אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שכירות ופועלים

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שכירות ופועלים

הלכות חכירות וקבלנות

סימן שלא

השוכר פועלים ינהג עמהם כמנהג המדינה ובו ג' סעיפים:

א השוכר את הפועלים סתם ולא התנה עמהם בשעה ששכרן כלום והוא במקום שיש מנהג ידוע אינו יוכל אח"כ לשנות עליהם ממנהגם שם שאם נהגו שם שלא להשכי' ושלא להעריב אינו יכול לכופם להשכים ולהעריב אפי' הוסיף על שכרן לא יוכל לומר מה שהוספתי על שכרכם לא הוספתי אלא כדי שתשכימו או תעריבו עמדי אלא הם יכולין לומר מה שהוספת לנו לא הוספת אלא בשביל שנעשה עמך מלאכה טובה ומעולה הוספת וכל זה ששכרם מתחלה סתמ' אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. בד"א במקום שיש מנהג ידוע אבל במקום שאין מנהג ידוע או אפי' יש מנהג שלא להשכים ושלא להעריב והוא אומר להם אני שוכר אתכם כדין תורה חייבין לצאת מביהם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים דהכי כתיב קרא תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו' תזרח השמש יאספון וגו' ואז מיד בזריחת השמש יצא אדם לפעלו ולעבודתו ערי ערב ש"מ דפעולת האדם מזריחת השמש עד הערב דהיינו שתחשך בד"א בחול אבל בע"ש יכול להקדים עצמו לביתו בכדי שיוכל למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק את הנר ואם לא היה מנהג בעיר אבל רוב אנשי העיר באין לכאן ממקום שיש שם מנהג אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם הלך ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שנהגו שלא להשכי' ושלא להעריב או איפכ' אזלינן בתר המקום ששכר שם הפועלים דודאי על דעת זה נשכר לו. ואין קרוי מקום שנהגו כך וכך אלא בדבר שנעשה כן הרבה פעמים עד שנעשו מורגלים ושכיחי בדבר ההוא אבל דבר שאינו נעשה רק פעם א' או ב' פעמים אינו קרוי מנהג.

ב מקום שנהגו לזון יזון לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהן יספק הכל כמנהג המדינה.

ג השוכר את הפועל ואומ' לו אני נותן לך כאחד או כשנים מבני העיר מחשבין השכירות היתר שדרך ליתן בעיר והפחות שבשכירות שדרך בעיר ליתן ומה שביניהם נותן החצי כגון אם היתר בשש ופחות בארבע נותן לו חמש.

סימן שלב

דין האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרן יותר ממה שאמר לו ובו ו' סעיפים:

א אמר לשליחו צא ושכור לי פועלים ג' ג' זוזי ליום והלך השליח ושכרן בד' ד' זוזי ליום או ביותר אם אמר להם השליח לפועלים שכרכם עלי נותן להם כמו ששכרם ואינו נוטל מב"ה אלא ג' ומפסיד אחד מכיסו דכיון שלא א"ל ב"ה לאגורי אלא בג' לא ה"ל למיגר בטפי ואפי' ידוע שאין הפועלים שבעיר נשכרים בפחות מד' לא ה"ל לשנות מדברי ב"ה וכיון דשני בשליחותיה ונקט שכירתם עליו איהו דאפסיד אנפשיה וי"א דלעולם צריך הב"ה ליתן מה שההנהו ופי' מה שההנהו היינו כמו שנשכרים הפועלים בעיר כגון דא"ל שכור לי פועלים בג' ולא מתגרי פועלים בעיר בבציר מג' וחצי או בבציר מד' והלך השליח ושכר אותן ביותר מג' וחצי או יותר מד' צריך ליתן הכ"ה כפי מה שנשכרים הפועלי' בעיר דאע"ג שלא אמר לו אלא בג' הא ידע שאינם נשכרים בג' אלא בג' וחצי או בד' והיאך אסיק אדעתיה שיהיו נשברי' לו בפחות מכל הפועלים וכ"ת שהיה סבור השליח יתן המותר משלו אטו' בשופטני עסקינן ואי תימא משום שחשב שיש לשליח איזה הנאה מזה מן הפועלים ורוצה גם הוא חלק ליהנות בו מה לו ולהנאות השליח כיצד הוא עושה סחורה בפרות של חבירו וזהו נ"ל ג"כ כוונת הטור בכאן שסיים על דברי הר"מ שלא יהא עושה סחורה כפרתו של חבירו ולא כדברי ר"י קארו ז"ל ע"ש ויהיה א"כ פירוש מה שההנהו היינו מה שהיה צריך ליתן הב"ה לפועלים אם היה שוכרן היא בעצמו ומה ששכרם השליח יותר מזה ואמר שכרכם עלי איהו דאפסיד אנפשיה ואם אמר להם שכרכם על ב"ה חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא הוכתא אי בד' יהיב להו ב"ה ד' ואי בג' יהיב להו ג' דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה וה"ל כמאן דעבדי' ליה סתמא בלא קצץ שכר דדינא היא דשקלי כמנהג המדינה וא' איכא בההוא דוכתא מאן דמיתגר בתלתא ואיכא נמי מאן דמתגר בד' לא שקל אלא ג' דדעתא דאיניש למיתגר אתרעא דזילא ועלייהו דמי לגלויי לב"ה למימר ליה לא מתגרינן לך אלא בד' לפיכך א"צ ב"ה ליתן אלא ג' ויש להם תרעומת על השליח דאמרי ליה אלו הוה ידענו שלא יתן אלא ג' לא הוה מתגרינה לך בד"א כשאין מלאכתן ניכרת שהיא שוה ד' אבל אם היתה מלאכתן ניכרת שהיא שיה ד' נותן להם ב"ה ארבע שאלו לא אמר להם שלוחו ארבע לא הוי טרחי לעשות מלאכה טובה ששוה ד' ואי לא ידיעה עבידתייהו מה דשויא כגון ריפק' דמלו מיא ואינון אמרי דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא אבל אית להו עוד תרעומות יותר עליה דשליח דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הונא טרחינ' כולי האי.

ב אטר הב"ה לשלוחו שכור לי פועלים בד' ד' זוזי והלך השליח ושכר בג' ג' אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא שלש בין אמר להם שברכם עלי בין אמר להם שברכם על ב"ה שהרי קבלו על עצמ' למוזיל גביה אבל יש להם תרעומות על השליח דאמרי ליה ביון שאמר לך ב"ה לשכור בד' לא היה לך לפחות לנו וכי לית לך אל תמנע טוב מבעליו.

ג אמר לו ב"ה לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג' ואיכ' דמתגרי כנ' ואיכא דמתגרי בארבע והלך השליח ואמר להם בד' ושכרכם על בעל הבית ואמרו הפועלים הרינו כמו שאמר בעל הבית ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם השליח אלא כוונתם לומר ביון שאתה אומר לן בד' הרי אנו מאמינים לך שאמר לך בד' ואין אנו משכירין בפחות מד' אלא אנו סומכים שמא יתן לנו ייתר ולא אמרינן הואיל ושינה השליח משליחותו בטלה השליחות והואיל ואמר שכרבכם על ב"ה יחזור הדבר על הב"ה ויתן להם ג' כמו שאמר לשלח אלא אמרינן הואיל ואמרו הרינו כמו שאמ' לא היה דעתם לפחות כו' וגם השליחות בטל ושמין מה שעשו אם הוא שוה ד' נוטלים ד' מב"ה אפי' כל שאר הפועלים נשכרי' בג' כיון שעשו מלאכה מעול' ואם איו שוה ד' או שאינו ידוע אם שוה ד' אין להם אלא ג' כמו שאמר הב"ה הואיל ואמר השליח ושכרכם על ב"ה ואם אמר השליח שכרכס עלי בכל עניין נותן להם השליח ד' וחוזר ונוטל מב"ה כדלעיל בריש סעיף א' וכן אם לא היו פועלים נשכרים רק בד' הוי דינא ג"כ כדכתיבנא לעיל.

ד ואם אמר לו ב"ה לשליח שבור לי פועלים בד' והלך השליח ואמר להם בג' ואמרו לו הם כמו שאמר ב"ה אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי שמעו ג' וקבלו עליהם. ב"ה שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בד' כמו שעשו חבריכם ואמרו לו כמו שעשו חבירנו כן נעש' ואשתכח דיהיב להו יות' צריך ליתן לאלו כמו שנתן לחביריהא שלא היה דעת' במה שאמרו במו שעש חבירינו אלא לעילויי' שאם לחביריהם הוסיף יוסיף גם להם ובעל הבית שהטעה את הפועלי' ואמר להם עשו עמי בד כמו שנשכרי' שאר רוב הפועלי' ונמצ' ששא' רוב הפועלי' נשכרי' בי תר ב פיעלי' שהטעו את הב"ה בכה"ג שאמרו רוב פועלי' אינ' נשכרי' בפחו' מי' ונמצא שרובן נשכרים בה' הוו כאילו לא שכרו זה את זה כלל ונותן להם הפחות שבפועלים שאם הב"ה הטעה אות' הרי נתבטל תנאם והוי להו פועלים בלא קציצה שניטלים בפחות שבפועלים דדעתא דאינש אתרעא זילא וכשהפועלים הטעו לב"ה שכירות בטעות היתה ואין להם אלא ה' ב"ה ששכר פועל וא"ל ליתן לו חפ' אחד בשכירותו הברירה ביד הב"ה אח"כ ליתן לו הרפ' או דמיו דהואיל ולא משך החפ' לא קנאו.

ה שכרם בעל הבית בעצמו בסלע ונזדלזלה המלאבה והראה להם בעל הבית פנים זועפות ופייסוהו והפצירו בו בדברים ושתק והניח להם לגמור מלאכתם אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו לי בשכרכם כפי הזול שהם ישיבו ויאמרו לא פייסנוך א"א על דעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו. וכן אם הוכרה המלאכה והם הראו לו פנים זועפות ופייסם בהפצרת דברים ושתקו וגמרו מלאכתם אינם יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתיסיף לנו על שכרינו כפי היוקר שהוא ישיב ויאמר לא פייסי אתכם אלא על דעת להוסיף לכם אכילה ושתיה וכן עשיתי.

ו ואם המלאכה שוה א' שרוב הפועלים לא היו נשכרין בפחית מה' והוא שכרם בד' ואח"כ הוזלו רוב הפועלים ועמדו על ד' אינו יכול לומר כמו ששכ תי אתבם מתחלה בפחות מדינר ממה שהיה לי ראוי ליתן לאחרים גם עתה שהוזלו הפועלים אפחת לכם פחות דינר ממה שנוטלים שאר פועלים אלא נותן להם ד' כמי שפסק שיאמרו מה שפסקנו עמך מתחלה פחות משאר פיעלים היינו משום שראיניך שלא רצית להוסיף ואנו היינו צריכין לשכירות מלאכה והוזלנו גבך אכל עכשיו שהוזלו הפועלים בפחות מד' לא היינו מתרצים להשכיר וכן אם שכרן ביותר דינר ממה שניטלים שאר פועלים והוקרה המלאכה הם אינן יכולין לומר גם עתה הוסיף לנו דינר יותר משאר פועלים לפי היוקר של עכשיו אלא נותן להם כמו שפסק שיאמר להם מה שהוספתי לכם מתחלה יותר על שאר פועלים לפי שראיתי בכם שלא רצית' להשתכר בפחות ואני צריך הייתי למלאכה והוספתי לכם להשלים רצונכם עד כך אבל עכשיו שהוקרו הפועלים ביותר ממה שפסקתי לכם לא הייתי מתרצה לשכור פועלים. .

סימן שלג

השוכר את הפועל ובא הפועל לחזור קודם שהתחיל או אחרי כן ובו ח' סעיפים:

א השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה איזה מהם שבא לחזור בין הפועל בין הב"ה הרשות בידו ויכול הבעל הבית לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לב"ה צא ושכור לך פועל אחר ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל שיהא צריך לחזור זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים כמה דברים אמורים שיכולין לחזור בהן כשלא הלכו הפועלים לעשות מלאכתם אבל אם הלכו כגון ששכר חמורים להביא לו תבואה ממקום אחר והלכו חמרים ולא מצאו תבואה או שכר פועלים לעדור בשדהו והלכו ומצאו השדה לחה ואינה ראויה לעידור או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים ואינה צריכה השקא' בכל או אם בקר ב"ה מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים ושכרם ולמחר מצא שאינו צריך להם ה"ז אנוס ומה בידו לעשות ופטור אבל אם לא בקר מלאכתו מבערב ושכר הפועלים ואיפשר שאפי' בשעה ששכרם לא היה צריך להם הרי גרם להם היזק ופשע בהם שאם לא שכרם הוא היו הם נשכרי' לאחרים ה"ז חייב מדינ' דגרמי ונותן להם שכרם כפועל בטל אבל לא כל שכר' כמו ששכרם שאינו דומ' בא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל. י"א שאף אם לא הלכו הפועלים אם משך הב"ה כלי אומנתו של הפועל שעושה מלאכתו אין הב"ה יכול לחזור בו וגם הפועל אם הוא קבלן אינו יכול לחזור בו אבל אם הוא שכיר יום יכול לחזור בו משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים כמ"ש בע"ה בסעיף ג' מיהו יוכל הב"ה לעכב כלי האומנות שישכור בעדם פועלים אחרים כמ"ש בע"ה.

ב בד"א שכשחזר הב"ה בעור שלא הלכו הפועלים שאין לפועלים עליו אלא תרעומת היינו דוקא בשגם לא היו יכולים להשכיר עצמן אמש כששכרם ב"ה זה שלא היזק להם כלום ע"י שכירתו אבל היו יכולים להשכיר עצמן אמש לאחרים אם לא היה שוכרן ב"ה זה ועכשיו אינם מוצאים להשכיר ה"ז הזיקם שאבד להם שכרם מיום זה וה"ז חייב לשלם להם מדינא דגרמי ונותן להם שכרם כפועל בטל כמ"ש בסעיף הקודם ואם יכולין להשכיר בפחות ממה ששכרם אינו משלם להם אלא הפחת אבל אם הלכו ולא מצאו נקנ' השכירות ואפי' אם לא היו מוציאין להשכיר עצמם אמש צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל והוא שהלכו עצמם אבל לא כשהלכו שלחם ולא מצאו וגם כשהלכו עצמ' שאמרנו שנותן להם כפועל בטל דוקא כשעכשיו אונס מוצאים להיות נשכרים כלל אבל אם מוצאי' מי שישכירם בשכירותו אין להם עליו אלא תרעומת ואם אינם מוצאין להיות נשכרים אלא בפחות אינו משלם להם אלא הפרת יכל אלו הדינים ג"כ כשלא בקר הב"ה מלאכתו מבערב דפשיעתו גרמה לו אבל אם לא היתה פשיעת ב"ה בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמ"ש וע"ל סימן של"ד. י"א דהא דאמרינן כשמוציאין להשכיר עצמן אינו משלם להם אלא הפחת היינו כשמוצאין מלאכ' שהי' כזו אבל אם אינם מוצאים אלא מלאכה כבידה מזו אינ' צריכים להשכיר עצמן ונותן להם כל שכרם כפועל בטל ויש דולקין דאפי' במלאכה כבידה מזו אינו נותן להם אלא הפחת.

ג בד"א שיכול ב"ה לחזור בו כשלא גרם להם הפסד ולא הלכו ולא משך כלי אומנות' היינו דוקא כשלא התחלו במלאכה אבל אם התחלו במלאכה אפי' לא גרם להם הפסד אינו יכול לחזור בו ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל. והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ואפי' קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לב"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר הש"י עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכשחוזר בו ידו על העליונה כמ"ש בסעיף הסמוך. מלמד שהשכיר עצמו לב' או ג' שנים מיד שהתחיל מלאכתו בשנת ראשונה מקרי התחלה גם לשנה שנייה ושלישית דהכל שכירות אחת היא וה"ה לכל פועל אבל אמרו חז"ל ששום פועל ומשרת ואפי' מלמד או סופר אסור לו להשכיר עצמו להי ת בבית ב"ה א' בקבע ג' שנים וטעמא משום דהמשכיר עצמו לשלש שנים הוא כמו עבד עברי דעיקר עבודת עבד עברי אינה אלא לג' שנים דכתיב גבי עבד עברי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וכתיב בישעיה מקצה שלש שנים כעיני שכיר וגומר ש"מ דסתם שכיר הוא לשלש שנים ואמרינן בגמרא פ"ק דקידושין מהאי קרא דעבד עברי שחלה ג' ועבד ג' אינו חייב להשלים שכבר יצא ידי עבדותו וש"מ מאן דמשכיר עצמו לג' שנים הוא כעבד עברי וגבי עבד נרצע אמרינן דטעם דנרצע הוא משום שעבר על לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים כמו שפי רש"י שם בפרשה משפטים אוזן ששמע בהר סיני כו' וא"כ פועל או מלמד שמשכיר עצמו לג' שנים עובר על כי לי בני ישראל עבדים יגומר.

ד הא דאמרינן כשחוזר בו אפי' ברצי היו' יד' על העליונה כיצד שמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפי' אם נתייקר' המלאכ' שאין הב"ה יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום נותן לו ד' דינרין ואפי' אם נתייקרה המלאכה שצריך בה"ב ליתן לפועל אחר מחצי היום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראש ד' דינרין מחצי יום שעש'לו ולא אמרינן לא יתן לו אלא שני דינרין כדי שתגמר מלאכת היום בשמנה דינרים כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזל' שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין ואינו מעכב עליו אלא שני דינרין כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנ' ודוקא שחוזר בו סתם דאמרינן שחוזר בו משום שאינו רוצה להיות עוד עבד היום ונפטר משום עבדי הם אבל אם חוזר מחמת שנתייקרה המלאכה ורוצה להוסי' לו על שכירתו או ישכיר עצמו אצל אחרים אין שומעין לו ולא אמרו שפועל אפי' אחד שהתחיל יכול לחזור בו ואפי' בחצי המלאכה משום עבדי הם כו' אלא בשכיר יום או חדש או שנה וכה"ג שהוא דומה בזה לעבד עברי אבל קבלן שקבל עליו לעשות כל מלאכה בכך וכך אין זה דומה לעבד שזה אינו עבד אלא לעצמו כמו שאר כל בעלי מלאכות שע שין להשתכ' במלאכתן לפיכך גם הו' כשהתחיל במלאכתו אינו יכול לחזור בו כמו הב"ה ואם חוזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה כיצד כגון שקבל לעשות כל מלאכה בשמנה דינרים ועשה חצייה וחזר בו ונתייקרה המלאכה עד שאי איפשר לב"ה לגומרה אלא בו' דינרין לא יתן לו אלא שנים כדי שתגמרה מלאכתו בח' כמו שהתנה ואם אינן יכול לגומרה בפחות משמנה דינרים אינו נותן לו כלום מיהו אם נתייקר הרבה שצריך הב"ה ליתן עליה לגומרה יותר ממה שפסק עמו א"צ לשלם מכיסו כלום ואם הוזלה המלאכה וחזר בו הקבלן אחר שעשה חציה והב"ה יכול לגמור חצי השני בשני דינרים אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרים וכן הדין בב"ה שחוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרים צריך ליתן לו ו' דינרים על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרי' שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקר' צריך ליתן לו ד' דינרי'.

ה בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן בדבר שאינו אבוד שיכול ב"ה להמתין עד שיזדמן לו פועל אחר לגמור מלאכתו אבל בדבר האבוד כגון להעלות פשתנו מן המשרה שנפסד אם לא יעלנו או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה שצריכין לשעתו ואינו יכולי' להשהות וכן עבר משרתת בב' ב"ה שחוזר בהן מיקרו דבר האבוד שבעל הבית לא יוכל לעשות מלאכתו בעצמו וע"י כך נאבד שלו וכן כל כיוצא בזה כגון מלמד או שופר שמקבל עליו לכתוב ספר אחד מקרי דבר האבוד ואחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ היה אנוס כגון שחלה הוא או אשתו או בניו או ששמע שמת לו מת וכה"ג יכולין לחזור בהן והואיל ואנוס הוא צריך הב"ה לשלם לו מה שעש' כדין מי שידו על העליונה שנתבאר לעיל ואם לא נאנס וחזר בו אז אם היה הב"ה מוצא פועלי' אחרי' לשכור בשעה ששכר את אלו ועכשיו אינו מוצ' בין שוכר בין קבלן שוכר עליה' או מטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה הואיל ואינ' אנוסים כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים כדי שיגמרו מלאכתן ולאחר שגמרו מלאכתן לא יתן להם אלא מה שפסק מתחלה ואפי' נתן להם שתים צריכין להחזיר התוספות בד"א שיכול להטעותן בזמן שאינו מוצא פועלים אחרים לשכור אבל אם מצא פועלים אחרים והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה.

ו ואם אינו יכול להטעותן שוכר עליהם שיגמרו מלאכתו שלא תאבד וכל מה שיוסיף לאלו הפועלים האחרים יתר על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים ועד כמה מוסיף עליהם עד כדי שכרן של ראשונים דהיינו שנותן לאלו כפל מה שהיה לו ליתן לראשונים ונוטל התוספות זה מן הראשונים דמסתמא הכי סמכי דעתייהו מעיקרא ואם היה בידו איזה ממון שהוא של הראשונים יכול לתופשו ולשכור פועלים אפי' עד ארבעים וחמשים דינרי' בכל יום לכל פועל כדי שיגמרו מלאכת שלא תאבד ואע"פ שלא שכר הראשוני' אלא בשלשה או ארבע דינרי' ליום מוסיף לאחרונים מה שירצה הואיל והוא תפוש משלהם ומיהו אם לא שכר עליהם והפסיד מלאכתו ע"י המתנתו אין הפועלים צריכים לשלם לו היזיקו שלא קבלו עליהם רק לעשות המלאכה ולא להיות עליה שומרים לפיכך אע"ג שפשעו פטורי' ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן י"א דהא דשוכר עליהם עד מ' או נ' זוז היינו דוקא שתפש כלי אומנתם דודאי על זה סמכי דעתייהו אבל שאר דברי' לא ודווקא בדבר האבוד בדבר שאינו ממון כגון מלמד או כדומה לו אבל בדבר האבוד של ממון קצוב צריך לשלם לו כל מה שמזיקו

ז בד"מ ששוכר עליהם כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור בשכרם להשלים המלאכה אבל אם מוצא פועלים לשכור בשכרם ואומר לו צא ושכור פועלים אחרים לגור מלאכתך לא תאבד בין שכיר בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומות ולשכיר יום שדינו שידו על העליונ' שמין שישלם לו מה שעשה ולקבלן שדינו שידו על התחתונה שמין לנכות לו מה שעתיד לעשות כמ"ש שכיר או קבלן שנאנס ואחד שעבר האונס חזר הב"ה וקבלו סתם לגמור מלאכתו ועשו עמו וגמרוה צריך לשלם להם כל שכרם ואינו מנכה להם כלום דמסתמא מחל להם הואיל וקבל' סתם אבל אם לא רצה לקבלם אלא בנכוי זמן האונס יכול לנכות להם אע"פ שלא חזר בו הפועל וכן הדין במלמד שחלה שמנכה לו ימי חלייו מיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו י"א שא"צ להחזירו דכבר זכה בו ומזל רע דב"ה גרם חליו. מלמדים דינם כשאר פועלים לכל דבר ולמנהגם להשכים או להעריב וכה"ג כמ"ש סי' של"א ואסור למלמד לעשות מלאכתו בשעה שלומד עם הנערים ולא ינעור בלילה יותר מדאי שלא יוכל אח"כ ביום ללמוד כראוי עם הנערים מחמת שיאחזנו השינה כיון שלא ישן בלילה וכן לא ימעט ולא ירבה במאכל או במשת' שמצערו ולא יוכל ללמוד כראוי וכן בכל דבר שמשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה מלמד שמשכיר עצמו זמן דינו כשכיר אבל אם השכיר עצמו ללמוד ספר אחד או חצי ספר יש לו דין קבלן וע"ל סימן של"ד ושל הפועל שעושה עם ב"ה בחנם יכול לחזו' אפי' בדבר האבוד ופשוט הוא.

ח ראובן האומר לאומן עשה לי דבר פלו' ואקחנו ממך ועשא האומן ואח"כ אין ראובן רוצה לקחתו מפני שיאמר איננו צריך וכה"ג והוא דבר שאם לא יקחנו עכשיו יפסיד ה"ז חייב לשלם לו מדינ' דגרמי שהרי על פי דבורו הפסידו. ש"צ שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה ובתנאי כך וכך ואח"כ בשנה השנייה השכיר עצמו עוד למנהיגים אחרי' סתם ולא התנה התנאי הזה אמרינן ודאי מסתמא על תנאו הראשון השכיר עצמו ודווקא שחזר והשכיר עמהם בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות בין לא גרעו ולא הוסיפו לו אמרינן על דעת תנאו הראשון השכיר אבל אם עמד עמהם בשתיק' שלא שפר עמהם שנית לא אמרינן דנשאר על תנאי הראשון אלא הסכים בדעתו למה שיאמרו הם האב שהשכיר את בנו למלאכה אע"פ שאינו סמוך על שולחנו אמרינן מסתמא ודאי ניחא ליה לבן במה שעושה האב ואם בא לחזור בו נוטל כפי מה שקצב האב עד שעה שיחזור בו ופועל שאמר לו ב"ה בפני שנים לך מעמדי איני רוצה בפעולתך והפועל מרוצה וניחא ליה בכך אם אמר לו ב"ה כן בדרך כעס אין זה מחיל' ואינו פטור בכך אבל אם אמר לו בנחת בלשון מחילה מחילתו מחילה והפועל ופטור ממנו ואין הב"ה יכול לחזור בו ודווקא שאר פועלים אבל מלמד שאמר לו הבעל בית לך מעמדי אע"פ שנתרצה המלמד אין זה מחיל' ויכול הב"ה לחזור בו ולעכבו שאין האב יכיל למחול שיעבידו של הנער אע"ג שהאב שכרו ככר זיכה האב שיעבודו שיש לו עליו לבנו.

סימן שלד

השוכר את הפועל להשקות השדה והשוכר מלמד לבנו וחלה בנו ובו ד' סעיפים:

א השוכר את הפועל להשקות לו שדהו מזה הנהר ופסק הנהר בחצי יום אם אין דרך הנהר להפסיק פשיטא דפסידא דפועל הוא דהא בעל בית אנוס הוא אלא אפי' אם דרכו להפסיק והפועל יודע דרך הנהר שכן דרכו להפסיק אע"ג שגם ב"ה ידע דרך הנהר שדרכו להפסיק פסידא דפועל הוא דכיון דתרווייהו ידעו הפועל איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וה"ל להתנו' שלא יזיק לו פסיקת הנוד שהוא טובתו אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר כגון שהוא מעיר אחרת ובעל הבית יודע בעל הבית ה"ל לאסוקי אדעתיה ולהתנות וכיון שלא התנ' איהו דאפסיד אנפשיה שלא התנה ונותן לו שכרו כפועל בטל וכן הדין בכל אונס שאירע לפועל אם שניהם יודעין שדרך האונס לבא או ששניהם אינם יודעין הוי פסידא דפועל דאיהו ה"ל להתנות והמע"ה ואם הב"ה יודע והפועל אינו יודע הוי פסיד' דב"ה ואם יש מכת מדינה ע"ל סי' שכ"א. מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין היורשין צריכין לשלם רק מה שדר בו דהא הוו שניהם אונס יודעין וב"ה הוא כפועל שהשוכר שכר אותו לתקן לו בית והוה ליה להתנות ויש חולקין ומדמין את הדר לפועל כלומר כאילו הבעל הבית שכרו לשמו' לו ביתו ואין כאן הכרעה והוי ספיקא דדינא לפיכך אם עדיין לא נתן המעות הוי דינא כמו שאמרנו דהמ"עה ואם כבר קבל הב"ה כל שכרו א"צ להחזיר לו כלום ג"כ מטעמא דהמ"עת השוכר את הפועל או המלמד ויצא דבר בעיר ב"מ שצריכין לברוח הוי ג"כ כשניהם אינם יודעים והוי פסידא דפועל או דמלמד

ב שכרו להשקית לו שדהו ובא מטר בלילה בעניין שאינו צריך עוד השקא' מזלא דב"ה גרים ואינו נותן כלות לפועל וכן אם בא המטר בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום אבל אם עלה הנהר והשקה את השדה מן השמי' נסתייעו לפועל ונותן לו הבעל הבית כל שכרו דאמרינן הב"ה הכיר שדהו והיה לו להתנות שאם יעלה הנהר וישקנה שלא יתן לו כלום ואפי' אם הפועל הוא מן בני העיר מסתמא הוא אינו מכיר דרך שדה של זה ועל ב"ה להתנות שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה בעניין שאינן יכולין לחפור אם ראו הפועלים הקרקע מבערב פסידא דפועלים הוא שכיון שראיה והכירוה שאם ירד עליה מטר לא תהיה אוי לחפור היה להם להתנות ואם לא ראו את הקרקע מבערב פסידא דב"ה דה"ל להתנות שהרי הוא ידע. וי"א דאם בקר ב"ה המלאכה מבערב וראה שצריכה פועלים פטור בכל עניין וע"ל סימן של"ג סעי' א' וב' י"א הא דאמרינן דאם אירע אינם הוי פסידא דפועלים היינו ששכרם למלאכה ידוע אכל אם שכרן סתם יכול הפועל לומר סתם שכרתני תן לי מלאכה אהרת מאן יימר לי למלאכה זו שכרתני.

ג בד"א שכששכרו להשקות לו שדהו ובא מטר בעניין שאינו צריך השקאה שאינו נותן לו כלום דוקא בשוכר את הפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שד"זו ד' פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל שאר האריסים שהם בעיר אינם משקים אלא שני פעמים ביום ואינם נוטלין אלא רביע הפירות ובא מטר ולא הוצרך לדלות ולהשקותו אמרינן מזליה דאריס גרים ומן השמים סייעוהו ונוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו דלא דמי ארים לפועל דהא פועל צריכין לתת לו שכרו אפילו נפסדת כל הקרקע וטעמא לפי שהוא עשה שליחותו ונוטל שכרו לפיכך גס כשבא מטר ואין ב"ה צריך לשלוחותו למה יתן לו שכר אבל האריס הוא כשותף ולא שליח דהא אם הית' הקרקע נפסדת אינו נוטל כלום לפיכך מיד שקבל עליו לדלות ד' פעמים ביום קנה השדה לחצי פירותיו ואם יבא אח"כ מטר לא הפסיד בשביל זה חלקו בשדה שהיא שלו לחצי פירותיו דמזלו גרם.

ד מי ששכר מלמד לבנו ומת הנער או חלה בחולה שאין רגיל הנער לחלות בחולי זה הרי זה פסידא דמלמד דהב"ה אנוס הוא דמה היה לו לעשות וכן הדין אפי' אם חלה הנע' בחולי שרגיל בו והמלמד הוא מבני העיר והכיר בנער שדרכו בזה החולי אם חלה בו פסיד' דמלמד הוא דכיון שהכיר בו וידע דרך הנער הוה ליה להתנות וכיון דלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה אבל אם חלה הנער בחולי שרגיל והמלמד לא הכיר בו כגון שאינו מבני העי' וחלה בו הנער באותו חולי פסידא דב"ה הוא שהוא ידע והיה לו לגלותו למלמד ולהתנות עמו וכיון שלא התנה צריך לשלם למלמד כל שכרו משלם ולא סגי אם נותן לו כפועל בטל דלומדי תורה אינם כשאר פועלים שהבטילה ניחא להו אבל המלמדים דמו לאוכלוסי דמחוזאי שיתבאר בסי' שאחר זה דאי לא עבדי חלשי ה"נ לומדי תורה כשאין לומדים הבטלה קשה להם שיותר נוח להם ללמוד מלילך בטל לכך צריך לשלם לו כל שכרו. וע"ל סי' של"ה סעיף א' וסי' פ"א סעיף א' וסעיף ז' וסימן ש"ל במקומות אלו תמצא דינים הרבה מדיני מלמד ובע"ז סימן רמ"ה ורמ"ח.

סימן שלה

השובר את הפועל למלאכה סתם או למלאכה ידועה ובו ג' סעיפים:

א השוכר את הפועל לעשות לו מלאכה ידוע כגון לעדור או לנכש והתחיל בה ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשותה לו להשלים שכירות יומו ואפי' אם אין לו ויש לחבירו ורוצה לוקח ממנו ולתת לפועל זה הרשות בידו וצריך הפועל על לעשות' ואם אין לו נותן לו שכרו מחצי היום ואילך כפועל בטל שאינו דומה בא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל ואינו יכול לכופו לעשות מלאכה כבידה ממה ששכרו לה ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו כגון שהוא מחופרי קרקע או מעובדי אדמה וכיוצא בהם כגון אוכלוסי דמחוזאי שהיו נושאים משאות כבדות תמיד וכשיושבים בטלים הוא קשה להם ולפעמים יחלה כשהולכים בטל נותן להם כל שכרם משלם בד"א שלא הראה לו המלאכה ששכר אותו לעשותו תחלה אבל אם הראה אותה תחלה וראה שלא היה בה מלאכת יום שלם ולא התנה עמו אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה בחצי הים כמ"ש בסימן הקודם שכל ששניהם יודעי' יש לפועל להתנות ודוקא ששכרו למלאכה ידועה כגון שפירש לו ששיכרו לניכוש או לעידור אבל אם שכרו סתם למלאכת יום א' והתחיל לתת לו קלה יכול לשנותו אח"כ לכבידה דהא אפי' אם היה רוצה מתחלה לתת לו כבדה היה צריך לעשות שהרי שכרו סתם מלמד שחלה לו התלמיד כבר נתבאר בסי' של"ד במקום שהיא פסידא דב"ה שצריך ליתן לו שכרו משלם ולא בפועל בטל משום דמלמד תורה לבו שמת יותר בלמדו עם אחרים דפקודי ה' ישרים משמחי לב ואם אינם עושים מלאכתן ייעפו ויגעו ודמו לאוכלם דמתוואי דאי לא עבדי חלשי ואפילו יש לו תלמידים אחרים שלומד עמהם צריך לשלם לו שכרו משלם דדבור לאחד דבור למאה והיה יכול לשמוע ההלכה בכלל האחרים ואפי' לפי מנהגינו שלומד עם כל נער בפני עצמו שעה שלו אין הב"ה יכול לומר לו הרי הרווחת אותה שעה שלא למדת עמו דהא אמרינן שהבטלה קשה לו ואין הב"ה יכול לומר לו אתן לך נער אחר במקומו שתלמוד עמו חדא הרי המלמד בעצמו יכול ליקח נערים ללמוד עמהם כמו שירצה וא"כ מה מרויח בזה שרוצה ליתן לו נער אחר ועוד שלימוד התורה אינה כשאר מלאכות שיעמוד לו נער אחר כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד טורח ללומדו לפיכך י"א שאם נותן לו נער אחר שידוע שהוא מבין וחריף כראשון וקל ללמוד עמו כמו עם הראשון יכול ליתנו לו וכן ראוי להורות והא שצריכין ליתן למלמד שכרו משלם היינו דוקא שנראה לב"ד שנהנה מלימודו יותר מביטולו אבל אם נראה לב"ד שנוח לו בביטול אינו נותן לו אלא בפועל בטל המלמד עם בן חברו שלא מדעת האב י"א שחייב לשלם לו בדין היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שיתבאר לקמן סימן שע"ה ויש חולקין. ואם אחד אומר למלמד למוד עם בני ולא קצב עמו בשכירות צריך ליתן לו כמו שיתנו לו אחרים ב"ה ששכ' מלמד ואמר שילך אצל קרובו שינסנו אם יוכל ללמוד עם נער ולא הלך עם הנער ואחר שלמד עמו אמר לו הב"ה שעדיין ינסנו ועד אחד מעיד שלא ידע ללמו' עמו בשעה שלמד עמו ואנו רואין שעכשיו הוא יודע הדין עם המלמד דמאחר שעכשיו הו' יודע מוקמינן ליה אחזק' שגם כבר ידע ונשב' נגד העד ונוטל שכרו ואע"ג שב"ה מוחזק במעו' ויש לו עד המסייע חזקת הידיעה עדיפא ועוד דחזק' הוא שלא היה טורח בחנם ללמוד עמו אם לא ידע בעצמו שיכול לפיכך נשבע ונוטל. רב שהיה רב בעיר כמה שני' והורה לקהל ואח"כ קצבו עמו שכר להב' לא יוכל לתבוע מה שעבר דודאי מחל להם פועל שקבל עליו כל אונסים ובא אונס דלא שכיח פטור דאונסי כי האי דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא קבלו עליו כלל. אחד ששכר סוס על ח' ימי' לילך למקום אחר וכאשר הלך ב' ימים נמלך למקומו יכול השוכר לעשות עם הסוס בשאר הו' ימים מה שירצה ויכול להשכיר בעיר להביא עצים או שאר מלאכות המיוחדות לסוסים באותה העיר אע"פ שזו המלאכה כבידה מן הראשונה דאנן סהדי דניח' ליה לאדם שתהא בהמתו בעירו אע"פ שעושה בה מלאכה כביד' ממה שהלך למקום רחוק.

ב השולח את שלוחו להביא ולו שליחות מה ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא לו נותן לו שכרו משלם שהרי עשה שליח שליחותו ולא דמי לשוכר חמרין שהלכו ולא מצאו תבואה שאמרנו בסי' ש ל"ד סעיף א' שאינו נותן להם אלא כפועל בטל דהת' לא שכרן לכל אותו המהלך בכלל אלא לימי' ונתבטלו ממלאכתן באותן הימי' לפיכך אינו משלם אלא כפועל בטל אבל הכא שכרו לגמור שליחותו זה והרי עשה כל מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם מ"מ אם היה השליחות שהיה לו להבי' דבר כבד מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקן אא"כ הוא מאותם אנשים שדרכם לטרוח ולא חיישי' למשא כאוכלסי דמחוזאי שאז אינו מנכ' לו כלום ואם שלח שליח עם איגרת ולא מצא אותו שנשלחו אליו וחזר אין לשליח כלום שהיה לו להמתין עליו עד שיבא או שהיה לו להתנות שהרי הוא דבר ששניה' לא ידעו והוי פסידא דפועל אא"כ הוא עניין דהוי לב"ה לידע ולא לשליח דאז הוי פסידא דב"ה וע"ל סי' של"ד סעיף א'.

ג וכן אם שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא וא"צ להם אינו יכול לומר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו שהרי עשה שליח שליחותו משלם וכן כל כיוצא בזה.

סימן שלו

השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ובו ד' סעיפים:

א השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו דאע"ג דשלא ברשותו שכרו הוא מ"מ יש לו ההנאה והמותר מפסיד השוכר מכיסו ואין השוכר יכול לומר לפועל טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם דסתם שכירות אינו בשכר אלא בעד מעות מזומנים אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם שניהם יכולין לדחות את הפועל ב"ה יכול לומר אני לא שכרתיך והשוכר יאמר שהרי גלותי לך שאין אני שוכרך לעצמי אלא לחברי ולא אמרתי שכרך עלי לפיכך יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך אבל אם אמר לו שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשו' בשל חבירו צריך לשלם לו מכיסו ואין יכול לומר לו מול מה שעשית בשכרך ואם שכרו בפני חבירו וחבירו עמד ושמע ושתק שתיקה כהודאה דמיא וחייב לתת כל השכר לפועל וכן הדין בשוכר מלמד לבן חבירו ושמ' זה ושתק חייב לשלם.

ב השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך אלא צריך לשלם לו שכירותו ואם אח' ששכרו נתרצה הפועל לטלו בשכרו ואח"כ חזר בו אין שומעין לו והוא שעשה בו משיכה או הגבהה שכבר קנהו אבל אם לא משך או גבה לא קנו ויכול לחזור בו אבל ודאי אי קאי ברשותיה דפועל אי נמי נקיט לי' אכתפיה לא בעי משיכה אחריתי ואינו יוכל לחזור בו.

ג ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואפי' יש לו לב"ה לשלם לו יכול לדחותו ולומר לו טול מה שעשית בשכרך שהרי עדיין לא זכה בו ב"ה ולא אמר לו שכרך עלי לכך יכול לומר אני עדיין לא זכיתי בו לשלם לך ממנו זיל את וזכי ביה.

ד השוכר את הפועל ואחזוהו גבאי המלך לאנגריא לעבוד עבודת המלך אינו יכול לומר לו הריני לפניך עשה עמדי מה ששכרתני ותן לי שכרי משלם דאדרבה זה יאמר לו עשה עמי ואתן לך לפיכך אינו נותן לו אלא מה שעשה עמו.

סימן שלז

דין אכילת פועל בשעת מלאכה ממה אוכל ומתי אוכל ובו ב' סעיפים:

א כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעיך. בסמוך יתבאר לפנינו בע"ה דפסוקים אלו לא נאמרו אלא בפועל ויתבאר ג"כ שלא נאמרו אפי' בפועל אלא כשעושה עם ב"ה בדבר שהוא מאכל של גידולי קרקע מיהו בכל מלאכת דב' מאכל של גידולי קרקע שהוא עושה אפי' במלאכה כל דהו שאינו מזיז לא ידיו ולא רגליו למלאכה אלא נושא בכתיפיו מותר לו לאכול דכי תבא כתיב בנכנס בכרם בשדה בביאה כל דהו משמע דמקרי פועל בכל מאי דעביד עמו ויתבאר ג"כ שאינו אוכל אלא מאותו מאכל שהו' עושה עמו לפיכך אמרו כל פועל שעושה מלאכ' לב"ה בדבר של מאכל ה"ז אוכל ממה שהוא עושה אפילו אינו עושה לא בידיו ולא ברגליו רק שנושא על כתיפו ואסור מן התורה לחסמו שלא יאכל שהרי התורה אמרה ואכלת מיהו אם חסמו פטור ממלקות ולא אמרינן ק"ו הוא משור ומה שור שאי אתה מצוו' להחיותו אתה מצווה על חסימתו ואם חסמו חייב מלקו' דכתיב לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה אם בן הכות וגומר אדם שאתה מצווה להחיותו אינו דין שאתה מצווה על חסימתו ואם תחסמנו תחיי' מלקות ואין בזה משום אין מזהירין ומלקין מן הדין דאיסור חסימה כבר נאמרה בואכלת וק"ו למלקות אתא לאו מילתא היא דקאמר קרא כנפשך שהוא מיותר דהל"ל ואכלת ענבים כשבעך אלא להכי אתא לומר כנפשך של ב"ה כן תהא נפשו של פועל מה נפשך אם חסמת עצמך פטור אף נפשו של פועל אם חסמתו פטור ממלקות לפיכך אם חסמו מלקי לא לקי אבל שלומי צריך לשל' לו מה שהיה אוכל אם לא חסמו.

ב מה שאמרנו דפסוקים אלו אינם מדברים אלא בפועל וילפינן לה מגזירה שוה נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר ודוקא פועל שעשה אצל בע"ה בשכר יכול לאכול ממה שהוא עושה כמ"ש אבל פועל העושה מעצמו אצל ב"ה בחנם אינו אוכל ולא אמרינן ק"ו הוא נוטל שכר אמרה תורה שיאכל עושה בחנם לא כ"ש דא"כ כל א' יבא ויאמר אני רוצה לעשות מלאכ' בשדה או בכרם זה כדי שיאכל וא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וגם הפועל בשכר אינו אוכל אלא כשהוא עושה בדבר שהוא מאכל של גידולי קרקע דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ובכרם נמי אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכת חבורן מדכתיב ואל כליך לא תתן דמשמע אבל אתה נותן לתוך כליו של ב"ה ממילא שמעינן אימתי אתה אוכל בזמן שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה דהיינו בשעת גמר מלאכת חבורן ואמרינן בגמרא האי כרם בנין אב הוא ולומדין ממנו מה כרם הוא דבר שהוא גידולו מן הקרקע אתה אוכל ממנו בשעת גמר מלאכת חיבורן אף כל דבר שהוא גידולי מן הקרקע אתה אוכל ממנו בשעת גמר מלאכת חיבורן ופרכי' מה לכר' שפועל אוכל ממנו שכן חייב ג"כ בעוללו' אבל שאר דברים של גידולי קרקע מנ"ל ת"ל כי תבא בקמת רעך וקטפת' מלילו' בידיך וגומר שאף הוא גידולי קרקע ואינו חייב בעוללות אף כל שהוא גידולי קרקע וכו' ופרכי' מה לקמ' שכן חייבת בחלה כגון קמת מין דגן מנלן דקמה מין דגן הוא דכתיב מהחל חרמש בקמה והתם בקמה דחיי' בחלה מיירי אבל זית לא כרם יוכיח מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן גידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פיעל אוכל בו אף כל דבר שהוא גידולי קרקע ובשע' גמר מלאכה פועל אוכל בו ונתרבו כל גידולי קרקע ופרכינן מה להצד השוה בכרם וקמה שכן יש בהן צד מזבח יין לנסכים וסולת למנחות ולא אתרב' אלא זית שיש בו ג"כ צד מזבח דשמן למנחות אבל קטנית שאין בהן צד מזבח לא ת"ל וחרמש וגו' שהוא מיותר דאי ללמד בשעת חרמש שהוא שעת גמר מלאכה אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול אתא ההוא מואל כליך לא תתן נפקא כדאמרינן לעיל אלא לרבות כל בעל חרמש אתא דהיינו לרבות כל מיני קטנית וכי תימא תינח דבר חרמש כגון קטנית אבל דלאו בר חרמש כגון אילנות המוסק בזתים והגודר בתמרים מנא לן ת"ל קמה לרבות כל בעלי קומה כלומר דהשתא על כרחך קמה לאו למידי דחייב בחלה קאתי דהא מחרמש אתרבי כל דבר חרמש ואפי' קטנית וא"כ על כרחך אתא קמה לרבות כל בעלי קומה ואינו בר חרמש כגון אילנות העומדי' בקומה וקטפן והכל בכלל ואיצטריך קמה ואיצטריך חרמש דאי כת' קמה ה"א קמה המחייב' בחל' קאמר כדלעיל לכך כת' חרמש ואי כת' חרמש ה"א כל דבר חרמש ולא אילנות לכך כתב קמה לרבות כל בעל קומה דהיינו אילנות כגון מוסק בזתים וגודר בתמרים ופרכינן השתא כיון, דסוף סוף אתרבי מחרמש וקמ' כל דבר כי תבא בכרם רעך למה לי כבר אחז"ל בגמ' דאת' כוליה להלכותיו כמ"ש לפנינו בע"ה כל תיבה ותיבה מפסו' זה בפני עצמו למאי אתא כל א' וא' במקומו ועוד למדו חז"ל מקר' דלא תחסום שור בדישו שאפי' בדב' תלו' מהקרק' קודם שיגמור סוף מלאכתו האד' אוכל בו מדכתי' לא תחסו' שור בדישו מכדי כל הבהמו' איתינהו בחסימ' דילפינן שור שור משבת בג"ש והת' כתיב כל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר כדאמרן אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש דכתי' בדישו אף חוסם אוכל בתלוש מיהו גם בתלוש אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה דומיא דריש מה דיש מיוחד שהוא דבר שבשע' גמר מלאכה ושור הפועל בו אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו והשתא מכל זה למדנו שמה שאמרנו שפועל שעוש' מלאכה לב"ה בדבר של מאכל שאוכל ממה שהוא עושה בד"א כשהוא עושה בגידולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר בענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים וגם בתלוש מהקרקע קודם שיגמור סוף מלאכתו דמחייב אותו במכוש האחרון לענין גמר מלאכה פועל אוכל בו אבל העושה בדבר שאין גידולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל שאין אלו גידולי קרקע וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שרשי אילנו' ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטני' מן הגדולים כדי שיהא ריוח לגדולים שיוכלו ליגדל יותר לא יאכל מהם ואע"פ שהיא גמר מלאכת הקטנים שהרי עוקרן לאוכלן והוה דומיא דואל כליך לא תתן וכו' בשעה שנותן לכליו של ב"ה מכל מקום כיון שעיקר מלאכה זו אינה אלא לצורך הגדולי' להרחיב להם שיגדלו ועדיין לא נגמרה מלאכתן לא הוי דומיא דדיש ואין הפועל אוכל בו.

ג עוד למדו חז"ל מדיש מה דיש מיוחד שלא נגמר' מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שלא נגמר' מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו כלומר למעשר או לחלה והכי פירושו כל דבר שחייב מעשר חלה נוהג בו יכול הפועל לאכול בו עד גמר החיוב האחרון שבו דהיינו עד שנגמר מלאכתו לחלה וכל זמן שהפועל עוסק בו קודם גמר מלאכתו לחלה אוכל בו אע"פ שכבר נגמרה מלאכתו למעשר וכל דבר שאין בו אלא חיוב מעשר לחודיה ולאחר שנתעשר אין בו עוד חיוב אחר אינו אוכל אלא עד שנגמרה מלאכתו למעשר לפיכך אמרו פועל העושה התלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר בדבר שאון בו עוד חיוב אחר כגון הבודל בתמרי' ובגרוגרות שנדבק זו לזו ומבדילין במגריפה והתאנים והענבים כבר נגמרה מלאכתן ונתחייבו במעשר קודם שנדבקו יחד הואיל ושוב אין בהם חיוב אחר אין הפועל אוכל מהם ואפי' האידנא שאין לנו חיוב מעשר כיון שנגמרה מלאכתן למעשר במקום שיש חיוב מעשר לא יאכל בו אבל הפועל בחטים ושעורים לעשות מהם פת שחייבת בחלה אע"פ שאחר מירוח נגמרה מלאכתן למעשר כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה הפועל בהם אחר המירוח כגון בהרקדה או בטחינה עדיין הפועל אוכל בהם עד שיגמר מלאכתן לחלה דהיינו עד הלישה משיתן בהם מים ויגלגל שאז חל עליה חוב' חלה אבל משם ואילך שצריך עוד ללוש ולשוף בו ו בעוט בו הרבה וצריך עוד קיטוף שעורך וטח פניה וגם צריך אפי' באילו המלאכות שנעשין בהן אחר הגילגול שכבר נגמרה מלאכתו לחלה אין הפועל אוכל בהם.

ד הבודל בתמרים רעים שאין דרכן להתבשל באילן אוכל בהם מפני שעדיין לא נגמרו מלאכתן למעשר שאינן חייבים עד שנותנין אותן בסל שמתרככין שם עד שיהיו ראוין לאכילה.

ה נתפתחו חביותיו ושכרו לסותמן או נתפרסו עיגוליו ושכרו לחזור ולדורסן לא יאכל בהן שכבר נתחייבו במעשר קודם שנפתחו או נתפרסו בד"א שיודע הפועל שכבר נתחייבו במעשר אבל אם סבור שזה תחילת עשייתן ודריסתן ה"ז הטען שהוא היה סבור שיאכל ממנו שעדיין לא נגמרו לפיכך חייב לעשר ולהאכילן.

ו אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה ונושא על כתיפו ג"כ עושה מעשה מיקרי כמ"ש סעיף א' אבל אם אינו עושה מעש' אלא יושב ומשמר אפי' במחובר בשע' גמר מלאכה אינו אוכל שאינו נקרא פועל ואצ"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה שאינו אוכל ואפי' מהלכו' מדינ' אינו אוכל אבל השומר בתלוש קודם שנגמרה ולאכתו למעשר אע"פ שאינו אוכל מן התורה אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן.

ז יכול הפועל לאכול אפי' יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות או כותבות אפי' שהוא שוה סלע ומ"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן כדי שלא ימנעו מלשוכרו בד"א כששכרו לכל היום שאז אע"פ שאוכל יותר משכרו ישאר לתת ג"כ הנשאר לכליו של ב"ה ויקויי' בזמן שאת' נותן לכלי של ב"ה אתה אוכל וכו' אבל אם לא שכרו אלא ללק' קישות אחד לא יאכלנו שהרי אינו נותן כלום לתוך כלי של ב"ה והיאך יאכל הוא ומהאי טעמ' ג"כ אפי' אם שכרו לכל היו' לא יאכל קישות הראשון או כותבות הראשון שלקט שהרי עדיין לא נתן כלום לתוך כלי של ב"ה ואין כאן בזמן שאתה נותן כו' אלא יתן תחלה לכליו של ב"ה ואח"כ יאכל הוא.

ה היה משמר ארבע או חמשה ערימות של חמשה בני אדם שאמרנו סעיף ו' דשומר אוכל מהלכות מדינה לא ימלא כריסו משל א' מהם אלא יאכל מכולם לפי חשבון.

ט אין הפועל אוכל אלא ממין שהוא נותן לתוך כליו של ב"ה שכן משמע ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה וממין שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה לפיכך אם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם בזמן שהוא עושה בתאנים לא יאכל בענבים אבל מונע הוא את עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות או עד שיגיע לעשות בענבים ויאכל ומהאי טעמא ג"כ הפועלים עד שלא הלכו בגת שתי וערב אוכלים ענבים ואינם שותין תירוש דאע"ג שהפועלים העושים בענבים דרכן להטיל ענבים תוך הגת ודורכין ברגליה' על הגת עד שיזוב מהן תוריש וא"כ השובר את הפועל לעשות בענבים הוי כאלו שכר אותו ג"כ לעשות בתירוש מ"מ כל זמן שלא הלכו בגת שתי וערב עדיין התירו' אינו זב מהם ולא ניכר מלאכת' גם בתירוש ואין נר' עיקר מלאכתם אלא בענבים לפיכך יאכלו ענבים ולא ישתו תירוש שאינו ממין שאתה נותן לכליו של ב"ה וה"ל כעושה במין זה ואכל ממין אחר דענבים ויין שני מינ' הם אבל משהלכו בגת שתי וערב הרי עושין בשניהם בענבים ותירוש שמיד שלוקטין הענבים דורכין אותן בגת ועושין תירוש לפיכך אוכלין בענבים ושותין תירוש מאיזה שירצו או משניהם יחד כמו שירצו.

י מספקינן בגמ' בפי' ואל כליך לא תתן אבל את' נותן לתוך כלי של ב"ה אם פירושו ממין שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה אתה אוכל ואז הוי דינא אם היה עושה בגפן זה מותר לאכול מגפן אחר כלומר שיקוץ אשכול מגפן אחר שאינו עושה בו וילך למקום שהוא עוש' שם ויאכל בשע' שהוא עושה דהא ממין שאתה נותן לתוך כלי של ב"ה הוא או אם פירושו ממה שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה אתה אוכל ואז הוי דינא אם עוש' בגפן זה לא יאכל מגפן אחר דאע"ג שהוא ממין שאתה נותן לכלי של ב"ה אינו ממה שאתה נותן לתוך כלי של ב"ה ולא איפשיט' לפיכך אמרו העושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר ואי אכל לא מפקינן מיניה שהרי ספק דדינא הוא והמע"ה מיהו אע"ג שב"ה עדיין לא נתן לו שכרו והוא מוחזק בשכרו צריך לשלם לו ואינו מנכה לו משכרו וק"ל כל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא ה"נ כיון שהב"ה ודאי חיי' לו שכרו אלא שיש לו ספק תביעה על הפועל אם חייב להחזיר לו מה שאכל אם לא ואי הוה מסלקינן ליה בלא תשלום ודאי שכרו הוי כאילו היינו מוציאין ממנו מה שאכל וכבר אמרנו דהמע"ה ודוקא מגפן אחר שאינו נוגע בגפן זה לא ילך ויקוץ ממנו ויאכל בכאן אבל גפן שמודלית ע"ג חבירתה והוא עושה בא' מהם אלא שצריך להפריד ולהגביה הענפים של זה מזה כשהוא חותך ממנו ה"ז כאילו עושה בשניהם ויכול לאכול אפי' מהשנייה דהוי ממה שהוא עושה וממין שהוא עושה אבל גפן המודלה על התאינה או תאינה המודלה על גפן והוא עושה בא' מהם אינו אוכל מהשנייה דאע"ג דהוי ממה שהוא עושה אינו ממין שהוא עושה והכא אפי' אכל מפקינן מיניה.

יא כבר אמרנו דפירוש ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לתוך כליו של ב"ה אתה אוכל כו' דהיינו דוקא בשעת עשיית מלאכה של ב"ה הוא אוכל אבל אינו אוכל בשעה שאינו עושה מלאכתו של ב"ה לפיכך לא ישב הפועל ויאמר עד עתה אני מנעתי את עצמי ולא נטלתי לאכו' וע' כ אשב עתה ואוכל אלא דוקא בשעת עשייה יאכל אבל מפני תקנת ב"ה שלא יתבטל הפועל ממלאכתו אחז"ל שאחר שגמר הפועל מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אפי' שלא בשעת מלאכה שטוב הוא לב"ה כדי שלא יתבטל בשעת עשיית מלאכתו.

יב כבר אמרנו דקרא דכי תבא בכרם רעך כולו מיותר הוא ואתא כל תיבה ותיבה ממנו להלכותיו ודרשו חז"ל ואכלת ענבים ולא ענבים ודבר אחר לפיכך לא יאכל הפועל עם הענבים פת או דבר אחר למתקן כדי שיוכל לאכול הרבה מהענבים וכן לא יאכל אותם כמל' ואם ואם קצץ עם ב"ה שיאכ' עד שיעו' כך וכך יכול לאכול אותו השיעור בין כפת בין במלח בין בכל דבר שירצה הואיל וקצץ ומדכתיב ואכלת ענבים דרשו דוקא אכלת ולא ומצצת שלא ימיץ היין ויזרוק החרצנים.

יג וכן אסור לפועל להבהב השב לים באור למתק אותם או להפריכ' ע"ג סלע אפי' אינו מתבטל ממלאבתו ע"י ההבהוב או ההפרכה כגון שיש לו אשה ובנות שמהבהבים לו אסור מפני שממתק אותם והוי דומיא דענבים ודבר אחר שאסור.

יד ומדכתיב שבעך דרשו דוקא כדי שביעה ולא שיאכל אכילה גסה.

טו מן מה שאמרה התורה ענבים ולא ד"א לא שמעי' מיניה אלא שלא יתקן ת הפירי וימת חנו כדי שיאכל הרב' אבל שיתקן הפועל את גופו כדי שיאכל הרבה לא שמעינן שאסרה התורם וה"ה שיעש' הב"ה דבר לפועל שיגרום לו שלא יאכל הרבה ג"כ י א אסרה התורה לפיכך אמרו רשאי הפועל לטבול פתו בציר כדי שיאכל ענבים הרב' ורשאי בכ"ה להשקות את הפועל יין כדי שלא יאכל ענבים הרבה.

טז אע"ג שלא התירה התורה לפועל לאכל אלא לפועל העוש' בשכר כדאמרינן לעיל סעיף ב' אין האכילה בא בשכרו ואין ממעטינן בשביל זה בשכרו שנותנין לשאר שכירי יום העושין שאר מלאכות אלא התורה זכתה לו משום צערו דה"ל צער אם לא יאכל כשעושה בדברים אלו ומשל שמים הוא אוכל לפיכך פועל שאמר לב"ה תן לאשתי ובני מה שהיה לי לאכול או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי לי לאכול ואתן לאשתי ובני אין שומעין לו ואפי' נזיר שהיה עושה בענבים ואמר לב"ה תן לאשתי ובני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו.

יז פועל שהיה עושה עם ב"ה הוא ואשתו ובניו והתנה עם ב"ה שלא יאכלו עליו פשיטא דמהני תנאו ועל אשתו ועל בניו הגדולי' נמי אם היה מדעת' כיון שיש בהם דעת יכולין למחול מהני אבל אם הם קטנים אינו יכול להתנות עליה' שלא יאכלו שלא משלו הם אוכלי' אלא משל אביהם שבשמי' הם אוכלי'.

יח פועל האוכל בשעה שאין לו לאכו' עוב' בלאו הבא מב עשה דואכלת וגו' ולא באופן אחר שענשו עונשן עשה ואם הוליך עמו בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים ה"ז עובר בלאו גמור דואל כליך לא תתן.

יט אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא ירעיב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו מפני ביטול מלאכתו של ב"ה שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכתו של ב"ה בכח וכ"ש מלמדי תינוקות שעושין מלאכת ה' שאינן רשאין לעשות כן וע"ל סי' של"ג סעיף ד'.

כ כשם שהב"ה מוזהר שלא יעשוק שכר שכיר ושלא יעכבנו ואם עכב עובר בבל תלין או בלא תבא עליו השמש כך הפועל מוזהר שלא יבטל מלאכת הב"ה מעט כאן ומעט כאן ויוציא כל היום באמירה אלא חייב לדקדק על עצמו בא וראה כמה דקדקו חכמים בברכת הזימון שפטרו הפועלים שלא יברכו ברכ' רביעית בדי שלא יבטלו ממלאכתן כמ"ש בלבוש התכלת סימן קצ"א לכן יזהר הפועל מאד בזה וכן חייב לעבוד עבודתו בכל כחו שכ אמר יעקב אבינו ע"ה בכל כחי עבדתי את אביכן וזכה ונטל שכרו בעה"ז ובעה"ב שנ' ויפרוץ האיש מאד מאד.

סימן שלח

דין אכילת בהמה בשעת מלאכה ואיסו' חסימות ובו ט' סעיפים:

א כתיב לא תחסום שור בדישו וכבר אמרנו דהוקש נחסם לחוסם לפיכך כדרך שהפועל אוכל ממה שהוא עוסק בגידולי קרקע בין בתלוש בין במחובר כך הבהמה אוכלת בין בתלוש בין במחובר ואוכלת ממשוי שעל גבה עד שתהיה פורק' ובלבד שתאכל היא בעצמ' ולא יטול הוא בידיו ויאכילנה דלא אמרה התורה אלא לא תחסום וגומר כלומר תניח לה שתאכל היא בעצמה ולא שתאכילה בידים.

ב ומותר הבהמה מן האדם שהחוסם את האדם פטור כמ"ש למעלה והחוסם את הבהמה עובר בלאו דלא תחסום שור ואחד השור ואחד כל שאר בהמות בלאו דלא תחסו' דילפי' שור שור משבת כדכתבי' לעיל וכתב שור לאקושי חוסם לנחס' ונחסם לחוס' כדלעיל וכן במלאכת דיש לאו דוקא דה"ה כל דישה וה"ה כל שאר מלאכו' של גידולי קרקע מדהוקש נחס' לחוס' ולמה נאמר דייש דבר הכתוב בהוה.

ג א' החוס' אות' בשעת מלאכה ודש בה וא' שהיתה חסומה כבר ואפי' לא חסמה אלא אחר חסמה ובא הוא ודש בה לוקה דהכי הוא משמע לא תחסו' שור בדישו לא תחסמנו בשעת דישה ומשמע נמי לא תהא חסומה בשעת דישה וילפי' לה מקרא דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם וגו' ומקשינן בבאכם הוא דאסור הא משתה ומיעל שרי בתמיה ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא פירש דמשמע שלא ישתה יין כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה למחוללת ואי שתה ועייל הא מ"מ שיכור הוא ולא ידע להבדיל אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שיכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסומ' ואפי' חסמה בקו שגער בה ומנעה מלאכול לוקה אע"ג דק"ל על לאו שאין בי מעשה אין לוקין עקימ' שפתיו להוציא הקול הוי מעשה ולוקה עליו.

ד שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה על החסימה ומשלם לבעל הבהמה מה שהיתה אוכלת ושיערו חכמים שיתן לכל יום שלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ואע"ג דק"ל שאין לוקין ומשלמין ה"מ כשחיו' התשלומין והמלקו' באין כאחד אבל הכא חיוב התשלומין חל עליו משעת משיכת הבהמה שמתחייב במזונותיה ומלקות אינו חייב עד שידוש בחסימה.

ה לא תחסום שור בדישו כתיב לא הקפידה התורה אלא שהישראל לא יחסום השור בשעת דישה בין שהשור שלו בין שאינו שלו לפיכך ישראל הדש בפרתו של גוי אפילו הדישה של גוי עובר משום לא תחסום וגוי שדש בפרתו של ישראל אפילו הדישה של ישראל ודש בה הגוי מעצמו שלא אמר לו הישראל כלום ועשאו שלא בפניו אין בו איסור משום לא תחסום דלדידיה אסרה התורה לחוסמה ולא בשיחסום הגוי פרתו ודש הגוי בה.

ו אבל אסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה דאמירה לגוי אסור בכל איסורין כמו בשבת לא תחסום אינו משמע פשוטו אלא שלא יעשה מעשה בגוף הבהמה כדי שלא תאכל אבל אם יש' לה קוץ בפיה מעצמה עד שאינה יכולה לאכול או שפירס עור ע"ג הדיש כדי שלא תאכל או שהארי הולך כנגדה ומפחדת' אינה אוכלת או שהעמיד בנה מבחוץ או שהיתה צמאה ואינה יכולה לאכול מחמת צמאה בכולן מבעיא בגמרא אם לוקה אם לא ולא אפשיטא לפיכך אינו לוקה מספק אבל איסורא איכא דהא בספק מלקות קאי.

ז היה לה לפר' חולי מעים וקש' לה שתאכל הרבה מן הדישה או אינו חולה אלא שהדבר שהיא עושה בה הוא רע לבני מעיה ואם תאכל תתריז ממנה מותר למונעה שלא הקפידה התורה אלא על הנאתה והרי זו אינה נהנית כי רע הוא לה.

ח פרות המהלכות על התבואה לפי שירט הדרך לנגדן ואין כוונת' לדוש אינו עובר אם חוסמן. שעורין שהושרו במים ומייבשין אותם בתנור ואח"כ דשין אותו בפרות להסיר קליפותיהן אין בהם משום בל תחסום שכבר נתחייבו במעשר מ"מ משום מראית העין שלא יאמרו שחוסם פרתו יביא מעט מאותו מין ז ויתלה בצוארה שתאכל ממנו.

ט כבר אמרנו בסימן הקודם סעיף ט"ו שיכול הפועל לתקן את גופו כדי שיאכל הרבה כו' ה"נ גבי בהמה דהוקש נחסם לחוסם לפיכך רשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה מהדיש וכן רשאי בעל הפרה להרעיב' כדי שתאכל הרבה מהדיש.

סימן שלט

לתת שכר אדם בהמה וכלים בזמנו ומתי זמנו ובו י"א סעיפים:

א מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו דכתיב לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן דכתיבי בה כמ"ש לפנינו בע"ה שכרו ואם אחרו עובר בלאוין כתיב לא תבא עליו השמש וכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר חד בשכיר יו' וחד בשכיר לילה לא תבא עליו מדבר בשכיר לילה שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום ולא תלין פעולת שכיר אתך מדבר בשכיר יום שהשלמת פעולתו מששקעה החמה לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה לפי שנתנ' תורה לב"ה זמן עונה שהיא י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות ואחד שכר אדם או בהמה וכלים כולם דינם שוה לעבור עליו דכתיב אשר בארצך כל שבארצך ועל שכר קרקע יש מי שאומר שאינו עובר משום דכתיב אשר בארצך ודרשי' כל אשר בארצך ולא כל ארצך.

ב וכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נשמתו דכתי' ואליו הוא נושא את נפשו כלומר נשמתו שהיא נפשו תלוי בשכירתו ועובר בה' לאוין ועשה והם לאו דלא תגזול שהוא מיותר דאי בגוזל ממש מלאו דריבית ואונאה נפקא אלא לכובש שכר שכיר הוא דאתא ומשום לא תעשוק שכיר ומשו' לא תעשוק את רעך ומשו' לא תלין ומשום לא תבא עליו השמש הרי ה' לאוין ועשה דביומו תתן שכרו. ואע"פי דקצתם כתובי' ביממא וקצתם בלילה כמ"ש בסמוך מ"מ שם שכירות חד הוא וכל הכובש ביום או בלילה עובר בכולם.

ג איזה זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו כל הלילה ואם לא נתנו בבקר עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה זמנו ליתנו לו כל היום ואם לא נתנו בערב עובר עליו משום ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמ' שנתנ' תורה זמן לב"ה אחר השלמת פעולת הפועל י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות ואין לפרש איפכא דלא תלין מיירי בשכיר לילה ולא תבא בשכיר יום וצותה התורה לשלם שכירותו מיד שהשלים מלאכתו ולא נתנה לו שום זמן דהא ילפי' מקראי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כלו' לאחר שהשלים מלאכתו מדכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת כלו' בתחלת שנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמ' וכי כתי' לא תבא עליו השמש ע"כ בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירתו ונתנה לו התורה זמן עד הערב וכן לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ע"כ בשכיר יום מיירי ולא בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה לשכיר לילה עד הבק' וכי כתי' לא תלין וגו' ע"כ בשכיר יום תוקמי' שנשתעבד לו אחר שקיעת החמה משכלת' שכירתו ונתנה לו התורה זמן עד הבקר י"א הפועלים דידן שאין עושין מלאכה עד הלילה ומתחלה אדעת' דהכי אגרי להו חייב לשלם מיד קודם שקיעת החמה ואם אינו משלם עובר משים ביומו תתן שכרו ומשים לא תבא עליו השמש ואם שהה במלאכתו עד הלילה הרי לא חלה תשלומין עד הלילה ויש לו זמן כל הלילה עד הבקר אע"ג דמתחלה לאו אדעתא דהכי אגריה.

ד שכיר שעות ביום שכלת' פעולתו בחצי היום יש לו תשלום כל אותו היום דהא חלה תשלומין מיד שהשלים מלאכתו וקרינן עליו ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש וכן שכיר שעו' בלילה שכלת' מלאכתו בחצי הלילה יש לו זמן תשלום כל אותו הלילה וקרינן עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.

ה וכן שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע אם יצא ביום גובה שכירתו כל אותו היום יצא בלילה גובה שכירתו כל אותו הלילה.

ו קבלנות שקבל עליו האומן לעשות מלאכה כולה בכך וכך ולא שכר לימים הרי הוא כשאר שכירות ימים ועובר עליו משעה שנותנה לו כיצד נתן טליתו לאומן לתקנו בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אפי' אחר שגמרו אינו עובר עליו כיון שאין האומן נותנו לו מוחל לו על תשלום שכירתו כל זמן שהוא בידו ואם נותנו לו אפי' בחצי היום חייב מיד בתשלומיו ואם שקעה עליו חמה עובר עליו.

ז האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על ב"ה אין שום א' מהם עובר משום בל תלין הב"ה הא לא שכרו והשוכר לא קרינן ביה לא תלין פעולת שכיר אתך דהא אינה אתו ומיהו ב"ה עובר על דברי קבלה ד דכתי' אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן והוא שאינו טרוד אלא שמכוין לדחותו שאם הוא טרוד במלאכה אחרת אפי' באל תאמר לרעך וגו' אינו עובר דאנוס הוא ואם לא אמר השליח שכרכם על ב"ה אפי' לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הרי הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין דהא פעולתם אתו הוא בד"א כששכרם סתם שהוא חייב בשכרם כשהפועל אינו יודע שאין המלאכ' של השליח אבל אם הפועל יודע שאין המלאכ' של השליח אפי' שכרו סתם אין השליח חייב בשכרו ואינו עובר משום בל תלין.

ח דקדקו חז"ל ממשמע שנ' לא תלין פעול' שכיר אתך איני יודע שעד בקר הוא מה ת"ל עד בקר מלמד שאינו עובר בלאו אלא עד בקר ראשון בלבד ומיד שעבר בקר ראשון עבר בלאו וחייב ומשם ואילך אפי' משהה הרבה אינו עובר יותר ומ"מ חייב ליתן לו מיד וכל עת שישהה יותר עובר על לאו של דברי קבלה שנ' אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'.

ט שכיר שמכיר בב"ה שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפי' יש לו מעות דמסתמא אדעתא דהכי איתגר ליה שלא ליפרע ממנו אלא עד יום השוק וכיון דמיומ' קמא לא עבר תו לא עבר כדאמרי' לעיל שאינו עוב' אלא בקר ראשון לפיכך מיום השוק ואילך אם אינו נותן לו אינו עובר משום בל תלין אבל משום אל תאמר לרעך לך ושוב עובד וכן הדין בהני בעלי בתים שאין דרכן לפרוע תכף עד שיעשה חשבון עם הפועלים ממה שהוא חייב להן אפי' יתבעהו קודם חשבון אינו עובר ואפי' לא יתבעו ממנו אלא דבר מועט שידוע שלכל הפחות חייב לו כך אפי' בלא חשבון אפ"ה אינו עובר דכיון שדרכו לחשוב בסתמא אדעתא דהכי איתגר ליה שלא ליפרע כלום עד שיחשוב עמו.

י דקדקו חז"ל כתי' לא תלין פעולת שכיר יכול אפי' לא תבע ת״ל אתך לדעתך פרש"י שלא מדעתו ור"ל שלא מדעת הפועל כלו' כשאתה מלינו לדעתך ושלא מדעת הפועל שתבעך ולא תתן לו אתה עובר משום לא תלין עוד דקדקו יכול אפילו אין לו לשלם ת"ל אתך שיש אתך יכול אפילו המחהו אצל חנווני ואצל שולחני ת"ל אתך ולא שהמחהו אצל חנווני ואצל שולחני לפיכך אמרו שאין הב"ה עובר משום בל תלין אא"כ תבעו השכיר ואם לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעי' ליתן לו או שהמחהו אצל חנווני או אצל שולחני ליתן לו וקבלו עליה' ליתן לו אין ב"ה עובר אפי' אין לו לב"ה ביד השולחני או חנווני כלו' ומ"מ אם רצה השכיר לחזור בו שלא לקבל מהשולחני או מהחנווני אלא רוצה לחור על ב"ה כשאין לכ"ה ביד החנווני או השולחני כלום אלא נתרצו להקיף לב"ה שאז השולחני והחנווני יכולין לחזור פשיט' שגס הפועל יכול לחזור בו כשהם חוזרין בהם שהרי אין כאן דין מעמר שלשתן כיון שאין לב"ה בידם כלום דלא בשופטני עסיקנן שהשולחני והחנווני אם ירצה יחזרו בהן והם יפטרו לב"ה ויפסידו את שכרן ואפי' מחל לב"ה מחילה בטעות הוא אלא אפילו החנווני והשולחני אינם חוזרים בהם הרשות ביד הפועל לחזור בו כל זמן שלא קנו מידו אבל אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו.

יא דיני שכיר שנשבע ונוטל נתבאר בסימן פ"ט.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה