לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שלוחין
סימן קפב
כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר ואם עבר על דעת משלחו ובו י"ב סעיפים:
א מקראי ילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה דכתיב ושלחה וגו' מלמד שהוא עושה שליח וכתיב ג"כ גבי קרבן פסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וכ"ת ניכתוב רחמנא בקדשי' ולא בגירושין איכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח כלומר שהרי א"א להקריבה הבעלים עצמן אלא ע"י הכהנים לפיכך התיד' השחיטה ג"כ ע"י שליח אבל לשאר מילי לא מהני שליח לכך כתב רחמנא ושלח' לגבי גירושין וניכתב רחמנא בגירושין ולא קדשים איבא למיפרך מה לגירושין שכן חול כלומר אבל בדבר קדש כל מה שאפשר לעשות בעצמו לעבודת הש"י יעשה בעצמו לכך כתב ג"כ שליחות לגבי קדשים ואיצטרך תרווייהו ומינייהו ילפינן לכל התורה כולה דשלוחו של אדם במותו חוץ מלדבר עבירה דק"ל אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וקרא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם לאקושי שליח למשלח אתא מה אתם בני ברית כו' כמ"ש בסימן קפ"ח סעיף א' וכיון ששלוחו של אדם כמותו האומר לשלוחו צא ומכר לי קרקע או מטלטלין או קנה לי ה"ז מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין וכיון דשליחות דאורייתא אין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו ובין חבירו סגי ולא אמרו שיהא בעדים אלא לגלות הדבר אם כפר א' מהם ולכן האומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך והלך וקנאה לא יוכל לחזור דהוי כשלוחו.
ב בעבר השליח על דעת משלחו לא עשה ולא כלום שהרי בזה אינו שלוחו וה"ל כאלו לא עשאו שליח כלל ודוקא שהודיע למוכרים או לקונים שהוא שליח של פלוני לפיכך אעפ״י שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר שהרי גם הם על דעת זה מכרו וקנו והרי נודע ששק' להם ולא חל המקח אבל אם לא הודיע שהוא שלהו של פלוני נקנה לו המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו.
ג טעה וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא המקח בטל בין במקרקעי בין במטלטלי שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו שעשאהו שליח בין לתיקון בין לעוות אפי' מבר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי מי שצוה לא' שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר לו דלא אסיק אדעתיה שיוציא כ"כ ואם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו ואם יש טענה ביניהם ע"ל סי' צ"א סעיף ג' וסי' צ"ג סעיף ד'.
ד יש מי שאומר שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר התנית עמו בין לעוות בין לתקן והמע"ה ונ"ל טעמא דמחשבינן למוכר מוחזק משום דמסתמא חזקה הוא שהתנה עמו בין לעוות בין לתקן דכיון דאפילו בטעות כל שהוא המקח בטל אם לא התנה עמו היה במעט שליחותן לחנם דדבר רחוק הוא וכמעט דבר שאי אפשר הוא שלא יטעה השליח בכל שהוא לפיכך חזקה הוא שהתנה והמע"ה נ"ל.
ה אם הטעה השליח את הלוקח דינו משאר בל אדם שהמכר קיים עד שתות וזכה המשלח ביתרון וטעמא דמסתבר הוא דמאי נפקותא יש ללוקח אם המוכר שלו הוא שליח או בעל הדבר בעצמו לעולם הוא אינו סומך במקחו על המוכר שלו בין הוא הבעל עצמו או שלוחו כמו אם הב"ד הם המוכרים.
ו נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע והלך השליח וקנה לו קרקע שלא באחריות ה"ז עיוות שעבר על דעת המשלח דודאי לא היתה דעת המשלח לקנות בלא אחריות דלא שדי' איניש זוזיה בכדי והברירה ביד המשלח אם רוצה בקיום המק' ויספיק לו כשיקבל עליו השליח אחריות לוק' השלי' אותה לעצמו בלא אחריות כמו שקנה וחוזר ומוכר למשל' באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השלי' ואם אין המשל' רוצה בקיום המקח יכול לבטלו וליק' מעותיו מן השלי' זה שלי' יהיה לו דין עם המוכר וי"א דדוקא כשאין לשלי' להחזיר לו מעותיו למשל' צריך לעשות כן לקבל עליו האחריות אבל אם רוצה להחזיר לוז מעותיו הרשות בידו ואין המשל' יכול לכופו לקבל עליו אחריות.
ז הנותן מעות לשלוחו לקנות לו פירות ושיפסוק עם המוכר ליתנם לו ביום פלוני וטעה השלי' ולא התנה לו בשעת הזול והוזלו הרי זה עוות והמשל' יכול לחזור בו ואין צריך לקבל מי שפרע לא השלי' ולא המשלח ואפי' לא הודיעו שהוא שליח רק קנה סתם אפ"ה השלי' אין צריך לקבל מי שפרע דאנוס הוא דמה יעשה שמשלחו אינו רוצה וכל היכא דאיכא אונס לא תקנו חכמים ז"ל לקבל מי שפרע.
ח האומר לשלוחו מכור משדי בית סאה והלך ומכר בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו ואין זה עוות דבכלל מאתים מנה לפיכך המק' קיי' על בית סאה בלבד ומיהו הלוק' יכול לחזור בו ולומר איני רוצה לקנות אלא סאתים ביחד.
א"ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח שכיון שאמר לי למכור בית סאתי' ודאי צריך הוא למעות יותר משיווי בית סאה ויצטרך לטרוח ולמכור עוד בית סאה וגם יצטרך לעשות עליו עוד שטר מכירה על אותה בית סאה השנייה שימכור ואין אדם רוצה דליפשו עליה שטרי דזיילי ניכסיה שיצא עליו קול שמוכר שדותיו הוא לכך לא קנה הלוק'.
י וכן אם אמר לו מכור לי בית סאתים לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים אפילו בשטר אחד ממכרו בטל שעבר על דבריו שאין אדם רוצה דליפשו עליה הרבה בעלי דינים אם יבא ערעור על השדה שמכר וי"א דוקא שמכרה בשני שטרות ממכרו בטל דמפיש עליה שטרי אבל בשטר אחד אינו בטל שאין אדם חושש להרבה בעלי דינין.
יא אמר לו מכור שדי ולא פי' לכמה אפי' מכר למאה ממכרו קיים בד"א בשמכרם בשטר א' או שמכרם בב' וג' שטרות או יותר והחתימם השלי' שלא יצטרך המשל' לטרו' עוד אחר עדים לחותמם אבל אם מכר לשנים בב' שטרות או יותר ולא החתימם השלי' מכרו בטל שאין המשל' רוצה לטרו' אחר הרבה עדים להחתימם.
יב עשה שלי' לקנות לו שדה אמר המוכר לשלי' על תנאי אני מוכרו לך שיחזירהו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והמשלח אותי חברים בטוב תתפשרו אינו מכור אלא על תנאי זה וצריך להחזירו כשירצה המוכר ודין הפירות שאכל אם יש בו משום ריבית נתבאר בלבוש ע"ז סי' קע"ד.
סימן קפג
עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו שעורין ובו ט' סעיפים:
א הנותן מעות לשלחו לקנות לו סחורה ידוע ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומ' ואם לקחה וידוע שלקח במעות המשלח מוציאה ממנו בעל כרחו דבזכייתו בה זכה לו.
ב הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והלך השליח וקנה אותם לעצמו במעות של עצמו והניח מעות המשלח אצלו מה שעשה עשוי והוא מכלל הרמאים ואם המוכר אינו מתרצה למוכרה למשלח יכול לקנותה לעצמו מ"מ צריך שיודיעו תחלה למשלחו והוא יעשה מה שאיפשר לו לעשות ואם מפחד שמא בתוך כן שיודיענו יקדמנו אחר ויקנה אותה ה"ז קונה אותה ואח"כ יודיע למשלחו קנאה סתם במעות של עצמו יכול אח"כ לומר לעצמי קניתי ודוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחדת שיחדה המשלח ואמר לך קנה קרקע זו הואיל והוא מנהג רמאות אם יקנה לעצמו וקנה סתם אפי' במעות עצמו ודאי מעיקרא למשלחו קנאה ולא יוכל אח"כ לומר לעצמי קניתי אפי' אם יאמר שישבע על כך שדעתו כן היתה אין צריכין להאמין לו דאוקמינן אחזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה ודאי למשלחו קנאה והרי כבר זכה לו בו ולא יוכל לחזור בו.
ג ואם קנה במעות המשלח אפי' אמר לעצמי אני נוטלם והרי הם עלי במלוה אפ"ה קנה המשלח י"א אפי' חזר שליחותו בפני עדים וביטל שליחותו ואח"כ קנה במעות המשלח קנאה המשלח ויש חולקים כיון שביטל שליחותו ובפני עדים.
ד ראובן שאמר לשמעון זבן לי האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעת משיכת שמעון דכיון דא"ל זבין לי לזביני מעליא קא מכוין וכמו דא"ל זכי לי דמי והרי זכה לו ואפי' שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנות אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקונה לעצמו אפי' חזר בין מתן מעות למשיכה קנה כיון שמעות אינן קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו ואפילו מי שפרע ליבא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ואזל ויהבינהו זוזי למוכר בשמא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבניה לנפשיה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומיכווין מוכר לאקנויי ליה לדידיה דמעיקר' לא איכווין אלא לאקנויי לבעל המעות וכי לא הדר ביה מקמי משיכה לא אמרן דקנה ראובן אלא דא"ל זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דמזבן ואזיל וזבין זכה לנפשיה דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה, ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והרויח נחלוק ושמעון שתק וקנאה ושוב אומר לעצמי קניתיה אם קנאה שמעון במעות שלו זכה במה שקנה ואין לראובן חלק בה דבמאי זכה בה ואפי' אם נתרצה שמעון בתחלה בפי' יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי אבל אם קנאה במעות של ראובן זכה ראובן עמו כשזכה הוא בה וצריך לחלוק עמו ובכל מקום שאמרנו שיכולין לחזור בהן היינו השליח ובמ"ש וכמ"ש אבל אם המשלח רוצה לחזור אפילו קנה השליח במעותיו של עצמו אין המשלח יכול לחזור דהשליח על פי שליחתו קנאה וכבר אמרנו שאין שליחות צריכה קניין וע"ל סימן קפ"ב סעיף א'.
ה נתן המעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה לו שעורים או איפכא הדי שינה מדעת המשלח לפיכך אם הפסיד ההפסד לשליח לבדו ואם היה בהם רווח הוא למשלח וכן אם נתנן לו למחצית שכר ושינה בהן והרויח הרויח של שניהם ואם הפסיד ההפסד לו לבדו וכן אם שלחו עם סחורה להוליכה למקום פלוני והוליכה השליח למקום אחר אם הפסיד ההפסד לעצמו ואם הרויח הרויח לשניהם.
ו היה השער קצוב וידוע במה ששלחו לקנות לו והלך וקנה מה שצוהו המשלח והוסיף המוכר ונתן לו מדעתו יותר ממה שקצוב כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה ונתן לו ב' הרי הוא של שניהם וחולקין המותר השליח עם המשלח דמספקא לן למי היה דעת הנותן ליתן אם לשליח אם למשלח לפיכך חולקין ואם אמר הנותן בפי' למי הוא נותן בין לשליח בין למשלח הרי הכל למי שנתן לו ולא יכול אידך לומר בשבילי נהנית חלוק עמי אבל אם היה דבר שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום ועכשיו נתן סתמא יותר ממה שרגיל הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא כוליה מכר הוא ואוזיל גביה בשביל שהיה צריך למעות וכיוצא בה אמתלא אחר ולא לשם מתנה.
ז שלח שלוחו לקבל מעות מן הגוי ונתן לו יותר ממה שהיה ליתן לו הכל לשליח שאין זה דומה לטעות דמקח דאמרינן דבדבר שיש לו קצבה חולקין ובדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות דהתם המוכר סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקבל ונתן הכל לבעל המעות אם אין לו קצבה ובדבר שיש לו קצבה מספקינן למי נתן לכך חולקין אבל בטעות שלא היתה כוונתו לתת רק הסך שחייב ליתן אלא שבחשבון בעלמא טעה לא הקנה כלום לשום אדם והוי היתרון כאילו גנב או גזל לו ומה טיבו של בעל המעות בזה ומה חולקין שייך כאן ועוד שאם היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל לפיבך הכל לשליח מיהו דוקא בשידע השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח שמיד שידע זכה בהן לעצמו אבל אם לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח הכל של המשלח שזוכה בהן מיד בשנודע לו הדבר שהרי הם בידו ועד עכשיו היו כהפקר שאין השליח זכה בהם שלא מדעת. ומי שעשה סחורה עם הגוי ובא חבירו וסייעו והטעה את הגוי בין במדה בין במשקל או במניין חולקין הרויח משום דאלמלא מעותיו של זה לא היה זה מטעה לגוי ואם לא היה זה מטעה לגוי לא היה שם אותו רויח הילכך חולקין בין סייעו בחנם בין סייעו בשכר דאע"ג דשכרו לסייעו לו לא שכרו להטעות את הגוי.
ח ראובן שלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה מגוי וכשמגיע זמן הפרעון נתן ראובן המעות לשמעון לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם צריך שמעון להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן כלם הגוי דכיון דמהימיניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש את השם ולהשיבם דיקדש את השם בשלו ולא בשל אחרים.
ט וה"ה אם ראובן חייב מעות לגוי ונתנם לחבירו לפרוע לו ושכחם הגוי יחזירם לראובן וכן מי שנתן ביד חבירו נ' זהובים לפשר עם בעלי חובות שלו ופשר בכ"ה המותר למשלח וכן אם נתן לו מאתים לשלם לגוי והשליח הטעה הגוי ונתן לו רק מאה והגוי סבור שנתן לו מאתים דהכל למשלח דה"ל כאלו מחל הגוי חצי החוב דהוי של משלח.
סימן קפד
הקונה שדה על שם אחר ואח"כ אומר שקנה לעצמו ודין שליח שקנה לג' ביחד ובו ב' סעיפים:
א ג' שעשאו שליח לאחד ונתנו לו מעות לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבים בשעת קנייה וקנה סתם במקצת הדמים אע"פ שהייתה כוונת השליח במה שקנה אותו לא' מהם הרי המקח של כולם דלאו כל כמיניה דשליח לזכות במחשבתו לא' במעותיו של חבירו כל זמן שלא חזר משליחותו של חבירו דדברים שבלב אינם דברים לפיכך חולקין אותו לפי מעותיהם אבל אם פירש בהדיא שקונה לאחד מהם הרי חזר משליחות האחרים וזכה זה שקנה לו היו המעות של כל א' מהם צרורים וחתומי' בפני עצמן אע"פ שהיה בלב השליח הזה שיקנה המקח לכולם לא קנה אלא זה שקנה המקח במעותיו בלבד.
ב ראובן שקנה שדה משמעון ואומר לו ללוי קניתיו וכת' שטר מכר בשם לוי וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי אני קונה חזור וכתוב שטר מכר בשמי אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן ואם התנה מתחלה ואמר לו לעצמי אני קונה וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה ה"ז כופהו לכתוב שטר אחר בשמו ולא עוד אלא אפי' לא אמר כן למוכר אלא שאמר לעדים תחלה בפני המוכר יש לכם לכתוב לי שטר אחר על שמי כופין אותו לכתוב שטר אחר על שמו ואם קנה מתחלה הקרקע על שם לוי במעותיו של לוי אע"פ שלא עשאו לוי שליח אם חפץ לוי בקרקע זו לא יוכל ראובן לחזור בו.
סימן קפה
סרסור שמכר בפחות או ביותר ממה שאמר לו בעל הבית ושאר טענות שבינו לבין בעל הבית ובו י' סעיפים:
א הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר שליחותו לפיכך אם שונה מדעת הבעלים משלם מה שהפסיד כדין שומר שבר כיצד ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בחמשים משלם החמשי' מביתו מכר במאתים הכל לראובן שהרי לא הקנוהו לו וגם הסרסור לא בקש לזכות בחפץ אלא ליטול סרסרותו וא"כ כל זמן שלא נמכר עדיין היא ברשות המוכר וכל מה שנותנין דמי המקח הוא ושלו הוא והסרסור קבלם בשליחותו מי ששלח שליח להוליך לו דבר למקום אחד ובתוך כך שלח לו דורן אע"ג דלא פירש ששולחו לו בשכר שליחותו הרי זה שומר שכר דהא ודאי בשביל השליחות אהנהו.
ב וכיון דאם מכרו במאתים הכל לבעל החפ' לפיכך אם אמר הסרסור אני אקחנו בעד אלו המעות שקצבת לי יכול בעל החפ' לחזור בו שיאמר שמא יתנו לך יותר וכן אם אומר לשלוחו מכור לי קרקע זו בעד כך וכך אין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותן דמים שהרשוהו הבעלים למוכרו לפי שנעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכות ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלי' עומד ג אבל אם נתן חפ' לסרסור למוכרו בארבע ואמר הסרסור כשבא החפ' לידו הילך ארבע בשבילי ונתפייס המוכר אינו יכול לחזור בו ואע"ג דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נתנו לו מ"מ מיד שנתפייס זכה הלה במה שבידו.
ד אמר בעל הבית לסרסור המותר שימכר על כך יהיה שלך אע"פי ששתק הסרסור זכה במותר כיון שהוא בידו.
ה ראובן אומר במאה אמרתי לך למוכרו והסרסור אומר בחמשים אמרתי לי וכן מכרתיו נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו החמשים או שאמר לו הילך נשבע היסת שעשה שליחותו וזכה הלוקח ואם ידע הלוקח שחפ' זה של ראובן הוא וזה המוכרו לו הוא סרסור יחזור החפ' לבעלים שהרי יודע שזה איננו מקנהו לו והיאך יחזיקנו בעל כרחו מיהו יכול להחרים על מי שנתן רשות בחמשים או שרצה בחמשים וקבלם וחזר בו אחר שקניתי וי"א שאין הקונה צריך להחזיר והכי מסתבר דהא מוחזק הוא והמוכר הוא המע"ה נ"ל ואפי' מודה הסרסור לדברי המוכר אינו צריך להאמינו שיאמר דלדבריך הראשונים אני מאמין וקנוניא אתם עושים עלי.
ו ואם לא קצב לו דמים בכמה ימכרנו והלך הסרסור ומכרו אם הודיעו ללוקח שחפץ זה או קרקע זו של ראובן ואחר שקנה הלוקח אמר המוכר איני רוצה למכור בדמים אלו צריך הלוקח להחזירו שהרי לא פסק דמים לומר מכור בכך וכך ודוקא שלא אמר לו כלום אלא מכור לי דבר זה אבל אם אמר לו מכור כמה שתמצא ומכרו קרוב לשויו פחות מעט הרי מצא ומכר ולא יוכל המוכר לחזור בו ומה שעשה הסרסור עשוי והוא שמכרו בפחות מעט אבל אם מכרו בזול הרבה כגון שוה מאה בג' או בס' או יותר ודאי יכול המוכר לעכב ולומר זה לא עלה על דעתי בעולם להוזיל כ"כ הרבה. ראובן היה לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למוכרו ללוי ואמר ראובן לוי הוא שונאי ואיני רוצה למכור לו ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחד ודאי מנהג רמאות הוא זה וחייב לתת לשמעון מרמרותו.
ז כל סרסור שאבד החפ' מידו או נגנב ממנו אפילו בשעת הליכה חייב לשלם מפני שהוא נושא שכר דאע"ג דשמא לא היה מוכרו והיה מחזירו לו ולא הרויח כלום מ"מ כיון דמתחלה אדעתא להרויח בו לקחו נושא שבר מיקרי.
ח ראובן נתן טבעת לסרסור למכור ואבד האבן מן הטבעת ישבע הסרסור שאינו ברשותו וגם ישבע כמה היה שוה האבן וכך יפרענו שאין להשביע בעל הטבעת כמה היה שוה האבן וכך ישלם לו דה"ל נשבע ונוטל.
ט הנותן כליו לסרסור ומשכנס לו ואמר איני יודע היכן משכנתים הוי פשיעותא וחייב דה"ל לידע אם אמר לו משכנם ביד פלוני וכן עשה ואח"כ כפר בו אותו פלוני הסרסור פטור דהא איהו גופיה הימניה וצוה למשכנם אצל זה ומה יעשה הסרסור שכופר בו.
י סרסור שנתן כלי לבקרו ולא רצה המבקר להחזירו אין זה נקרא אונס אלא דומה לגניבה ואבדה וחייב הסרסור לשלם וכ"ש שאין לסרסור למכור חפ' באשראי אא"כ נטל רשות מבעל הכלי. השדכן הרי הוא בסרסור ודין סרסור יש לו ואם רוצה השדכן שישלמו לו שכר שדכנותו מיד שכתבו התנאי' והבעלים אינם רוצים לשלם עד הנישואין זה תלוי במנהג המדינה ובמקום שאין מנהג הדין עם הבעלים שהרי לא נגמר הסרסור עד הנשואין ובמקום שיש מנהג שצריך להמתין עד הנישואין אם חזרו בהן הבעלי דבר ונתבטל השידוד פטורים הבעלים מלשלם לו שכרו אא"כ התנו בהדיא ע"מ שיתפייסו לכתוב התנאים ואז צריך לשלם לו מיד דהא אפי' יחזרו בהן ויבטלו השידוכין חייבין לשלם לו וא"כ מיד שיכתבו השידוכין נגמר הסרסרות וחייבין לשלם להשדכן כ"כ מורי מהרמא"י ז"ל ותמיהני שכתב במקום שיש מנהג שצריך להמתין עד הנישואין אם חזרו בעלי הדבר ובטלו השידוכין פטורים הבעלים לגמרי מלשלם לשדכן והא מנהג פשוט הוא לכתוב קנס בתנאי' ומנהג הוא לגבות אותו והרי הועיל סרסרותו שזה נוטל הקנס ולמה יפטר לגמרי מן שכר השדכנות ואיפשר לומר שלא אמר מורי כן אלא כשמוחלין זה לזה ופוטרין זה את זה. בלא שום קנס אבל כשיבא העניין שנוטלין קנס חייבין לשלם שכר סרסרותו אבל הוא דוחק לזמר כן שהרי מן הדין והנהוג בינינו גובין אותו הקנס ואטו משום שהוא מוחלו לו או משום שהוא בוש ליקחנו יפסיד הסרסור סרסרותו בתמיה אין זו סבר' וגם זה דוח' לומ' שיוכל לומר לא כתבתי הקנס אלא לאיים אבל לא היה דעתי מעולם ליטלנו ולא הועיל לו כלום בסרסרותו לכתוב קנס נ"ל שמעון שנדר לראובן י' זהובים לשידבר עליו לשר וראובן תובעו ושמעון משיב נדרתי לך אבל מחמת יראה שלא תקלקל ענייני כנגד השר ולא היה שום קניין אין בטענ' שמעון כלום וחייב ליתן לו דה"ל כפועל שאין צריך קניין ומה שטוען מחמת יראה נדר לו אין בדבריו כלום דדברים שבלב אינם דברים.
סימן קפו
הלוקח כלים מן האומן למוכרם ובו ב"ס.
א הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו וקוצ' דמיהם ואמר לו אם מקבלים אותם ממני אתן לך דמיהם ואם לאו שיתן לו שכר לפי מה שנהנה דהיינו שנהנה שהראה בבית חמו שחפץ לשלוח להם דורון ונאנסו בהליכה חייב אפילו באונסין דהואיל וקצ' דמיהן ומשכן לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינם לקוחים וחייב באונסין דשלו נאנס והוא חייב דמי מקחן לאומן ובחזרה פטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה דאינו אלא שוכר עליהם שנותן מהם שכר מה שנהנה מהם והרי דינו עליהם כנושא שכר שהרי נהנה בהם בבית חמיו וזהו שכרו.
ב נטלם ע"מ למוכרם וא"ל אם ימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך ואם לא ימכרו אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם דהכא החזרה היא כמו ההליכה דהא ע"מ למוכרם לקחם ואם היו מזדמנין לו קונים גם בחזרה מי לא היה מוכרם וא"כ לעולם הם כלקוחים בידו עד שיחזירם לבעליהם וי"א דאיירי אזבינא חריפא דהיינו בדבר שיש לו קונים הרבה שיכול למוכרם בכל עת שירצה אפי' בביתו באלו הדמים שקצב אלא שזה נטלם שהיה סבור למוכרם ביותר כדי שישתכר בהם ומה שלא מכרם שהי' אומר טוב לי למוכרם בביתי לכך הם כלקוחים בידו עד זמן שיחזירם אבל אם לא הוי זבינא חריפא כלומר שלא מצא הרבה קונים בכאן ולכך שלחם למקום אחר הרי שניהם נהנין בדבר ואינו חייב באונסין בחזרה אלא בגניבה ואבידה כדין סרסור ואם קצב לו דמים ואמר לו כל מה שתמכור ביותר מזה נחלוק בינינו הרי זה ג"כ אינו אלא כסרסור שפטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה ואין חילוק בזה בין זבינא חריפא לשאינו חריפא דהא המוכר רצה ליהנות כמו הלוקח.
סימן קפז
דין שליח שטוען שאירע לו אונסים ובו ד' סעיפים:
א כל שליח שטוען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך ה"ז נשבע שבועת השומרים על טענתו ונפטר בדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וגומר ולקח בעליו ולא ישלם אבל אם האונס במקום שאיפשר להביא עדים או דבר שהוא גלוי וידוע שיכול למצא עדים ה"ז צריך להביא ראייה על טענתו ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם וילפינן מקרא דכתיב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם משמעו הא יש ראייה אין כאן שבועת ה' וגו' ואי למפטריה בשיש ראייה אתי קרא פשיטא אלא ה"ק קרא במקום שיכול להביא ראייה והוא טוען שאין לו ראייה לא מיפטר בשבועת ה' אלא יביא ראייה או ישלם.
ב כיצד כההוא מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ארבע מאות גרבי יין ממעות שהיו לו בידו ובא ואמר שקנה לו ונמצא חומץ ואחז"ל מניין גדול בזה שהחמי' קול יש לו וידעי אינשו לומר ח' מאה חביות יין אחמיצו לפלוני והואיל ואיפשר להביא ראייה ממי קנאם ושמא היו חומץ או יין גרוע וקנאו בדמים פתוחים אע"פ שידע שיחמיצו או שמא שלו היו חמוצי ואומר שקנאם לזה בעד מעותיו לפיכך יביא ראייה שהיה יין טוב כשלקח לזה ויפטר ואם לא יביא ראייה ישלם וכן כל כיוצ' בזה מדברים שהראייה מצוייה בהם אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצוי' ישבע עליו ויפטר.
ג וכן הדין בכל טענות שיטעון השותף כיוצא בו וכן הדין בטענת שומרים אם הראייה יכולה להיות יביא ראייה על טענתו או ישלם ודוקא בטענת שלוחים או שותפין או שומרים וכה"ג כמ"ש אבל בטענת פירעון והשבה וכיוצא בה דעבידי אינשי דפרעי או ישיבו בצנעא אפי' הוא במקום שיש רואה נפטר בשבועה דאיפשר דפרע והשיב בצנעא.
ד נתן מעות לחבירו לקנות לו חטים וכן עשה ושם החטין בבית אחד ונרקבו מחמת גשמים שירדו עליהם הרי זה פשיעה גמורה וחייב לשלם שהיה לו לשומרם ולראות שלא ירדו עליהם גשמים.
סימן קפח
אין שליחות לגוי ויש שליחות לעבד ואשה ובו ו' סעיפים:
א כתיב בתרומה אשר תרימו גם אתם וכבר ידעת דכל גם לרבויי אתא ואז"ל גם דהכא לרבות שלוחכם כלומר דשליח של אדם יכול לתרום תבואתו וחל עליו שם תרומה וש"מ דשלוחו של אדם כמותו ואע"ג דכבר שמענו מפסוקים אחרים כדכתיב לעיל סימן קפ"ב סעיף א' כתבה רחמנא עוד מקרא זה לאקושי השליח למשלח כלומר שיהא השליח דומה למשלח ד"ל בן תורה ומצוה כמו המשלח והכי דרשו מה אתם בני ברית אף שלוחכם יהיו דוקא בני ברית ואם אינו בן ברית אינו נעשה שליח לפיכך אמרו אין הגוי נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם וכן אין הישראל נעשה שליח לגוי לדבר מהדברים שבעולם שזה ג"כ הוא בכלל ההיקש מה אתם בני ברית כו' לאקושי המשלח לשליח מה השליח בני ברית אף המשלח שיהא בני ברית דאין היקש לחצאין.
ב לפיכך עושה אדם שליח בין איש בין אשה ואפילו אשת איש אע"ג דידה כיד בעלה מ"מ בר דעת היא להיות שליח לכל אדם ולכל דבר והרי גם היא בת תורה ומצות שמצוה עליהם וכן עושה אדם שליח אפי' עבד או שפחה שהם בני דעה וישנם במקצת מצוה דחייבים בכל המצות שהאשה חייבת עליהם לפיכך נעשים שלוחים גם למשא ומתן אבל מי שאינו בן דעת והם חרש שוטה שפטורין מכל המצוות אינם נעשים ג"כ שלוחים לשום דבר וגם אינם יכולין לעשות שליח וקטן ג"כ נתמעט בכל התורה ממצות דכתיב איש ולא קטן אחר הקטן ואחד הקטנה לפיכך השולח בנו הקטן אצל החנווני וצלוחית בידו ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין כדי שיתן לו החנווני באיסר שמן ויחזור לו איסר ונתנו הקטן לחנווני ומדד לו באיסר שמן והחזיר לו את האוסר ושבר הצלוחית ונשתפך השמן ואבד האיסר החנווני חייב לשלם האיסר והשמן שלא היה לו ליתנם ליד הקטן שלא שלחו אלא להודיעו שהוא צריך לזה והיה לו לחנווני לשלוח ע"י בן דעת וכן כל כיוצ' בזה ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן אפי' לקחו החנווני לידו ומדד לתוכו והחזירו לקטן ושברו פטור החנווני דאבדה מדעת היא דכי מסרה האב לתינוק שאינו יודע לשמרה ודאי הפקירה ואינו חושש אם יחזירנה בנו או לא יחזירנה והחנווני ישלח לו האיסור והשמן ע"י אחד שהוא בן דעת אא"כ לקחה החנווני מידי התינוק מפני שהיא מדה ומדד בה לאחרים דהוי עליו החנווני שואל שלא מדעת ושואל שלא מדעת כ"ל דגזלן הוא וצריך השבה מעלייתא דהיינו ליד הבעלים בעצמן והשבה שעשה לתינוק אע"ג שמידו לקחה לא הוי השבה דוהשיב את הגזילה בעינן למי שנגזל ממנו אז הוא חייב גם על הצלוחית וכ"ת א"כ הפונדיון נמי אבדה מדעת היא שהרי שלחו מתחלה ביד התינוק דהתם כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פטור ממנו עד שיבא שויו ליד הבעל דהיינו השמן והאיסר אבל אין ה"נ אם היה החנווני מחזיר הפונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור כמו בצלוחית. ואם פירש המשלם ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור על הכל.
ג האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחתו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו דהא שליחותו עשה ואיבדה מדעת.
ד השולח לחבירו לשלוח ע"י שליח מעות שהיו לו בידו מלוה או פקדון נתבאר בסימן כ"א.
ה כל היכא שהשליח משנה מדעת משלחו ה"ז אינו שלוחו ובטלה השליחות מכל וכל גם במה שעשה שליחותו באותו שליחות.
ו מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו שלא מצינו שחייבה התורה תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן כלומר לפי שפשע בנזקים בשמירת ממונו אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיקו המשלח ומה הגיעו מחמת פשיעתו וכ"ש אם השליח שכיר שהרי הלך בשכרו וכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן שע"י שכרו הוא מסכן נפשו שעלה בכותל ונתלה באילן כלומר ולפעמים שיפול וימות ואם סכנת נפשו מכניס בשביל שכרו כ"ש ממונו ואין לו על משלחו כלום וי"א דוקא בשליחות בשכר פטור המשלח דתורה פוטרתו מואליו הוא נושא אבל אם בחנם הלך בשליחתו חייב לפדותו דה"ל בשואל ושאלה שייכא בגוף הבעל וחייב באונסין וי"א בחנם נמי דוקא שהלך בשליחות זה לבדו ואין לו עסק אחר אבל היכא דעיקר הליכת השליח הוא לצורך עצמו ואגב אורחיה עשה ג"כ שליחות זה אין זה שואל ופטור המשלח במה שאירע לו בדרך ובמקום שחייב נמי דוקא בהיזק גופו אבל דמי בטלתו ובושתו וצערו על מה שנתפש בתפישה וכה"ג פשיטא שפטור וע"ל סוף סימן קע"ו סעיף מ"ח.