייך לעומדים על הפקידה וע"ד הרבנים נ"י (רבנים קאמיט"ע) ואפשר שכן ראו שראוי להיות סמוך ונראה מפני השמירה מיד חשש חמץ כידוע וכי אחריות דעלמא עלי, בגלילות אלו המנהג לקנות חטים ממקום משתמר וטוחנים ברחיים בלי כיסים רק ע"י הרקדה ונפה ונסירי' הסובבים אבל בנ"ז היינו ציגארי"ע אין בית שאין בו לצורך שתיית הקאפ"ע וכבד אנשי חסד בביהמ"ד מתפארים שמעולם לא בא לצורך ב"ב), ומ"ש הגנ"י כמדומה דגם אני חתום ע"ד איסור לקנות קמחא דפסחא ממקום אחר זולת מהרחיים של קיטור דעיר פעסט כמדומה שאין אני חתום רק בזמן שהי' טוחנים על הוואכ"ץ מיה"כ שאין בו חששא דבוקי פירורי בצק והי' מאמר כי גם גדול א' ברצונו להעמיד הטחינה ברחיים אחרת כמדומה שבאתי עה"ח בעוד הייתי בק"ק ברעזעווא יצ"ו. ומ"ש הגנ"י דאישתמיט לי דברי הנוב"י דלא קיי"ל כרשב"א כי מהר"י מיגש והרמב"ם חולקי', עיין בסוף תשובתי שהבאתי דברי הנוב"י הנ"ל ואדרבה אישתמיט לי' דברי המרדכי פכ"ה שהביא דברי רבינו שמשון ב"א ור"ב וכן דברי התוס' מס' ע"ז דף ל"ה דס"ל כדעת הרשב"א והפי' דברי הרשב"א לענ"ד אמת כע"ש שנתכוון במ"ש ומ"ד היינו פוסקים הנ"ל וגם מדקאמר תיבת מ"ד משמע דאיכא מ"ד דפליג עלייהו והיינו הר"י מיגש והרמב"ם, א"כ לא העלים עינ' של רבינו הרשב"א מדברי הראשונים אלא שדעתו לפסק הלכה כרוב הפוסקים, ושארית דברי הגנ"י א"א להאריך בסברות אם כי ישרות עכ"ז למדתי מרבותי נ"ע שלא לסמוך על סברות רק בהכרח ראי' וכיון שהמג"א בסי' תמ"ב הביא דברי הרשב"א להלכה מי לא יחוש לפסוק כמוה, ומ"ש כת"ה במ"ש שהוא תקלה לשהותה בבית כי גדולים וקטנים אוכלים אותו כמו שהוא ועד"ז קאמר דשפיר מותר לכתחילה שאינו אוכל כלל כי מר הוא ופגום מעיקרא, תמוה רבתא דא"כ ל"ל כל הטורח אם בטל בששים או לא אם תיקונו בכך לפי"ד הרשב"א ואם חענ"נ או לא כיון שמותר לאכול בעינא כמו שהוא ומה צריך להשגחה כיון דלפי"ד א"א רק בהתירא, והנה גם אני הייתי טועם בקטנותי וגדלותי ציגארי"ע מגמע ופולט ומעולם לא הרגיש חכי או לשוני טעם מרירות ואפי' למרירות של באהנע"ן קאפ"ע בלא צוקער לא הגיע, וע' בתשו' מרן חת"ס ח"ו סי' כ"ג דקאפ"ע בלא צוקער אפי' שלכד"א לא הוי ודברי חוו"ד סי' ק"ג ידועים כי מה שהוא לפגם אפי' מתקנים אותו ע"י מתוקות או סמנים אינו אסור כי פרח איסור' מיני' משא"כ דבר שהוא שלכד"א מהני תיקון שחוזר לאיסורו וגם אסור מדרב' עכ"פ בלא תיקון לרוב הפוסקים וע' שו"ת כת"ס או"ח סי' ק"כ אריכות נפלא, והנה הרמב"ם בהל' יסוה"ת נתן סימן לדבר שלכה"נ היינו במערב בו דבר שהוא מר כלענה, וכת"ה חושב שלא הגיע אפי' לחצי מרירות של לענה לדבר פגום וכהיתר דעלמא זה ודאי אינו, והנה בכל דברי אין כוונתי לאמור דבר בענין נאמנות המשגיחים רק כוונתי אשר לפענ"ד צריך השגחה מדינא ותל"מ. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד יצ"ו: