לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שטרות · סימן סה
דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא ביד שליש ובו כ"ד סעיפים:
א המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו ששכח אם המלוה הפקידו אצלו או הלוה או אם הפקידוהו שניהם בידו בתורת שלישית ומקצתו פרוע אם לא יהא מונח עד שיבא אלי ואם טעה והחזירו לאותו שכתוב על שמו לא יפה עשה שעבר על דברי חכמים ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו יכול לגבות בו ואם הוא מודה שזה החזירו לו ונתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו ועיין בסי' זה סעיף ט"ז ואם שטר משכונא הוא שנמצא בידו ואינו יודע מה טיבו ואיך בא לידו אע"פ שבעל המשכונא הוא מחזק בקרקע אינו מועיל לו כלו' לשום טענה לא לומר לקוחה היא בידי ולא לומר ממושכנת היא בידי בכך וכך כיון שידוע שבתור' משכונא באה לידו ואין השטר בידו רק ביר שליש הורעה כח המשכונא ואיפשר שנפרע ותחזור הקרקע לבעל' דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין לזה תביעה עליו רק כמלוה על פה והשט' יהא מונח עד שיבא אליהו לא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה עד שיתברר הדבר וכל זה דוקא שנמצא השטר ביד א' שאין לו שייכות עם אחר מבעלי השטר אבל בן שמצא שטרות של אביו בידו ואינו יודע מה טיבו או האב שמוצא שטרות של אח' מבניו בידו והוא סמוך על שולחנו וה"ה כל שאין להם חזק' זה על זה כמ"ש לקמן סי' קס"ט כל אלו דם כאדם א' והוי כאילו נמצא תחת ידי עצמו שכל אחד מאלו הוא כאפוטרופא ומפקח על נכסי השני והכל כאדם אח' הם וכן האשה בנכסי בעלה והאיש בנכסי אשתו דין אחד לכולם.
ב וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אא"כ יודעים מה טיבו ויש מי שאומר שאם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא ליה אחר הרי זכה בו ולא אמרי' ביה שיהא מונח ואפי' לקחו מבית היורש קוד' שבא ליד היור' וכל זה בשאר שטרות אבל יורש המוצא כתובת אשה יחזירה לאשה שכן דרך הנשים להפקיד כתובתן ולא חיישינן שהוא פרוע כל זמן שהכתובה קיימת.
י"א שאפילו שניהם רוצים לא יוציאנו המוציאו מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ויש מי שאומר דלא חיישינן לקנוניא ולא לשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע בנפילה ואיכא למימר משום דהוה ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקר לא אתיילד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו אין זה ריעותא בשטר ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם פירש אם יתפשרו ביניה' שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשבי' ללוה שהוא פרוע כולו או מקצתו והלוה יכול להשביע למלוה שלא נפרע אע"פ שיש בו נאמנות הרי אין הנאמנות בידו וכל זמן שלא נתפשרו יהא מונח.
ד ואם יטענו היורשים על שטר שמוצאים ברשות אביהם שאביהם הלוה עליו מעות למלו' אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלו' בלא כתיב' ומסירה מ"מ לקחו למשכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו כיון שאין להם כתיב' ומסירה אע"ג דמדינא טענינן ליתמי כל מה שאביה' היה יכול לטעון ה"מ מילת' דשכיח' אבל דבר זה מילתא דלא שכיח הוא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי.
ה ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו קשורים יחד מקצתם הם לזכות' דהיינו שטר נדוניית' ושטרי קרקעותיה ומהם הם לחובת' כגון שטר מתנה שנתנה קרקע לבעלה אע"פ ששטר נדוניית' הוא כשאר שטרי חובו' ומן הדין לא היה לנו להחזירו לה כמו שאמרנו בסעי' א' וב' בשטרי חובות מ"מ כיון שהוא קשור עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה הוי כאילו נודע שהיא הפקדתם ומחזירין אותה לה או ליורשיה ומטעם זה ג"כ שטר הניתנה שנתנה קרקע לבעל' כיון שהוא קשור עם שאר שטרי קרקעות אנו מחזיקין שהיא הפקידתו ומחזירין אותה לה או ליורשיה דאמרינן שהיא צוחה לכותבו והיה לו לבעל לכתוב לה דבר אחר כנגדו והבינה היא זה הכתב שיהא מזומן בידה כשיעשה הבעל מה שיש לו לעשות לה והבעל לא עשה עדיין וגם היא לא נתנה לו המתנה.
ו המוציא שטר חוב אע"פי שיש בו נאמנות ואפילו הוא תוך זמנו ואפילו אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דכיון דנפל אתרע ליה וחיישינן לפרעון ולקנוניא שיטרוף בו לקוחות שלא בדין שאע"פ שאין בו אחריות נכסים הא קיימ' לן אחריות טעות סופר הוא ואע"פי שאין כתובי' בשטר טורף בו ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב יש בו בצד אות פלוני אין זה סי' ולא יחזיר לא לזה ולא לזה שהרי נשתהה ביד המלוה ויודע בו הסימן ואפשר שהוא פרוע והחזירו ללוה ונפל מיד הלוה וגם הלוה שיוכל לכתוב שטרו אע"פ שאין מלוה עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואיפשר דנפל מיד המלו' ואם מפורש בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות אם הלוה מודה יחזיר דליכא למיחש למידי שאין טורפין בו מלקוחות.
ז וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשיעבוד החוב אם היה חייב מודה יחזיר שלא יטרוף בו לקוחות כיון שיש כאן בני חורין וכן אם נמצא בו ביום שנכתב וכתב בו הנפק שקיימוהו ב"ד כיון שקיימוהו ב"ד ודאי לוה בו אם החייב מודה שלא פרע יחזיר למלוה אבל אם אין החייב מודה אע"פ שזמנו ביום לא יחזיר דחיישינן לפריעה אפי' ביומיה ויש מי שאמר דהא דאמרינן שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר ה"מ אם אין הלו' לפנינו ולא טעין מידי מסתמא לא חיישי' לפריעה בת יומא אבל אם הלוה לפנינו וטוען פרעתיו וממני נפל אפי' ביומי' לא יחזיר שמא אמת הוא שפרע אפילו ביומיה.
ח מצא בשוק שטרות קרועי' ושטר חוב שאינו קרוע ביניהם לא יחזירנו לא למלוה ולא ללוה שאע"פ שהוא בין שטרו' קרועי' לא אמרינן בשביל זה דודאי פרוע הוא ביון שאינו קרוע ואם יש עמהם שובר עליו אפילו בלא עדים יחזירנו ללוה שמה שהוא נמצא בין שטרות קרועים וגם כתוב עליו שובר הוא הוכח' שודאי פרוע הוא אע"פ שלא דתמו עדים על השובר.
ט המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סי' בכלי, ואע"ג שאין מועיל סי' בגוף השטר היינו מפני שהיה השטר ביד הלוה וביד המלו' ושניהם יודעי' הסימן אבל כשנותן סי' בכלי שהיה בו הוא הוכחה גמורה שהוא שלו וממנו נפל ואפי' אם אין נותן סי' בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי בא זה ואמר מצאתו בכלי פלו' אם אין דרך העולם ליתן שטרו' באותו כלי הוי סימן.
י מצא ג' שטרות או יותר כרוכין זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכרוז סתם שטרות מצאתי ולמי שיאמר לו מניינם יחזירם וא"צ שיאמר היאך היו כרוכים דמניינם הוי סי' ודוקא ג' שטרות ויותר יחזיר למי שיאמר מניינם אבל שני' שטרות לא הוי מנין סי' שכיון שזה הכריז שטרות מיעוט רבים שנים ואין כאן סי' אבל הכריכה לחודא אפי' בשלשה לא הוי סי' אם כל השטרות היו של מלוה ולזה א' אע"ג דבעלמא קי"ל קשר הוי סי' שאין כל הקשרים דומין זה לזה ומי שיודע כך וכך היו קשורים ודאי סי' הוא שהם שלו אבל הכא שכל השטרות הם של לוה ומלוה אחד ואפשר לומר שהשטרות היו ביד שניהם ושניהם ידעו היאך היו כרוכין דשמא הלוה פרעם בפעם אחת והמלוה נתנם לו כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח המעות ממנו בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין והרי יוכל להיות ששניהם ידעו אופן בריכתן ואפשר ג"כ לומר שאותו שכרכן מכיר בכריכות והאחר לא נתן אל לבו לפיכך אפי' אם אחד נותן סי' בכריכתו אל לבו והשני אינו יודע אין נותנין לאותו שיודע אבל במנין דרך בני אדם לדקדק לפיכך אם אחר אומר המנין והשני אינו יודע מניינם נותנים למי שיאמר מניינם נ"ל.
יא מצא ג' שטרות על לוה אחד שלוה משלשה אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימ' ולא יתנם למלוה אף אם יתן בהם סימן שכיון שהם מקויימין ודאי היו כבר כל א' ביד המלוה והיאך ימצאו יחד אלא ודאי הלוה פרעם והוא כרכם יחד ממנו נפלו ולא מן המלוי' ואם אינם מקוימי' לא יתנם אלא למי שנותן בהם סי שכיון שאינם מקויימי' איפשר לומר שיד הלוה נפלו ועדיין לא לזה וכך אינם מקויימים ואיפשר גם כן לומר שלוה וכבר באו ליד המלוים והמלוים הלכו לספרא דדייני נתנום לו שיקיים אותם והוא ברכם יחד וממנו נפלו כך קודם שקיים אותם בפני הדיינים ואין לומר ג"כ ברישא למה יחזור ללוה אע"פ שאינו נותן בהם סי' ניחוש ג"כ שמא היו ביד המלוים ומיד סברא דדייני גפלו אחר שקיימס בפני הדיינים קודם שהחזירם למלוי' שאין אדם משהא שטר מקיים בידו אלא מחזירו מיד לבעליו ואם מצא ג' ביחד מג' לוין שלוו ממלו' א' והם כתיבת יד ג' סופרים יתנם למלוה אף בלא סי דאל"כ מי כרכם יחד אם לא שכולם היו בידו ואם חם כתיבת יד כופר אחד יתנם למי שיתן בהם סימן שהרי אפשר לומר שמיד הסופר נפלו קודם שנתנן ללוין ועדיין לא לוו בהם או שמא מיד המלוה שהיו בידו כבר נפלו לפיכך מי שנותן בהם סימן יחזירם לו ודין זה לאו דוקא בג' שטרות אלא ה"ה בב' שטרו' מב' לוין או ב' מלוין דחד טעמא הוא.
יב מצא איגרו' שומא ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה ואגרו מזון שקבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו בית דין קרקע למזון האשה והבנות ושטרי חליצ' ומיאונין וכל מעש' ב"ד כגון שטרי הלמא' שהחליטו ב"ד נכסי לוה למלוה יחזיר לבעליו דליכא למיחש לשמ' נמלך שלא ליתנ' דב"ד אין כותבין אלא בדבר' מקויי'.
יג המוצא שטר שיחרו' אם אין האדון מוד' בו לא יחזי' לא לזה ולא לזה דשמא כתבו הרב ועדיין לא נתן לו והרי אינו משוחרר ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד שהרי אם לא שחררו כבר עדיין יכול לשחרר אותו מיהו דוקא לענין השחרור מועיל שמותר בבת ישראל אבל אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדונו מנכסיו אחר הזמן הכתוב בשטר צריך להביא ראייה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו דכיון דאתרע בנפילה חיישי' שמא לא הגיע לידו עד עכשיו ויטרוף הלקוחות שלא כדין שבשעה שלקחו הם מאדונו היה כח בידו מוכרן שעדיין העבד לא זכה בהן ומיהו במקום דק"ל שעידיו בחתומיו זכין לו כדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט א"צ העבד להביא דאיי' על זה ולכשיב' השטר ליד העבד זכה בנכסים למפרע משעה ראשונה שנכת' השטר דעידיו בחיתומיו זכין לו וק"ל זכו' הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וא"כ העדי' כשחתמו זיכו לו אפי' שלא בפניו.
יד המוצא שטר מתנות בריא או שטרי מכר אי' אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל מתנה או ללוקח לא יתננו לו דשמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ויבא לטרוף לקוחות שמכר להם אחר מתנה או מכירה זו שלא כדין דשמא הוא עושה קנוני' על האחרון שנתן או שמכר לו וחזר בו ומודה לזה אא"כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתוב מהיום אם לא אחזור בו כל ימי חיי שאז כיון ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו תו לא מצי מקבל מתנה למיטרף לקוחו' כיון שמכיי הנותן כל נכסיו אח"כ לאח' עד שלא בשארו לו נכסי' שיגבה מהם המקבל מתנה נמצא שחזר בו הנותן והמתנה בטלה ולא יועיל לו כלום כשיחזירו לו שטר המתנ' ואם הוא שטר הקנאה שפי' בו שהקנה לו נכסיו מיד אע"פ שלא הגיע השטר לידו יחזירנו לו אפי' לא שייר כח לעצמו שיכול לחזור דהא משעה שקנו מידו זכה בהן אפי' לא מטא שטרא לידי' וכי טריף בדין טריף. המוצא שטר מתנת ש"מ אם הנותן קיים ואמר שיתנוהו למקבל יתניהו לו דלמאי ניחוש שמא נתן לאחר והדר ביה ש"מ בר מיהדר הוא וא"נ יהביה לאינש אחרינא לית בה פסידא דהאי בתרא זכי דהא הדר ביה מקמא אבל אם מת הנותן ובנו ובנו אומ' שיתנוהו לו לא יתנוהו לו דאמרינן דילמא כתב אבוה להאי ואימלך ולא יהביה ניהליה ובתר אבוה כתב איהו לאינש אחרינ' ויהיב ליה והשת' הדר ביה וקעביד קנוניא להפקיע נכסי האחרון לפיכך לא יתנוהו לו אלא א"כ יהא השט' שטר הקנאה כדפירישית.
טו מלוה ולוה שהם אדוקים בשטר כל אח' אומר שלי הוא וממני נפל וחזרת ומצאתו ואת' תופש בו שלא כדין המלו' או' הוצאתיו להפרע ממך ונפל ממני ולא פרעת והלוה אומר פרעתיו והחזרת לי וממני נפל אם אינו יכול לקיימו הלו' נאמן במגו דאי בעי אמ' מזוייף הוא וישבע היסת ויפט' ואם הוא שקויי' ואוחזין בו שניהם בשוה או בטופס או בתורף או ששניה' אוחזין בגליון ואפי' התורף קרו' לא' יותר מלחבירו יד שניה' שוה בו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו כמ"ש טעמא בסי' קל"ח גבי טלית ויפרע לו הלוה חצי שיווי השטר כפי מה ששוה למוכרו לא חצי החוב כפי מה שהוא חייב וו אלא שמין אם היו מוכרין שטר זה כמה היה שוה ונותן לו הלוה חצי השומא ואפי' אם יש נאמנות אינו נותן אלא החצי שכיון שנפל הורע כוחו. ואם א' אוחז בתורף וא' בטופס האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף יותר על הטופס והשאר יחלוקו בשבועה שאין לו בו פחות מחציו כו' כדלעיל וכיצד שמין זה היתרון שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן ששטר שיש בו זמן גבי ממשעבדי ושאין בו זמן לא גבי ממשעבדי וכל שטר סתם יש בו שני עניינים תורף וטופש התורף הוא כשטר שיש בו זמן והטופש הוא כשטר שאי' בו זמן אלא דמ"מ לא תורף ולא טופש ראוי לגבות זה בלא זה שהרי אם היו מחתכי' אותו לשנים היו שניהם פסולי' מכל וכל ואין בא' שטר כלל שבתורף אין עדים כשנחתך והטופש אי שם בי אם שדפרי דשטרי אלא שיש תחתיו עדים חוזרים ע כל מה שנכתב למעלה הן בתורף הן בטופש ומ"מ התורף שוה יותר שהוי יש בו זמן והטופש אין בו זמן לפיכך בעיקר השטר הן שוין ומה שתורף שזה יותר בשביל הזמן שבו נוטל אותו שהוא מוחזק בו תחלה והשאר יחלקו בשוה ובשבועה שאמרנו שאין לו בו פחות מחציו כו' ואותו שהתורף בידו שאמרנו שנוטלו תחל' צריך גם כן לכלול בשבועת שהוא שלו כמ"ש סי' קל"ח סעיף ג' וכיצד בששמין שטר כזה על זה הלוה וסך החוב הו אלף זהובים שמין כשיש על לוה זה שטר על אלף זהובים ורוצים למוכרו מה הוא שוה אם הוא שטר בזמן שיכול לגבות ממשועבדים הוא שוה ט' מאות וכשיש עליו שטר בלא זמן אינו שוה אלא שמונה מאות מי שהתורף בידו נשבע ונוטל תחלה מאה זהובים מה שהתורף שוה יותר מהטופש ואם הוא ביד לוה נפטר מק' זהובים ומותר הח' מאו' משלם החצי והוא ד' מאות ואם הוא ביד מלוה נשבע וצריך הלוה לשלם לו תחלה מאה זהובים ואח"כ ישלם החצי מה ששוה השטר בלא זמן דהיינו עוד ד' מאות זהובים ופי תימא אם כן שאין יכולין ליגבות בו זה בלא זה הרי חזרו להיות שניהן שוין אין זה קושיא דהא מ"מ מי שהוא התורף בידו יש בידו הזמן וקנאו כיון שתפוס בו ודמיא להא דאמרי' בגמר' גבי שנים אוחזין בטלית אמאי לא אמרינן כשזה אוחז בצד זה והשני בצד השני תעשה צד שביד חבירו שכננדו כמי שמונחת על גבי קרקע וכן הצד שבידו נגד חבירו תהא כמו שמונח ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה ומתרצים דהיינו טעמא דאמרינ' גביית כל אחד מהני גם כן לחבירו דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ושמע מינה קנין של זה מהני לחבירו א"כ ה"נ אמרינ' הכי אע"פ שמי שהתורף בידו הוי כשטר שאין בו עדים ולא קנה אלא מחמת העדים החתומים תחת הטופש שהוא ביד השני אפילו הכי מסייע לו לזמן שבידו שקנאו ונוטל היתרון ששוה התורף יותר מן הטופש מחמת הזמן שבו וכ"ש אם יש כאן עדי המסירה ואין עדים חתומין בו שכל אחד בפני עצמו בין תורף בין טופש כשר לגבות בו ע"י עדי המסירה ויש עילוי יותר לתורף על הטופש משום זמן שבו וגובה ממשועבדי' בלא סיוע מה שביד בעל הטופש שנוטל בעל התורף אותו העילוי וידוע שבשטר ששניהם אדוקי' בו הלוה והמלוה ואין עדים חתומים בו ווש כאן עדי מסיר' יתרו' שיווי עילוי שבתורף שבו על הטופש שבו הוא יותר מיתרו' עילוי התורף על הטופש בשטר ששניהם אדוקי' בו וחתומי' בו עדים שכשאי' עדים חתומים בו ויש כאן עדי מסירה בעל התורף א"צ כלל למה שביד בעל הטופש אלא לעידי המסירה וכשיבואו עידי המסירה ויעידו יעידו על כל השטר הן על התורף הן על הטופש וממילא יבא יתרון לבעל התורף מחמת הזמן שבו שהוא בידו והיה יכול לגבות בו ממשועבדי' אפי' אם היה חותכו מן הטופס וא"צ כלל למה שביד בעל הטופש וכיון שכן הרי התורף הוא שוה לבעל התורף הרבה יותר מן הטופש לבעל הטופש שהרי אין בתופש שום עילוי שיכול לרבות שיוויו מיתרון התורף מחמת הזמן שבו אבל בשטר שעדים חתומים בו הרי בעל התורף צריך למה שביד בעל הטופש דהיינו לעדים החתומים בו תחתיו כמ"ש ואם היה מחתכין אותו היה כל השטר פסול ולא היה גובה בו כלום לפיכך כששמין עילוי התורף מחמת הזמן שבו צריכין ג״כ שום עילוי הטופש מחמת העדים החתומים תחתיו שהם ביד בעל התופש ואותו העילוי צריך לנכות לו מעילוי הזמן שבתורף והרי לפניך שעילוי הזמן שבתורף על עלוי הטופש בשטר שחתומין בו עדים כששניהם אדוקין בו אינו שוה כל כך כמו בשט' שאין בו עדים ויש בו עידי מסירה ששטר ששנים אדוקין בו ואין בו עדים חתומים ויש בו עידי מסירה דומה לטלית ששנים אדוקין בו ויש ביד אחד מהם חלק שהוא מוזהב וביד השני אין בו אלא חלק טלי' שאין בו שום זהב שזה נוטל מה שבידו וזה נוטל מה שבידו שאותו שבידו הזהב נוטל הרבה יותר מן השני כן הוא בשטר שיש בו עדי מסירה ואין עדים חתומים בו אותו שהתורף בידו שוה הרבה יותר ממה שיש ביד בעל הטופש. ושטר שעדים חתומים בו ואין בו עידי מסירה הוא דומה לטלית ששני' אדוקין בו והו' מוזהב משני הקצוות אלא שצד אחד יש בו זהב הרבה והוא בידו של אחד מהם ובצד השני יש בו זהב מעט והוא בידו של השני שזה נוטל מה שבידו וזה נוטל מה שבידו אע"פ שאין מה שביד האחד שוה יותר הרבה ממה שביד השני שהרי צריך לגבות שיווי זהב המעט מן הזהב הרבה כן הוא השטר שעדים חתומים בו מלמטה ושנים אדוקים בו בעל התורף אין לו יתרון הרבה יותר מבעל הטופש שזה יש בידו עילוי הזמן וזה יש בידו עילוי העדים שהוא שוה יותר מעילוי טופש בשטר שאין בו אלא עדי מסירה דשמא ילכו העדי מסירה למדינת הים או ימותו נמצא שטר ששניהם אדוקין בו ויש בו עדי מסירה וגם עדים חתומים בו אם היו שמין עילוי דהתורף על הטופש מחמת העילוי שיש לו ע"י עדי המסירה לבדו ילקה מזית דינו של בעל הטופש שהיה בעל התורף מנכה לו הרבח מחמת הזמן שבו ואין לבעל הטופש שום עילוי כנגדו לפיכך כששמין שמין שיווי התורף לבדו מה שהו' שוה ע"י עדי המסיר' ואח"כ שמין התופש בעילוי שיש לו ע"י עדי' החתומי' באם עדי המסירה ילכו למדינת הים או ימותו ואותו עילוי מנכין משומת שווי התורף ששמו כבר מחמ' עדי המסיר' ומותר שיווי התורף אחר שניכו זה נוטל בעל התורף תחלה והשאר שהוא עיקר השטר חולקין זהו הנראה לי כוונת בעל הטור שבכאן ופירוש לשונו עיין בפנים ובכ"מ שאמרנו יחלוקו ושיפרע הלוה חציו לא שישלם סך בך חצי החוב כמו שהוא כתוב בשטר כי יש לפעמי' מאתי' שאינם שוים מאה אלא אומדין כמה שוה השטר למכרו ולפי אותה השומא יתן הלוה חלק המגיע למלוה.
טז המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו יש מי שאומר שהוא כשר ואין מוציאין אותו מתחת יד הבעלים וגובין בו, וי"א כיון שהוחזק בפסול בבית דין או נודע פסולו בעדים בטל ואין גובין בו וי"א דאפי' אם גבו בו בית דין ואח"כ נודע בעדים שנפל מחזירין ב"ד הדין ומוציאין מן המלוה להחזיר ללוה אבל אם פרע הלוה מעצמו ואח"כ באו עדים שנפל אין מוציאין מידו דהואיל ומעצמו פרע יודע הי' שאינו פרוע ועכשיו שמצ' עדים שנפל רוצה לומר פרוע ואינו נאמן ומהניא תפישה למלוה שהרי ברי לו שעדיין חייב לו ואפילו אם פרע ליורשי המלוה שאין התפישה ברורה להם שהיא כדין אפילו הבי מהניא להם תפישה כיון שמדעת הבעלים באה לידם ועיין לעיל ריש סימן זה.
יז מי שהוצי' שטר חוב על חבירו ותבעו בב"ד שיפרע לו ויצא דינו שישלם ואח"כ נאבד השטר והתובע צועק ומררף על אבידתו ומקונן על השטר שנאבד ממנו ובתוך כך בא הנתבע ואומר אני כבר פרעתי ומי שימצאנו יחזירנו לי כי ממני נפל ויש כאן כמה אומדנו' והוכחות דמוכחי שלא פרע הנתבע מעולם אלא בשביל ששמע שהתובע רודף אחר אבידת השטר הוא בא עליו במרמה ואומ' אתה לא אבדת כלום אדרבה אני פרעתיך וממני נאבד השטר מחוייבים ב"ד לכתוב מעשה ב"ד כדין שטר שנמחק ולקיים השטר כבתחלה ולכוף את זה לפרוע.
יח המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה יחזירנו ללוה ואם אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה דאי אפשר לעמוד על הדבר ממי נפל ואם נמצא ביד המלוה שובר על אחד משטרותיו אינו כלום לגרוע כח השטר אפי' הוא כתב יד המלוה דאימא סבר דילמא איתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהיבנא ליה תברא לא יהיב לי זוזי אכתוב אנא תברא דכי מייתי לי זוזי אתן ליה ואפי' אם הוא כתב ידי הלוה לא אמרינן כיון שהוא כתב ידי הלוה ונמצא ביד המלוה הרי ודאי נתחברו יחד המלוה והלוה ויש לומר שפרע הממון ושכח השובר בבית המלוה אלא אדרבה אמרינן כיון שכתב יד לוה הוא ודאי נתחברו יחד המלוה והלוה ולא פרעו אלא חשש כדלעיל דילמא איתרמי ואתי בין השמשות כו' ואמ' ליה מלוה ללוה לכתבי ולנחי בידו דמלוה דכי אתי ומייתי זוזי ליתיב ליה ושקיל זוזי לפיכך שובר שנמצא ביד מלוה בין הוא כתב יד המלו' או כתב יד הלוה אינו כלום אלא אם כן השטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועים אע"פ שהוא אינו קרוע מ"מ איתרע דאיכא תרתי לריעותא הלכך סמכינן אשובר אפי' אין על השובר עדים אבל אם לא נמצא עליו שובר אע"פ שנמצא בין שטרותיו הקרועין לא גרע ויורשין גובין בו דאימא אית מוי איתרמי כך. ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו העדים אם יודעים שהשטר פרוע יעשו על פיהם. ואם אינם יודעין או שאין העדים לפנינו אינו כלום דאמרינן שמא הפסיד שטרו והיה ירא כשיבא הלוה אם לא יתן לו השובר מיד לא יפרענו וילך לו לכך כתבו כדי שיהא מזומן בידו. ואם השובר מקויים אז ודאי הוא כשר שהמלו' אינו מקיימו דמה צריך לו לפיכך אמרינן ודאי נתנו ללוה והלוה קיימו וחזר והפקידו בידו.
יט ואם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע לא מיבעיא אם לא ראוהו בידו כבר דנאמן השליש לומר פרוע הוא במגו דאי בעי יהיביה ניהליה אלא אפי' ראוהו ב"ד בידו דתו ליכא מגו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש אם השט' הוא ג"כ ביד השליש עם השובר השוכר כשר ומחזקינן לשטר זה שהוא פרוע אפי' לא שמענו מן השליש בחייו אם הוא פרוע אם לא אבל אם אין השטר בידו ואין עדים על השובר אינו כלום דלא עדיף שליש מלוה עצמו שהוציא שובר בלא עדים שאינו כלום דמי יימר דשוייה שליש ואם יש עליו עדי' אע"פ שאינם כאן שיוכלו לשאול אותם אם הוא פרוע אם לאו אם הוא מקויים כשר שודאי מיד הלוה בא שהניחו לקיימו קודם שהשלישו ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו. ומ"מ עדיין אין השובר כשר כיון שהלוה לא הניחו לקיימו אלא אחר שנתקיים נאמן השליש לומר שהוא פרוע וכל זמן שלא נתקיים גם השליש אינו נאמן דהא באין שטר בידו מיירי אלא השובר לבדו וכיון שלא נתקיים הוה ליה כאין עליו עדים דאמרינן שאינו כלום. אבל כשנתקיים איכא תרתי ונאמן השליש ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלו הפקידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין נובין בשטר זה שזה השובר יוצא עליו ממשעבדי וגם אין קורעין אותו שמא יוכל להתברר עוד.
כ שטר שנמצא בו שובר כתוב בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך עושין כמו שכתוב בשובר שאם לא היה פרוע לא הוה מרע לשטדי' לכתוב שובר בגופיה. וה"ה אם נמצא כתוב בפנקסו שטר פלוני הוא פרוע עושין כמו שהוא כתוב בפנקסו דכיון דעל פנקסו כתבו ודאי לקושטא דמילתא ולזכרון כתבו.
כא ראובן נפטר ונמצא באחד משטרותיו בכתב ידו שטר זה פרוע או שנפרע כך וכך עושין כמו שכתוב בשובר ונרא' לי פירושו שנמצא כתב כזה מונח בתוך אותו השטר ולא נכתב בגופו של שטר דאל"כ פשיטא היינו מה שכתוב בסעיף הקודם.
כב מי שמת ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו לפלוני אין לאותו פלוני חלק בו ולא דמי לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם השטר מגרע בכך דכשהשטר יוצא בב"ד לגבות בו רואין עליו פרעון הלכך אמרינן לא היה כותב אותו אם אינו אמת אבל מה שכתב עליו שיש לאחר חלק בו אינו מגרע כח השטר בכך הלכך אין בו ממש שהרי אפי' היה אומר לו בפני עדים זה השטר שלך אם לא היה אומר אתם עדי יכול לומר שלא להשביע את עצמו עשה ואינו אמת ולא עדיף זה מה שכתוב בו מאילו הודה לו בפני עדים.
כג האומר שטר בין שטרותיו פרוע ואינו יודע איזה כל שטרותיו פרועין שהרי לכל אח' מבעלי חבותיו שתובע אותו אינו יכול לתובעו בברי אלא בשמא וידו על התחתונה ואם נמצא לאחד שם שנים הרי זה האיש ע"כ חייב לו א' משטרותיו שלא הודה שפרוע אלא אחר משטרותיו הכי נמי יד התובע על התחתונה ואמרינן הגדול פרוע והקטן ישלם לו ואם נמצא שובר ביד הלוה על הקטן צריך לשלם לו הגדול דודאי גם הוא לא הודה אלא על הקטן דמוכח עליו השובר ולא על הגדול. וכן אם לא אמר א' פרוע אלא אומר שטר אחד מחול לך הקטון מחול ולא הגדול דבשלמא גבי פרוע כל השטר לפרוע עומד ויכול הלוה לומר פרעתי הגדול אבל גבי מחילה לאו כל שטרא למחילה עומד והוי הלוה כמו המוציא דהמלוה הוא מוחזק בשטר ואומר שלא מחל אלא הקטן ועל הלוה להביא ראייה שהגדול מחל לו דמסתמא המוחל הקטון הוא מוחל ולא הגדול.
ד האומר לחברו שטר שלך בידי שהוא פרוע הגדול פרוע והקטון אינו פרוע כדלעיל אבל אם אמר חוב לך בידי שהוא פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועים שבלשון חוב שאמ כלולין כל החובות שיש לו עליו דשם חוב כולל כולם "