לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות חכירות וקבלנות
סימן שכ
מקבל או הוכר מחבירו היאך יתנהגו זה עם זה ובו ה' סעיפים:
א אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים שיתן לו מעות קצובים כד וכך בכל שנה ואחד משכר ממנו שדה או כרם בפירות שיתן לו פירות קצובים כך וכך בכל שנה דין אחד יש להם אלא שהם חלוקים בשמותם שהשוכר בדמים נקרא שוכר והשוכר בפירות נקרא חוכר.
ב המקבל שדה או פרדס של חבירו כדי לעבוד איתו ולהוצי' עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע חלק ידוע מן היוצא השרה שנה שנה כמו שהוא הדרך בעיר שליש התבואות או רביע כפי מה שנהגו ביניהם זה נקרא קבלנות וזה דינו חלוק משוכר במקצת דברים כמ"ש לפנינו בע"ה ובכולם בין בהיכר בין בשוכר בין במקבל אע"פי שכבר התנו ביניהם לקבל את השדה אין כותבין את השטר אלא מדעת שניהם שכל זמן שלא כתבו יכולין שניהם לחזור בהם ומשכתבו אינם יכולים שניהם לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו וה"ל כמלוה בשטר והמקבל נותן שכר מכתיבת השטר אפי' כשצריך להובירה שנה או שנתים כמנהגם עליו לשלם שכר הכתיבה.
ג במקבל או בחוכר כל דבר שהוא לצורך תיקון עבודת הקרקע או שאין השדה נשמר זולתו בעל הקרקע חייב בו שהרי גוף הקרקע היא שלו וכל דבר שהוא משים כדי להקל טורח עבודת הקרקע או שהוא משום שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו לפיכך הקורדם שחופרין בו הארץ והכלים שנושאים כהם העפר והדלי והכד וכיוצא בהם שדולין בהם המים וכ"ש הסייג שסביב השדה ואין השדה נשמר זולתו וחפירה שסביב השדה על בעל הקרקע וחפירת היאורים הקטני' שמקבצין בהן המים שיהיו מוכנים לו תמיד להשקות אינם עשוים אלא להקל העבודה והטורח וכל שמירה יתירה על החוסר או המקבל מטעם הזה שאינו עושה אלא כדי להקל מעליו שלא יצטרך לשמור כלל אבל בשוכר אין לבעל השדה עסק בצרכי השרה כלל דשכירות בדמים ממכר הוא וי"א דחוכר דינו כשוכר דכיון שהוא נותן דבר קצוב בכל שנה פירות כך וכך הן יוציא השרה פירות רב או מעט ה"ל כשוכר ממש ואין לבעל השדה עסק בצרכי השדה כלל וכן עיקר.
ד בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו וטעמא דבמקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום שבעל הקרקע יכול לומר אי איפשי שתעקור דבעינן דתיתבן ארעי כלומר שישארו בה מן הקשין ויהיו לה לזבל לזריעתו לשנה הבאה ואם בעל הקרקע יאמר לו עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא למיטרח שהקציר' היא נוחה מן העקיר' ובמקו' שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור משום שיכול לומר לו בעל הקרקע בעינ' דתינקר ארעאי כלומר רצוני שתהא קרקעי נקייה שאינה צריכה לזבל ואם בעל הקרקע יאמר לו קצור יכול המקבל לומר לו צריך אני תבן לבהמתי ואי אפשי שתישא' בקרקעי ובמקו' שנהגו לחרוש אחר הקציר' פי' שחורשין אחר הקצירה או אחר העקירה כדי להפך שרשי' של עשבים הרעים שבו וימתו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע צריך הוא ג"כ לחרוש ואפי' במקום שאין מנכשין העשבים הרעים מפני שסומכין על החרישה שימותו בה והוא ניכש אותם ועקר ממנה העשבי' הרעי' בעוד שהתבואה מחוברת אינו יכול לומר ניכשתי אותם על דעת זה כדי שלא אצטרך לחרוש אחר הקצירה אלא צריך לחזור ולחרוש מפני שבעל הקרקע יכול לומר שמא לאחר מכאן בעוד התבואה היתה קיימת בה חזרו וגדלו קצת מהן שכן דרכו לגדל וצריכין להמית ע"י חרישה ואם פי' בשעת הניכוש שעוש' זה כדי שלא יחרוש ושמע בעל הקרקע ושתק גלי דעתיה דניח' ליה וא"צ לחרוש ואם נהגו לנכש ולא לחרוש והמקבל אינו רוצה לנכש אפי' אם יאמר שרוצה לחדו' אחר הקציר כדי לעקור העשבים אין שומעין לו שבעל הקרקע יכול לומר ניכוש עדיפא לי שעוקר העשבי' הרעים עם שרשם והוא טוב לי יותר ואיני חושש לשמא יגדלו אחרים אחר הניכוש.
ה אם נוהגין בעיר שהחוכר שרה סתם נוטל חלק באילנות שבו יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה לחלק החוכר כגון שכל החוכרים נותנין לבעל השרה השליש מן התבואה שתוציא האר' ובעל הבית זה חברו לו שלא יתן לו אלא רביע מן התבואה אינו יכול לומר להיכר לכך הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח באילנות דה"ל לפרושי וכן אם נהגו שלא ליטול החוכר חלק באילנות אז הם של בעל השדה אפי' אם הוסיף החוב' בחלק של בעל השדה אינו יכול לומר לבעל השדה לכך הוספתי לך כדי שתתן לי באילנות דה"ל לפרושי ומדלא פירש סתמא לא יהבי' ליה אלא מחמת התבואה שהיא בעיניו טובה יותר וכן לעיל החוכר היה טוב לבעל יותר מאחר.
סימן שכא
המקבל בית השלחין ושדה האילן ויבשו ובו ב' סעיפים:
א החוכר או המקבל שדה מחבירו והוא בית השלחין שהיא קרקע יבישה ולא די לה במי גשמים משקים אותה ממעיין שכה או שהיא בית האילן ובשביל האילן היא חביבה על המקבל או על החוכר שנוטל חלק בפירות בלי טורח ויבש המעיין שבבית השלחין אבל הנהר הגדול לא פסק ועדיין איפש' להביא ממנו מים בדלי או שנקצ' האילן שבבית האילנו' והרי יש בידו לנטוע אחר במקומו אינו מנכה לו מחכירתו דבמעיין יכול לומר לו טרח ואייתי מיא מן הנהר בדוולא וכן בנקצ' האילן יכול לומר לו טרח ונטע לך אילן אחר ואם היא מכת מדינה כגון שיבש הנהר הגדול החכירות קיימת ומנכה לו מחכירותו וכן הדין בכל כיוצא בזה בכל מקום שנפסד העניין לגמרי הוי מכת מדינה וצריך לנכות לו משכירת' ואם אפשר לו לתקנו אפילו על ידי טורח ותחבולות אינו מנכה לו משכירתו וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא רצה לומ' שהשדה לעולם ישאר ביד החוכר עד סוף זמנו ואינו נותן לו כל החכירות שחכר עמו אלא מנכה לו מה שצריך טורח יותר מחמת פסיקת הנהר ואון בעל השדה יכול לומר אחזיר בו ולא אחכרנו עוד אחר שנפסק הנהר וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד עוד דהוי מכת מדינה וכל ההפסד הוא על ב"ה ולא יוכל הכ"ה לחזור בו ולומ' לא אשכר עוד מלמד לבני הואיל והמושל גוזר שלא ללמוד ואין זה דומה לשוכר חמור ומת בחצי הדרך דלעיל סי' ש"י דהתם אין החמיר בעולם אבל הכא הא הנער ומלמד בפנינו כמו בחוכר שהשדה החוכר הם לפנינו כי הנער הוא כמו השדה הנחרש ונזרע והמלמד הוא כמו הדוכר החורש וזורע והלימוד הוא הפירות ויש חולקין אבל כמ"ש נ"ל למודי ז"ל עיקר.
ב היה עומד בתוך השדה ואמר לו בית השלחין הזה אני משכיר לך או בית האילן זה אני משכיר לך אפי' אם יבש המעיין או נקצ' האילן מנכה לו מחכירו שהרי הוא עומד בתוכו וכיון שאמר לה מה היה צריך להזכיר בית השלחין או בית האילן לא היה צרוך לומר אלא שדה זה אני משכיר לך אלא ה"ק לו כמות שהוא עתה אני משכירו לך ולא יגרע ואם יפחת הריני מעמיד לך אחר. וי"א דוקא שנקצצו כל האילנות שלא נשארו ממטעי' לבית סאה ויבש המעיין כולו אבל אם נשארו מטע י' לבית סאה או שלא יבש המעיין כולו כגון שהיה עמוק מתחלה עד המים ב' אמות ועתה הוא עמוק שאין המים מגיעין עד ג' אמות יכול לומר לו טרח ויספיק לך ואינו מנכה לו מחכירותו כלום ואם היה עומד בתוכה ולא אמר לו בית השלחין אלא אמר שדה זו אני משכיר לך או לא היה עומד בתוכה וא"ל סתם בית השלחין אני משכיר לך או בית האילן אני משכיר לך ויבש המעיין או נקצ' האילן אינו מנכה לו מחכירותו שלא קבל עליו אחריות להעמיד לו אחר אם יפחת זה. וי"א דוקא. שא"ל כן מחכיר לחוכר אינו מנכה לו מחכירתו דשמא שדה בעלמא שכר או חכר לו אבל אם א"ל חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ממך בדוקא קאמר ובתנאי הוא מנכה לו אע"פי שאינו עומד בתוכה.
סימן שכב
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה ובו ב' סעיפים:
א החוכר או השוכר שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה הבקעה ה"ז מכת מדינה שנגזרה המכה על המשכיר והמחכיר כמו על השוכר והחוכר לפיכך מנכה לו משכירותו או מחכירותו לפי ערך ההפסד שאירעו וכ"ש קבלנות שאינו נותן לו אלא לפי מה שתוציא הקרקע ואם לא פשטה ברוב השדות של אותה בקעה ה"ז מזל רע של השוכר והחוכר גרמה ואינו מנכה לו משכירתו או מחכירותו כלום אע"פי שנשתדפו גם כל שאר השדות של בעל הקרקע לא אמרינן כיון שנשתדפו גם כל שאר שדותיו של מחכיר מזלו גרמה לו שיכול לומר המחכיר אי הוה משום מזלא דידי הוה משתייר לי פורתא שכן הוא מדתו של הקב"ה שהוא ברחמיו משייר מעט אפי' בעת זעמו דכתיב כי נשארנו מעט מהרבה לכך אני אומר זהו המוחכ' לך נשאר לי שהרי הוא שלי ומזלך גרמה שנשתרף אבל אם נשתדפו גם כל שאר השדות של השוכר או החוכר אע"פי שפשטה המכה ברוב השדות של אותה הבקעה אינו מנכ' לו משכירתו או מחכידתו כלום דתלי' דמזל רע של השוכר או החוכר גרמה לו שהרי נשרבו גם כל שאר שדותיו ולא יוכל השוכר לומר לו ג"כ אי הוה מזלא דידי הוה משייר לי פורתא דהוה מקיים בי כי נשארנו מעט מהרבה משום דא"ל המחכיר מדת הדין היה מתוח כנגדך מאד דאי הוה חזי לאשתיורי לך מידי מדנפשך הוה משייר לך.
ב ואם התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים ושינה וזרעה שעורים ואכלה חגב או נשתדפה אפי' הוכה רוב אותה הבקעה שהוא מכת מדינה אינו מנכה לו כלום שיכול לומר לו בעל הקרקע אי זרעתיה חיטי הוה מקיים בי ותגזור אומר ויקם לך כלומר מה שתבקש מן היוצר ויעשה ואני לא בקשתי בתחלת השנה מן השמי' שיצליחני בשעורים אלא בחטים והרי מזלך גרמה וכן אם לא זרעה כלל אע"פי שנשתדפו כל שאר השדות והוי מכת מדינה ג"כ אינו מנכה לו שיכול לומר לו אילו זרעתיה הוה מקיים בו לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו וכן אם זרעה ולא צמחה ולא זרעה פעם אחרת ונשתדפו כל שאר השדות אינו מנכה לו כלום שיכול לומר לו אילו זרעתיה פעם אחרת הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה וגומר. ועד מתי חייב לטפל ולזרוע פעם אחרת אם לא צמחה כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום ודוקא בקבלנות חייב לטפל ולזורעה אולי תצמח ויתן לבעל השדה חלקו ממה שתוציא האר' אבל בחכירות אינו מחוייב לזורעה אלא יכול לקנות לו פירות מן השוק ולתת לו חכירתו.
סימן שכג
המקבל שדה מחבירו ולקתה בעומריה ובו סעיף אחד:
א החוכר שדה מחכירו בי' כורין חטין ולקתה אפי' לא לקתה במחובר אלא שלקו העומרים בשדה אחר שנקצרו עד שהיו חטין רעות נותן לו הי' כורין מתוך אותן החטין ואין צריך לקנות לו יפות וכן אם היו חטין יפות אינו יכול לומר לו אקח לך חטין מן השוק אלא לעולם צריך ליתן לו מתוכה בין יפות בין רעות בד"א שלא שינה אבל אם שינה כגון שהתנה עמו לזורעה חטין ויתן לו בחכירתו כך וכך שעורין וזרעה שעורין ולקתה בשעורין יעות אינו יכול לומר אתן לך מתוכה כמו שהן אלא צריך לקנות לו שעורין טובות מן השוק דבר ממנו כרם בי' סלי ענבים והקריסו פיר' שהתליעו בעודן בכרם אפי' אחר שנבצרו נותנם לו כמו שהן אבל חבררו בי' כדין יין והחמי' בחבית צריך לקנו' וליתן לו יין טוב דלא דמי לחוכר שדה בכך וכך חטין או כרם בכך וכך ענבים שנותן לו אפי' התליעו דהתם לא עבדא ארעא שליחותה לפיכך מה שגדלה הארץ יתן לו אבל הבא הא עבדא ארע' שליחותה ואחר שבאו לרשות החוכר לקה ולא אמרי' מחמת שעיקרו רע היה לכך החמי' אלא טוב היה ומזלו גרמה שלקה דק"ל חמרא אבתפא דגבר' שיור כלום' זה קונהו ט"ב ומיד שבא לרשותו מזלו גרם שהחמי'
סימן שכד
המקבל שדה לזורעה מין ידוע ובא לשנותה ובו סעיף אחד.
א החוכר שדה מחבירו ע"מ לזורעה שעורים לא יזרענה חטין מפני שחטין מכחישין את הקרקע יות' מהשעורים חכרה לזורעה חטי' יכול לזורעה שעורים חכרה לזורעה קטנית לא יזרענה תבואה שהתבואה מכחישה יותר מקטנית תבואה יזרענה קטנית. וי"א בהפך תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה. י"א שכל זה דוקא בחכירות אבל בקבלנות יכול המקבל לשנות אפי' לדבר המכחיש אם הוא טוב יותר שהרי בעל הקרקע נהנה בשינוי זה וי"א אדרב' דבקבלנות אינו יכול לשנות אפי' מדבר המכחיש לדבר שאינו מכחיש שזה יאמ' לו אני רוצה בדבר זה שהתניתי עמך ולא לדבר אחר ועיקר. וכל זה בא"י אבל בבבל וכ צא בה שהאר'היא לחה ואין ה״כ להקפיד בהכחשתה יכול לשנות לאיזה מין שירצה.
סימן שכה
המקבל שדה מחבירו אם רשאי לזורעה פשתן ובו סעיף אחד.
א המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן משום שזרע פשתן מכחיש באר' הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שנים רבות וכן אין לו כלום בקורת שקמה והם אילני סרק שקוצצין אותן לקורות הבניין ואם יקצצם אינם חוזרות עד שנים הרבה וכן כל כיוצא בזה שלא על דעת זה השכירו לו. קבל השדה לזורעה וצמחו בה אילנות מאליהן אם עלו במקום שאין ראוי לזריעה כמו על המיצר הרי הם של בעל השדה ואין למקבל כלום בהם שהרי אינם מזיקים לו דבלאו הכי לא היה זורע במקום זה ואם עלו במקום שראוי לזריעה והרי מזיקין אותו שמונעי' אותו מלזרוע שם אם הוא אומר שחפ' במה שעלו בה האילנות ואם לא היו עולין היה הוא נוטען הרי האילנות הם שלו דמזלו גרמה שעלו מעצמן וכשיצאו מן השדה בכלות החבירות או השכירו' שמין לו האילנות כאילו הוא נטען שהרי הם שלו ונותן לו בעל השדה שויין. אבל אם אמר שיותר היה חפ' לזרוע במקום האילנות ממה שחפ' באילנות רואין את האילנות אם הם בעניין שאם יעקרו אותן יהיו ראויין ליטע במקום אחר צריך בעל השרה ליתן לו בשבילם דמי נטיעות העומדים ליטע ואם אינן ראויין ליטע במקום אחר מפני שהיו מתים אם היו עוקרן אינו נותן לו אלא דמי עצים שהרי גם אם היה עוקרן לא היו שוין אלא דמי עצים ובכולן אין מניחין אותו לעקור מפני שמכחיש את הקרקע וע"ל סימן שע"ה.
סימן שכו
המקבל שדה לזורעה שומשמין וזורעה חטין ובו סעיף אחד.
א שומשמין מכחישין הקרקע יותר מחטין וגם דמיהם יקרים יותר מזרע חטין ואחז"ל קבל מחבירו שדה לזורעה שומשמין וזרעה חטין והצליח ועשאה חטין עד ששוין כמו שהיתה ראויה לעשות מהשומשמים או יותר אין המקבל יכול לומר אלו זרעתיה שומשמין היה נכחש הקרקע יותר וגם לא היתה מצלחת בזריעת החיטן אם לא שטרחתי בה הרבה לפיכך אנכה לך מחלקך מה שהרוחת שלא נכחש הקרקע וגם אקח היתרון ששוין החטין יותר על השומשמי' אלא יחלוקו לפי תנאם כין בקבלנות בין בחכירות בין בשכירות דעל טענת המקבל שהרויח בעל השדה במה שלא נכחש הקרקע יאמר לו בעל השדה לא הייתי חושש אם הית הקרק' נכחשת דאמרי אנשי דנכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה. ועל טענת טרחתי בה הרבה יאמר אטו את אשכחת ארעא לא אשכחת. ואם עשתה פחות ממה שהיתה ראויה לעשות מהשומשין משלם לו המקבל כמו שהיא ראויה לעשות מהשומשמין מטעם דתיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה.
סימן שכז
דין מקבל שבא להסתלק ועדיין לא נגמרו הזרעים ובו ב' סעיפים:
א מקבל שדה שהגיע זמנו להסתלק ויש בשד' זרעים שעדיין לא נגמרו או אפילו נגמרו ולא הגיע יום השוק שיכול למוכרם שמין אותן במה הן שוין עתה ונותן לו בעל השדה דמיהן ויוצא המקבל מן השדה.
ב וכשחולקין המקבל עם בעל השדה לפי הקבלנות בשליש או ברביע כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש שהרי התנה לתת לו כך וכך בכל מה שתוציא האר' וכן כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות אבל הקנים שמעמידין תחת הגפנים אם קנו אות' בשותפות הרי אלו חולקין בהם ואם הם משל אחד מהם הרי זה שקנה אותם הרי הם שלו שהרי לא יצאו מקרקע זו וכן כל כיוצא בזה.
סימן שכח
דין מקבל שרוצה להסתלק מפני רעת השדה ובו ב' סעיפים:
א המקבל שדה מחבירו וזרעה ולא עשתה ורוצה להסתלק ממנה מפני רעתה אם יש בה כדי להוציא ממנה סאתים יתר על ההוצאה חייב המקבל ליטפל בה שכן דרך לכתוב בשטרות אנא איקום ואזרע כו' ואעמיד כרי לפניך ותטול חלקך כו' ושיערו חז"ל שזהו נקרא כרי ואפי' לא כתב כמאן דכתב דמי ואם לאו יכול להסתלק בד"א בקבלנות שנותן לו דוקא ממה שתו שתוציא האר' אבל בחכירות וכ"ש בשכירות אפי' אינה עושה כלום צריך ליתן לו שכירותו כפי תנאו.
ב לא עבדה אלא הובירה בין כולה בין מקצת' שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות אם עבדה ונותן לו חלקו כפי תנאי שהיה מגיע לו שכן כתב לו ואם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואפי' לא כתב ככתוב דמי דהוי כמו תנאי ב"ד דכיון שדרך להתנו' כך ויש חולקין ואומרים שאם לא כתב לו כך פטור דלא הוי אלא מבטל כיסו של חבירו דפטור אלא משום תנאו שהתנה וכת' לו אם אוביר ולא אעביד אשלם מחייבינן ליה מ"מ אם כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך אלפי זוזי א"צ לשלם אלפא זוזי דזו אסמכתא היא כמ"ש לעיל סי' ר"ז בדיני אסמכתא אלא נותן לו כפי מה שהיה ראוי לעשות בלבד.
סימן שכט
המקבל שדה לזמן ומת והניח בן ובו ס"א:
א המקבל שדה מחבירו לזמן ידוע ומת והניח בן קבלנות זה אינו ממון שיורישנו לבנו לפיכך בעל השדה לא יוכל לומר לבן הסתלק ותן לי מה שאכל אביך הואיל ולא גמר הקבלנות וכן הבן לא יוכל לומר תן לי מה שעשה אבי ויהא בידי עד גמר זמן הקבלנות אלא בטל הקבלנות ושמין מה שעשה עד יום מותו ונותן לו אפי' התנה עמו לזמן קבוע.
סימן של
מקבל שדה ליטע כמה אילנות ובו ה"ס:
א המקבל שדה מחבירו ליטע הרי בעל השדה מקבל עליו עשר בוריות לסאה וי"א למאה ואם יש בהן יותר על זה מגלגלין עליו את הכל פי' המקבל ליטע שדה חבירו כשיעור שיכולים ליטע באותו השדה כגון ממטע י' לבית סאה מקבל עליו בעל השדה עשרה בוריות לסאה שאם יש עשרה אילנות שאין עושין פירי לא יצטרך המקבל ליטע אחרי' תחתיהן דהכי אורחייהו דאילנות להיות בהן כל כך בוריות ומחיל. ואם יש בהם יותר מכן כגון י"א לסאה מגלגלין עליו שיטע כל הי"א אילנות תחתיהם דהשתא ליכא מחילה כלל.
ב מקום שנהגו שיהיה הנוטע נוטל חצי השבח ובעל הקרקע החצי ונטע והשביח ואח"כ נטע והפסיד מחשבין לו חצי השבח שיש לו כבר ומנכין לו ממנו מה שהפסיד ונוטל השאר ומסתלק ואפי' התנה עמו על עצמו שאם יפסיד לא יטול כלום אפי' ממותר השבח שעל ההפסד אין זה אלא אסמכתא ואין מנכין אלא מה שהפסיד.
ג שתל שנטע והשביח ורצה להסתלק שנמצא שצריך בעל הקרקע להוריד משם ואילך ארים לתוך הקרקע אין השתל יוכל להסתלק אלא באופן שלא יפסיד בעל הקרקע כלום בהסתלקותו כיצד אם היה המנהג ביניה' שבעל הקרקע נוטל חצי השבח והשתל החצי ועכשיו שרצה השתל להסתלק צריך בעל הקרקע להוריד אריס אחר במקומו והמנהג הוא שהאריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש הרי יטול מכאן ואילך בעל הקרקע החצי כמו שנטל כבר והאריס יטול השליש והשתל הראשון אינו נוטל אלא השתות הנשאר הואיל וסלק עצמו מרצונו מיהו לא יוכל השתל להסתלק אם לא ברשות בעל הקרקע.
ד כל שתל שנוטל החצי כמו שנוטל החצי בפירות כך נוטל החצי בגפנים שהזקינו דהוי כמו שאר זמורות הגפן דכיון דאורחייהו בהכי אדעת' דהכי נחית אבל אם שטפן נהר נהר או עקרן הרוח ובאו לחלוק בעצים אין לו בהן אלא השתות.
ה טען האריס שהתנה שיטול החצי ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש הולכים אחר מנהג המדינה.