אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שטרות › סימן ס

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שטרות · סימן ס

סימן נט

דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם ובו י"א סעיפים.

א הבא לגבות חובו בשטר מהלוה ולא הספיק כל הנמצא לו כנגד שטר חובו הרי זה טורף מקרקעות שהיו לו בשעה שלוה מזה ומכרם או נתנם אח"כ מפני שחלה שעבודו עליהם בשעת ההלואה והיא קדמה למכירה או נתינה של זה אבל קרקעו' שקנה אחר שלוה מזה ומכר או נתנם לאחר אינו טורף מהם דלא חלה שיעבודו עליהם בשעת ההלואה ואם כתב לו בשטר מתחל' בשעת ההלואה שהוא משעב' לו נכסיו דקנינא ודאנא עתיד למיקני הרי מיד שקנה אותם הלוה חלה עליהם שיעבודו וא"כ התחיל שיעבודו קודם שמכרם או נתנם לאחר וגובה מהם אבל מטלטלין אע"ג דמן התורה גם הם משועבדים כמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף אחד אין להם דין אחריות כיון שאין דעת המלו' סמוך עליהם ואין השיעבוד חל עליהם מיד אפי' כתב בשטר דלא באסמתא שמפני שיכול לטלטלם ולמוכרם ולנתנם למי שירצ' קוד' שיגיע זמן הגביי' ואפש' שהמלוה לא ידע למי ימכרם או יתנם ולא ימצא אותם ואין דעתו סומכת עליהם והוה באלו מחל שיעבודו של עכשיו לגבי הלקוחות לפיכך אינם משועבדים למלוה לענין שיטרוף אותם מן הלקוחות ואפי' מטלטלין שהיו לו בעת שלוה שמכרם או נתנם לשעתו אין בעל חוב טורף אותם מיהו אם כתב לו בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי הרי גם המטלטלין משועבדי' בקנין אגב כמ"ש בע"ה בסי' קי"ג והרי זה טור מהמטלטלין שהיו לו כשלוה כשם שהוא טורף ממקרקעי ואם כתב לו שטר ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דקנינא וראנא עתיד למיקני דלא כאסמכתא א ודלא כטופסי ד דשטרי טורף אף ממטלטלין שקנ' אחר שלוה ומכרם או נתנם לאחר כשם שהוא טורף הקרקעות זהו דין מדין התלמוד אבל עכשיו אע"פ שנוהגין לכתוב בכל השטרות שהיא משעבד לו ממטלטלי אגב מקרקעי נהגו שאינו טורף ממטלטלין שמכר או נתן או משכן לאחרים מפני תקנת השוק כלומר שאם יטרף מממלטלי אין לך אדם שיקנה דבר המטלט' מחבירו לפחדו שמ' שיעבדו לאח' באגב ויבא ויטרפנו מין ויתבטל כל משא ומתן שבשוק ואפילו לפי מנהג זה אם היה ללוה שטר חוב על אחד ומוכרו לאחר בא בעל חובו וגובה ממנו שלא עשו בשטרות תקנת השוק משום דלא שכיחא ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי שהרי עדיין נשאר בידו כח למחול השטר הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות בעל חובו ממנו וכן אם נתן כל נכסיי לאחר ולא שייר לעצמו כלום אומדנא דמוכח הוא דלהכריח עשה ולא שייך ביה תקנת השוק וע"ל סי' צ"ט סעיף ו'.

ב המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון המחייב עצמו לזון את חבירו או לכסותו ה' שנים אע"פ שנתן קצבה לשנים אין זה קצבה דמי יודע כמה יהיו מקחן שמא יתייקרו או כמה צריך בזה הזמן כתב הרמב"ם כיון שאין בו קצבה במה שנתחייב ח'יב לולא לא סמכיה דעתיה ולא נשתעבד אע"ג דקנו מיניה אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו ואמרו שהוא משתעבד כיון שקנו מיניה י והכי נקטינן וע"ל סוף סימן ר״ז.

ג המחייב את עצמו לזון את חבירו סתם המתחייב אומ' אתן לו פירות וענייני מאכלים למזונות והלה אומר מעות אני רוצה להתפרנס מהם הדין עמו וצריך ליתן לו מעות שזה אין צריך לאכול מה שזה נותן לו אלא הוא יקנה לעצמו מה שלבו תאב ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית. מיהו אם אין העיכוב מחמת הגזון אלא מחמת המתחייב גב בזה צריך לתת לו כל דמי המזונות ואם חלה הניזון אינו חייב במזונות של רפואתו שזה לא קבל עליו רק בדמי המזונות כמו שהיה בריא י"א שהמקבל עליו לזון חבירו סתם צריך לזונו כל ימי חייו ואם קבל עליו לזוגו סתם או יתן לו מאה זהובים לשנה אם זנו שנה אחת נפטר מנדרו דדכי משמע לשון זה שאמר לשנה לבסוף שגם מתחלה כשקבלו לזונו סתם לשנה קאמר המקבל עליו לזון את חבירו לפי כבודו ב"ד שיימי כפי מה שהיה נוהג קודם לכן ומלבושי' אינן בכלל מזונות אלא א"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים בכלל לשון פרנסה הם. מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו מאה דינרין וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב לתת לו כל הק' דינרין אלא ינכה לו מה שנתן לו מזונות ומשלים לו עד ק' דינרין ולא יותר דודאי לא כיון כשקבל עליו ק' דינרין אלא אם לא יזונו כלל ראובן שקבל עליו לזון את שמעון ואשתו והתחיל לזונן ומתה אשת שמעון פטור ממזונותיה ואין צריך לתת לשמעון בלום מחמת מזונותיה שלא נתחייב אלא לזונה כל זמן שהיא צריכה למזונות ועכשיו אינה צריכה ואפילו קצב סך מה למזונותיה אפ"ה פטור מחלקה.

ד המתחייב לזון את חבירו בין מתחייב סתם בין לזונו על שלחנו ומת המתחייב חייבים היורשים לזונו כמו שהיה חייב מורישם אע"פ שפי' על שולחנו ולא על שלחן אחר משמע דלא התנה כן אלא כדי שלא יתחייב לתת לו דמי מזונו' במעות בכל מקום שהוא שם אם ירצה לאכול שם כמ"ש לעיל סעיף ב' גבי נתחייב לזונו סתם אבל שולחן היורשים הוה כמו שולחנו שהם באים מכחו.

ה שנים שנתחייבו לזון א דינו כדין שנים שלוו מא' שכל אחד חייב בחלקו וחלק חבירו ע"ל בלבוש הבוץ וארגמן סי' קי"ד. ו המתחייב חייב עצמו בדבר שלא בא לעול' או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דקי"ל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעול' ה"מ בשהקנהו לו בלשון מכר או בלשון מתנה שזה משמע שמקנה לו אותו הדבר ממש והרי אינו בעולם או אינו ברשותו והיאך שייך עליו לומר שהקנהו לו על מה יחול הקנין ואפילו כתב לו שיעבוד על שדהו או קבל אחריות על כל נכסיו או אפי' נתן לו משכון עליו אינו כלום דכיון דלא חל המכר או המתנה על מה יחול השיעבוד והאחריו' כדאמרינן פריטי אין כאן נסכ' אין כאן אבל בלשון חייב שמחייב את עצמו לזה כגון שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני כך וכך הרי לא שעבד אלא גופו לעשות דבר זה וחל השיעבוד על גופו וחייב לעשותו והוא שקנו מידו שחל הקנין על עצמו ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון שכתוב בו מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי לו כל נכסי באלו הק' זהובים שיגבה אות' מהם אבל לא שעבר עצמו להתחייב וטוען שמעון שבשעת שכתבו על עצמו לא היה בידו ואין אדם מקנה דש"בל וגם העדים החתומים בשטר אומרים שאינם יודעים אם היו הזהובי' בידו אם לא אם הזהובי' שבשטר הוא מטבע שנושאין ונותנין בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אין נושאין ונותנין במדינה באותן זהובים הרי הן בפירות ונקנין בחליפין אלא שצריך שיהו ברשותו בשעת קנין דאל"כ במאי מקנה אותם ואם אין הדבר ידוע אם היו ברשותו בשעת קנין אם לא על התובע להביא ראייה לפיכך אם טוען התובע טענות ברי שיודע שהיו ברשותו בשעת קנין צריך זה לישבע היסת שלא היו בידו וגם נאמן לומ' נתתי לו אע"ג שיש לזה שטר מתנ' בידו לא יכול למימר א"כ שטרך בידי מאי מבעי דנאמן במגו דאי בעי אמר שלא היו ברשותו ואם אינו טוען התובע אלא טענ' שמא מחרימין לו סת' על מי שנתן זהובי' במתנה וכחש בו והשיעבוד ששיעבד לו אינו כלום דכיון שהמתנה אינו כלום גם השיעבוד לא חל מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבוותא אבל רבי' חולקים על זה וסבירא ליה שכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הוי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין אנו צריכין לדקדק כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל וקנה המקבל מתנה.

ז ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו כהן ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא ולא אמרינן כיון דמלוה להוצאה נתנה לא קנה הקרקע שמשכן לו בעדה דכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן ולא נשתעבדא דבמה זוכה בה וג״מ מכר ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין' מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהן ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא ולא אמרינן כיון דמלוה להוצאה נתנה לא קנה הקרקע שהשכין לו בעדה דכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן ולא נשתעבדא דבמה זוכה בה ונ"מ אם מכר הלוה אח"כ אותה הקרקע לאחר מכרו קיים ואין המלוה יכול להוציאה מיד הלוקח דלא הוה אלא כמלוה ע"פ ולא טרפא ממשעבדי לא אמרינן הכי דהא אפי' לא חייב לו כלום אם היה מתחייב לו בהודאתו היה חייב לו והיתה הקרקע זו משתעבדת לו.

ח ראובן הוציא שטר שכתוב בו שלוה שמעו מלוי וטען ראובן שלוי שלוחו היה ובשליחתו הלוה וכתב השטר על שמו ולא קפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך הרשאה מלוי ולא מכר לך שטר זה ולא נתנו לך אם הודה לוי לראובן בפני עדים ששלוחו היה ואינו חב לאחרים בהודאתו הרי נתגלה הדבר שממון זה של ראובן היה והוא המלוה והלו' נשתעבד לו אע"פי שלא נכתב השטר בשמו וכופין הלוה לפרוע לו ויפטר בכך ואין צריך ראובן כתיבה ומסירה על שטר זה שלא הוצרכו כתיב' ומסיר' אלא למי שבא לזכות ממונו לאחר שלא היה לו בו שום זכות עד עתה אבל כאן כיון שזה מודה לדבריו ואינו חב לאחרים בהודאתו יש לנו להאמינו לפיכך אע"ג דבמוכ' שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אם בא לוי למחול ללוה אינו מחול כיון שיש כאן מסירה והודאה זכה ראובן בשלו וכאלו הלוה ראובן לשמעון מידו לידו ואין צריך הקנאה חדשה.

ט ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתוב השטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן כשתבע ראובן מלוי בזמנו טען לאו בעל דברים דידי את כי נתחייבתי לשמעון במצותיך והשט' נכתב על שמו וראובן טוען ממני קבלת המעות ואני הלויתי לך ואתה חיי' להחזירו לידי ולא לויתי אותה ההלואה בשם שמעון אלא כדי שלא להשביע את עצמ' הדין עם ראובן ולא מבעיא אם הודיע דבר זה ללוה ולעדי' שלצורך דבד שבלבו הוא תולה ההלוא' בשמעון ושמעון אינו מערער כלל בדבר אלא אפי' עשה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אע"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכייה ולא לשון הודאה שהיה של שמעון שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שעשה השט' על שם שמעו' מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום וכיון ששמעון מודה שלא נעשית החל אה ממנו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו ואם תבע ראובן לשמעון מאחר שהשטר נכתב על שמו יחזור ויעשה לו שטר מכר ממנו אין כופין אותו דמצי אמר ליה לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא ולא עוד אלא אפי' אם הודיעו לשמעון בשע' שכתבו על שמו שע"מ כן כתבו על שמו שיחזור ויעשה לו שטר מכר עליו אין כופין אותו שהרי לא עשה מעשה שיתקיים התנאי ביניהם ואע"פ שהודה לו לעשותו אינו אלא כמפליגו בדברים ויכול לחזור בו אבל אם אמר ללוה בשעת הלוא' על מנת כן אני מלוה לך שתעשה לי השטר בשם שמעון אבל לכשארצ' תחזירנו לי על שמי כופין אותו על כך שהרי ע״מ כן הלוהו וע"מ כן קבל המעות ולא עוד אלא אפי לא פיר' דבריו ולא אמר לעדים בפני הלוה עוד שטר אחר תכתבו לי על הלוא' זו מחייבין אותו לכתוב שטר אחר על שמו. שטר שהיה כתוב על שם ראובן וכתוב בסופו ואלו המעות הם מחבורו' הקהל וטען ראובן שהם שלו שהרי כתובים על שמו ואומר שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל והקהל מכחישין אותו אע"פ שהשטר בידו אינו נאמן והדין עם הקהל דמה שכתבוהו הקהל על שמו מינוהו עליו כדי שהוא יתעסק עמו לגבותו ולא יהא בקדירא דבי שותפי שכן דרך הקהל לעשו' ולא יוכל לטעון הכא שהם שלו וכת' שהם של הקהל כדי שלא להשביע את עצמו כדאמרי' בתחלת סעיף זה שאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל משום שלא להשביע את עצמו נ"ל. י

שמעון שהיה חייב מנה לראובן ונתפשרו ביניהם שיעשה שמעון שטר חוב ללוי מך' דינרים ואח"כ נתרצה ראובן לשמעון ועשה לו שטר מחיל' גמור' מכל תביעו' ממון שיש לו עליו ועכשיו טוען שמעון שכיון שלוי לא הלוהו שום ממון אלא ראובן הוא שהלוהו ועכשיו כיון שמחל לו כל תביעו' ממון גם זה בכלל הדין עם שמעון כן כתב בש"ע והוא מתשוב' הרשב"א ונ"ל דמיירי ג"כ שצוה ראובן בשעת הפשרה שלא יתנו את השטר ביד לוי אלא לידו כמ"ש לעיל בסעיף הסמוך אבל אם לא אמר כן בשעת הפשרה ובא לוי ותבע את שמעון בשטר זה למה נפטרנו והוא התחייב את עצמו לו ולא לראובן נ"ל.

יא המלוה את חבירו על משכונו' קרקע וצוה לכתו' הקרקע בשם בנו הקטן ועכשיו טוען הלוה למלוה לאו בעל דברים דידי את לכשיגדל בנך אדע מה אשיב לו אין בדבריו כלום וצריך הוא לפרוע למלוה שהלוהו לו בשם בנו דאפי' את"ל שהם של בנו הקטן שהקנם לו מ"מ בלי ספק ששייר לעצמו האפוטרופסות כי מי קרוב להיות אפטרופס יותר ממנו והרי תובעו בכח אפוטרופסות שיש לו בהן.

יב אשה שטוענ' על הקרקע שהניח בעלה שחצייה הם שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם כיון שהשטרות כתובים בשם שניהם הדין עמה וחצים שלה דאם לא כן מה היה לו לבעלה להזכיר אותה בשטר ואם כתובים בשטר בשמה לבדה כולם שלה.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה