לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות שטרות · סימן לט
כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה כותבין ובו י"ז סעיפים:
א דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים דקי"ל שיעבודא דאורייתא כלו' מיד שמלוה המלוה מעות לחבירו משועבדים כל נכסיו למלוה מן התורה בעד הלואה זו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצוא אליך את העבוט החוצה ונושה בין בשטר בין בעל פה משמע ואמר' תורה יוציא אליך את העבוט ש"מ שכל מטלטליו משועבדים לו וה"ה אקרקעות דכ"ש הוא שדרך המלוין לסמוך עליהן יותר אבל חז"ל תקנו דמלוה על פה לא יגבה ממשועבדי' אלא מבני חורי כמ"ש טעמא בע"ה ואיזהו הם משועבדים כגון שמכר הלוה קרקעותיו לאחרים אחר שלוה מזה ונקראו משועבדים לפי שאע"פי שהם ברשות הקונה הם משועבדים לב"ח של המוכר מעת שהלוה ונכסי' בני חורין הם נכסי הלוה וקרקעותיו שלא מכרם ומה טעם אמרו דמלוה ע"פ אינו גובה אלא מנכסי' בני חורין ולא ממשועבדי' משום פסידא דלקוחות שלא ידעו שזה המוכר חייב כלום ואם היו יודעי' לא היה קונים מיראתם שמא יטרפו מהם אבל כשהיא מלוה בשטר כיון דאיכא תרתי שטר ועדי' מפקי לקלא ולקוחות אפסידו אנפשייהו כיון שידעו שזה היה חייב והם הלכו וקנו ממנו ואיזה נקרא מלוה ע"פ המלה את חבירו בעדים ולא נתן לו שטר או שהודה לו בפני עדים שחיי' לו זהו נקרא מלוה ע"פ ואינו גובה מהמשועבדים אלא מבני חורין והמלוה את חבירו בעדים ובשטר אפי' לא כתב לו אחריות נכסים פי' שלא כתב בשטר שמשעבד לו קרקעותיו אפ"ה גובה מן המשעובדי' עובדי' דקי"ל אחריות טעות סופר הוא פי' שאנו אומרים אע"פי שלא כתב כן בשטר הסופר היא שטעה שלא כתבו אבל המלוה ודאי לא הלוה מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי איניש זוזיה בכדי וע"ל דיש סי' רכ"ח. ואם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב השטר כלל גובה ממשעבדי דסתם קנין לכתיבה עומד ויש לו זל וע"ל סי' ס"א סעיף ב' וי' איזהו נקרא שטר.
ב המלוה את חבירו בפני עדים אעפ״י אע"פי שאמר להם אתם עדי לא יכתבו עדותן ויתנו למלוה דשמא אין הלוה רוצה שיהא לה שטר עליו עד שיאמר להם בפי' כתבו שטר וחתמו לו. וי"א שאע"פ שאמר להן כן כתובו וחתמו ותנו לו והם עשו חתמוהו לא יתנו לו השטר מיד דשמא רוצה לחזור בו אלא צריכין לחזור ולהמלך בלוה ואח"כ נותנים אותו למלוה וי"א שאין צריכין להמלך בו וכן נוהגין. בד"א כשלא קנו מידו אלא היה הבל בהודאת דברים בעלמא אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה אע"פי שלא ראו ההלואה אלא הודה כן בקנין הרי אלו כותבין ונותנין אעפ״י שלא אמר להם כתבו שסתם קנין לכתיב' עומד דכיון שהקנהו אין לך יפוי כח גדול מזה ומסתמא רוצה שיכתבו לו ואפי' אם נשתהה זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואין צריכין לדוש שמא פרע דודאי כיון שידע דעדים כתבי ליה שטרא כל זמן שירצה המלוה לא היה נותן לו מעותיו עד שזה היה מזי' לו שטרו או לקח ממנו שובר ואם פרעו ונתן לו שובר עליו אין מפסידין אותו כלום בכתיבה שאם יוציא זה שטרו יוציא זה שוברו ואם לא לקח שובר איהו דאפסיד אנפשיה לפיכך כשיכתבו לו השטר יכתבו בו זמן הקנין שאם יכתביהו מהיו' יפסידוהו שיאמרו שטר זה מחוב אחר הוא ואין השובר על חוב זה שהרי השובר קודם לש"ח ואם אין זוכרין זמן הקנין יכתבו שטרא דנא אחרונוהו וכתבנהו ואז ידעו הכל שהשובר קאי על זה השטר ואפי' מת הלוה קודם כתיבת השטר ואפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולין לכותבו אחר מותו וכן אם מת המלוה ובאו היורשין לעדים שיכתבו להם השטר כותבין להם שאין מפסדי' ללוה כלום כמו שבתבנו טעמא ויש חולקין ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום אין כותבין דסתם הלואה פורעין לשלשים יום וחיישינן שמא פרע והאמין לזה שאמר לו שאין לו שמר ולא לקח שובר ואם קבע זמן לפרעון אין כותבין אחד אותו זמן דשמא פרע בזמנו והאמין לו שאין לו שטר.
ד ואפילו בקנו מידו אם יבא הלוה לעדים קודם שכתבוהו ומוחה בהם שלא יכתבו השטר אין כותבין לו אע"פי שלקח קנין וסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשלא מיחה דלא בעי לאמלוכי ביה אבל אם מיחה שלא לכותכו לא יכתבו חובתו בעל כרחו וטעמא משום דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטרא עלויה משום דזיילי נכסיה אבל מ"מ מעשה הקנין צריך לאיים וע"ל סימן רמ"ג מ"מ אם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי השטר תחזיר לי מעותי שומעין לו כי ודאי לא הלוה לו בקנין אלא אדעתא שיהא לו השמר בידו לראייה לטרוף ממשעבדי וכל זמן שאינו מחזיר לו מעותיו אם עדיו רוצים לילך למדינת הים יש מי שאומר שהולך לפני ב"ד ומעידין והב"ד כותבין לו אלא שהעדים אינם דשאין ליכתוב כיון שמיחה בהן ולב"ד אינו יכול למחות דאלים כחייהו ויש מי שאומר שאפי' עומד וצווח לעדים אל תכתבו לו השטר כותבין על כרחו אע"פ שאין עדיו רוצים לילך למדינת הים דשמא יבא הדבר לידי שכחה. י"א דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא שקנו ממנו בפני המלוה דכיון דייפה כחו בפניו ודאי על דעת לכותבו לו קנה אבל אם קנו ממנו שלא בפני המלוה אין כותבין ובעו לאימלוכי ביה ויש חולקין בזה.
ה אין העדים צריכין להימין להיות מזומנים לשם העדות אלא כל שראו יכולין להעיד אבל מ"מ כשהזמין אחרים בקניינן אין אלו יכולין לכתוב לו דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ה"מ דמייחדי ועשאן שלוחין ואפי' אלו דמיחדי אם כתבו אינם יכולין לכתוב פעם שנייה כי העדים שעשאו שליחותן אינם חוזדים ועושין שליחות אחרת וכ"ש האחרים שראו הקנין ולא נעשו שלוחים בכתיבת השטר והדין נותן כן שא"כ אם היו שם הרבה בני אדם כל שנים יכתבו לו שטד וגובה וחוזר וגובה אלא לעולם אין כותבין אלא המזומני שעשאן שלוחים אבל אם אלו האחרים מעידין בע"פ מקבלין אותן ועדותם עדות שאם כפר זה בעיקר הדבר הוחזק כפרן ע"פ עדות אלו אבל באומר פרעתי נאמן ואף ע"פ שראו שקנו ממנו בפני האחרים דשמא אותן האחרים כתבו שטר וזה פרע והחזיר לו שטרו ולא עוד אפי' תוך זמנו נאמן לומר פרעתי ובשבועת היסת משום דריע טענתו של מלוה שהיה לו להיות שטר בידו ואין לו חוששין שמא נתפרע והחזירו אע"פי שאם אין שם לא קנין ולא שטר והעידו שהוא תוך זמנו גובה ע"פ עדים אלו ואינו נאמן לומר פרעתי שאני התם דמעלייא טענות התובע דחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו.
ו בכ"מ שאמרנו שלא היה לעדים לכתוב ולחתום והם עברו וכתבו וחתמו ונתנו למלוה אינו נחשב כשטר אלא כפנקס של זכרון דברים בעלמא ואם טוען פרעתי נאמן בשבועת היסת דשמא פרע ולא בקש שיחזיר לו השטר או שיתן לו שובר שהוא לא ידע שיש עליו שטר שסמך שהעדי' לא יכתבוהו כיון שבדין אין כותבין מיהו י"א שאם נתקיים השטר בב"ד דנין על פיו דודאי ידע מן הקיום דאית ליה קלא וע"ל סימ' מ"ו סעיף י' ובמקום שצריכין לומר כתבו וחתמו היינו כשמחייב עצמו בדבר מה אבל כשמוחל דבר לחבירו או פטרו דבר אין צריך לומר כתבו וחתמו וע"ל סימ' ע"א.
ז כל שלא קנו מידו אפי' הודה בפני ב"ד של ג' אם לא היו דיינין קבועי' ולא שלחו לו אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר הוו עלי דיינים אם בא אח"כ התובע ובקש שיכתבו לו הודאתו אין כותבי' דכל שלא שלחו אחריו לדונו ואינם קבושי' לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דאמרינן דילמא אי לא היו אלא תרי הוו ג"כ מודי ליה קמייהו ולא הוי מהדרי אחר ב"ד לפיכך אפי' הם ג' אין כתובין דשמא זה יפרע לו ולא ידע שיש עליו שטר ונמצא זה יתבע אותו אח"כ בשטר ויוציא ממנו פעם שנית אבל אם היו ב"ד של ג' יושבים מעצמם במקו' הקבוע להם ובא התובע וקבל בפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין הודאתו ונותנין לבעל דינו אפי' לא אמר אתם עדים דב"ד גמור הוא וכל שנעשה בפני ב"ד גמור לא שייך למטען עליו כלום לא טענת משטה אני בך שאין משטין בפני ב"ד ולא טענת שלא להשביע את עצמו ולא שום טענה בעולם הואיל ועומד בדין בפני דיינים הודא' גמורה היא וכלפני עדים שהזמינו לכך הוא. והוא שיכירו הב"ד את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר וזה הוא לשון הרמב"ם מביאו הטור בסימן זה והכי פירושו הלוה פשיטא שצריכין להכירו על כל פנים בשמו דשמא מעלה שמו כשם אחר ומחייב את איש אחר אלא צריכין שיכירו גם את שם המלוה שאם לא יכירו שם המלו' אלא את שם הלוה לבדו יש לחוש דשניהם יבאו לפנינו בערמ' לחייב איש אחר כיצד שמא זה שהוא לפנינו ואמר שהוא המלו' יעלה שמו בשם אחר ויתן השטר לאותו שהעל' שמו על שמו ואותו האחר יתבע בו את איש אחר ששמו כשם זה הלוה א"נ האיש הזה מעצמו שעוש' עצמו למלו' יקח הרשא' מאותו איש שהעל' שמו על שמו ויתבע בו את איש אחר ששמו כשם זה הלוה שהוא לפנינו אבל כשמכירין שניהם בשמותם ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשם זה הלוה ויערימו שניהם לתת השטר לאותו האיש ששמו כשם זה המלו' שיתבע בו אותו ששמו כשם זה הלו' פשיטא דכולי האי לא חיישינן דלחד שיזדמן שמא כשמא חיישינן לתרי לא חיישי' מאי איכא למיחש שמא יעשו קנוניא שהמלו' הזה בעצמו יתבע בשטר זה שהוא בידו את איש אחר ששמו כשם לוה זה כיון שאנו מכירין את שניהם לבא למיחש ליה שע"י שמכירין שם שניהם מתפרסם הדבר שלוה זה נתחייב לפלוני זה משא"כ כשאין מכירין שם זה האיש הבא לפנינו עם הלוה ועושה עצמו למלוה שקש' לברר כשיצא השטר מיד אחר והא דאמרינן לקמן סעיף י"ג כותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו והוא משנה שלימה ומשמע אע"פי שאין מכירין את המלו' הרמב"ם אינו מפרש' כן אלא ס"ל פירושה דמכירין גם את המלו' אע"פ שאינו לפנינו ואתא לאשמעינן דכותבין אע"פ שאין עמו בפנינו ולא חיישינן שמא לא ימסור לו השטר מיד אלא לאחר זמן ויבא לטרוף לקוחו' שלא כדין דמיירי בשטר הקנא' וכיון דשטר הקנא' היא ליכא למיחש ליה דאע"פ שלא ימסרנו לו מיד אינו טורף לקוחות שלא כדין ביון שהוא שטר הקנא' הנכסים קנויין לו מעכשיו אע"פי שלא בא השטר לידו אבל בשטר דלאו הקנא' אין כותבין כשאינו עמו שאין הנכסים נקנין לו עד שיבא השטר לידו ואיכא למיחש לזה כמ"ש בסעיף י"ג וה"ה כשהו' עמו ואינו רוצה למוסרו לו בפנינו מיד ג"כ אין כותבין והא דנקט כשאינו עמו משום דמסתמא כשהוא עמו מוסרו לו מיד זהו' דעת הרמב"ם והוא סובר דלעולם צריכין הב"ד או העדי' שכותבין השטרו' להכיר שם שניהם אפי' בשטרי הקנא' ולא סגי כשיכירו שם הלוה לבדו מטעמ' שכתבנו אלא שלדברי רבינו בעל ש"ע שכתב כאן והוא שיהיו ב"ד מכירין את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר עכ"ל ולקמן בסי' מ"ט סעיף ב' כתב צריך שיכירו העדי' ששם הלוה פב"פ כו' ומשמע שם דבשטר הקנא' א"צ שיכירו שם המלו' וכן כתבתי אני אחריו ומשמע לי שהוא סמך על דפרי הטור שכתב בסימן זה כותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו ובלבד שיכירו שם הלוה ולא הזכיר המ' וכתב עליו הרב ב"י וז"ל נרא' שהוא סובר כדברי הרב המגיד כו' עכ"ל. אבל לי נרא' שאין מכאן ראיי' דסבירא ליה לטור כרב המגיד שהרי סיים דבריו בכאן ואמר בדאיתא לקמן סימן מ"ט ולקמן כתב בפירוש הלו' והמלו' ופשיטא שר"ל גם בכאן הלוה והמלו' אלא שקצר כאן דבריו וסמך על מה שכתב לקמן סימן מ"ט נ"ל אבל מ"מ על רבינו בעל הש"ע תישאר הקושיא שדבריו סותרין אלו את אלו. ואפשר לי לומר שהוא מחלק בין ב"ד לעדים דבב"ד שכיחי רבים כמו שיש כן בפירוש בגמרא פ"ק דב"מ גבי נפילת השטר משא"כ בפני עדים דלא שכיח רבים לפיכך הכא דמיירי בב"ד דשכיחי רבים חשש לחשש הרמב"ם שצריך להביא שניהם כדי שלא יערימו לחייב איש אחר אם אין מכירין שניהם דכיון דשכיחי רבי' חוששין לתרי יוסף בן שמעון ולקמן בסימן מ"ט מיירי בעדים דלא שכיחי רבים קמייהו וסגי בהכרת הלוה שלא יערים שאפי' בהכרתו לבדו לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון כיון דלא שכיחי רבים ולפי התירוץ הזה כתבתי גם אני כאן דמיירי בב"ד כמו שכתב השולחן ערוך וצריך שיכירו בית דין את שניהם כו' ולקמן בסימן מ"ט דמיירי בעדים כתבתי גם כן כמו שכתב השולחן ערוך שאין העדים צריכין שיכירו שניהם רק הלו' לבדו ואף כי מדבריו שבפנים בב"י אין נרא' שהוא מחלק כן נ"ל ועוד דהודא' בפני ב"ד אלימא היא כמ"ש לקמן סימן פ"א סעיף כ"ב לכך צריכין ליזהר בה יותר ולחשוש מה שאין חוששין כן כהודא' בפני עדים נ"ל.
ח והא דאמרינן שאין כותבין ההודא' כל זמן שלא קנו מידו ה"מ שהוד' במטלטלין אפילו הם בעין ואפי' הם שלפקדון דשמא יחזירם וזה יוציא עליו אח"כ שטר אבל אם הודה לו בקרקעו' כגון קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו אפי' בפני ב' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו וזה יחזור ויתבענו פעם שנייה שהרי הקרקע היא בפנינו.
ט הא דאמרן שכשהוד' בב"ד הוי כמלו' הכתוב' בשטר ולפיכ' כותבין ונותנין לבעל דינו ה"מ כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו הב"ד אחריו והביאהו כמ"ש אבל שני' שבאו לדין ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן בין שאמרו הדייני' חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו ואע"ג דאמרינן לעיל דעדות בב"ד או הודא' בב"ד כמלו' הכתוב' בשטר דמיא ה"מ היכא דלא ציית דינא עד שישלחו אחריו ויביאוהו לדין א"נ ציית לדינא ונתברר דלא פרע אבל היכ' דציית לדינא כגון הכא שבאו מעצמם לדין ונפוק מביא דינא אדעתי' דקבלי' עלויה לדינא ובא ואמר פרעתי נאמן לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו דשמא פרעו ואפי' למ"ד שנאמן לומ' פרעתי נגד פסק דין הכתוב וחתום כמ"ש בסמוך אפ"ה אין כותבין לו דשמא כבר פרעו ואטרוחי לבי דינא חנם למה לן זלזולא דבי דינא הוא.
י י"א אם יש פסק דין כתוב וחתום ביד התובע אין הלו' נאמן לומ' פרעתי דהוה ליה ליקח הפסק דין ממנו ולקרעו ואם זה איחר כמה ימי' עם הפסק דין שבידו ולא תבעו סברא הוא מדשתק כולי האי שפרעו והדייני' יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתוב' ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי שלא ידעתי שהיה לו פסק דין עלי ואם שכחו הב"ד אם אמרו לו או לא חזקה שאמרו לו דבודאי עשו כמו שהוא הדין. ויש חולקין ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע בשבועה היסת לומר פרעתי אפי' נגד פסק דין כתוב וחתום מב"ד דלאו אדעתיה למשקלי' מיניה כשפרעו וכן נוהגון.
יא שטר הודא' שיצא לפני ב"ד וחתמו בו שנים ולא פרשו בו שאמר להם המודה כתבו וחתמו לו כשר דמסתמא לא היו כותבין אלא א"כ צוה וי"א ה"מ בימיהם שהיו הסופרין בקיאין וידעו שאם לא אמר כן כתבו וחתמו שלא היה רשאין לכתוב ולחתום אבל סופרים שבזמן הזה שאינן בקיאין בדיני דשטרא חיישינן שמא הם כתבו וחתמו אע"פי שלא אמר להם המודה ולא חשבינן ליה לשטרא מעליא לטרוף בו לקוחות אפל לגבו' מיני' שטרא מעליא הוא ולא יכול לכפור דשיקרא ודאי לא כתבו וחתמו.
יב בד"א שהיה כתוב בלשון שמוכיח שלא היה ב"ד כגון זכרון עדות כו' שהוא לשון עדים אבל אם כתב בלשון ב"ד כגון זכרון דברים שהיה בפנינו או בפנינו ב"ד הודה ואין חתומים בו אלא שנים ואין כתוב בו וחד ליתוהי פסול דשמא טעו לומר שנים חשובים ב"ד אא"כ מוכח מתוכו שהיו ג' כגון שכתוב בו שנעשה בפני מומחה אע"פי שהוא לא ישב עמהם אלא כתוב בו הוא אמר לנו שנכתב ונחתום שהוא לא היה טועה לומר כ"ד בשנים א"נ הוא היה עמהם בישיבה ולא היה לו פנאי לחתום ואמר לנו שנכתוב ונחתום אנחנו הרי מוכח שהיו שלשה.
יג כותבין שטר ללוה להיו' מזומן בידו לתתו למלוה בשילוה לו מעות אע"פי שאין מלוה עמו דליכא למיחש שיבא מזה הפסד ללקוחות שכיון שהוא בעצמו מצוה לכתוב שטר חוב על עצמו הרי הוא מזכה לו נכסיו מעכשיו כמ"ש ובלבד שיכירו הב"ד את הלוה שהוא הוא המצוה לכתוב השטר על עצמו ואינו מחייב איש אחר כיצד אמר לעדים קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו השטר ותנו אותו בידי הרי אלו כותבין ונותנין אותו לידו של הלוה ולא יזכה בו המלוה שיהיו נכסיו משועבדים לו עד שיצא מתחת יד הלוה שימסרו הלוה מעצמו או שלוחו לידו של מלוה אבל אינם רשאין ליתנו למלוה בלי רשות של הלוה דשמא כתבו ללות בו וזה עדיין לא הלוהו ויוציא ממנו שלא כדין אבל כשיצוה שיתנוהו למלוה נותנין לו דאפי' את"ל שמא עדיין לא הלוהו ויבא לטרוף בו מלקוחות שלקחו קודם שילוה כיון שבא השטר לידו לא הוי שלא כדין שכבר נשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הקנין כיון שהלוה צוה לכותבו ולתנו לו וקבל עליו קנין הרי הקנה לו נכסיו מעכשיו מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה מפני שאינו רוצה שיצא עליו קול שהוא משופע בנכסים א"נ כדי שלא יתבע אותו הלוה בו כמ"ש בסעיף י"ז אע"פי שלא יתחייב מ"מ אינו רוצה לבא לדין עמו אין כותבין בע"כ ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו ואפי' אם אומר המלוה לעדים כתבו השטר וחתמוהו ויהיה בידכם ואם יבא הלוה ללות ממני היום תתנוהו לי כי לא יהיה שטר מוקדם כיון שהיו' יתחיל השעבוד ואם לאו תקרעוהו אין שומעין לו וטעמא חדא דהא ודאי לא ניחא ליה ללוה שיצא עליו קול שהוא צריך ללות מעות דזיילי נכסיה וגם מזיק לו במשאו ובמתנו שלא ישאו ויתנו עמו הבריות בהקפה וזה ברור ועוד משום דאיכא למיחש שמא יתאחר הלוה ולא יבא היום אלא ליום אחר ויצא קלקול מתחת ידם שיבא לטרוף לקוחות שלא כדין דהא כיון שאין הלוה עמו לא יקנה נכסיו מעכשיו דמי יקנה אותם לו וכשיבא אח"כ השטר לידו ע"פ הלוה שילוה לו אח"כ לא יהיו הנכסים קנויים לו רק משעת הלואה והוא יטרוף מן הלקוחות מעכשיו מזמן הכתוב בשטר שהב"ד לא ידעו שנכתב קודם הלואה והרי מעכשיו יטרוף הנכסים ויפסיד הלקוחות שלא כדין בד"א שכותבין שטר ללוה אע"פי שאין מלוה עמו בשטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו למלוה אע"פי שלא ימסרנו לידו עד לאחר זמן והשתא כי טרף כדין טרף או שכתוב בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו אע"פי שלא קנו מידו כיון שהקנו לו בשטר בפירוש זכה בהן מיד אבל שטר שאין בו קנין אפי' מסר מעות ללוה בפנינו אין כותבין אפי' ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפניהם דאז הנכסי' קנוין למלוה מעת שימסר לו השטר אבל אם לא ימסרנו לו בפניהם חוששין שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או לא ימסור לו השטר עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה בניסן שלא כדין שהרי לא הגיע לידו עד תשרי ואם אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו לו השטר או אפילו אמר קנו ממני לפלוני סתם הרי אלו כותבין ונותנין למלוה ולא ללוה דסתם קנין לכתיבה וליתנו ליד המלוה עומד אם לא שיאמר הלוה קנו ממני וכתבו ותנוהו לידי אז לא יתנוהו למלוה.
יד חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו השטר ויתנו לידו וכן עשו ומסר החייב את השטר לאחד מהם אע"פי שלא ידע האחר מזו המסירה ואפי' מת ולא ידע ממסירה זו לעולם מכיון שזכה בו האחד בשטר שמסרו לו זכה גם השני בחלקו ויגבו בו יתומים חלקם.
טו עדים שראו קטן שקנו מידו לא יכתבו עליו שטר שאין בקנין קטן כלום וע"ל סימן צ"ו.
טז עדים שראו דבר לזכותו של ראובן ואין זכותו נגמר בזה עד שיביא עוד עדים אחרים שראו עוד דבר אחר המסייע לזכות זה אם אלו העדים כותבין ונותנין מה שראו עיין לקמן בסימן ר"ה.
יז לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו על עצמו ואומ' שהמלוה אמר לו שיביא לו שטר כזה ואז ילוה לו מנה עד זמן פלוני וטוען הלוה שיכופו את המלוה שיקיים הבטחתו וילוה לו עד הזמן שקבע לו אפי' המלוה מודה שכן הוא שהבטיחו כך אלא שעתה חוזר בו ואינו רוצה להלוות לו יכול לחזור בו ואינו יכול לכופו שילוה לו ונ"ל שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדינא דגרמי דכיון שמודה לדבריו נ"ל אבל אם אמ' שיביא לו משכון וילוונו על המשכון וזה הביא לו המשכון והמלוה נטלו והחזיק בו לא יוכל לחזור בו וצריך לו להלוות לו דבמשיכתו במשכון קנה זה הדמים שנדר להלוותו בכל מקום שהם שם המשכון. בכל השטרות קי"ל שהלוה נותן שכר הסופר דהא הנאה שלו היא שזה מלוה לו ואפי' בשטר עיסקא שהוא מלוה למחצית שכר ויש ג"כ הנאה למלוה אפ"ה נותן הלוה שכר הסופר דעיקר הנאה היא שלו. ואם המלוה אבד השטר וצריך לשטר אחר הוא נותן השכר.