אור ברסלב

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות מצרנות

הלכות חלוקת שותפות קרקע

סימן קעה

אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא ובו ס"ג סעיפים:

א לא היו כל האחין בכאן ואותו שלפנינו מבק' לחלוק מקבץ שלשה שבקיאים בשומא וחולק בפניהם אפילו הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ובקיאים בשומא ואם חלק בפחות מג' לא עשה כלום ואם היו מעות וכולם מטבע אחת ושוים אין צריך שלשה אלא שני' לראייה בעלמא וכן אם היו הנכסים מופקדים ביד א' ובאו מקצת האחין נותנין להם חלקן בדרך הנזכר.

ב ואם אחר שחלק זה בפני שלשה שלא בפני אחיו בא אחיו ואמר אותו החלק שנטלת שוה בעיני יותר ואני אוסיף דמים יותר ממה ששמתם אותו שומעין לו לבטל החלוקה אבל אם בא לבטל החלוקה בלא טענה ולומר יפיל גורל, אחר אין שומעין לו כיון שנעשית בפני שלשה.

ג שני אחים שחלקו ואח"כ בא אח א' שלא היו יודעים בו בטלה החלוקה ואפילו שהיו להם שלשה שדות ונטל כל א' מהם אחת והשלישית חלקוה בניהם וכשבא האחד השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל א' מהם בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה ויפילו גורל אח' לכולם ואפילו נתרצה האח השלישי ליטול מהם מזה מעט ומזה מעט בלא גורל אפי' הכי יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיה בטעות.

ד וכן אם בא ב"ח של אביהם וגבה חובו מחלקו של א' מהם כגון שעשאו אפותיקי בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת.

ה אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר שאר השותפין או האחין מסלקין ללוקח שהם קרובים יותר לקנות קרקע זו מאחרים שהרי כל זמן שלא חלקו יש להם חלק בגוף השדה וכתיב ועשית הישר והטוב בעיני ה' וזה הוא ישר וטוב בעיניו ית' דהואיל ויש להשותפין או האחין חלק בקרקע זו בבר שיהא הוא קודם כדי שלא יטרח לקנות במקום אחר ויהיו נכסיו חלוקים בשתי מקומות והלוקח לא נחסר בזה שימצא לקנות כמקום אחר ואפילו אם הלוקח הוא מצרן לקרקע זו השותף או האחין קודמין ומסלקין אותו הואיל ויש להם זכות בגוף הקרקע שעדיין לא חלקוה.

ו וכשם שהשותפין או האחין קודמין אפילו קודם למצרן משום הטוב והישר כן אם אין כאן אח או שותף המצרן הוא קודם לכל אדם ג"כ משום הטוב והישר שלא יטריח לקנות במקום אחר ויהיו נכסיו חלוקין בשתי מקומות והלוקח יקנה במקום אחר לפיכך המוכר קרקעו לאחר כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ויש שדה ללוי אצל השדה הנמכר לוי נותן הדמים ללוקח ומסלקו בין שמכרה ראובן עצמו או שלוחו מכרו או שמכרוה ב"ד יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ואפילו הלוקח הוא ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן הוא עם הארץ ורחוק למוכר המצרן קודם ומסלק הלוקח ואפילו אם אמר המוכר קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל אפ"ה קנה המצרן בע"כ של מוכר וזה הלוקח חשוב בשלוחו לכל דבר ואע"פ שלא הודיעו תחלה שהוא קנה אותו ועדי הקניין של לוקח זה יכתבו השטר בשם הטצרן ואין צריכין קניין אחר שהרי זה היה כשלוחו וכן אם הוקרה צריך ליתנה לו כמו שקנאה וכן אם הוזלה וחפ' בה המצרן צריך ליקח אותה כמו שקנאה ומיהו שלוחו הוא לתקן ולא לקלקל דא"ל לתקוני שדרתיך לפיכך אם תקן בה או השביחה ה"ל כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה ואי תקנה בתר דתבעיה ה"ל כיורד שלא ברשות שהרי ידע שהמצרן חפ' בה ולמה תקנה שלא ברשותו ואם עקר ממנה נטיעות או קלקל מנכה לו מן הדמים מה שקלקל ואפילו קלקל קודם שבא המצרן דהא לא לעוותיה הוי שליח כמו שאמרנו ואם אכל הפירות אותן שאכל אחר שבא המצרן והבי' מעות לסלקו צריך לשלם ושאכל קודם אינו צריך לשלם לו דשלו אכל ואם לזה הלוקח קודם שבא המצרן אין שיעבוד הבעל חוב חל עליו דלא שלו היה כי לא היה רק בשליח ואין הב"ח טורף מהמצרן.

ז קנאה הלוקח במנה והיא שוה מאתים אם היה נותנה כן לכל אדם כגון שמוכר מחמת דוחק לא יתן לו המצרן אלא מנה שהרי גם לו היה מוכרה כן ואם לא היה נותנה כן לאחר צריך ליתן לו מאתים ואם טען הלוקח שלא היה נותנ' כן לאחר והמצרן אומר שהיה נותנה כן גם לאחר על המצרן להביא ראייה דלכ"ע הוא מוזול ומזבין ולא אמרינן סוף סוף ארע' למקי בידיה דמצרן קיימא ועל הלוקח להביא ראייה שהוא כמו מוצי' דהכא ודאי ארעא ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינה אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאת לרשותו ומספיקא לא מפקינן מיניה לפיכך על המצרן להביא ראייה.

ח אם הרויח המוכר זמן הפרעון ללוקח אין בו משום דינא דבר מצרא אלא אם כן המצרן רוצה לפרוע מיד שיכול המוכר לומר למצרן לך אינני מוכר בהמתנה שחבירך נוח לי יותר ממך ואיני רוצה בחובך ואם אין המוכר מקפיד ורוצה להמתין גם למצרן יש בו משום דינא דבר מצרא.

ט קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה לא אמרינן כיון ששלוחו הוא לתקוני שדריה ולא לעוותיה ואין כאן שליחות ויתבטל המכר שאין זה עוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפ' בו ואין וה בשליחות ממש שיפסיד השליח שפשע שאין זה הישר והטוב שיפסיד חלוקת והוא קנאה לעצמו לפי' אם חפץ בה המצרן צריך לתת מאתים ואם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפ' ונוטל מאתים ואם היו שם עדים שנתן מאתים והמצרן טוען שהיתה אמנה בינו ובין המוכר והוא אומר שיודע בודאי שלא לקחו ממנו אלא במנה נותן לו הדמים כפי מה שעדים מעידים ומסלקו ומשביעו שלקחו במאתים ונפטרו ואם לא טען ודאי הרי הוא טענת ספק ואין לו עליו אלא חרם. גבאה בחובו יש בה ג"כ דינא דבר מצרא ואינו צריך ליתן רק כפי שישומו ב"ד את הקרקע אע"פ שהחוב היה יותר ואע"ג דאמרי' שויא מאה וזבנוה במאתים צריך ליתן מאתים זהו אם קנאה במעות בעין אבל כאן שנטלו בחובו אמרינן שלא היה החוב שוה יותר ממה שישומו ב"ד הקרקע.

י היה תנאי ביניהם במכר זה בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו דתנאים ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה עילה כלל ואחד כך יסלק אותו בעל כרחו.

יא היו לשדה הנמכר ארבע מצרנים מארבע רוחותיו יד כולם שוה בה ויחלקוהו באלכסון כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו כזה ואם היו המצרנים חמשה כגון שהיה שלש משלש רוחותיו וברוח הד' שנים אותם השנים חשובים כאחד ונוטלין בין שניהם חלק אחד כאחד מהחלקים שנוטלין השלשה בד"א כשבאו באחד אם קדם אחד מהם וסלק ללוקח זכה בה הוא לבדו ואפילו היו המצרנים הרבה והיה בהם מי שאינו מצרן אלא בחלק קטן מאד אם קדם הוא וסלק ללוקח או קדם וקנאה זכה בה מיהו לכתחלה ימכור לכולם ביחד ויש חולקין משום דהמוכר עצמו לאו בר ועשית הישר והטוב הוא כדומה שהוא אינו מצווה על זה משים הישר והטוב שהוא עושה מה שלבו חפ' אלא שהלוקחים מוזהרים משום הישר והטוב באו מקצת המצרנים וקצת' אינם בכאן אלו שבכאן מסלקין ללוקח והוא שלהם לבדם ואם קדם אחד מהם לקנות והאחרים טוענין שגם הם רצו לקנותו רק שזה גרם להם להזיק' והיה בידו לעשותו ויש להם עדים על כך בשאר אונסין יכולין לסלקו מחלקו. וע"ל סי' זה סעיף ל"ג.

יב היו הרבה שותפין לרוח אחד לשדה הנמכרת כל א' ואחד יכול לסלק ללוקח ואם קדם אחד מהם וסלקו זכה ואין שאר השותפין יכולין לערער ולא עוד אלא אפילו היה מצד אחד לשדה הנמכר' שדה משותף בין שנים ומצד אחד אצלה שדה של אדם אחד וקנאה אחד מהשותפין בשדה שאצל השדה הנמכרת אין בעל השדה שבצד אחד יכול לומר לאותו שקנאה אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול חלקך לצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה וכיון שקדם זכה וה"ה שאם קנאה איניש דעלמא שאחד מהמצרנים יכול לסלקו אע"פ שיש לו שותף ואין הלוקח יכול לומר שמא יפול חלקך מצד אחר וכן אם השדה הנמכרת של שנים ומכר אחד מהם חלקו לאחר המצרן מסלקו ואין הלוקח יכול לומר כיון שאין החלק שקניתי מסויים שמא יפול חלקי מצר אחר שאינו מצד השדה שלך דהא בכל השדה יש לו חלק.

יג אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן הא' אינו יבול לסלקו אלא אם כן מסלקו מכולה או מניחו בכולה ודוקא בשדה אחת שהיתה משותפת בין שני אנשים אבל לקח שתי שדות משני בני אדם מסלק איזה מהם שירצה ומניח לו השני אפל המוכר קרקע לשנים יכול המצרן לסלק לשניהם או לסלק הא' ולהניח האחר.

יד בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות שאם יש לה קרקע מנכסי מלוג ובאו למכור קרקע שאצלו יכול הבעל לסלק הלוקח אפילו אם קנו מידה שמחלה ללוקח אינו כלום שאין לה כח למחול והבעל יכול לסלקו עמדה היא וסלקה ללוקח וכן העבד שהו' נושא ונותן בנכסי אדוניו וסילק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהם ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוק' ויחזיר הדמים.

טו המצרן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסלקו מכר השדה שיש לו על המיצר איבד זכותו וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למיצר.

טז מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו אע"פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות שלא נתן לו רשות למכור אלא לאחרים וכשמכר לאחדים אינו יכול לסלק הלוקח שהרי הוא מכרו לו ואין לך מחילה גדולה מזו וכן מי שחתם ע שטר המכירה בעד הוי מחילה ואינו יכול לסלק ללוקח.

יז מת הלוק' קודם שסילקו המצרן י"א שאינו יכול לסל' ליורש דלא אמרינן השר והטוב אלא גבי לוקח והיורש מן השמים זיכוהו לו ויש חולקין.

יח וכן אם נתן הלוקח הקרקע במתנה לאחר שלא באחריות י"א אין המצרן יכול לסלקו דליכא משום והישר והטוב אלא בלוקח והוא שלא יהא רמאות בדבר וגם מכאן יש חולקין ואתרווייהו קאי אמת הלוקח ואנתן הלוקח כו' כתב מורי מהרמא"י ז"ל דנ"ל עיקר בדברי החולקין וטעמא משום דלא עדיף היורש והמקבל מתנה מגברא דאתו מחמתי' וכ"ש אם נתנה לאחר באחריות שהמצרן מסלקו ולא דמי להא דאמרי' גבי שומ' דהדר' משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שם אורת' יהבה במתנה לא הדר' דהתם קמא אדעתא דזוזי נח נחית בה וכי פרעיה ליה זוזי הדרא משום הישר והטוב אבל הני אדעת' דארע' נחית וליכ' עלייהו משום ועשית הישר והטוב אבל הבא קמא ובתרא כי הדדי ננהו ואמרינן לה לא עדיפת מגבר' דאתית מחמתיה.

יט מכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכן אם מכרה היורש או המקבל מתנה אפילו למ"ד דליורש ולמקבל מתנה אין מסלקין ללוקח שלהן מסלקין דגם לגביה אית ביה משום הישר והטוב.

כ טרפה בעל חוב בחובו המצרן מסלקו בין ששמוה לו ב"ד בחובו בין שהגבהו מדעתו ואם ירצה הנטרף לתת הדמים שהיו עליו בחובו הו' קודם ותחזור לו שדהו לעולם דשומא הדר' לעולם.

כא ב"ח של המוכר שטרף מהמצרן יש מי שאומר שהמצרן חוזר ונוטל מעותיו מן הלוקח שנטל הו' ממנו והלוקח חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות ויש מי שאומר שאין דין המצרן כלל עם הלוקח דהא אמרינן שהוא אינו אלא כשלוחו אל' המצרן דינו עם המוכר וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל עיקר.

כב יש מי שאומר דמצרן לא יכול לאחותי' איניש אחרינ' בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדינ' דבר מצר' אל' היכ' דאקני ליה בארע' קדמית' דאית ליה כבר דקא תבע מחמתיה ואי לא לא מצי לאחותי ומיהו ה"מ לאפוקי מיניה דלוקח הוא דל' מפקינן אבל למיהוי בדוכתיה דבר מצר' לאיזמוני זוזי ללוקח בזימניה דל' יפקא מצרנותיה דבר מצראה אפילו שדרונהו ע"י שליח שעשו בעדים בדוכתיה קאי.

כג כבר אמרנו פעמים דדינ' דבר מצד' אינו אל' תקנ' חכמים משום ועשית הטוב והישר הואיל והו' רוצה למכור טוב וישר הו' שיקנה המצרן קודם לאדם אחר לפיכך אם יש שום הפסד למוכר לא תקנו של' תקנו למצרן דבר שהו' הפסד למוכר כיצד כגון אם הביאו המצרן והלוקח כל אחד מעותיו אם היו של לוקח טובים במשקלם או היו חריפין לצאת יותר בהוצאה בטל זכות המצרן וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין ושל מצרן צרורין ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחו עד שיבאו בעליהם ויעמדו על המניין וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בבעין מעותיו וכן כל כיוצ' בזה שיכול להיות פסידא למוכר מחמת עיכוב ממונו בטל דינ' דבר מצר' דאין בזה הישר והטוב לאפסודי למוכר.

כד החליף חצר בחצר או בשדה או בכרם או איפכא כיון שהו' קרקע בקרקע אין בו דין בעל המצר דמה יתן לו דמצה למוכר אם מעות יכול לומר קרקע ניחא לי טפי ואם קרקע אחרת יכול לומר אנא בהא קרקע ניחא לי טפי דבהא יש במה בני אדם שחפצים בקרקע שבמקום פלוני טפי משבמקום אחר לפיכך בטל בזה דינ' דבר מיצר' וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל להורות אבל אם החליף חצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי אותם המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו בדמים ואינו יכול לומר תן לי כמו שהעליתי' לי שאיפשר שערמה היא זאת שלכך העלה אותה כל כך כדי לשומא עליו יותר מדמיהם כדי לבטל דין המיצר הערמה היא זו ואינה מועלת כלום וגם אין בזה הפסד למוכר היכא דמסלקו קודם שלקח הבהמה דבהמה ומטלטלין שכיחי לקנות למי שיש לו מעות ויקנה כמו שירצה וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיין שהוא ערמה אינו מבטל כח המצרן.

כה אמר המצרן אטרח ואביא מעות לא נטרינן ליה ואיבד זכותו שיש בה הפסד למוכר ואם אמר אלך ואביא מעות אם הוא אמוד שיש לו ממתינין לו עד שילך ויבי' ואם אינו אמוד אין שומעין לו ויש מי שאומר דאי מקמי דאתו לב"ד או לגבי מוכר לא חוה ידע בהני זביני א"נ ידע בהני זביני ולא הוה ידע בסכום דמיה כי אמר איזיל ואייתי זוזי אע"ג דלא אמוד נטרינן ליה ודוקא שיעור דאזיל ואייתי מיגו ביתיה אבל טפי לא נטרינן ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה וכן בכל דבר שיש לחוש לערמ' לדחות בן המיצר מחרימין על כך.

כו היה רוצה הלוקח לקנות לבנות לה בתים ובן המצר רוצה לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו דנטיעה עדיפא מבתי.

כז היה דבר מפסיק בין שדה הנמכרת ובין המצרן כגון סלע או גומא או רכב דקלים וכיוצא בזה אם יכול להכניס אפי' תלם אחד בתוך דבר המפסיק לערב שתי השדות עד שיכולין להיות נחשבים לשדה אחת הרי זה חשוב בר מצרא ויכול לסלקו ואם לאו לא קרי בר מצרא ואינו יכול לסלק את הלוקח.

כח מכר לו לו קרקע מעט באמצע שדהו ואח"כ מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע דהשתא הוה ליה הוא בעצמו בר מצרא לקרקע זו שקנה ע"י אותו המעט שקנה בבר וטוען הבר מיצרא דמתחלה כשמכר לו אותו המעט היתה ערמה כדי שאחר בך ימכור לו זו ולא יוכל הבר מצר לסלקו רואין אם אותה המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר עכשיו הרי היא היתה ראויה לימכור בפני עצמ' ואין כאן הערמה לפיכך זכה הלוקח גם באחרונה ואין בן המיצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן מצר הוא מפני אותו המעט שקנה באמצו ואם אותו מעט שקנה באמצע היא כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו ה"ז מעדים ובן המיצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף. וכן אם נתן לו מעט קרקע במתנה רואין אם מכר לו אח"כ כ"כ ביוקר עד שהבליע המתנה הרי העדים ויוכל בן המצר לסלקו.

כט בא הלוקח ונמלך בבן המצר ואמר ליה הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו האלך ואקח ממנו ואמר לו לך וקח לא ביטל זכותו שיכול לסלקו אחר שיקנה שיכול לומר לו משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמי' הראוייה לה שאם באתי אני אצל הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי לכך אמרתי לך לקנותה להעמידה על דמים הראויי' ולא איבד זכותו אלא אם כן קנו מידו וכי קנו מידו מיהו מהני אע"ג דדומה קצת לקניין דברים חשבינן לבר מצרא כאילו יש לו קניין קצת בגופו של קרקע ואותו זכות הוא מסלק בקניין ולא הוי קניין דברים ויש מי שאומר שאם אמר בפני עדים הוו עלי עדים שנסתלקתי אין צריך יותר שרוצה לומר נסתלקתי בדין בקניין והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואם אמר הלוקח למצרן לקנות והוא אמר לא בעינ' ליה י"א דזכה הלוקח מיד דהא הלוקח לא הוי אלא כשלוחו ואינו נעשה שלוחו בעל כרחו דהא אמר לא בעינא ליה.

ל בד"א שצריך קניין כשמחל לו קודם שקנאו שעדיין אינו ברשותו לזכות בו אבל אם מחל לו זכותו אחר שקנאו כגון שבא שאר הסייע אותו או שכרו ממנו או שראוהו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה בו ולא ערער אע"פ שהוא בתוך זמן הראוי לסילוק הרי זה מחל ומיד שמחל זכה בו זה שהוא ברשותו ושוב אינו יכול לסלקו.

לא נמלך המוכר בבן המצר למוכרו לו באותם דמים ואמר ליה זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למיקני מיניה שהרי השדה הוא ביד המוכר ומיד שאמר לו לא בעינא ליה זכה לעצמו לעשות בו מה שירצה.

לב וכיון דטעמא דדינא דבר מצרא אינו אלא משום הטוב והישר אין לנו ליפות כחו להמתין לו לסלקו אימת שירצה שאם אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע מחבירו לעולם שיאמר הלוקח לאחר כמה שנים תצא ממנו לכך אמרו ז"ל שאין נותנין לו זמן מרובה אלא אם ישהה אחר שקנאה הלוקח שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו בדין ולא תבעו הוי כמו מחיל' ואבד זכותו ואם היה אנוס לא אבד זכותו וכן אם שתק מחמת שטעה לא אבד זכותו ומיהו דוקא ששהה משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע אבל אם לקחה בצנעא לא אבד זכותו אפילו שהה הרבה עד שיתפרסם הדבר וישהה אחר כך מלתובעו בדין.

לג אם יש עדים שזה איימו לבן המיצר בדבר שיש בידו להזיקו שלא יערער על המקח כשיסור האונס יכול לסלקו.

לד היה בן המיצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקע שיאמר הקונה לאחר כמה שנים תצא מידי וי"א דמ"מ לכתחלה ילך המוכר לפני ב"ד שיודיעו לאוהבו או קרובי המצרן והם יודיעו לו אם רוצה לקנות.

לה היו המצרנים רבים ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקניין יכולין האחרים לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום אותו המצרן קאי הואיל ומכר לו זכותו ויהיה זה כא' מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו שהרי לית ליה למצרן זבותו בהאי ארעא אלא הזכות שתקנו לו חכמים משום הטוב והישר הוא שמכר וסילק עצמו ממנה ולא מהני הך קניין לגבי מצרני אחריני.

לו מכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה שדה כיון שקנה כל נכסיו ביחד וטעמא כבר ידעת שלא תקנו חכמים דינא דבר מצרא ולעשות הטוב והישר במקום שהוא רע למוכר וזה הלוקח אם יסלקוהו משדה זו ימשוך ידו גם מן האחרים שלא לקנות אותם והרי יפסיד המוכר ואפילו אם יאמר המצרן אני אקח ג"כ כל הנכסים בכל מקום שהן אין שומעין לו לפי שאין זה דבר מצוי שיתרצו המצרנים ליקח כל הנכסים ביחד ואם היו מתקנין דינא דבר מצרא כשירצה המצרן ליקח כולם היו בכל פעם כשימכור אחד כל נכסיו צריכין להודיע למצרן אם ירצה ליקח כול' ובין כך ובין כך ימלך הלוקח ושמא גם המצרן לא ירצה ליקח כלום ויבא המוכר לידי הפסד לכך לא תקנו בכה"ג בשמוכר כל נכסיו כלל דינא דבר מצרא.

לז מכרה לבעלים הראשונים שקנאם הוא מהם אין המצר יכול לסלקו דיותר טוב וישר הוא שתחזור הקרקע לבעלים הראשונים משתבא ליד איש נכרי ואע"פ שהוא בן המצר וה"ה אם מכרה לבן אותו שקנאה הוא ממנו שאין המצרן יכול לסלקו מהאי טעמא גופא ויש חולקין בזה שאין הבן כאביו בזה מ"מ לא תקנו חז"ל שיהיו הבעלים הראשונים קודמים מפני שהוא מילת' דלא שכיח שיקנו בעלים הראשונים לפיכך לא תקנו בה דבר אלא בבר מצר' לפיכך אפילו אם באו בעלים הראשונים והמצרן יחד ליקח המצרן קודם ואפילו אם בא אדם אחר ליקח אפילו לכתחלה אין הבעלים הראשונים יכולין לעכב ודוקא שמכרה הלוקח הראשון למי שמכרה לו אין המצרן יכול לסלקו אבל אם מכר ראובן לשמעון ושמעון ללוי וחזר לוי ומכרה לראובן המצרן יכול לסלקו.

לח הקונה מן הגוי אין המצרן יכול לסלקו דאדרבה הוא יאמר למצרן דטבא לך עבדי לך שהברדתי ארי ממצרך הקונה בית מישראל שבצד אחד יש ישראל ובצד השני יש גוי י"א שאין המצרן שבצד השני יכול לסלוקיה דא"ל אדרבה אני מגן לך מן הגוי והוי כמו מבריח ארי ממצרך וי"א שאין לסמוך על זה אא"כ יש צד אחר טעם לדבר שאין לסלקו אע"ג דאותו דבר ג"כ אינו בדור ב"כ אליבא דהלכתא מ"מ מצרפינן להו. לט מכרה לגוי גוי לאו בר דינא דבר מצרא הוא כלומר אין הישר והטוב מוטל על המכר רק על הלוקח והכא הוא גני ולא בר הכי הוא ולא מחייבים המוכר לסלקו,

מ מיהו כל המוכר ביתו לגוי או שוכר לו משמתין אותו משום דארבעי' אדי אמיצרא דשכניו ולא משום דינא דבר מצרא אלא אפילו אינם מבקשין השכנים ליקח אותו משמתינן ליה עד שיקבל עליו כל אונם שיב' מהגוי עד שינהוג הגוי עם בן המיצר שלו בדיני ישראל בכל דבר ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל חייב המוכר לשלם ודוקא דשמתוהו תחלה חייב לשלם אבל אם לא שמתוהו ואירע אונס לישראל שכנו מן הגוי י"א דפטור לשלם וכתב מודי ז"ל וכן נ"ל עיקר שאינו אלא גרמא בניזקין דפטור וכששמתוהו ובא היז' מחמת שכונת הגוי לישראל שכנו בחיי המוכר ומת חייב הבן לשלם ממה שירש מאביו אבל אם לא בא ההיזק אלא לאחר מיתת האב יש מי שאומר שלא קנסו בנו אחריו.

מא בד"א דשמתינן ליה כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן הגוי אבל אינו מחוייב למוכרה או לשוכרה לישראל בפחות ואי חזינן שהגוי מכוין לקנות או לשכור במצר ישראל כדי להשחית נחלת ישראל הכל לפי ראות הדיין.

מב המוכר שדה רע כדי לקנות בדמים שדה יפה או שמכר במקום רחוק כדי לקנות במקום קרוב אין בו משום דינא דבר מיצרא דזה הפסד למוכר הוא שמא בנתיים שיודע למצרן יקנה אחר אותו שדה שהוא רוצה לקנות.

מג המוכר כדי לפרוע מס המלך או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות וי"א דה"ה למזונות עצמו אין בו משום דין בן המצר וטעמא משום דכל אלו הם טרודים ופחוזים שצריך להם פתאום שהמלך לא ימתין וכן משום בזיון המת מבהילין וכן לצורך מזונות קשה להמתין ואם תאמר שיהא בהן דינ' דבר מצרא יהיה פסידא דמוכר שלא יוכל למצא לוקח שמתיירא לומר מה אטרח ואקח ויבא בן המצר ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין לכך לא תקנו באלו דינא דבר מצרא. ואפילו כשלוה לצורך אח' מאלו ומוכר אחר כך כדי לפרוע למלוה לא תקנו בו דינא דבר מצרא כדי שיקפצו להם מלוין לצורך אלו ואפילו לכתחלה כשבאים לקנות בן המצר והמלוה י"א כל הקודם זכה וי"א דאז המצרן קודם.

מד טען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר ובעל המצר אומר שקר אתה טוען כדי לבטל זכותו על בעל המיצר להביא ראייה ואם לא הביא ראייה ישבע הלוקח היסת וטעמא ע"ל סעיף ז'.

מה ואפילו היה בדבר ספק הלוקח מיקרי מוחזק ואינו מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המיצר לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו שבשבילו אתה טוען שאתה בן המיצר או ארים אתה לשדה זו או שוכר או ממשכן צריך בעל המיצר להביא ראייה שהוא בעל המיצר ושקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה וה"ה במקום שהפוסקין מחולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק מיהו לכתחלה יש למכור למצרן

מו סלקיה מצרן ללוקח ואח"כ נודע ששדה זו לא היתה של מצרן יד הלוקח על העליונה דהמצרן איהו דאפסיד אנפשיה דה' הוא ידע שאינו המצרן בדין ולא הוה ליה לסלוקיה לפיכך אם רצה הלוקח מחזיק במעותיו רצה מחזירן למצרן וחוזר למקצתו וחייב המצרן לשלם לו בל הפירות שאוכל ואם הנגזל שבא הקרקע עתה לידו רוצה לסלק הלוקח משום דינא דבר מצרא חזינן אי ידע דזבניה והיה יכול לסלוקיה בעידנא דסלקיה גזלנ' ולא סלקיה תו לא יכול לסלוקי ואי לא ידע ביה מקמי הכי אע"פ דאתידע ליה לבתר דסלקיה גזלנא ללוקח לא א בטלה מצרנותיה בהכי.

מז המוכר לאשה או יתומים קטנים אין בו משום דינא דבר מצרא לפי שאין דרך האשה לחזור ולקנות וכן היתומים אינם יכולים לחזור וטוב וישר הוא למכור להם אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בה משום בר מצרא. מכר לטומטום ואנדרוגינוס אין המצרן יכול לסלק אותם לפי שהם ספק אשה והמצרן עליו להביא ראייה שאינה אשה. ודוקא אשה שידוע שיש לה נכסים ידועים בלא בעלה או אלמנה שאין לחוש שמערמת כדי לבטל כח המצרן אכל סתם אשה דמסתמא לבעלה היא קונה ומערמת לומר לעצמה היא קונה יש בה דינא דבר מצרא. ואם ידוע שקנתה היא ובעלה ביחד אין יכולין לסלק משדה זה אפילו הבעל דבקל המצרן נדחה כיון שאיש אלא משום הטוב והישר הקונה מן האשה י"א דלית ביה משום דינא דבר מצרא כדי שיקפצו לה קונים לנכסיה ולא תצטרך לחזר על קונים ודוקא מצרן אינו יכול לסלק אשה אבל שותף עדיף ממצרן שיש לו בגוף הקרקע חלק בכל מקום כל זמן שלא חלקו לפיכך השותף יכול לסלקה.

מח קטן שהוא מצרן אם רואין ב"ד שזכות הוא לו לסלק הלוקח יסלקוהו או יטלו לו חלקו עם שאר המצרנים.

מט המוכר לאחד משותפין שלו אפילו אינם שותפין עמו בקרקע אלא במשא ובמתן לא תקנו בו דינא דבר מיצרא משום שהוא טובתו של מוכר שמשותף עמו במשאו ומתנו וחפץ שתשאר הקרקע ברשותו שע"י המשא ומתן שיש להם ביחד תוכל להחזיר לו לפיכך אם קנה השותף זכה ואין שאר בני המצר נוטלים עמו ואם הלוקח לית ליה ארעא ודחוק' ליה שעתו והמצרן אין צריך לה רק להרווח' יש אומרים דלית בזה משום דינא דבר מצרא ויש חולקין ומדברי מהרא"י ומהר"יו נראה בסברא זו ג"כ שאין המצרן יכול לסלקו ודוקא שהלוקח הוא מן העיר הזאת ולא יוכל למצא בית במקום אחר אבל בלאו הכי המצרן קודם לכ"ע.

נ כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר אם היה האחד מיושבי העיר והאחר הוא משכני השדה שכן העיר קודם שזה ג"כ טוב וישר הוא לחבר אהבה ואחוה ליושבי' עמו בעיר אחת שהם תדיר יחד. שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם משום כבוד תורתו שכן וקרוב שכן קודם טוב שכן קרוב קדם א' מהן וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהם בעל המצר י"א דלא מיקרי שכן אא"ב הוא חבירו ורגיל עמו אבל מה שדר אצלו אינו כלום דפעמים יש שדרים יחד ואין להם חברה וקירוב כלל ויש חולקין.

נא קרקע שיש בו בנין והקרקע של אחד והבנין של אחד אם בעל הבנין יש לו כח בקרקע להיות בניינו בו עד עולם שאף אם יפול הבנין יחזור ויבננו אז כל אחד ואחד הוא מצרן של חבירו לפיכך אם מכר אחד מהם את חלקו חבירו מסלק הלוקח ואפילו הלוקח הוא מצרן מצד אח' הוא קודם דטוב וישר הוא שישאר הבניין בקרקע והוי כמו שותף שהוא קודם למצרן אבל אם אין לו כח בקרקע להיות בניינו בו עד עולם אלא עד זמן ידוע או אם נפל שלא יוכל לחזור ולבנותו אז אם מכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל הבנין יכול לסלקו שאין לבעל הבנין כלום לקרקע אבל אם מכר בעל הבנין בעל הקרקע מסל' ללוקח כדי שישאר הבנין בקרקעו וכן הדין במי שיש לו אילנות בשדה חבירו אם יש לו חלק בגוף הקרקע שאם יבשו שיכול ליטע אחרים במקומן אז בל אחד מצרן לחבירו ואם כשיבשו לא יכול ליטע אחרים במקומן אז בעל הקרקע מעכב כדי שישארו האילנות בקרקעו.

נב וכן אם נמכר קרקע דסמוכה לזה שהקרקע לאחד והבנין או האילנות לשני בעל הקרקע קוד' לבעל הבנין והאילנות אלא אם כן יש לבעל הבנין והאילנות זכות בקרקע כמ"ש הבית והעלייה של שנים ומכר האחד ביתו למצרן אין בעל העלייה יכול לסלקו דלא מקרו שותפין זה לזה רק דינם כמצרנים.

נג בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות ואפילו לבתים אע"פ דלפעמים יש ביניהם כותלים חזקים דומי' לסלע או לרכב דקלים דסעיף כ"ז מ"מ עשויין הן לפתוח אותם לעשות פתחים מזה לזה או לחבר אות' בחצירות עד שיכולים להשתמש מזה לזה לפיכך יש בהן דינ' דבר מצר' אבל במטלטלין ועבדי' אין בהם דין מצרנות ומחובר לקרקע הרי הן כקרקע ויש בהן דין מצרנות ואפילו בתים כמו שאמרנו וכן הדין במקומות בית הכנסת וכל דבר המחובר לקרקע י"א שהמוכר מקומו בבית הכנסת בני משפחתו יכולין לסלק הלוקח משום פגם משפחה ויש חולקין וכתב מורי ז"ל דהכל לפי העניין שאם היה פגם בזה למשפחה כגון שיושבין משפחות משפחות לבד יש לדון כסבר' הראשונה וכמו שאמרנו לעניין המוכר קברו וכל כיוצ' בזה. המלוים יחד בחנו' אין לו דין קרקעות ואין המצרן או השותף מסל' הלוקח במו בקרקע ודינו כמו במטלטלין מיהו אם נראה לב"ד שיש היז' לשותף השני מסל' לזה וכן בכל מטלטלין אע"פ שאין בהם דין מצרנות מ"מ שותפין במטלטלין ואחד מכר חלקו יכול השותף השני לסל' הלוקח אם נראה לב"ד שאין הלוקח השני נוח לו כראשון והכי מסתבר' לדון כן נ"ל.

נד הנותן מתנה לחבירו אין בה משום דינא דבר מצרא וטעמא משום דטעמא דאית דינא דבר מצרא במכר שאומר המצרן כיון שזה רוצה למכור אילולי שקנית אתה הייתי אני קונה אותה שהיא קרובה לשדי ואתה תמצא לך לקנות בכגון זה במקום אחר ומשום הישר והטוב מסלקינן ליה אבל במתנה אין המצרן יכול לומר כן אפי' אם רוצה לשלם לו שויו שהרי לא היה זה רוצה למוכרה וא"כ גם בלא מקבל מתנה לא היה המצרן זוכה בה א"ג דבמכר לא איכפת למוכר שיקנה זה או זה ומשום הכי אית בה דינא דבר מצרא אבל במתנה רוצה הנותן שיתקיים ביד המקבל מתנה להיות לו לשם שנתן לו אות' המתנה ואותו שדה א"נ המקבל מתנה ניחא ליה להיות בידו שדה זו לשם שמפני עבודתו הטובה נתנו לו מתנה זו וכל כי י״ג ליכא עשיית ישר וטוב לסלוקי בד"א במתנה שלא באחריות אבל אם כתב לו אחריות יכול לסלקו שיאמר ודאי מכר הוא ומה שכתב לשון מתנה להערים ולהפקיע זכות המצרן וליכא למימר הכא ישבע המקבל שהוא מתנה ויפטר כיון שהוא מוחזק בשדה שאין חזקתו חזקה משום שיש חזקה אחרת כנגדה במ"ש בסעיף זה בסמוך ועוד נ"ל טעמא דאדרבה המצרן חשיב יותר מוחזק בזכות דין מצרנותו וצריך המקבל להביא ראייה שהוא מתנה וזה א"א דמי יודע שמא קנוניא עשה עם הנותן לכך מוציאו המצרן ממנו וישומו הב"ד כמה שוה וכך יתן לו בה ואם מודה המקבל ואמר שאמת היא שכוון להערים אלא שקנאו בכך וכך נשבע בנקיטת חפץ כמה נתן ונוטל בדין השלוחים ואמרו האחרונים ז"ל והוא שיטעון דמים שהי' ראויה או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מנה שקנאה במאתים אינו נאמן אפילו בשבועה אע"ג דלעיל סעיף ט' אמרינן בכה"ג דנאמן בשבועה היינו משום דכל אדם בחזקת כשרות הוא ואינו חשוד על השבועה אבל הכי שאני כיון דחזינן דאיכא הערמה חיישינן שמא מערים ומורה היתר וטוען יותר הרבה משנתן ואפילו על שבועתו לא סמכינן דאיכא תרתי הערמה וחזקה נגד השבועה דחזקה אין אדם קונה שוה מאה במאתים תדע דאי לא אמרת הכי אם הוא טוען שהיא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה ולכך אפילו שבועה לא מועילה לו ה"נ חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים ושבועה לא תועיל לו וכל זה משום דאית ג"כ ריעות' דהערמ' קמן אבל בלא ריעות' אחרת אדם נאמן בשבועה אפילו נגד החזקה. ואם היה כתוב בשטר מתנה מפורש וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ומסלקו אע"פ שאינו שוה אלא מנה דממ"נ צריך ליתן לו כך אם חפץ בה המצרן שאם מתנה היא לית בה דינא דבר מצרא ואם מכר היא מסתמא לא קבל עליו אחריות יותר מכדי דמי המכר שקבל ואע"פ שאינה שוה כל כך פעמים שאדם קונה קרקע ביותר משוייה כדאמרינן לעיל סעיף ט'.

נה הקדש לעניים אין בו משום דינא דבר מצרא וזה פשוט.

נו היתה שדה שאצל המצרן הפקר ובא אחד והחזיק בה אם ימצא כמוה במקום אחר של הפקר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו דאין זה ישר וטוב להפסיד נכסיו.

נז הממשכן שדה ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין המצרן יכול לסלקו שכיון שהיא ממושכן בידו אין קרוב ממנו דלכך נקרא משכון שהיא שכונה כולה גביה והמצרן אינו מצרן אלא מצד אחד ומ"מ אם מכרה הממשכן לאחר אפילו אינו בן המיצר אין המלוה יכול להוציא מידו דלעולם כח דבעל השדה עדיף מכולהו אלא דגבי מצרן עשו תקנה משום הטוב והישר ולמלוה לא עשו תקנה דלא שכיח' כל כך וי"א דאפילו קדם המצרן וקנאה וכ"ש אחר יוכל המלוה לסלקו מטעם דשכונה היא גביה וכתב מורי ז"ל שכן נ"ל לדון ולהורות והוא שנראה לב"ד שלא היה ערמה בדבר שהלוה למוכר כדי שיסלק הקונה. המלוה לגוי על שדהו או על ביתו ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו דשכונה גביה הוא. המלוה על הבית ולא הלוה על המרתף שתחתיו אין לו שום דין קדימה במרתף ואם קנה המרתף המצרן מסלקו.

נח אם בתחלת המשכונא בא המצרן לערער לעכב לומר אני אלוה לך כי שמא כוונתך להערים למוכרה למלוה אינו יכול לעכב בידו דמצי למימר האיך נוח לי ללוות ממני כי ירווח לי הזמן ולא יגוש אותי ואתה קשה ממנו וגם אין יכול לומר דילמא מעכשיו זביני הוא ומשום הערמה מסיק ליה שמא דמשכנתא כדי שירצה להביאו לידי קבלת חרם שאין טעמא דישר וטוב אלים להזקיק לבא לידי חרם וכ"ש לידי שבועה אפילו טוען ברי אמנם אם יראה לדיין שיש בו ערמה כגון שלא נמשך זמן המכר אחר זמן ההלואה הרבה או שאין זה רגיל ללות לו וכל כיוצא בזה דוחין את המלוה. ואם שדה הסמוכה למשכונה נמכרת לוה מעכב על המלוה דהא גוף השדה שלו היא והוא עיקר המצרן ואין המלוה מעכב על הלוה ואם אין הלוה חפץ לקנותו וקנאו אחר אפילו אינו בן המצר אין המלוה יכול להוציא מידו ואם קדם המלוה וקנה בן המצר מוציאו מידו ויש אומרים דלעולם המלוה לא גרע משאר מצרנים ואם קדם וקנה זכה וכן עיקר.

נט השוכר בית מחבירו והמצרן רוצה להוציא מידו לשוכרו לעצמו משום דבר מצרן הוא אין שומעין לא דליבא בשכירות משום הישר והטוב וטעמא כטעם שכתבתי בסעיף נ"ח דהאיך נות לי כו' נ"ל.

ס מי שיש לו בית בשכירות ובית שאצלו נמכר אינו יכול לזכות בו מדין בן המיצ' דלענין זה לא אמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא כי הגוף הוא עדיין למשכיר ואם קדם השובר וקנאה בן המיצר יכול לסלקו ויש חול' ואומר דשכירות ליומיה ממכר הוא לכל דבר אפי' לדין מצרנות.

סא שנים ששכרו שדה בשותפות ואחד מהם רוצה להשכיר חלקו לאחר והשני רוצה לזכות בו מדין בן המיצר הדין עמו ואדרבה הוא יותר ממצרן שהוא שותף בו. גם טעם דאת נוח לי כו' ולכך שכרתי עמך שייכ' כאן נ"ל.

סב השכיר ביתו לאחר ואחר כך מכרה לו אין בן המיצר יכול להוציאו מידו דהוא קודם מפני שהוא מוחז' בו כבר בית וחנות זה על זה ושכרן לשנים ואח"כ בא למסרם כל אחד קודם ומצרן לשלו ולמה שהוא דר בו כן פסק רבינו יוסף קארו ז"ל והיינו דוקא כשבאין לקנות שניהם יחד אבל אם כבר מכר הבעל ביד שתיהם לאחד מהם לאיזה מהם שרצה זכה בהן כמו שפס' ג"כ בסעיף הסמוך נ"ל.

סג השכיר בית לאחר ואח"כ מכרה לאחר אפילו אינו בן המיצר אין השוכר יכול להוציא מידו. ראובן היה לו קרקע שמעלה ממנה מס לשמעון לשנה ומכר שמעון המס ללוי וראובן אומר שהו' מצרן אם מכרו שמעון ממכר עולם הדין עם ראובן שכיון שמכר לו ממכר עולם הרי מוכר מאדנות שיש לו על קרקע זו והוי כאילו מכר גוף הקרקע במכר גמור ובמכר יש בו דינא דבר מצר' אבל אם לא מכר רק לשנים קצוצים אינו אלא כמוכר חוב בעלמ' שאין בו מצרנות שהרי אין כאן מכר גמור בגופה של קרקע אלא חוב בעלמ'.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה