לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שותפין
סימן קעו
השיתוף כיצד מתקיים וכיצד נוהגין וכיצד נפרדין ואם מת אחד מהם ובו נ"א סעיפי':
א השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדבור לומר שאם אמרו באו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם דבמאי נשתעבדו עבדו זה לזה שיטרח ויתעס' בשותפות אלא צריכין קניין ואז ע"י הקניין נשתעבדו עבדו וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו כמ"ש לפיכך מטבע שאינה נקנה בחליפין אין השיתוף מתקיים בו בקניין שאפילו אם קנו מיד שניהם שיבי' כל אחד מעותיו וישתתפו בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל להשתעבד ויכולין לחזור בהם דלא הוי אלא קניין דברים אלא צריך שיבי' כל אחד מעותיו ויטילו אותם לכים ויגביהו שניהם את הכיס ועל ידי ההגבהה בקנו ויש מי שאומר דה"ה אם משך כל אחד מעותיו של חברו דמהני דמשיכ' ג"כ קניין הו' במעות כמ"ש בדיני קנינים בע"ה וכשקנו מיד שניהם שיבי' כל אחד מעותיו וכתבו שטר על זה כמ"ש למעלה דאינו מועיל ויכולין לחזור בהם נמי לא אמרן אלא כשכתבו סתם פלוני ופלוני קנו יחד שישתתפו כו' ותו לא. אבל שטרות שאנו כותבין עכשיו שקבלו עליהם השותפין להשתתף כו' בח"ח ובש"ד לאשר ולקיים כו' נ"ל שאין יכולין לחזור בהן אע"ג שקנו סתם הואיל ונתרצו לכתוב השטר מסתמ' קבלו עליהם כל מה שנוהגים הסופרים לכתוב בשטר כל יפויו והוי כמו שקבלו עליהם השותפות בח"ח ובש"ד לקיים כו' ואינם יכולין לחזור בהם ג"ל ואם לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו ליש' וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור יש מי שאומר דמהני. מי שהלוה לחבירו מעות ואח"כ אמר ליה יהיו בידך למחצית שכר בדבור בעלמ' לא פקע ממנו השיעבוד שהיה עליו בעודו היה לוה שהיה חייב באונסין לפיכך גם עכשיו אם נאנסו בידו חייב בכל האונסין כמו בתחלה.
ב נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידם שיבי' זה חביתו של יין וזה כדו של דבש דחל החליפין של החבית של יין והכד של דבש והרי נשתתפו בהם ואגב נשתעבדו שנעשו שותפין בהם וכן אם ערבו פירותיהם או ששכרו מקום בשותפות והניח שם זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהם הרי אלו שותפין בהם. כללו של דבר בכל הדברים שקונה הלוקח באותם הדרכים עצמם קונים השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.
ג האומנים שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין דלא הוי ג"כ אל' קניין דברים בעלמ' דליכ' כאן דבר שחל השיעבוד עליו שאין קניין חליפין חל על גופו של אדם שיעשה מלאכה כיצד שני אורגים או שני חייטים שהתנו ביניהם אפילו בקניין שכל מה שירווחו זה לזה במלאכתו יהיה ביניהם לחצאין אין כאן שותפות כלל שאין שיעבוד הקניין חל על גופם שיעשו מלאכה כמ"ש וגם על השכר מחמת המלאכה לא חל שאין אדם מקנה דבר של' בא לעולם אבל אם היו לוקחים הבגדים בממון עצמם ותופרין אותם ומוכרין ולוקחין השתי וערב ממעותיהם ואורגי' ומוכרים ונשתתפו במעות שלוקחים בו ע"י הגבהה או משיכה שאמרנו בסעיף א' הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאם ומתנם הרי אלו לאמצע וי"א דאומנים שנשתתפו במלאכתן אין בו משום מקנה דשב"ל אל' הם עצמם משתעבדים זה לזה אפי' באמירה דאתנו אהדדי שכל מה שישתברו באמונתן הכל יה' לאמצע בההי' הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקנו ומשתעבדו אהדדי ומיד כשילכו כל אחד לאומנתו היו כשכירים זה לזה לדהלוכן ודבורן שיעשה בל אחד בכוונה להנאת חבירו ג"כ זהו שכרו וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפין בו קנו שמיד שבא המקח לידו כל א' זוכה בו לעצמו ולחבירו דהוי ליה כמו המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו עד שיחזרו בהן מכאן ואילך דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך שהרי פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר חזרתי בו קודם שלקחתי דמסתמא על תנאי הראשון זכה בו מה שזכה בו עד עכשיו וצריך לתת לו דלא שייך ביה חזרה שכבר זכה בו בזכייתו ומכאן ואילך יכול לחזור בו וסברא נכונה היא זו וכן ראוי לדון.
ד שותפין ששמו הדבר שנשתתפו בו ואינו שוה כמו ששמוה יש להן אונאה זה על זה ואם עירבו הפירות או המטלטלין שנשתתפו בהן בל' שומא ומכרום ונשאו ונתנו בדמיהם הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוין בעת שנשתתפו ואח"כ רואין כמה השכר או ההפסד.
ה השותפין שהטילו לכוס זה מנה וזה מאתים וזה ו' מאות ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם לא לפי המעות והטעם דאבעו להו לאתנויי שיעלו כל א' בריוח או בהפסד לפי המעות ומדלא התנו אנו אומרים משום דהאי שהטיל לכיס הרבה ידע בזה שהטיל מועט הוא חריף ובקי במשא ומתן יותר ממנו או אמתל' אחרת היתה בדעתו לכך לא התנה בלום והסכים בדעתו לתת לו בריוח כמוהו וכן אותו שהטיל מועט מדל' התנ' של' יפסיד רק לפי מעותיו היה לו שום אמתל' בגון שאמר שע"י ריבוי המעות יהיה הריוח הרבה ויהיה השכר קרוב וההפסד רחוק וכה"ג וע"י כן קבל עליו ג"כ בהפסד בחלק המרובה במעות ואפילו לקחו שור לטביחה שהיה הדין אם לא מכרוהו וטבחוהו היה נוטל כל א' מבשרו לפי מעותיו אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע בד"א כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהם אבל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותם ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות דה' אפילו אם לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד וכל שכן אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין והוזלו או הוקרו או פיחתו שכר מצד אחר שנוטלין לפי מעותיהן ואם התנו ביניהם הכל לפי תנאם בין בריוח בין בהפסד.
ו יש מי שאומר דה"מ בגוף הממון שנשתתפו והפסיד קצת ממנו אז ההפסד שוה בין שניהם אבל להשתעבד עבד לשלם מבית' ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשי' מביתו יש מי שאומר הא דאמרי' לאמצע דוקא שלא קבעו זמן לחלוקתו א"נ קבעו זמן ועלה בו ריוח קודם שהגיע זמן חלוקתן אבל אם עלה בו ריוח אחד שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי מעותיו ואפי' אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק ביוקר שנתייקר אחר זמן חלוקה כל א' נוטל לפי מעותיו. וכן דוקא כשעשו מה שהתנו ביניהם אז הוא לאמצע אבל אם שינו ממה שהתנו בתחלה נוטלין לפי מעותיהן. ראובן שהיה לו חוב ואומר לשמעון שיסייע לו בגביית החוב ויהיה לו שליש הרווח ובכן עשו ואח"כ קנו סחורה הוו להו בשנים שהטילו לכוס דהרי לשמעון חלק בריוח ודוקא שקנו אח"כ הסחורה ביחד אדעת' דשותפות אבל אם ראובן הוא הקונה ושמעון סייעו אין לו בריוח כלום שהרי לא נדר לו רק חלק בגביית החוב ולא במה שהרויח אח"כ ואין צריך ליתן לו רק במה שנותנין למסייעו לחבירו. ראובן ושמעון שנשתתפו להלות לגוי וראובן נתן לו חלקו לגוי ואח"כ אמר הגוי שאין צריך יותר ואמר ראובן לשמעון שיתן חלקו למה שהלוה ושמעון דחה אותו לתנו בתוך כך נפטר אפ"ה זכו יורשיו בחלק הריוח דהרי לא מחל לראובן אבל אם אמר שמעון שלא ליתן חלקו או שינה בעניין השותפות אבד חלקו מן הריוח. וע"ל סימן זה סעיף מ'.
ז והיכא שהטילו לכוס ונגנבו או אבדו כיון דלא אשתני גופא דממונא חולקין לפי המעות.
ח השותפין שומרי שכר הן זה לזה שמה שכל א' נוטל חלק במה שירויח חבירו הוא שכרו על מה שהוא מתעסק בשל חבירו לפיכך אם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות א' מהם חייב באחריותו כדין שומר שכר שיתבאר בהלכות שומרי' בע"ה בד"א בזמן שכל א' מת מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו דבאותו זמן היה כשכירו של חבירו ודוקא נמי שהתנו בן מתחלה אבל בשל' התנו מתחלה ועמד א' והתעסק בשותפות לבדו זמן מה מנדבת לבו לא הוי כש"ש בשמירת השותפות רק בשומר חנם אבל אם התנו מתחלה להתעס' בו ביחד זמן ידוע ואח"כ יתעסקו בו כל א' לבדו זמן ידוע ועשו כן התחילו בעסק שניהם ביחד ואח"כ נתעסק בו א' לבדו ונגנב או נאבד ממנו בזמנו פטור שזה הוי שמירה בבעלים דילפינן מקר' דואם בעליו עמו שהוא פטור כמו שיתבא' בע"ה בהלכות שומרים ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו ואח"כ נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב מא' מהם חלק שמירתו הראשון חייב אף על גב דעכשיו חבירו עמו בשמירתו כיון שמתחלה כשהתחילה שמירתו לא היה חבירו עמו אין זה שמירה בבעלים וחייב והשני פטור שהרי הראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו וע"ל סימן רצ"א. חלקו השותפות לגמרי ונשאר ביד א' מהם מעות לפרוע לגוים ואבדו או נגנבו ממנו אין חבירו חייב לשלם לו ההפסד אבל אם נשאר גם כן לשני השותפות בידו הוי שמירה בבעלים וההפסד על שניהם.
ט אחים שהם שותפין בנכסי אביהם שעדיין לא חלקו יכול כל א' למחות בחבירו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא יגבה אותו מחלקו ואם לא מיחה וקנה לעצמם כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהם אפי' מה שהם שוין בשעת חלוקה דמה שפחתו הבגדים עד עכשיו מחל לו כיון שלא מיחו לפיכך אם כלו לגמרי או אבדו אין מחשבין להם דכבר מחלו ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם אין שמין אותו כלל דמסתמ' דמביישין להביאם לב"ד ולבזותם לפיכך ודאי מתחלה מחלו אהדדי הואיל ולא מיחו בד"א בבגדי חול שאם היו רוצין שישומו אותן עכשיו היו צריכין לבא לב"ד בבגדיהן לשום אותם והיו בזיון רב אבל בגדי שבת שיכולין להבי' הבגדים לב"ד והם עצמם אינן צריכין לבא שולחין לב"ד ושמין אותן וגדול האחין העוסק בנכסים להכניס ולהוצי' ועד השת' ניח' להו לאחים דליכסי מדידהו במלבושי נאים כי היכי דלשתמען מיליה אפי' במה שקנה לעצמו אין שמין דכל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו ומחלי לו ומיהו גם לו יכולין למחות לכתחלה שלא יקנה. וי"א שהדין כן אפי' בשאר השותפין שאינן אחין שהם ג"כ מסתמא מחלו על כל הדברים הנאמרים ובזה פוק חזי מאי עמא דבר אבל באחין תקנת חכמים הוא כן שכן אמדו דעות סתם אחים.
י המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה לא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יתעסק בסחור' אחרת כדי שישים לבו ונפשו לעסק השותפות הזה שאם הו' מתעסק בסחורה אחר' דעתו על אותה סחורה ולא יתן עיניו כ"כ בשיתוף ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו למכור תמיד בהקפה ואם התרה בו שלא להקיף אפי' בדבר שדרכו בהקפה חייב לשלם. היו קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם אינם מוכרים בהקפה לא יקיף בלא דעת חבירו דכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי וכל מה שאינו משנה ופושע יעשה בשל חבירו כמו בשלו ונוטל מחבירו חלקו מה שהוציא דכל שותף כיורד ברשות דמי. ולא יפקיד ביד אחרים אא"כ התנה מתחלה או שיעשה מדעת חבירו ואם עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו עשיתי כך וכך והסכי' למעשיו הרי זה פטור ואין הדברים האלו צריכין קניין אלא בדברים בלבד שמיד שהסכים מחל לו על חששו ומחילה אינה צריכה קניין ואם שינה הא' בא' מכל אלו הדברים שהלך למקום שלא היה לו לילך או פירש בים או שמפר בהקפה או נשא ונתן בסחורה אחרת וכן כל כיוצא בזה כל פחת שיבא מחמת זה שעבר חייב לשלם לבדו ואע"פ כן אם היה שם ריוח הרווח לאמצע דמשום פשיעתו לא קנאו.
יא לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטין לסחורה והלך וקנה שעורים או לקנות שעורים והלך וקנה חטין אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וע"ל סימן קפ"ג. וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם נשתכר השכר לאמצע אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו שיש לו משלו יתר על על מה שיש לו בשיתוף זה אע"ג שגם בזה לאו שפיר עביד מפני שנותן עיניו גם על זה הממון ולא על השיתוף לבדו ויש בזה פחת לשותפו כמ"ש בסעיף הקודם דמה"ט לא יתעסק הוא בסחורה אחרת ואם היה עוסק בסחורה אחרת אמרינן שאם היה בה ריוח הריוח לאמצע אבל הכא כשנותן יתר ממונו ליד אחרים למחצית שכר אם פחת פחת לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו ולא לאמצע דכולי האי לא עבדי אינשי ואם התנו ביניהם הכל לפי תנאו. ראובן ושמעון שותפין והיה להם חוב אצל שר א' שראובן דר תחתיו והוא עשה חוב ושמעון טוען שראובן יתבע החוב לפי שהוא עשאו וראובן אומר שמתייר' מן השר שהוא דר תחתיו הדין עם ראובן וע"ל סעיף מ"ז סי' זה ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חבירו ואומר ששמעון צוה לו לעשות אם אמת ששמעון צוה לו ראובן פטור אע"ג דלא אמר ליה ע"מ לפטור אבל אם שמעון כופר ויש לו עדות שהחובות היו שלו וראובן פטרן חייב לשלמן ואינו נאמן לומר שברשות שמעון עשה מה שעשה דהא מזיק הוא בפרהסיא ואין לו מגו לפטור דטענתו זו גרועה הוא שאין דרך העולם לפטור בעלי חובותיו אבל אם אין לשמעון עדות נאמן ראובן במגו שהיה יכול לומר שהחובות אינן של שמעון או שהוא לא פטרן.
יב א' מהשותפין או המתעסק במעות חבירו למחצית שכר שעשה סחורה בנבילות או בטריפות וכיוצא בהם בדברים שאסור להתעסק עמהם לבני ישראל כמ"ש בלבוש ע"ז סי' קי"ז אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח הרויח לאמצע כדין המשנה מדעת חבירו ה"נ יאמר לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים אסורים מי ששבר חבירו לישא וליתן בשלו וכל המציאות שיגיעו לידו יהיו שלו וגבה חובות פרועין ומגוים הוי בכלל מציא' דבל שטר פרוע אינו שוה רק הנייר והמותר מציאה לפיכך אם החזירם לגוי חנם אינו חייב לשלם לחבירו כלו' דלאו מידי אפסדיה ואפילו לכתחלה נמי שרי ויש בו משום מצוה שיאמרו הגוים שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו שגם הוא בכלל מציאה ואם הפסיד ע"י כך הפסיד לעצמו שזה לא קבל עליו חבירו דהתירא ניחא ליה איסורא לא ניחא ליה ודוקא שהפסיד קודם שנודע לחבירו אע"פ שנהנה ממנה אבל אם נודע לחבירו שגנב וגזל ואע"פ כן חלק עמו הגניבה ואחד כך בא שום עלילה על הגנב מחמת זה וכן אם קנה גניבה וחלק עם חבירו ובא אחר כך עלילה עליו כיון שלקח וקבל הריוח גם ההפסד לאמצע ואין הדברים צריכין קניין שמיד שקבל והסכים למעשיו נשתעבד עמו לכל מה שיבא מזה אבל שותפין שחלקו שאר רווחים שהרויחו בהיתר ובלא עיוות אפילו לגוים ובא עלילה על א' מן השותפין מחמת אותה הסחורה שלא כדין אין חבירו חייב לסייעו בהפסד דמוליה גרמה ועיין סימן זה סעיף ל"ח וסוף סימן קע"ז.
יג א' מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהו ביוקר ונמכר שם אף על פי שרוצה לקבל עליו כל אונם או כל פחת שיבא הרי חבירו מעכב עליו שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף רוח אחריך לדין להוציא ממך וכן כל ביוצא בזה.
יד א' מהשותפין שבא ליישן הפירות עד זמן הידוע למכור אותם פירות אין חבירו מעכב עליו אבל משהגיע זמן המכר יכול כל א' מהם למכור ואין חבירו יכול לעכב עליו ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אח"כ אין לחבירו עליו כלום אבל אם מכרם קודם זמנו בלא דעת חבירו הוי פשיעה וחייב לשלם לחבירו חלקו ואם אין זמן ידוע למכור אותם פירות ורוצה א' מהם ליישנם חבירו מעכב עליו שיכול לומר עכשיו זמנו הוא.
טו השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל א' מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול לא מן הקרן ולא מן הריוח עד סוף הזמן שרוצים השותפין לישא וליתן עם כל המעות ואם שינה או פשעו תוך הזמן או עבר על תנאי אפ"ה אינו יכול לכופו לחלוק עד הזמן ומשלם מה שהפסיד.
טז נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה א' מהם ויטול כל א' חלקו מהסחורה ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרים אותם וחולקים הדמים.
יז היה זמן ידוע למכירת אותם סחורה יש לכל א' מהם לעכב שלא יחלקו עד שתמכר בזמן הידוע למכירתה ואין אחד נוטל לא מהקרן ולא מהריוח עד זמן החלוקה אלא אם כן התנו ביניהם.
יח אם לא קבעו זמן לשותפות והסחורה אין לה זמן ידוע לימכור אלא כל הזמנים שוין לה או שקבעו זמן ונשלם ובא א' לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני ג' אפי' הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא חלק בפחות מג' לא עשה כלום ואפילו הוא עצמו יכול לבטל החלוקה. בד"א שחלק פירות אבל אם היו מעות שכולם מטבע א' ושוים יכול לחלק אפילו שלא בפני ב"ד ומניח חלק חבירו בב"ד ואם אין המעות שוים הרי הם כפירות ואין חולקים אותם אלא בב"ד.
יט א' מהשותפים או מהמתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע לא יוכל היורש לומר אני אתעסק עם המעות עד כלות הזמן כי השותף או הנותן יאמר לא מהימינ' לי או לא חריף ולא בקי אתה בעיני כמורישך. שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות אין הדין שהא' ירויח ויתן לו ואפי' אם קנו מידו בשעת השותפ' אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהן ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהגם. ג' שקבלו עסקא מאחד ומת אחד מהן נתבטל העניין ויכולין לחזור בהן איזה מהן שירצה שיוכל לומר כל נאמנותו וסמיכתו בעסק לא היה אלא על זה שמת. ג' שותפין ביחד שעשו שותפות עם אשה אחת שויתר' להם מחלקה ואח"כ פשע א' ולא עשה בשותפות כמו שהיה לו לעסוק ומחמת זה אינו נוטל כ"כ בריוח מותר הריוח שהיה מגיע לראובן אם היה מתעסק הוא לאשה לפי ערך כי אינו דומה ב' העוסקים לשלשה העוסקים והיא לא ויתרה אלא כשיעסקו שלשה. אחין שותפין שהיו ניזונין ביחד כל א' כפי צרכו ונפטר א' מהם והשני נשא ונתן לצורך השותפות כמו שעשה בחיי אחיו אין האלמנה אשת אחיו שמת יכולה לומר בשעת החלוקה שהיא תטול בראש כפי מה שלקח החי יותר ממנה מאחר שנשאו ונתנו סתם כפי מה שנהגו בחיי בעל' עשו וכן אם ויתרו הקהל במס חלק האלמנה אין השני יוכל לומר שתחלק עמו הריוח ההוא מאחר שלא התנו ועסק בסתמא מה שויתרו להאלמנה ויתרו והיא זכתה בו.
כ היה להם חובות אצל אחרים אינו יכול לומר לחבירו לא נחלוק עד שנגבה כל החובות שיש לנו אלא חולקים מה שיש בידם לחלוק וכשפרעו החובות יטול כל א' חלקו אי נמי יכולין לחלוק השטרות בשומת ב"ד או בגוד או איגוד ואם אח"כ נתקלקל חוב של א' מהם אמרינן מזליה גרמה וע"ל סי' מ"ו סעיף מ"א היה עליהם חוב שהם חייבים לאחד אם פרשו שאינם אחראין זה לזה חולקים וכשיגיע זמן חובם לפרוע יתן כל א' חלקו ואם הם אחראין זה לזה כל א' מהם מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב מפני שיאמר לחבירו הואיל וכל א' ממנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן.
כא אמר לו חבירו נחלוק וטול אתה דמים כנגד כל השטר שאנו חייבים ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר בזמנו יכול לעכב עדיין ולומר שמא אפסיד והשנים טובים יותר ומרויחים מן האחד.
כב הנותן מעות לחבירו לילך למדינה פלונית לסחורה או לקנות בהן פירות או לישב בחנות אינו יכול לחזור בו לתבוע ממנו הממון עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנה אותם הפירות וימכרו או עד שיצא בחנות שזה כמי שקבע זמן הוא.
כג המקבל עסק מחבירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בו אפי' בחצי היום אבל הנותן אינו יכול לחזור בו שכבר זכה הלה במ' שבידו עד זמן התנאי מש"כ בשותפין שקבעו זמן שכל א' מעכב עליו חבירו מלחזור כמו שנתבאר בסעיף ט"ו שכל א' נקרא נותן לחבירו.
כד שני שותפין שהיה להם תביעה על א' ותבעו א' מהם ויצא השותף חייב אם היה על עסק שבוע' שהיה חייב לו ונשבע לו אין שותף השני יכול לתובעו דשבועה לא' שבועה למאה.
כה היה להם תביעת ממון על אחרים ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעי' יכול לתובעו פעם אחרת וקטן כמאן דליתוה בעיר דמי וי"א דה"ה אשה היה בעיר אינו יכול לתובעו פעם אחרת דודאי ידע והסכים לדעת חבירו ודוקא כשהן התובעין אבל כשהן נתבעין וטען אחד מהם ונתחייב אין חבירו מתחייב בטענותו הואיל ולא ציווהו לטעון ולדון בשבילו ובני העיד בענייני צרכי העיר הם כשותפין ואם א' מהן תבע לאחר הוו כולן יודעין באותה תביעה ואינן יכולין לחזור ולטעון.
כו בד"א שלא יכול לתובעו פעם אחרת כשלא נתחייב השותף מתוך טענותיו אבל אם נתחייב השותף מתוך טענותיו כגון שהודה או שאמר אין לי ראייה לא הפסיד שותפו בהודאתו ואם יש לו ראייה יביא וגם צ"ל שאינו יכול לשנות בטענה ממה שטען הראשון לפיכך חשבינן ליה כאלו ירד כבר לדין וכותבין עליו פסק דין ויורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות לומר שימתינו לו עד שירד לדין וגם אינו יכול לומר אם הייתי שם הייתי בודק בעדים עד שיהיו מוכחשים שודאי בדקו הב"ד כל הצורך אבל אם יכול לשנות שומעין לו אף על פי שהיה בעיר וי"א שאם לא היה בעיר דאמרינן שיוכל לתובעו יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין.
כז ב' שהלוו או הפקידו לא' ובא א' מהם ליטול חלקו או ליטול הכל נתבאר בסוף סי' ע"ז וכן שותפין שלוה א' מהן לצורך השותפות אם חבירו חייב לשלם ע"ל ג"כ סי' ע"ז סעיף ב' ואם א' לוה משניהם בשטר א' ונכתב בשם האח' יתבאר בסימן זה.
כח שנים שהם שותפין בחוב א' שחייב להם גוי וגבה אחד מהם מקצתו סתם ורוצה לעכבו לעצמו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מן הגוי אין שומעין לו דמיד שקבלו בסתמא מן הגוי לצורך השותפות קבלו וזכה חבירו בחלקו. ואם השר כעס על א' מן השותפין ויש להם חוב תחת ממשלתו ואמר השר להשני שאין לו כעס עליו חלקך אסייע שיפרעו לך ובחל' האחר לא אסייע אם אמר זה לעצמי אני מציל הציל לעצמו וה"ה אם שנים יש להם חוב מקולקל וצריך ליתן שוחד להצילו והאחר אינו רוצה ליתן יכול חבירו לומר אני אוציא שוחד בעד חלקי ואציל לעצמי וכן אם הגוי אלם וא' פייסו בדברים ליתן לו חלקו אם אמר לעצמי אני מציל הרי הוא שלו לבד וכן בכל מקום דאיכא פסידא יכול א' לחלוק בלא דעת חבירו ולהציל לעצמו וע"ל סי' קפ"א סעיף ב'.
כט שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפות ואמר אחד אותם שיש בהם סי' שלי הם שלי והאחר אומר אשתקד היו אותם חביות שלך ועכשיו הם שלי שנפלו לחלקי נאמן בשבועת היסת כיון שהם בידו.
ל ראובן ושמעון שנשתתפו ונטל א' מהם מהממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דשותפין שלוחים זה לזה וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון ממון בתורת עסקא ונתן שמעון מהממון ללוי בעסק שמשביע ראובן ללוי שבועת השותפין דהא הוא מרי דנכסי לבדו וזה שלוחו ואם שמעון השביע ללוי שוב אין ראובן יכול להשביעו בעד ממון זה דשבועה לא' שבועה למאה ואפילו פטר ראובן את שמעון משבועה לא נפטר בזה לוי מראובן וכן אם יפטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן יכול להשביע את לוי דלאו כל כמיניה דשמעון לפטור את לוי משבועת ממונו של ראובן אא"כ פטר ראובן את שמעון ואת באי כחו דלוי בא מכח שמעון.
לא שנים שלוו מאחד הם ערבים זה לזה והלכך אם מת א' מהם או העני או כפר א' והודה א' אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו של חבירו דנוגע הוא וכן מי שהודה לאחד מן השותפין או פרע לא' מהם כאלו הודה ופרע לשותפו שכל א' הוא בעל דבר בעד הכל.
לב אם טען א' מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחבירו והוא דבר שאינו מחייב עצמו בכל בהודאתו לא גרע מעד אחד לחייב שותפו שבועה דאוריית' דהא אינו נוגע.
לג שני שותפין שמת א' מהם ולא נשבע או שאחד מהם חשוד ישבע האחר.
לד א' שלוה מב' בשטר א' אם בא א' מהם ותבע החוב כולו חייב לשלם לו על הדרך שנתבאר בסי' ע"ז ואם נכתב השטר בשם א' ובא זה שנכתב על שמו ותבע הכל חייב פורעו לפיכך אם אותו שלא נכתב על שמו תובע אפי' מקצת אין שומעין לו.
לה ב' אחים או ג' שיש להם דין עם אחר אינו יכו' לומר יבא א' מכם ויטעון בעד כולכם שאין רוצה לסמוך בשלו על טענת חבירו.
לו שנים שיש להם חוב בשותפות אצל גוי ופרע קצת ומעכב השאר מפני שאומר שאחד מהם חייב לו כנגדו והלה כופר ההפסד על שניהם ואין אותו שאומר הגוי שהוא חייב לו צריך שבועה אלא חרם שאינו חייב לו כלום שהרי אין לחבירו עליו אלא טענת שמא שאין הגוי נאמן כנגדו דסתם גוי אנס הוא אבל חרם מיהא בעי אבל אם היה החייב ישראל הרי אותו ישראל צריך לישבע שבועת היסת במגו דפרע או להד"ם ומביא את זה ג"כ לידי שבועה כנגד שותפו.
לז ראובן ושמעון שותפין והלך ראובן ונשאר שמעון מתעסק וקנה בגדים מסוחר גוי ומכרם ליהודים ויצא היהודי לסוחר שיתן לו המעות לזמן פלוני והוצרך שמעון לעשות שטר עליו לסוחר שאם לא יפרע היהודי הקונה לסוחר לזמן זה שיפרע לו הוא ואח"כ חלקו ראובן ושמעון השותפות שביניהם ובקש שמעון מראובן שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יפרע היהודי לסוחר ויצטרך הוא לפורעו שיפרע לו חלקו מכל מה שיפרע הוא לגוי ומכל שוחד והוצאה שיצטרך הוא להשחיד או להוציא על זה וראובן אומר שאינו רוצה לעשות לו שטר על עצמו אלא כשיבא הפסד לשמעון בעניין זה או יתבע לו לדין ויעשה מה שיצוה עליו הדיין הדין עם שמעון וחייב ראובן לעשות שטר לשמעון על הכל שהרי אלו היה ראובן מתחלה אצל המכר היה צריך לעשות גם הוא שטר עליו עם שמעון אלא משום שלא היה שם הוצרך שמעון לבדו לתת לו שטר עליו לצורך השותפות וטובתו לפיכך חייב ראובן לעשות שטר לשמעון שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לגוי ויצטרך שמעון לפרוע לגוי שיפרע ראובן חלקו מכל מה שיברר בעדים שיוציא על עסק זה בהצאות ובשוחד.
לח ואם תבע שמעון מראובן ואמר שבעוד שהיו שותפות קנה שמעון סחורה מגוים ונשא ונתן עמהם וטעו כנגדו בחשבון ונתן דמי כל הטעות לתוך השותפות וחלקוהו ועתה אומר שמעון שיירא שמא יזכרו טעותם ובקש שיעשה לו שטר עליו שאם יצרך להחזיר שיפרע בו חלקו וכן אם טענו שהיה לו משכונות של אחרים ומכרם וחלקו המעות וירא שמא יבא לו הפסד שיעשה לו שטר גם בזה שיפרע לו חלקו מהפסד שיבא לו מזה בזה אין ראובן חייב לעשות לו שטר עליו כיון שגם שמעון אין עליו שטר בזה לאחרים אלא יודה ראובן בפני עדים שמעות שסכומם כך וכך שהטעה בהם שמעון לגוי וכן דמי המשכונות שבאו לשותפות והעדים יכתבו הודאת ראובן ויחתמו עליה ויתנו ליד שמעון ותהיה בידו לזכות ולראיי' שאם יבא הגוי ויוציא המעות מיד שמעון או שיבאו בעלי המשכונות ויבא לשמעון מזה הפסד שיפרע לו חלקו. וע"ל סעיף י' בסי' זה.
לט שמעון שהוא שותף עם ראובן שלקח מעות בלא ידיעת חבירו מקרובו או מאחר להכניסו לשותפות ושיטול ריוח בכדי מעותיו ונודע הדבר לראובן שיש להם בשותפות מעות של אחרים ושתק ועתה אומר ראובן כיון שלא הודעתני בזה כשלקחת אין לי ליתן לו חלק בריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך ושמעון אומר כיון שהיינו שותפין וכל א' וא' היה לו כח לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות ולא הפסדת כלום במה שלא הודעתיך הדין עמו ויטול זה חלק ברווח כפי חלקו במעות או כמו שהתנה עמו.
מ בני כרך שקנו ספר תורה בששים דינר והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים והנשארים אומרים של' יתנו חלקו בי אם לפי מה שקנו בתחלה הדין עם הנשארים שהרי אין בה דין חלוקה שיאמר תנו לי מעותי או תנו לי חלק. ראובן ושמעון היה להם שותפות ביחד והיו להם שטרות ונתחייבו מס לקהל ולקחו הקהל השטרו' בעד מס של ראובן חייב לפרוע לשמעון חלקו ולא יוכל לומר תנכה גם מחלקך במס שמאחר שנהנה ראובן מן השטרות ופרע בהן חובו צריך לשלם לשמעון ואינו יכול לפרוע חובו של שמעון שלא ברצונו כי שמעון יהיו לו דבריו עם הקהל בעד מה שחייב להם הוא. מי שקבל מחבירו סחורה סתמא להוליכה למקום אחר ולחלק בריוח ובתוך הזמן שמוליכה זולה הסחורה בכאן מחשב דסחורה לפי שער הזול שהוזלה בעוד שמוליכה ולא כשעת קבלה כיון שלא קצב לו הסך מתחלה שאם קצב לו הסך מתחלה ומשכה הרי נתחייב בכל הסך.
מא ראובן ושמעון בקש מהם גוי להלוות לו כך וכך מעות ובקש לוי להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לגוי ארבע זקוקים וחצי ושמעון ולוי לא נתנו לו בלום עדיין ואמר הגוי להם שלא היה צריך ללות יותר והלך ראובן ואמר לשמעון ולוי אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל א' חלקו בחוב ונתן לו שמעון חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר ורוצה ראובן ליקח ב' חלקים מן הריוח לפי חלקו במעות ויורשי לוי תובעין חלקם בריוח אם כשתבעו ראובן ללוי חלקו אמר אני איני חפץ ליתן הרי נעקר משותפתם ונוטל ראובן ב' חלקים אבל אם אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לבי דינא קנה רווחא וחייב לתנו ליורשיו כיון שמתחלה הלוה לגוי ברשות כולם ועל דעת כולם שליחות דכולם עבוד אלא שהלוה לכל אחד מעותיו ונתחייב לו הלואה והחוב היה של כולם ועכשיו היא נפרע הלואת לוי הקרן מן הגוי והריוח נותן ליורשיו.
מב ראובן ושמעון שהיה להם חוב בשותפות וראובן קבל הערב לבדו ותפשו השר והוצרך ראובן לפטור הערבות והחוב הרי ראובן פטור משמעון וא"צ לשלם לו חלקו שמחל שהרי אונס הוה וע"ד כן לא נשתתף עמו לשלם לו אפי' נאנס. מג שותפין שיש להם חוב ביחד ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו חבירו יכול לעכב עליו שאין דרך לרחק השטר ממקום החוב וזה רוצה לשנות וידו על התחתונה וע"ל סעיף י"ג.
מד אחד מהשותפין שנשתמשו בסחורת השותפות בבהמתו סתם או נתנו סחורה בחנותו סתם ורוצה שכר הבהמה ושכר החנות חייבין השותפין לתת לו שכר בהמתו וחנותו תחלה מן השותפות ואח"כ יחלוקו הריוח או ההפסד.
מה אחד מהשותפין שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכור וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאות מזונותיו אין שומעין לו דאמרינן בלאו הכי הוה הולך שם והיה צריך למזונת אא"כ יש שם מנהג הולכין אחריו.
מו א' מן האחים השותפים שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראייה כיון שאינו חלוק בעיסתו ואם מת ויש להם דין עם בניו על האחים להביא ראייה שהם שלהם וטעמא ע"ל סימן מ"ב.
מז ראובן ושמעון שהיה חייב להם שר א' ממון ושמעון קבל הערבי' בלא ראובן ושמעון הלך אח"כ לדור תחת אותו השר ואינו רשאי לתובעו חובו וראובן מזהירו לגבות החוב אין שמעון חייב להקניט השר שלו כדי לגבות חובו של ראובן וגם אין לומר ילך למקום אחר לדור שמא לא יוכל להתפרנס במקום אחר כמו באותו מקום אך אם השר פוטרו ממס בעבור אותו חוב אומדים כמה מס היה לו ליתן לשנה ויתן לראובן כפי חלק שיש לו באותו החוב.
שני שותפין שקנו משי במשקל ולקחה האחד לביתו וכשבאו למוכרה חסרה מהמשקל והאחר טוען לקחנו המשי במשקל והית' אצלך יהי החסרון לך לבדך שמה שהתנינו על השכר וההפסד לא על החסרון כיווננו ישבע זה שהיתה המשי אצלו שלא שלח בו יד ושל' פשע בשמירתו ויפרע ראובן חלקו מהחסרון שגם זה הוא בכלל השכר וההפסד ראובן ושמעון שהיו שותפין והלך שמעון עם סחורת השותפות למקום אחר למוכרה ונשבה בדרך ופדאו ראובן מהאמצע ומשכה השותפות ולא היו מקפידין זה על זה ומתו שניהם יורשי ראובן נוטלים בתחלה מן השותפות כשיעור פדיון שפרה ראובן את שמעון בי לא נתחייב ראובן בפדיון שמעון חבירו אע"ג שהלך עם הסחורה של השותפות אע"פ דאחריות הסחורה עליו אחריות גופו לא קבל עליו ואע"פי שלא תבע ראובן את שמעון כל ימי חייו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ואם יש מנהג בזה ילכו אחר המנהג מיהו אם קבל עסק ותפשו השר עם שאר היהודים והוצרך לתת מן העיסקא בפדיון נפשו אם דרך העיר לתת מן העיסקא הוי כשאר מס לתת מן העיסקא וכל זה בשותפין אבל מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפש י"א שאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דה"ל על גופו כשואל שחרב כאונסין ויש חולקין ואומרים אפילו מי ששלח אחר חבירו וקבל עליו לפצותו מכל הפסד ונתפש בדרך אפ"ה פטור לפדותו דתפישה אונסא דלא שכיח הוא ואונסא דלא שכיח לא מקבל עליו בסתמא אם לא התנה בפי' וע"ל סי' קפ"ח.
מט סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לגוי אחד לשמרו ואמר שמעון לגוי שישאילהו ללוי והוליכו לוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גובה חלקו משמעון רצה גובה מלוי.
נ ראובן שאמר לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ופטר חוב שהוא של שניהם חייב לשלם לו חלקו דאעפ"י שאמר לו שיעשה בשלו כמו שהוא עושה עם שלו לא אסיק אדעתיה שיפטור אותו. ואם כופר ואומר שלא מחל ישבע ונפטר מ"מ יש לו לסייעו לקבול על הגוי.
נא אסור להשתתף עם גוי עובד ע"ז ואם עבר ונשתתף ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה דכיון שאין האיסור אפי' מגז ירה דרבנן אלא משום חסידות נהגו קצת כך במקום פסידא לא אחמור דעיקר קרא דלא ישמע על פיך לא נאמר על הגוי רק על יש אל גופיה אזהר רחמנא שלא להשמע מפיו שם ע"ז וע"ל בלבוש התכלת סי' קצ"ו ובלבוש ע"ז סי' קמ"ז
סימן קעז
שותפין שאחד מהם ירד לאומנות המלך או חלה ובו ח' סעיפים:
א אחד מן האחין השותפין שמינהו המלך גבאי או סופר שמכניס או מוציא בממון המלך וכן כל כיוצא בזה מעבודת המלך אם מחמת אביהם מינהו כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמר המלך נעמיד בנו תחתיו כדי לעשות חסד עם בניו הפרס שנוטל ובל השכר שישתכר בעבודה הוא לכל האחים ואפי' היה חכם ביותר וראוי למנותו מצד עצמו ג"כ כיון שמשו' חסדי אביו גומל עמו הוי כירושה ויש בו חלק לכל אחיו. ואם מחמת עצמו מינהו הרי זה לעצמו וה"ה להפסד שאם נטל ממנו המלך ממון מחמת שירשו מאביהם ולפי עשרם ההפסד לכולם ואם מחמת עצמו שהוא היה עשיר ונתן המלך עיניו בו מפני חכמתו וחריפותו שמתגרה בו או שנתן עיניו בממונו השכר וההפסד לעצמו וכל זה דוקא באחין שעדיין הם שותפין ולא חלקו אבל חלקו לא דמזלו של עצמו גרמה ודוקא אחין שהן שותפין שכל זמן שלא חלקו תפיסת הבית הם כאלו כולן א' ובאלו היה האב קיים אבל בשאר השותפין הכל לעצמו וי"א דה"ה בשותפין אחרים אם נטל מא' מהם בשביל כולן ההפסד והריוח לאמצע וי"א דוקא לאומנות המלך שכן דרך המלכים לעשות כן מתגמלין עם בני מי שהיה משרת נאמן להם אבל לאומנות אחרת הכל לעצמו וי"א דאפילו בעבודת המלך הוא נוטל תחלה טורח מלאכתו בכל יום כפועל.
ב חלה אחד מהם אם בפשיעה כגון שהלך בשלג בחורף או בחום בימות החמה וכיוצא בזה אם יש קצבא לרפואתו מתרפא משלו שפשע בעצמו ואם אין לה קצבה הוה כמו מזונות ומתרפא מן האמצע אבל אם חלה באונס אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע וקודם שנתפרא יכולין לומר לו חלוק עמנו ולא נרפאך מן האמצע. וי"א דבפשיעה בכל עניין אינו מתרפא מן האמצע כיון שפשע בעצמו ובחלה באונס דוקא רפואה שאין לה קצבא מתרפא מן האמצע דדמיא למזונות ורפואה שיש לה קצבא מתרפא משלו.
ג בד"א שמתרפא מן האמצע כשהוא לבדו מתעסק באומנות והשאר בטלים ונוטלין חלק בריוח אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפי' באונס מתרפא משל עצמו. ודוקא שאינן ניזונין מתפישת הבית אבל אם ניזונין מתפישת הבית וחלה באונס כל רפואה שאין לה קצבה כמזונות דמיא. אם שותף חייב לפדות חבירו ע"ל סימן קע"ו סעיף מ"ח.
ד רצה א' מן האחין השותפין לילך וללמוד תורה או אומנות אין צריכין לתת לו כל מה שצריך דודאי צריך אדם יותר כשהוא לבדו אוכל מכשהוא אוכל בשותפות ויכולין לומר אכול עמנו בשותפות כמונו וניתן לך אם לא לא ניתן לך מזונות כיצד יעשה ישומו כמה יגיע לחלקו בהוצאות כשהם ביחד וכן יתנו לו והמותר יתפרנס משלו.
ה שותף שאמר לשותפו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם פטור דלא ה"ל למצייתיה דאין שליח לדבר עבירה ואע"פ שזה נהנה מאותה גניבה כל זמן שלא חלקה עמו פטור דמצי א"ל דהתירא ניחא לי דאיסורא לא ניחא לי אף על גב דאתהני וע"ל סימן קע"ז סעיף י"ב.
סימן קעח
שותף שבקש מהמוכר שימחול לו ומחל לו ובו ג' סעיפים:
א שותפים שבקש אחד מהם מהמוכר שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאלו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פייס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו דודאי לו לבדו מוחל.
ב מי שפטרו המלך מכל מסים וארנונות אע"פי כן חייבים לפרוע. דלעניין מס כל הקהל שותפין במה שמוציאין בצרכי הציבור ובשמירתן וע"ל סימן קכ"ג. ג שותף שירד לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפי' בקמה העומדת לקצור ואפי' בשדה שאינה עשויה ליטע וכן הדין אם מתעסק בלא רשות בדבר המטלטל המשותף ואין השותף נוטל הוצאה רק כפי השבח שהשביח ואם לא השכיח כלום אינו נוטל כלום ואם מיחה השותף השני שלא לעשות כגון שבנה בניין והוא מוחה בו אם הוא דבר שאי אפשר שלא לבנות צריך חבירו ליתן לו חלקו ואם אינו צריך לבנות יכול לומר לו טול עצך ואבנך.
סימן קעט
שותפין אין להם חזקה זה על זה ובו ס"א:
א דבר הידוע שהוא משל השותפות אין לאחד חזקה בו על חבירו ואפי' נשתהה בידו זמן רב אינו יכול לומר שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה אלא בראייה משום דשותפין לא קפדי אהדדי אפילו הוא שוהה הרבה בבית חבירו ולא מבעיא במילתא דידוע לתרווייהו שוה בשוה אלא אפילו דלא ידיע לתרווייהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי איתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו עיסקא ולא ידיע במה אייתי כל חד ולבתר הכי נפיק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתי דידי ותילתא דחברי לא מהימן אלא פלגי ליה בשוה והוא דלא מצי למטען להד"ם או החזרתיו לך כגון דחזו ליה סהדי תחות ידיה וידע' דההיא עיסקא הוא דזבני תרווייהו. ודוקא קודם חלוקה אבל לאחר שחלקו יש להם חזקה זה על זה דתלינן דנפל לחלקו וע"ל סימן קמ"ט.
סימן קפ
א שותפין בחצר שנדרו הנאה זה מזה נתבאר דינו בלבוש עטרת זהב סימן רכ"ו.
סימן קפא
שיירא שעמד עליה גייס והציל אחד מהם ובו ג' סעיפים.
א שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל מידם ועמד א' מהם והציל אפילו בסתם שלא אמר לעצמי אני מציל ואפילו דבר הניצול אינו שלו מה שהציל הוא לעצמו שכבר נתייאשו הבעלים ממנו ונעשה הפקר וכל הקודם בו זכה ואם יכולים הם להציל וקדם א' מהם והציל אע"פי שאמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע כלומר וכל מי שמכיר את שלו יבא ויטלנו שהרי הם עצמם היו יכולים להציל ובשביל שקדם הוא לא זכה בכלום בשביל זה ואם היו יכולין להציל ע"י הדחק כל המציל סתם הציל לאמצע כלומר ויבא כל א' ויטול את שלו אבל אם אמר לעצמי אני מציל מה שהציל הוא שלו שכיון ששמעו שהוא אומר לעצמי אני מציל היה להם לדחוק עצמם ולהציל וכיון שישבו ולא הצילו הרי נתייאשו מן הכל ונעשה הפקר וזכה זה למה שהציל.
היו שני שותפין ביניהם והציל א' מהם את של השותפות בין היה חבירו יכול להציל בין לא היה יכול להציל מה שהציל הציל לאמצע דאע"פי דחבירו לא היה יכול להציל אורחיה דשותף למיטרח אכולי' עיסק' וכיון שהציל ולא אמר כלום ודאי דעתו להציל לצור' השותפות היה והרי הוא לאמצע אבל אם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חולק שותפתו בדבדיו אלו ובכגון דא במקום דאיכא פסידא שותף חולק שלא מדעת חבירו ומה שהציל הציל לעצמו והרי הוא שלו כל מה שיגיע לחלקו אבל אם הציל יותר ממה שיגיע לחלקו אם היה חבירו יכול להציל הרי לא נתייאש והמותר הוא של חבירו ואם לא היה יכול להציל הרי נתייאש והכל שלו וע"ל סי' קע"ו סעיף י"ח ואם לא שמעו עדים שאמר לעצמי אני מציל והוא טוען שאמר שהציל לעצמו נשבע על כך ומחזיקו לעצמו.
ג וכן השוכר את הפועל להציל אם הציל סתם כל מה שיציל הרי הוא לשוכר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי הוא בדבריו אלו וחוזר משכירותו וק"ל דפועל חוזר בו אפי' בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכל מה שיציל אחר שאמר כן הרי הוא שלו.