אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות שותפין בקרקע

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות שותפין בקרקע

הלכות נזקי שכנים

סימן קנז

ב' שהם שותפין בחצר ובאים לידי חלוקה כיצד יבנו הכותל ובו י"ג סעיפים.

א כבר אמרנו דהיזק ראיה שמיה היזק לפיכד אמרו ב' שהם שותפין בחצר שיש בו דין חלוקה יכול כל א' מהם לכיף את חבירו לחלק גם לעשות ביניהם מחיצה למנוע כל א' מהביט בשל חבירו כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו ואפי' עמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופין אותו לעשות מחיצה בכל עת שירצה משום היזק ראיה ואפילו יש מנהג בעיר שלא לעשותו אין הולכין אחריו וכופין לעשותו משום דנפיש הזיקי דראייה בחצר ואפי' אמר הא' החזקתי כך בלא כותל ואתה מחלת לי לא מהני ליה חזקה דלא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה היא כיון שלא מיחה הפסיד והיינו דוקא היכא שהמחזיק מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו שזה רואה למטה ואין בעל החצר יכול לראות למעלה אבל היכא שהמחזיק ניזוק במו שהוא מזיק יכול לומר לא חששתי למחות כיון שאני מזיק כמו שאתה מזיקני ואמרתי אולי תפתח אתה לתבוע וגם היזק תדיר הוא כמו קוטר' ולא דמי לחלון דהתם לאו היזק תדיר הוא שלאורה הוא עשוי ולא להסתכל בו לחצר חבירו שאסור לאדם להסתכל לחצר חבירו משום דשליט עינא בישא ומזיק בידים הוא דגירי דיליה הוא אבל אם יש עדים שמחלו זה לזה על היזק ראייה שוב אין יכולין לחזור בהן אע"פי שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבר כדי יוכל לחזור בו ויתחייב חבירו בהזיקו אחר שחזר בו שאני הכא דתביעות ממון יש ביניהם שנתחייב כל א' לסייע לחבירו בבנין הכותל וה"ל כמי שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין. וכן הדין בחצר שאין בו דין חלוקה וחלקו ברצונם שיכול כל אחד לכוף את חבירו לעשות מחיצה ביניהם.

ב חצר או שאר מקום שאין בו דין חלוקה שנתרצו השותפין לחלקו אע"פי שקנו מידם יכול בל א' מהם לחזור בו שאין זו אלא קניין דברים בעלמא שהחלוקה אין בה ממש רק המעשה בעלמא הוא ואין מקום לקניין זה שיחול עליו אבל אם בירר כל א' חלקו ורצה זה ברוח פלוני וזה רצה ברו' פלו' וקנו מידם על זה הרי הקניין חל על המקומות שביררו שזה יק' מקום זה וזה יקח מקום זה ואינם יכולים לחזור בחם וכן אם הלך זה בעצמו והחזי' בחלקו וזה בעצמו והחזי' בחלקו אע"פי שלא קנו מידם אין אחד מהם יכול לחזור בחבירו וי"א שאפי' החזיק שלא בפניו ולא אמר לו לך חז' וקני קנה אע"פי דבשאר קניין קרקע בחזקה צריך שיאמר לו לך חז' וקני ובפניו ה"מ בדבר שאין לו חל' אלא בקניין זה שצריך זה להקנותו לו מדעתו לכך צריך שיהא בפניו ומדעתו שיאמר לו לך חז' וקני אבל הכא שכבר קרקע זו היא בחזקת שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו ואפי' לא אמר לו לך חז' וקני רק שנתרצה כבר קנה ולא עוד אלא אפי' לא החזי' אלא א' בחלקו זכה הלה בחל' האחר שהוא חליפיו וע"ל בסימן קע"א בדיני מקומות בב"ה.

ג כותל זה יבנוהו על מקום שניהם ובהוצאות שניהם ואין אחד מהם יכול לומר לא נתרציתי לחלו' אע"פי שלא היה בו דין חלוקה אלא בתנאי שתבננה אתה משלך אפי' אם יש לא' פי שנים בחצר עושין הכותל לחצאין דכיון דמשום היו' ראייה היא באה אין הדבר תלוי במה שיש לו בו חל' יותר דחזי' הראייה הוא שוה לשניהם ואם הא' עני ואין ידו משגת לבנות אם השני רוצה ליכנס בשלו ולבנות א"צ דבר אחר ואם אינו רוצה דנין בזה כדין הבית והעלייה של שנים שנפלו ולאחד אין ידו משגת לבנות שיתבאר לקמן סי' קס"ד. ואם שניהם עניים ואין להם כדי לבנות הרי שניהם שוים כל א' מזי' ודרין ביחד עד שירוי' להם המקום ומ"מ כל אחד ירחי' עצמו בכל מה שאפשר שלא יזי' חבירו בראייה.

ד רוחב כותל זה במנהג המדינה שנוהגין השותפין לבנות כשחולקין ביניהם ואפי' נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין לא יוכל לכופו יותר ובלבד שלא יהיה בה אויר וחורין שיסתבל ויראה בחל' חבירו ואם נהגו בפחות מקנים והוצין י"א שאין הולכין אחר המנהג ההוא שאין לה קיום ותחזור ותפול מהרה ויבא ע"י כך עד שיחזור ויכפהו לבנו' לידי היז' ראייה וכו' דיכול למימר ליה אי איפשי לעשות מעותי אנפרות להוציא הוצאות בכל יום ואם אין מנהג ידוע בעיר יתקן כפי ראות עיני הדיין ע"פ בקיאין ואם קנה מידו לבנות מחיצה לא יוכל לחזור בו דלבנות לא מקרי קניין דברים דהוה כאלו שיעבד נכסיו להוצאות הבנין ואינו דומה לקנה מידו לחלוק ויש חולקין וס"ל דלבנות לא הוי אלא קניין לעשות מעשה בעלמא ואין לקניין מקום לחול עליו כמו בקונה לחלוק ואם נהגו לבנות הכותל מאבנים ואמר אח' אני אעשנו מהוצא ודפנא כולה משלי ובתוך שלי או איפכא נהגו לעשות מהוצא ודפנא ואמר א' אני אכניס לתוך שלי ואבננו משל אבנים כולה משלי י"א שחבירו מעכב עליו וכופו לעשותו במנהג שאם נהגו באבנים וירצה הא' לעשות מהוצ' ודפנא יכול חבירו לו' לו היום או למחר יפו' ואצטרך לדין עמך ובין כך אבא לידי היזק ראייה לכך נעשנו של אבנים כמנהג ואם נהגו לעשות מהוצא ודפנא וירצה א' לעשותה בתוך שלו מאבנים וכולה משלו יכול זה לו' לו אם אתה עושה משלך לא יהא לי רשות להשתמש בכותל ואפי' א"ל אנא יהבינא לך להשתמש בה מצי א"ל אי במכר לא בעינא השתא למיזבן ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יהיה ומינה שאם כנס ובנה בתוך שלו אינו יכול לתבוע מחבירו חצי הוצאות ואע"ג דבבקעה אמרי' שאם הקיפו מד' רוחותיו מחייבין אותו לשלם התם היינו טעמא לפי שכותל בקעה אינו עשוי לסמוך עליו אלא לגדר בעלמא והרי גדרו אבל בכותל חצר יכול היא שיאמר אין רצוני אלא כותל שאוכל לסמוך עליו וכיון הוא בתוך שלך איני רשאי לסמוך בו ויש חולקין. ה אם נפל הכותל שבין שתי חצירות ביון דמתחלה מוטל על שניהם לבנות חד אמרי' מסתמא משל שניהם נבנית מתחלה והמקום והאבנים של שניהם ואפי' נפל לרשות א' מהם או שפנה א' מהם את כל הדברים לרשותו בלא עדים וטען שחברו מכרם לו כולם אי נתנם לו במתנה אינו נאמן אע"ף שיש לו מגו דלהד"ם הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שהכותל הוא של שניהם וכיון שהם שותפין בהדדי לא קפדי אהדדי אפילו נשתהו הרבה ברשות אחד מהן אינם יוצאים מחזקת השותפות אלא הרי הם ברשות שניהם עד שיביא ראיי' בעדים ויש מי שאומר דדוקא בשהאבנים ניכרים שהם מזה הכותל והוי מגו במקום חזקה דחזקה הוא דמשל שניהם נבנית זו הכותל מאלו האבנים אבל אם אינם ניכרים לא מבעיא אם טוען לקחתי ממך חלקך שהוא נאמן במגו שיכול לומר אינם מאבני זה הכותל ואין כאן מגו במקום חזקה אלא אפילו אם טוען אני בניתיו כולו משלי נאמן במגו.

ו כותל שבין שני שותפין שנפל ובאו לחלוק האבנים והיו בצד של אחד מהם אבנים יקרות יותר ממה שבצד חברו ורוצה זה שהם בצדו לזכות בהן אין שומעין לו שכל הכותל בכלל. היא של שניהם.

ז וזה שאמרנו בסעיף ה' שאפי' נפל הכותל לרשות אחד מהם אינו יכול לטעון שהם שלו דינא הוא אפי' הוא במקום שאין בו דין חלוקה אינו יכול לומר לא נתרצת לחלוק מתחלה אלא ע"מ שאבננה אנכי כולה משלי וכן עשיתי בניתיה כולה משלי ואע"פ שיש לו מגו אינו נאמן דהוי מיגו במקום חזקה דחזקה הוא דשניהם בנאוה ושאלו האבנים הם של שניהם לפיכ' מקום שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה האחד לחלוק אלא ע"מ שיעשה חברו כל הכותל אין לו חזקה אלא בשטר ואין מועיל לו סימן דחזית שעושין אלא שטר או שיבנה האחד עליו תקרה ומעזיבה או שיש בו חלונות מצידו וניכר שנעשו בשעת הבנין שאם אינו ניכר שנעשו בשעת הבנין יכול זה לומר לאחר שבנינו יחד עשאן ולא הרגשתי בהן וי"א דגם חזית מהני ופי' חזית יתבאר בע"ה בסי' שאחר זה בסעיף ד'. ואם נהגו בעיר סי' אחר לשמור כותליהן מן הרמאים יעשו כמנהגם.

ח כותל חצר שבין ב' השותפין שטען האחד שהוא בנאו לבדו וחבירו אומר שסייעו בבנין הרי זה בחזקת שסייעו דמסתמא הואיל והיה יכול לכוף את חברו שיבנה עמו ומשפט זה גלוי לכל לא בנאו זה אלא שתבע לזה ליתן חלקו ולא בנאו משלו לבדו ואפילו אם ידוע שאחד בנאו לבדו ושואל מחבירו שיפרע לו חלקו וזה טוען שפרעו נאמן בשבועת היסת ואפילו טוען שפרעו קודם שגמר בנין הכותל נאמן ואין כאן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל גמר שורה אלא ה"ה קודם גמר השורה חייב לתת חלקו לאותה שורה וכן בכולן ואפי' יש עדים שתבע חבירו שיסייענו בבנין ולא רצה נאמן לומר נתתי אח"כ עד שיביא עדים שהיה עמהם מיום שהחל זה בבנין כותל זה ויודעים אנו שלא פרעו או שיעידו עדים שהעמידו בב"ד שיסיענו בבנין וצווהו ב"ד שיסייעו וסרב מלעשות ציווי ב"ד.

ט כותל זה שאמרנו שיוכל לכוף חברו שיבנה עמו לא אמרו שיוכל לכופו אלא עד גובה ד' ששיערו חז"ל שבגובה זו נשמר מהיזק ראייה ואם רצה א' מהשותפין להגביה יותר מד' אמות אפי' רוצה להגביה משלו חבירו מעכב עליו שיאמר לו חצי מקום הכותל הוא שלי ואיני רוצה שתמעט האויר שלי בי צריך אני להשתמש על חצי אויר הכותל שהוא שלי אא"כ מנהג המדינה היא שלא לעכב מיהו על חלקו יכול כל א' להגביה מה שירצ' וי"א שאין חבירו מעכב על ידו אלא רשאי הוא להגביה במו שירצה ובלבד שלא יגביה כ"כ שיתקלקל הכותל בכך ומשלם לחבירו מה שכותלו נפחת מפני כבידו שהכביד עליו בבניינו.

י כותל חצר השותפין המבדיל בין ב' השותפין שנפל יכול כל אחד מהם לכוף את חברו לחזור ולבנותו על גובה ד' אמות ולא יותר אע"פ שהיתה סבר גבוה יותר רצה הא' והגביהו יותר מארבע וזה לא מיחה בידו אפ"ה אין מחייבין אותו ליתן חלקו במה שהגביה זה יותר מד' אמות אא"כ גלה דעתו דניחא ליה במה שהגביה זה יותר אז מחייבין אותו לתת חלקו לאותו תוספת גובה עד כדי כל מה שגלה דעתו דניחא ליה כיצד בנה הא' הכותל שביניהם והגביהו עד י' אמות ובא חברו ובנה כותל אחר כנגדו או בצדו והגביה אותו כותל האחר ו' אמות הרי ניכר שרוצה לעשות חדר או אכסדרה בין ב' הכותלים ונמצא שנהנה בתוספות שהוסיף חבירו יתר על הד' אמות עד ב' אמות יותר אז מחייבין אותו לסייעו ג"כ בתוספות כפי שבנה כנגדו באורך וברוחב עד ב' אמות שהרי נראה ממעשיו שרוצה באותן הב' אמית אע"פ שעדיין לא נתן התקרה בכותלו לכותל החולק' בין שניהם אבל אין מחייבין אותו יותר ממה שבנה כנגדו ואם יש הוכחה שרוצה להוסיף עוד בכותלו כגון שחפר בראשו מקום לראשי קורות או שהניח קורה ארוכה בראש הכותל שדרך ליתן עליה ראשי הקורות הרי גילה דעתו שרוצה לבנו' עד כל גובה הכותל המבדיל אז מגלגלין עליו הכל ומחייבין אותו לתת חלקו לכל חו' אמות כלם שהוסיף חבירו על הד' אמות אע"פ שעדיין לא בנה כנגד כל הכותל שהרי גלה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה וכן הדין בארכו אם הניח אבן נכנס ואבן יוצא בדרך שעושין בבנין כשרוצין להוסיף עליו חייב בכל התוספות שהוסיף חברו וה"ה אם היה לו כותל כבר ובנה בו דבר שניכר במה שעשה חברו אם נהנה בבניינו אע"פ שלא עשה שום היכר דניחא ליה חייב ליתן לו לפי מה שנהנה.

יא ואם לאחר שבנה זה כנגדו בא זה שהוציא את הכותל ותבע אותו שיפרע לו חלקו בהוצאות תוספות הגובה שהוסיף על ד' אמות מפני שסמך לו או כנגדו ואמר זה כבר נתתי אינו נאמן שהרי הכותל הוא עד הנה בחזקת אותו שהגביהו וכיון שזה עדיין לא סמך תקרתו עליו ה"ל כמוציא מחבירו ע"י שטר דמ"מ לא עדיף חזקתו משטר שאין בו נאמנות ונשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעים ונוטלין ואפי' יש בכותל שהגביה לצד זה שלא רצה לסייעו מתחלה מתוספות יש שם מקום חפור ליתן בו ראשי הקורות לא יוכל זה לטעון אילולי שסייעתיך לא היית עושה לי הנחת הקורות אלא כדי שאם אבא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליה תקרה ואפי' מונחים בהם הימלט' פי' נסרים עבים שנותנים מצידי החורים לא יוכל זה לומר אי לאו דסייע לך בהדך לא טרחת כל האי טירחא אפ"ה אינו נאמן דא"ל האי אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ולתת תקר' ותפייסני בממון במה שהגבהתי לא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורין להנחת ראשי קורותיך ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל אא"כ יביא זה עדים שפרע מיהו אם קבע זה בניין קבוע על הכותל ואח"כ תבעו זה הרי הוא נקרא מוחזק ואם טוען שנתן לו חלקו נשבע היסת ונפטר.

יב בד"א שהסומך אינו נאמן כשידוע בעדים שזה התובע בנה כל הכותל אבל אם אינו ידוע הרי הוא בחזקת שניהם שאין א' מהם מחזיק בו יותר מחבירו שהרי על הקרקע שניהם היא עומדת ואפילו אם הנתבע מודה לתובע שבנאו אלא שטוען פרעתיך חלקי נאמן במגו דאי בעי אמר בניתי בהדך הוי נאמן כי אמר נמי בנית אתה ופרעתיך פלגא נאמן בשבועת היסת וי"א שאם נתרצה תחילה בהגבהה נאמן לומר שנתן לו חלקו דאז הוי זמנו ופרע בזמנו וגם אחר שבנה אע"פ שמתחלה לא נתרצה אלא שאמר לו אח"כ בעדים ליתן לו חצי ההוצאה זכה בחצי הכותל ואין חבירו יכול שוב למחות בו דזכתה לו חצירו שהרי החצי על קרקע חצירו היא עומדת ומחייבין אותו ליתן. יג כותל חצר שבין ב' שותפין שהיה רחב מתחלה יותר ממנהגם ונפל ורוצה הא' לחזור ולבנותה רחב כמו שהיה מתחלה וחבירו אינו רוצה רק לבנות כמנהג המדינה אין כופין אותו יותר שאע"פי פי שמתחלה נתרצה בכותל ראשון לבנותה רחב לא נתרצה אלא לאותו כותל וכיון שנפל אזדא לה וכן הדין אם היה מת מתחלה גבוה יותר מד' אמות וא' מהם רוצה לחזור ולהגביה והשני אינו רוצה רק ד' אמות הדין עם השני.

סימן קנח

חלקו גינה או בקעה כיצד עושין הגדר ובו ט' סעיפים:

א שנים שהיו שותפין בגינה ובאין לחלוק אם יש בו דין חלוקה מחייבין אותו לגדור ביניהם אפילו במקום סתמא שאין שם מנהג ידוע דסתמא הוי גינה מקום שנהגו לגדור אבל אם נהגו שלא לגדור אין מחייבן אותו ודוקא גינה אבל בקעה סתמא אין מחייבין אותו אא"כ יש מנהג ידוע לגדור.

ב המוכר גינה לחבירו סתם והיתה מעורבת בתוך גינות אחרות יש מי שאומר שכופין את הלוקח לבנות כותל ביניהם אפילו במקום שנהגו שלא לגדור בגנות לגבי לוקח שבא עכשיו אין מועיל לו המנהג והוה לגבי' כסתמא ויש חולקין וס"ל דגם בלוקח הולכין אחר המנהג דמה מכר ראשון לשני בל זכות שהיה לו בו וכיון שלא היו יכולין לכוף המוכר גם הלוקח אינו יכולין לכוף וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שכן נ"ל עיקר.

ג שיעור גובה גדר בגינה ובבקעה אינו רק י' טפחים וטעמא משום דבגינה ובקעה אין שייך בהן כל כך היזק ראייה דאע"ג שאמרו אסור לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומד' בקמתה אינו אלא מידת חסידות משום עין הרע ולא נכריח לגדור ד' אמות בשביל כך אלא מה שהצריכו לעשות גדר אינו אלא כדי שיתפש כגנב ולשמירה מן הבהמות שלא יכנסו בשדה ויזיקו לפיכך די להם בגובה י' טפחים וי"א דלפי פשט הגמרא משמע דהכי נמי בעינן ד' אמות.

ד רצה אחד מהם לגדור בבקעה במקום שאין מנהג כונס לתוך שלו ובונה משלו ועושה חזית לסימן שהוא בנאו פי' חזית יטיח בראש הכותל מבחוץ לצד חברו אמה על אמה וכ"ת ניעבד מלגו עביד חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא וכ"ת אי הכי השתא נמי מקליף ליה חבריה ואמ' דידי ודידיה הוא קילופא מידע ידיע ואם נהגו בסימן אחר יעשה כמנהג כרלעיל סי' קנ"ז סעיף ז' רק כדי להודיע שהכותל שלו לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואם עשו מדעת שניהם בונים הכותל באמצע ועושים חזית מכאן ומכאן לפיכן אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם.

ה אם עשאוה שניהם ולא עשה שום אחד מהם סי' יש מי שאומר שאפי' תפול לרשות אחד מהם הרי היא בחזקת שניהם כמו כשעשאו סימן וי"א כיון שלא עשאו סימן יכול להיות שאחד מהם עשאו ושכח לעשות סימן לפיכך אם תפול לרשות אחד מהם הרי היא שלו.

ו מי שיש לו חורבה בין חורבות חבירו סביב מכל ד' רוחותיו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה ושנייה ושלישית סביב חורבתו עד שנמצאת חורבה שלו גדורה מג' רוחותיה אין מחייבין אותו ליתן לההוצאה כלום שהרי לא הועיל לו שחורבתו עדיין פתוח' היא מרו' הרביעי והרי היא כמו שהיתה לפיכך אם גדר לו אח"כ גם הרוח הרביעי' שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מכל ד' רוחותיה מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בד' רוחות עד גובה ד' אמות ובלבד שיהיה מקום הכותל של שניהם שיוכל כל א' להשתמש בו כמ"ש בסימן הקודם סעיף ו' אבל אם היה הכותל של זה שבנהו ובחלקו בנה אין מגלגלין עליו אלא דבר מועט לפי ראות הדיינים מה שההנהו שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים וכן אם הניקף עצמו הוא שגדר רו' רביעית הרי גילה דעתו שחפץ בגדרו ונותן חצי ההוצאה של הג' רוחות עד גובה שעשה הוא את רו' הרביעית ובלבד שיהיו הכתלים של שניהם מן הטעם שאמרנו אבל אם גדר המקיף ב' רוחות ועמד הניקף וגדר רוח שלישית ועדיין פתוח לרוח רביעית כתב מורי מהרמא"י ז"ל דנ"ל שא"צ לשלם לו כלום עד שיגדור א' מהם רוח רביעית וכשיגדור המקיף הרוח הרביעית צריך לשלם לו חצי דמי הכל וכל זה מיירי שגדר המקיף בצדדיים שבינו ובין הניקף אבל אם גדר מבחוץ סביב חורבותיו שנמצא הניקף גדור מכל רוחותיו כנגד כל העולם אבל עדיין הוא פתוח לחורבותיו של המקיף מכל צדדיו אם הוא במקום שנהגו שלא לגדור אין לחלק בין אם גדר המקיף את הרביעי בין אם גדר ניקף ואם הוא מקום שנהגו לגדור אין הניקף צריך לשלם לו כלום אף כשגדר המקיף כל הד' רוחות שיוכל לומר היום או למחר תזקיקני לגדור ביני לביניך ונמצא שלא נהניתי מהקיפך כלום אבל אם גדר הניקף א' מן הרוחות דגלי דעתי' דניחא לי כך ואינו חושש שיזקיקהו לגדור בינו ובין חבירו וחייב ליתן כל מה שגרם לו היקף יתירה. ופי' היקף יתירה היכי דמי הכי עבדינן חזינן לכולי ריבועא דארעתי' דחיצון בהדי' פנימי כדקיימי השתא בתברתא כמה הוה וריבוע דפנימי לחודיה כמה הוי בתברתא וחזינן חושבן דתברת' לחודי' כמה הוו מכלל תברת' דהך ריבוע רבה דחיצון אי פלגא פלגא אי תילתא תילתא והוא ניהו שיעור דמחייבין פנימי למיתב לחיצון לפום דאיתהני לפום חושבן דארעתי' מכלל כוליה הקיפא והוא ניהו שיעור הקיפה יתירה דגרם פנימי לחיצון.

ז הא דמגלגלין עליו את הכל כפי מה שהוציא המקיף היינו דוקא בשגדר הרביעית בבנין ל"ש מקיף ל"ש ניקף אבל אם גדר הרביעית בקנים בין ניק' בין מקיף אינו נותן לו אלא דמי הקנים שכיון שגדר הניקף בקני' הרי לא גילה דעתו שחפץ אלא בשמירת קנים וא"צ ליתן לו יותר ואם גדר המקי' בקנים ג"כ אינו משלם אלא דמי קנים שהרי אם לא היה גודר זו הרוח לא היה צריך ליתן לו כלום ועכשיו כשמחייבו אינו מחייבו אלא ע"י קנים והוי כאלו כולם נעשו מקנים.

ח אם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כעין דאורייתא ויטול כיון שברשות הוציא ואם אמר שומו לי בפחות שכשומות ואטול בלא שבועה שומעין לו ולענין טענת פרעון אין הניקף נאמן לומר פרעתיך עד שיביא ראייה דהמקי' הוא מוחזק בכתלים.

ט אם מתחלה אמר לו ניקף למקי' לא אתן לך כלום דלדידי בנטירא בר זוזי מני לי דהיינו גדר של קוצים טענתו טענה ואינו נותן לו אלא דמי נטיר' בר זוזא ולאו דוקא שאמר לו כן מתחלת ההיקף אלא אפי' לא אמר לו כן אלא לאחר שגדר השלישית כיון שאמר לו קודם שגדר הרביעי' שעדיין לא נתחייב לו כלום והוא מוחה בו פטור.

סימן קנט

היזק ראייה שגג לגג וכיצד יסירוהו ובו ד' סעיפים:

א שני בתים שהם זה בצר זהו היו גגותיהם עשוין לדירה הרי יש בהן היזק ראיה לפיכך אפי' אם היו בב' צדי ר"ה זה עושה מעקה גבוה ד' אמות לחצי גגו שהוא דר בו וזה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו ועושין המעקה זה שלא כנגד זה ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה אע"פי שבני הר"ה יכולין לראות על הגנות לא יוכל א' לומר לחבירו סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מקמי בני ר"ה שיכול לומר לו בני ר"ה אין רואין אותי אלא ביום ובעת שאעמיד על גגי ואוכל ליזהר מהם אבל אתה רואה אותי תמיד ולא אוכל ליזהר ממך. ואם הגג שפל עד שבני ר"ה רואין אותו להדיא בעת הילוכם כמו זה שעומד בגג אין לו היזק ראייה יותר מגג זה שאצלו או כנגדו ואינו כופהו לעשות מעקה.

ב אמרנו דכל מקום שיש בו משום היזק ראייה צריך לעשות המחיצה גבוה ד' אמות לפיכך בגג העשוי לדירה צריך לעשות המעקה ד' אמות אבל בין גג לגג משאר גגין שאינן עשויין לדירה אינו זקוק לד' אמות שאין סתם בני אדם דרים בגגות ואין בהם משום היזק ראייה אבל צריך לעשות מחיצה בין שני הגגים גבוה י' טפחים כדי שיתפש עליו כגנב אם ימצא שיכנס ברשותו וי"א שכל הגגות שייך בהן היזק ראייה אפי' אינו עשוי לדירה שלפעמים עולה אדם לגגו פתאום ורואה מה שחבירו הסמוך לו משתמש בגגו אלא שכשהם סמוכים זה לזה בכל עת שחבירו יבא להשתמש בגגו ירגיש ויצניע עצמו לפיכך כשהם סמוכים זה לזה אינו צריך מעקה ד' אמות לישמר מפני היזק ראייה אבל צריך לעשות מחיצה י' טפחים כדי שיהא נתפש עליו כגנב אם יכנוס אבל אם הם רחוקים זה מזה שייך בהן היזק ראייה יותר שזה משתמש בגגו ואינו מרגיש בביאת השני פתאום וסבור שלא יבא ל"ש אויר ד"ה מפסיק ביניהם ל"ש אויר רה"י מפסיק צריך לעשות מעקה גבוה ד' אמות וכמ"ש זה שלא כנגד זה ומעדיף וכתב מורי ז"ל שכן נ"ל עיקר.

ג אמר א' החצי שלי אבנה אותו לרוח מזרח והשני אומר לא כי אני אבנה אותו רוח יפילו גורל. ואם בא אחד לפנינו ותבע ואמר לחבירו כיון שבין שנינו יש לנו לעשות מעקה לצורך גג או תעשה אתה המעקה כולו ואני נותן לך חצי ההוצאה או תן אתה לי ואעשנו אני כולו שומעין לו שהרי מרויחין בזה ההעדפ' וגם שאין שום אחד יכול להסתכל בלל בשל חבירו משא"כ כ כשמעדיפין שיוכלילצדד אצדודי ולהסתכל אצל ההעדפה מן הצד אבל אם המתין עד שעשה חבירו החצי שלו ואמר לו הואיל והתחלת גמור יכול לומר לו למה לא התחלת אתה והייתה עושה כולו על שלך אלא שלא רצית לקלקל חומת ביתך להכביד עליה בבנין גם אני מטעם זה איני רוצה לעשות.

ד ואף אם הם רחוקים זה מזה אפי' כמלא ראות העין יש בהן היזק ראייה וכל זמן שהם רחוקים יותר אעפ״י שזה עושה מעקה מצד זה וזה מצד השני ומעדיפים אפ"ה הריחוק גורם שאין ההעדפה מועיל ויכולין להסתכל מן הצד לפיכך אם הם רחוקים הרבה בענין שאין היזק הראייה מסתלק במה שיבנה בל אחד החצי בהעדפה אא"כ יבנה א' מהם את הכל אם יכולין להשכיר שיבנה א' הבל ויקבל החצי ההוצאה מחבירו הרי טוב ויבנה הכל ויעשה שטר לחבירו על חצי הבניין שהוא שלו כדי שיקח חצי האבנים לכשיפול ואם לאו יפילו גורל ביניהם מי יבנה הכל ויקח חצי ההוצאה מחבירו.

סימן קס

גג הסמוך לחצר ושתי הצירות אחת גבוה מחברתה ובו ג' סעיפים:

א גג הסמוך לחצר חבירו אחז"ל בעל הגג מזיק לבעל החצר בראייה ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג בראיה וטעמא משום דתשמיש החצר קבוע ותשמיש דגג אינו קבועה וכיון שכן בעל החצר משתמש בחצירו ואינו נזהר מבעל הגג לפי שסוב' שאינו שם ולפעמים שהוא שם ורואהו ונמצא בעל החצר ניזוק בראייתו של בעל הגג אבל בעל הגג כבר יודע שבעל החצר קבוע בחצירו ונזהר הוא מלעשות שום דבר צניענת בגגו וק"ל בהיזק ראייה דהוה גירי דיליה ועל המזיק להרחיק עצמו לפיכך אמרו בעל הגג צריך לעשות בינהם מחיצה גבוה ד' אמות משפת הגג ולמעלה לסלק הזיקו ואין בעל החצר מסייעו אלא אם אין הגג גבוה י' טפחים מסייע בעל החצר עד שיגיעו חלקו למחיצה י' טפחים שמוטל עליו לעשות כדי שיהיה נתפש כגנב. ומשם ואולך בונה בעל הגג לבדו להשלים לד' אמות משפת הגג ולמעלה ואם קרקעות החצר גבוה מן הגג צריך בעל הגג לבנות על שלו למטה עד שיהיה גבוה ד' אמות למעלה מקרקעות החצר כדי לסלק הזיקו ואפילו אם הגג נמוך מן החצר ד' אמות יש מי שאומר דאכתי איכא היזק ראייה ממנו לחצר שאעפ״י שאינו יכול להסתכל בכל החצר דמ"מ כשבעל החצר עומד בשפת חצירו יראנו בעל הגג והוא לא יוכל ליזהר ממנו לפיכך צריך לעשות מחיצה גובה ד' אמות משפת קרקע החצר ולמעלה ויש מי שאומר שכיון שהגג נמוך מן החצר ד' אמות שוב אין חוששין להיזק ראייה וא"צ בעל הגג לעשות כלום.

ב ואם הגג נמוך מן החצר י' טפחים אז א"צ בעל החצר לסייעו לבעל הגג כלום שכיון שהוא גבוה מן הגג י"ט הוא נתפש עליו כגנב ואם אינו נמוך ממנו י' אז יבנה בעל הגג עד קרקעות החצר ורואין כמה חסר עדיין להשלים לגבוה י' ולזה יתן לו בעל החצר החצי שגם הוא חיי' לה להשלימו עד י' כדי שיהא נתפש עליו כגנב והמותר עד ד' אמות יעשה בעל הגג כיצד כגון אם הגג נמוך ו' טפחים יבנה הוא לבדו הו' טפחים והד' הנותרי' יתן לו מהם בעל החצר החצי והמותר להשלים עד ד' אמות יתן בעל הגג.

ג ב' חצירות שקרקעית הא' גבוה מחבירו הרי יש לשניהם היזק ראייה זה על זה לפיכך צריך העליון לסייע לתחתון לבנות למטה והתחתון צריך ג"כ לסייע לעליון עד שיהא גבוה ד' אמות מקרקעית העליון ולמעלה כדפירש' טעמא גבי גג וכבר ידעת שבהיזק ראייה דשכנים צריכים להעמיד הקרקע על של שניהם לפיכך ה"נ יקציעו בעפר מקרקעו' קעו' של העליונה שיעור עובי חצי הכותל ובנין הכותל על קרקעות שניהם עד שיהא גבוה ד' אמות מקרקע העליון ולמעלה. וי"א שאם החצר גבוה הרבה או שהתחתון אינו רחב להביט בו מרחוק ואיפשר שבמחיצה מועטת יסלק היזק ראייה של התחתון על העליון אז סגי במחיצה שיראה לבני אדם שאינו מזיקו עוד בראייתו.

סימן קסא

דברים שבני החצר כופין זה את זה ובו ו' ס':

א בני חצר כופין זה את לבנות דלת ובית שער לחצר וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו בהם בני המדינה לעשותו אבל שאר הדברים שאינם צריכין כל כך צורך גדול כגון סיוד וכיור אינו כופהו ואם עשה אחד מעצמו וגלה השני דעתו שגם הוא חפץ בו מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה.

ב מי שיש לו בית בחצר ואינו דר עמהם חייב לעשות עמהם דלת נגר ומנעול שהוא צורך שמירת החצר אבל לא שאר דברים ואם הוא דר עמהם חייב עמהם בכל אע"פי שיש לו בית במקום אחר.

ג וכשגובין דברים אלו בחצר גובין לפי הממון ולא לפי קירוב בתים שכל א' א"צ שמירה בחצר אלא הממון לשמור מגנבי העיר ולא שייך לפי קירוב בתים אלא בעיר דשם יש חשש מפני האויבים לסכנת נפשות לפיכך הקרוב לפתח העיר הוא מסוכן יותר וצריך שמירה יתירה משא"כ בחצר ויש מי שאומר דחצר ועיר דין א' להם שגם החצר צריך שמירה מפני הסכנה והולכין לפי קירוב הבתים.

ד אם אחד מבני החצר אינו רוצה ליתן בתיקון הצריך וגם אינו רוצה להשכיר ביתו שבחצר יתקנו הם וישכירו ביתו ויקחו השכירות עד שיפרעו חלקו המגיע עליו.

ה א' מהשותפין בחצר שבקש להשתמש בחצר תשמיש קבוע או שאר כל דבר שאין דרך אנשי המקום לעשות בחצירותיהן כגון להעמיד בה בהמה או רחים או לגדל בה תרנגולים וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם בכולם השותפין בני החצר מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות על גב הנהר לפיכך במקום שאין שייך האי טעמא כגון שדרך הוא שהאנשים כובסים יכולין למחות וגם לנשים דוקא אי כופסות בד' אמות שלפני פתחיהן וליכא א מודרון דאזלי מיא לחלק חבירו אבל אי איכא מודרון כ"ש שרוצה לבבם בתוך ד' אמות של חבירו שיכולין למחות.

ו חמש חצירות השופכות מים סרוחים או מי שופכין לביב אחד ונתקלקל צריכים לסייע לתחתונה שבל זמן שלא ירדו המים מן התחתונים יעמדו העליונים במקומם ולא ירדו נמצאת עליונה מסייע לכולם ואין שום אחת מסייע לה והתחתונה אינה מסייעת אלא כנגד חצירה שכל זמן שלא ירדו מים העליונים למטה טוב להם.

סימן קסב

דברים שבני מבוי כופין זה את זה ובו ז' ס':

א בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי כדי שיכולין להשתמש בה בשבת אבל אם באו להעמיד לו דלתות אפי' אחד מהם אי איזה שירצה יכול לעכב ואפילו אם הם רוצים לעשות משלהם ואינו מבקשים ממנו שיתן גם הוא להוצאה זו יכול הוא לעכב ולומר אני רוצה ליכנס בחבילתי עד פתחי ואפילו אם יסכימו כולם לעמוד לו דלתות בני ר"ה מעכבין עליהם ואפילו אם ירצו להעמיד הדלתות בפנים במבוי הרבה בני ר"ה מעכבין עליהם לפי שפעמים יש דוחקים בר"ה ונכנסים לתוך המבוי ע"י הדחק ואפי' מכרו בני המבוי את המבוי כדי להעמיד דלתו' והכריזו שכל מי שלא יערער שאבד זכותו ולא ערערו בני ר"ה אפ"ה יכולין למחות ולא אמרינן מדשתקו מחלו דקדירא דבי שותפין של רבים הוא וכל אחד סמך על חבירו שימחה הוא לכך לא מיחה ועוד מי נתן להם רשות למוכרה בדי להעמיד דלתות ואין זה שלהם שהוא בחזקת הרבים למחות בידם ואין מכירתם מכירה. מיחו מבואת קטנים הפתוחות לאותן מבואות הפתוחים לר"ה או לשימט' רשאין הם להעמיד דלתות דכולי האי לא דחקי בני רשות הרבים וי"א דאפילו אם פתוח לר"ה וניכר בראשו כמין פתח שיש לו פצימין אמרינן שמתחלה נעשית לשם כך ברצון בני העיר ויכולין להעמיד להם דלתות בני מבוי שהיה במבוי שלהן שטנה בחצר אחד ובו בית הכנסת ובית המקוה והחצר סגור בדלתות והמבוי פתוח לרשות גוים ובמקום אחד דרים ישראלים שיש להם דרך על זה המבוי לילך לחצר ההוא לצורך טבילה או תפלה ובני המבוי רוצים להעמיד דלתות כדי להשמר מן הגוים הנכנסים הישראלים האחרים יכולין למחות בידם מפני שעכשיו גורמים להם טירחא יתירה שאינו דומה עיכוב פתח אחד לעכוב שני פתחים ואע"פ שרוצים להסיר הדלת מן החצר ולקובעם בראש המבוי יכולין לומר כבר הוחזקנו בכל המבוי ללכת בה בכל זמן שנרצה בלי עכוב את' מקלקלין עלינו ועוד נ"ל כשהחצר היה נעול והיינו דופקים עד שתפתחו לנו היינו עומדים במבוי של ישראל ולא פחדנו אבל עכשיו נצטרך לעמוד בין הגוים עד שתפתחו לנו ויש סכנה נ"ל טענתם טענה וכל זה משורת הדין אבל אם נתן להם המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהם דינא דמלכותא דינא כי השווקים והרחובות שלו הן ויכול לעשות בהם מה שירצה. מיהו נ"ל אם אותן הישראלים הדרים חו' למבוי יכולין לבטל הרשות מן המלך רשאין הם לעשותו ואין מוחין בידם כיון שהדין עמהם נ"ל.

ב וכן מבואות המפולשים לדרך עיר אחרת ובקשו בני אותם מבואות לסותמם שלא יעברו עוד שם בני אותה העיר מעכבים עליהם אפי' יש להם דרך אחר לעבור משם שכבר הוחזקו לקצר דרכם דרך אותם מבואות.

ג מי שבקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך ואם היה מפולש לרה"ר פותח כל פתח שירצה לכתחלה דכיון שהוא מפולש לר"ה כבר בקעי בה רבי' ואין שייך לומר מרבה הדרך בפתיחת פתח ואי אית ליה דלתות שנועלים בלילה כסתום דמי שמרבה עליהם את הדרך בלילה ומעכבין זה את זה שלא להשתמש במבוי רק בדברים שדרך להשתמש במבואות.

ד י"א שהמבקש לפתוח פתח במבוי אחר כגון שיש לו חצר בין ב' מבואות ופתוח לא' מהם ובא לפתוח פתח לשני אע"פ שבני אותה המבוי אינן מעכבין עליו בני מבוי הראשון יכולין לעכב עליו מפני שמרבה עליהם דריסת רגל של בני אותה מבוי שפתח לתוכה לבא שם דרך פתחו.

ה היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש ה"ז חוזר ופתחו בכל עת שירצה ואם פרץ את פצימין הוא סי' שכבר מחל זכותו ונסתלק מפתח זו לגמרי ובני המבוי מעכבין עליו מלפותחו.

ו אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו במבוי זה ולהחזירו למבוי אחר בני המבוי הראשון מעכבין עליו שמא יבא עליהם מס ויתמעט מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי ה"ז סותם פתחו בכל עת שירצה ובלבד שיפרו' פצימיו שיש לו למבוי זה שלא יחזור אח"כ ויפתחנה כדינו ויהיה לו שתי פתחים לשתי המבואות וירבה הדרך על זה המבואה.

ז חמש חצרות הפתוחים למבוי שאינו מפולש כל אחת יש לה רשות להשתמש מכנגד חצרה וכלפי חוץ אבל לא כלפי פנים לפיכך הפנימית משתמש' לעצמה ועם כולם ואין אחרת משתמשת עמה והשנייה משתמשת לעצמה ועם אותן שתחתיה ולא עם הפנימית וכן כולם עד שכולם משתמשות עם החיצונים והיא משתמשת לעצמה ואינה משתמש' עם אחד מדם לפיכך אם בעל השנייה בנה אצטבא לפני פתחו אין החיצונה יכולה לעכב עליו אבל כל הפנימיות מעכבות עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך באורך שצריכין להקיף סביב האצטבא וכן אם פתח בעל השנייה עוד פתח בינו לבין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו שהרי אין לה להשתמש אלא מפתחה ולחוץ אבל אם פתח הפתח השני בינו ובין השלישית הפנימית מעכבת עליו שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצרו הראשון ולחו' וכן הדין בכולן וי"א דכל שכנגד חצירו יש לה רשות לפתוח בין כלפי פנים בין כלפי חוץ ולכן יוכל למחות ג"כ על מי שבא לסתום נגד חצירו אע"פ שהוא לפנים מפתח חצירו. י"א שאין טענת ריבוי הדרך טענה במבוי אפי' אינו מפולש ואין הפנימי יכול למחות על החיצון אא"כ היה כח לפנימי לסתום המבוי שם אם היה רוצה אבל בלאו הכי כגון שיש כח לחיצון להשתמש לפנים ממנו אין ריבוי הדרך טענה וכמו שהדין במבוי כן הדין במקומות של ב"ה במקומות הפנויים כדי להרויח הצדקה ושיבאו דבים להתפלל או שיחידים רוצים לישב מאמצע הדרך העשיר יכול למחות בטענ' שמצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך מיהו אם יש מנהג בעי' הולכין אחריו ויכולין בני הכנסת לתקן שכל מי שיש לו מקום שאינו צריך לו שישכירנ' בקצבה הנראה להם ואם רוצי' לבנות להם ב"ה אחר או יחידי' הבאי' לבנות להם ב"ה אין אחרים יכולין למחות בידם והמוחה ראוי לנזיפה שרצה לבטל עבודת הש"י ואין להשתמש בב"ה אלא בדבר הנהוג ולכן אם אלו היושבים במערב באים להגביה מקומותיהם במעלה על האחרים האחרים יכולין למחות אבל להגביה מעט כדי שיזונו עיניהם בענין שלא יהיו נראין גבוהי' דזה נהנה וזה אינו חסר אינן יכולין לעכב וע"ל סי' קע"א סעיף א'.

סימן קסג

ודברים שבני העיר כופין זה את זה ובו ו' ס'.

א בני העיר כופין זה את זה אפילו מועטין כופין את המרובין לעשות לעיר חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם ב"ה ולקנות ס"ת נביאים וכתובים שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבו' וה"ה לכל צרכי העיר יכולין לכוף זה את זה וע"ל בלבוש התכלת סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם. וכופין בגי העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כוס של צדקה וע"ל סי' ד' וסי' ו' בני העיד שיש להם דין עם יחיד אם יכולין לדונו ואם נקראין מוחזקין דין שכירו למניין ע"ל בלבוש התכלת סי'נ"ה. ועל הוצאו' שהוציאו לבער מסור כל הדרים בעיר חייבין ליתן לזה דתיקון דכולהו הוא. כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוו' עצמן יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם באמונתם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחרי הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותם אפי' בדיני גוים ולהוציא ממון על זה והם צריכין לתת חלקם והמסרב מלומר דעתו על פי' החרם בטלה דעתו ואזלינן בתר דעות רוב הנשארים האומרים דעת' וע"ל בלבוש ע"ז סי' רנ"ו אימתי חייב ליתן לכוס של צדקה.

ב מי שיש לו חצר בעיר אחרת אע"פ שאינו דר שם בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערו' ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו וכל הדר בעי' סתם י"ב חדש ואע"ג שאין לו בית דירה או שקנה בה בית דירה אפי' לא דר בה עדיין י"ב חדש או אפי' לא קנה בית דירה וידענו שדעתו לקבוע בעיר זו הוי מיד כאנשי העיר ונותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכין לעיר כגון לתיקון החומה ודלתית ושכר הפרשים והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרי' העיר שהרי הוא נשמר עמהם י"א כל ששבר בית דירה אם שכרה לי"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר מיד. ולכ"ע אם נפל לו בית בירושה או במתנה לא יחשוב מפני זה כאנשי העיר ואם יש מנהג הולכין אחריו וי"א שכל זה במס קצוב אז תלוי העניין בקנין בית דירה או בשכירות או בדירה י"ב חדש ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל במס שאינו קצוב אלא המלך או המושל נתן עיניו ורוצה שיתנו לו מיד כל מי ששוכר בית חייב ליתן גם הוא שעושה עין למושל במו שאר בני העיר שרואה הרבה דדים תחתיו ונותן בהן עיניו ואיכא למימר דמתרבה המס בשבילו ויש חולקין. והא דמהני אם דר שם י"ב חדש היינו שנתעכב שם שלא מחמת אונס אבל אם נתעכב שם מחמת אונס כגון שחלה או כדומה לזה לא מיהו אם הרויח שם צריך לתת מס לפי עניין ההרווחה כמ"ש לעיל סי' קנ"ז מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס לא הוי מחילה ולכשיתבעו ממנו צריך לתת למפר' דמה ששתקו עד עכשיו לא משום מחילה שתקו אלא קדירא דבי שותפי הוא וכל א' סמך על חבירו. כל מס שהושם על העיר אין אדם יכול לפטור עצמו ממנו בצאתו מן העיר אחר שהושם המס שכבר היה הוא גם כן מנתינת עיני השר כשהטיל המס.

ג כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קירוב הבתי' לחומה כי הקרוב לחומה צריך לה יותר מן הרחוק דבשהעי' פרוצה אין חומה כשבאים לפעמים הלסטי' פושטין ידיה' תחלה בבתים החיצונים ולכן הם צריכין לשמירה יותר מן הפנימי' לפיכך כל הסמוך לחומה נותן יותר וי"א שגובין לפי הממון דודאי מחשבת הליסטי' סתם כשבאין אינן באין אלא על עסקי ממון לפיכך מי שיש לו ממון יותר צריך יותר שמירה וצריך לתת יותר מ"מ אותו שיכולין לפגוע בו תחלה דהיינו בתים החיצונים גם הם מסוכנים יותר מן האחרים לפיכך אחר שחלקו לגבות לפי ממון גובין ג"כ לפי הבית הקרוב לחומה שהוא צריך לתת יותר מן הרחוק כיצד שני בתים שוים בקירוב לחומה זה בזה ויש בהם ממון בשוה פורעים בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש שהרי אינם באים על עסקי נפשות אע"ג דודאי אם היו מתעצמין עמהם לבלתי נתון להם הממון היו הורגין מ"מ כיון שאם לא יעמדו כנגדם לא יזיקו לגופ' לא חשוב סכנת נפשות ואם שני בתים יש בהם ממון שוה בשוה וא' רחוק וא' קרוב הקרוב יתן יותר מהרחוק. ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכו' ואין לחוש אלא לאותן הבאין דרך לסטיו' ובאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה אז לא איכפת לן בלל בקירוב בתים דלגבי כרקום הכובש את העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי, שבח ממון דכרקו' נמי אם נותנין העיר בידם ומקבלין ממשלת מלכם עליהם ג"כ אינם הורגים רק לוקחי' הממון וכובשין העיר תחת ממשלתם ומניחים הנפשות לגור שם לפיכך גובין הוצאו' ההצלה לפי שבח ממון אבל אם על עסקי נפשות הם באים שאינם מבקשים לכבוש העיר רק להרוג ולאבד וללכת לדרכ' והממון ממילא ישללו ויאבד לפיכך גובין השתדלו' ההצלה חצי לפי שבח הנפשות וחצי לפי שבח הממון והאי שבח ממון דקאמר דוקא ממון המיטלטל דאיכא למיחש עליהם אבל ממון שאין מיטלטל אין גובין עליו כלל דליכא למיחש למידי ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפות בתים ונתיצתם גובין אף לפי שלם וכן חבור' ההולכת במדבר וטעו איכא סכנת נפשות וגובין אף לפי הנפשות וכל מה שמעלילין האומות על ישראל ואפי' גוזרין שמדות ואפילו מענין אותן ביסורין י"א שגובין לפי הממון שאין נותנין עיניהם אלא על ממונם של ישראל ולכך באין עליהם בעקיפין ובעלילות ויש חולקין וסבירא להו שכל שיש בו סכנת נפשות ואפי' לא גזרו רק שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה וכדומה גובין לפי נפשות. וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל ול"נ דדנין בזה לפי עניין הנראה לדיינים עכ"ל ר"ל והם יחקרו היטב ויבינו מה הוא עיקר סיבת הגזרות ודעת המושל בעת ההיא וידונו על פיהם כי סבת הגזרות והשמדות אינן שוין פעם יעלילו משום ממון פעם כוונתן לרע ממש על הנפשות הש"י יצילנו מידם נ"ל שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילו' ונתפשרו עם המושל לתת לו קצבה לשנה והוא יעמיד השומרים גבין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרבו לשמור בשוה כשנתפשר נתן עיניו בממון לפי מה שהעריך שיש להם ממון דב ליהודים לכך נתפשר ולכך גובין לפי ממון ודוקא בכה"ג אבל אם הגוים עדיין שומרי' והיהודים שוכרים ב' או ג' לשמור במקומן עדיין אקרקפתא דגברי מונח וגובין בשוה הן דל הן עשיר. וכשגובין לפי ממון אין חילוק בין ממון שלו או ממון של אחרים שעוסק בהם ואפילו נהגו שלא ליתן מהם יכולין לשנות ולקצוב ליתן להם מכאן והלאה שאם הראשונים מחלו הם אינם רוצים למחול ויש חולקין וסבירא להו דאין צריך ליתן מממון אחרים ואם מתייראין שעושין להם עין יגידו למלך וכתב מורי ז"ל והמנהג כסברא ראשונה עכ"ל ונ"ל דטעמא דמסתבר הוא ודינא הוא דהא ודאי מי שיש לו ממון אחרים בידו חייב הוא בשמירתו שקבלו עליו או בחנם או בשבר או בהלואה וכל מה שאנו נותנין מס אינו אלא שבר שמירה שע"י כן הם שומרי' אותנו ואת ממונינו וא"כ למה לא יתנו ממנו נ"ל ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים יתן המקבל מפלג' והנותן פלג' וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה או לבניו או לבנותיו הקטנים אם היו רגילין תחלה לתת על פי המערכת השמאין יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה דהוי בשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חברו בשבועת השותפין אימתי שירצה ואם כולם נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א שאין שומעין לו ד דשמא יש לו מטמון שאינו ידוע ואינו רוצה לגלותו ועל פי השבועה יגלנו ואם שמו המס על כל אחד מה יתן והתחילו לגבות מאות' שעה הוי על כל א' חלקו בחוב ואפי' העני אח"כ חיי' ליתן מה שפסקו עליו וכן אם היה עני העשיר הולכין תמיד אחר זמן התחלת הגבייה מיהו מי שבא לעיר בין הזמן שנתחייבו במס ההוא ובין זמן הגבייה י"א שאין צריך לתת למס ההוא הואיל וכבר נתחייבו ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו מיהו י"א דאם המס ההוא הוא תועלת גם לבאים חייבים ליתן חלקם בכל ענייני מסי' הולכין אחר המנהג הקבוע בעיר שעשו בן ג"פ אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקין בענייני המסי' מפני שא"א להעמיד דיניהם על תלם לפעמים מכבידין על א' שלא כדין ולפעמים מקילין מחמת שאין יכולין לדקדק בכל דבר דבר על יושרו לכך מה שנהגו נהגו. קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם במסי' ואח"כ לא רצה ונתייאשו מן החוב ואח"כ ניכה להם הקהל היו כזוכין מן ההפקר באותו פעם שניב' ואינן צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלואה וירדו מנכסיהם מי שיש לו חובות על אחרים אם ראויין ליפרע נותן מהם וכן אם נתחייב לאחרים מנכין לו אם יצטרך לשלם. אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכנות בל זמן שלא נזקף עם הקרן וכן שכירות שלא בא ליד בעליו ובן אין נותנין ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה אם אין לו הנא' מהם אבל אם יש לו הגאה מן הרויח או לזרעו אחריו נותן כפי ההנאה שבהם מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו י"א דחייב ליתן מהם מס אע"פ שנותן ג"כ במקום שהפקידו ויש חולקין ולכ"ע אם היו לו קרקעות במקום אחר אינו נותן מהם בלום שאין המושל נותן עיניו בקרקעות שבמקום אחר במקום שנותנין על פי הערכה אינו יכול לומר שטעו אבל אם נותנין ע"פ השבוע' יכול להיו' שטעו דבשנותנין ע"פ הערכה סומכין ע"פ הערבתם בין טעו בין לא טעו וכשנותנין ע"פ השבועה הוא מעריך בדוקא ע"פ שבועתו והרי טעה והא דאמרי' דאין נותנין מממון שאין מטלטל דהיינו מקרקעות היינו מבתים וכדומה שאינו מרויח בהן אבל אם יש לו ב' וג' בתים ודר בא' מהם ומשכיר האחרים או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן או שעוסק בפרקמטיא בקרקעות צריך ליתן מהם אבל לא כל כך כמו בשאר ממון דלא חריף זבינייהו כמו בפרקמטיא דמטלטלין וכשנותנין מבתים כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר צריך ליתן יותר ובכל זה הולכין אחר המנהג ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שאין צריך ליתן מהן אין שומעין להם וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנין משאר בלי בית או ספרים אבל תכשיטין נותנין מהם אבל לא כ"כ כמו משאר ממון שהרי אינו מרויח בהן אלא שנותן מהם לפי שעומד להרויח בהם אם היה בא לידי איזה סחור' בזול היה מוכר אותם ומרויח בהן ואין חילוק בהם אם מחוברים לבגדים או לא והכל במנהג המדינה כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון והעשירים שהם באנשים המיעוט הם חשובין רוב בענין זה ומתוך בך פסק מהרמא"י בעל תרומת הדשן ז"ל על עיר א' ומהם ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים הקהל לברר ה' אנשים שיעריכו והעשירים רוצים שהם יבררו בתוך הה' אנשים ב' שיש להם שייכות בהם לעשות להם ערכה שהדין עמהם שמתוך כך יתפייסו העשירים בערכם כיון שיש בתובם אלו השני' שיש להם שייכות במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות ואין אביהם של תנוקת כולן יכולין לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי ממון דודאי מחזירין אחר מלמד טוב לפי עושרם וע"ל בלבוש התכלת סי' נ"ג סעיף ז' וכן בנין ב"ה גובין לפי ממון שכן דרך לבנות אות' בנוי לפי עשרם וכן כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה אפ"ה הכל צריכין ליתן חלקן לפי ממונם.

ד כל הדברים הצריכים לשמירת העיר לוקחי' מכל אנשי העיר אפי' מיתומים שגם הם צריכין שמירה חוץ מת"ח שאין ת"ח צריכין שמירה שתורתן משמרתן אבל לתיקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים שהרי גם הם צריכין לזה ואם הדרך שכל העם יוצאין ומתקנין בעצמם לא יצאו ת"ח עמהם שאין דרך ת"ח להזדלזל בפני עמי הארץ ועיין בלבוש ע"ז סימן רמ"ג סעיף א' היו חופרין נהר להביא מים לעיר גובין אפי' מהיתומים שזו זכות היא להם שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם לפיכך אם אירע שום דבר שלא הועילה החפירה שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהם ביתומים מחזירין להם כל מה שנלקח מהם דלכתחלה לא נלקח מהם אלא ע"מ שיהנו מהם וכיון שאינן באים יתמי' לאו בני מחילה נינהו וכן כל כיוצא בזה אבל לבנין ב"ה אין היתומים צריכין לתת לה דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וע"ל סימן ר"צ סעיף ט"ו.

ת"ח פטורים ממסים כמ"ש בלבוש ע"ז רמ"ג יש מקומות שנוהגין שגם חזן הכנסת פטור ממסים וכתב מורי ז"ל ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג עכ"ל וטעמא כדי שיכוונו בתפלתם ולא יהיה להם טרדות מחשבה בתפלה על ריבוי המסים ועולים נ"ל אבל לא מדינא אע"ג דמקרא דכתובים דילפינן מיניה שהת"ח פטורים ממסים משום דכתיב כהניא וליואי וגומר מנדא בלו והלך לא שליט למירמי עלייהו הבאתיו בלבוש ע"ז סי' רמ"ג ע"ש כתב בפירוש ג"כ ופלחי בית אלהא דנא אין להוכיח מכאן שכל משרתי ב"ה יהיו פטורין דמשרתי בית המקדש שאני במ"ש בית אלהא דנא ולא משרתי שאר בתי כנסיות ואם שכרוהו מתחלה ליפטר ממסים ואח"כ שכרוהו סתם ודאי על תנאי ראשון שכרוהו.

ו אדם בטל אף על פי שאין לו שום משא ומתן בעיר חייב במס בד"א כשבני העיר פייסו בשבילו כיצד כגון שדרך המלך לגבות מס קצוב בבל שנה וגבאי המלך גובהו ונוטל מכל א' לפי אומד דעתו מיקל על זה ומכביד על זה ומ"מ אינו פוחת מלגבות קצבתו ובאו עבדי המלך והיו תובעים את אדם בטל זה ורצו ממנו הרבה והם הצילוהו בטענתם באמרם עליו שאין לו ממון כי אדם בטל הוא ומתוך כך נתרבה עליהם מס שלהם כי אין המלך מפסיד מקצבה שלו כלום אז צריך לשלם חלקו המגיע עליו לפי הסכום עם הקהל אבל אם גובה מס המלך פטרו מעצמו אע"פ שהטיל חלקו על שאר בני העיר פטור דמזלו גרמה שמחלו לו והא דאדם בטל חייב במס היינו כשדר בעיר אבל מי שבא לעיר דרך מקרה אינו חייב כלום כיון שאינו מרויח כלום ומה שאמרנו כשפוטרו גובה המם פטור ואינו חייב לתת עם הקהל היינו שפטרוהו קודם שקבעו המס עם המלך שלא בא לידי חיו' אבל אם קבעו המס על בני העיר ואח"כ פטרו אחד חייב דכבר חל החוב עליו בעת הקביעה ולא כל כמיניה דמלך לפטור אותו ולהטילו על בני העיר. וכן מי שמחל לו השר חלקו במסים אף על פי שמנכה חלקו לקהל אם בא על ידי בקשתו צריך ליתן לקהל חלקו דשותף שהציל סתם הציל לאמצע וה"נ הקהל שותפין במסים הם ואם השר פטרו מעצמו ומנכה אותן ממס הקהל הרי הוא שלו לבד דלו לבדו מחל השר וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין בה ביד השר לפטור אחד מהן או להקל עליו משום דחיישינן שמא השר כבר יש לו הסכמה בדעתו מה שירצ' ליקח מכולם וכשפוטר א' מהם אמרינן הוא אינו מפסיד כלום בי מה שפטר זה הטיל על האחרים וזה אין כח ביד השר להקל על זה ולהכביד על זה או להפרידן זה מזה דכבר הם משותפין יחד לתת כל אחד מה שמגיע עליו אבל אם כבר נתפשרו עם השר ומחל אח"כ לא' חלקו ומנכה אותו להקהל אפי' ע"י בקשתו הוא שלו דאע"ג שלא פי' שהציל לעצמו סתמו כפירושו וא"צ ליתנו להקהל ומי שפטרו המלך או השר סתם ממסי' וארנוניות מ"מ משאר צרכי העיר לא פטרו וחייב ליתן לבל צרכי העיר יחיד שנותן חק למלך אפ"ה צריך ליתן עם הקהל שהם כשותפין. הקהל שותפין זה עם זה במסי' הקצובים אבל בעלילות אינם שותפין דע"מ כן לא נשתתפו ואם המושל מעליל על קצתן האחרים חייבין לסייעו ואפי' העליל תחלה על כולן וברחו קצתן או נפטרו בחכמתן פטורים וע"ל סי' קצ"ח. ואם בא עלילה על עיר אחת כל הקהלות אשר יש לחוש שגם עליהם יעבור חייבין ליתן לזה ולבטלו שהרי גם להם יש תועלת בו שלא יעבור גם עליהם ובמס שאינו קצוב יכול המלך או המושל להפריד או לחבר הנותנין כפי מה שירצה ואין רשות לאיזה יחיד או קהל לגרום עם המלך לחברו לאיזה קהל או' להפרידו אם יבא מזה היזק לאחרים ואם עשו יש להם דין מסור אך דשאין לומר אנחנו מועטין או בדומה לזה והמלך יעשה מה שירצה ובני המדינה שהיו שותפין בנתינת מסים ואחר כך נתן המלך קצת המדינת לבנו אם גם המס יבא ליד בין המלך נתפרדו זה מזה ואם המם עדיין היא ביד המלך השותפו' קיים כמו בראשונה. מי שתפשו השר והוצרך לתת לו ממון הרבה וע"י כך פטרו ממסים פטור לתת עם הקהל דאונס הוא אבל אם משרת לשר וע"י כך פטרו חייב דלאו כל כמיניה דשר לשלם למשרתיו בממון הקהל ולפטור המשרת בשביל כך כמ"ש. י"א שאם הוצר ולהוציא הוצאות שיעזור להם השר על שטרי חובותיהם אותם שאינם נושאים ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה קהל שפטרו א' ממסים פטור בלא קניין וכן כל דברי הקהל אינם צריכים קניין דהוי באלו נעשו בב"ד ומה שנעשה בפני ב"ד אין בו חזרה מיהו יכולין לומ' שלא פטרוהו רק לשנה וע"ל סוף סי' רל"א מדיני תקנת הקהל ובני העיר נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מב"ה בלי רשות בעלים כדי שיוכל כל אדם להניח טליתו וסדורו בב"ה שיהא מוכן לו לפעם אחרת ולא יתיירא שיקחוהו אחרים לביתם אפי' בלא תורת גניבה.

סימן קסד

בית ועלייה של שנים ומה יש על כל אחד לתקן ובו ח' סעיפים.

א שנים שהיו שותפין בבית בנוי וחלקוהו אחד נטל את הבית וא' נטל העלייה וכן שוכר ששכר את העלייה מבעל הבית כל קלקול שיארע בכתלים מן התקרה ולמטה חייב בעל הבית לתקנו ואם אינו רוצה לתקנו בעל העלייה כופהו ומן התקרה ולמעלה יתקננו בעל העלייה אם ירצה ואין ב"ה יכול לכופו שאינו מזיק לו והתקרה בעצמה היא על ב"ה לתקנה והמעזיב' והוא טיח הטיט שעליה היא על בעל העלייה לתקנה שיאמר עליון לתחתון נטלתי אני עלייה כנגד בית כשם שאתה עומד בקרקעך שנטלת כך העמידיני בקרקעי וקרקע של עליון הוא התקרה. וי"א דדוקא כשוכר ומשכיר הוי דינא הכי שעל התחתון לתקן התקרה שהרי הוא שכרו ממנו ע"מ שידור בתוכו ואם אין לו קרקע לעמוד עליה לא שכרו לדור באויר אבל בשותפין שחלקו אין ב"ה חייב לתקן התקרה אלא בעל העלייה צריך לתקנה דמסתמא אדעתא דהכי נחית בעל העלייה לעלייה שלא יתקננה לו התחתון כי הוא יתקן לעצמו מה שצריך לו והתחתון אינו חושש לתקרה ואדרבה יותר הוא חפץ בפחיתותה מבתיקונה כדי שלא ידור בעל העלייה על גביו שהגג מגין עליו ואף אם ירצה בעל העלייה לסלק הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מוחין בידו שהגג משועבד נמי לב"ה אף כשיש שם תקרה כי הדבר ידוע שאם ירדו גשמים של התקרה יעברו גס לביתו ואדעת' דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלייה את גגו שלא ירדו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אינו חייב כלל להעמיד רגל לעליון וכתב מורי מהרמא"י ז"ל שכן נראה לו לדין וכל צרכי הגג חייב בעל העלייה לתקן כשותפין שחלקו אבל לא במשכיר.

ב נדלדלו קורות הבית והושפלה התקרה כולה וירדה למטה לתוך אויר הבית אם הגיע לי' טפחים של תחתון שא"א לתחתון להשתמש למטה כלל שא"א להשתמש בפחות מעשר שיכול לומר התחתון לעליון למטה מי' רשות דידי הוא ולא משועבד לך טול ופנה קורותיך מרשותי לפיכך חייבים שניהם לחזור ולבנותה כמו שהיה בתחלה אבל כל זמן שלא הגיע לי' טפחים אע"פ שאין התחתון יכול ליכנס לביתו אא"כ ישחה ויכנס אין העליון צריך לסייעו ואפי' כשיאמר התחתון אני אסתור ואבנה הכל משלי ואתן לך מקום לדור עד שאבננו יכול העליון לומר איני רוצה לטרוח ולצאת אפי' אינו משתמש בו אלא בעצים יכול למימר ליה לא אטרחנא להוציאה ואם התנו מתחלה שיסייענו לבנות כשתשפל כל זמן שנשאר בגובה הבית כדי שיקח אדם משוי בינוני על כתיפו ומתהפך אינו צריך לסייעו ואם לא נשאר בו כשיעור הזה אע"פ שיכול ליכנס עם המשא כשיכיף ראשו סותר ומתקן ובונה ואין בעל העלייה יכול לעכב שהרי התנו ביניהם תחלה י"א שאם לא נדלדלו הקורות אלא הושפלה התקרה מחמת שנכנסו כותלי הבית בארץ והגיע עד פחות מי' הוצאת ההגבהה על שניהם עד י' ולמעלה מי' יכול העליון לעכב וכמו שנתבאר. נפלו שניהם הבית והעלייה הרי שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר כל א' לפי מה שהוא שלו גבוה משל חבירו והרי אבניו ועציו ועפרו מרובים נמצאו אבנים שלימות ושבורות וכל א' אומר שלי הן השלימות רואין איזה מהן ראויין להשתבר אם אבני הבית או אבני העלייה כגון אם נופל למרחוק אז העליון משתבר יותר ואם נפל תחתיו אז התחתון משתבר יותר לכך רואין אופן המפולת איך היה שאם נחבט הבית מיסודו ונפל החומה במקומה תחתיו יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכן נפל הבית תחתיו ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד נופל העליונות של הכותל להלן הרבה העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך ואם א"א לעמוד עליו כגון שנפל בלילה ופינום חולקין אפילו הם ברשות אחד מהם דלא חשבינן ליה מוחזק בהן דשותפין לא קפדי אהדדי.

ד היה א' מהם מכיר מקצת האבנים והן שלימות והשני מודה לו נוטלן אפילו הם גדולות וטובות יותר משאר הלבני' והשני נוטל כ"כ שלימות בינונים כנגדן וכן אם השני אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא נוטלן זה כולם דהוה ליה השני מחוייב שבוע' דאוריית' דמודה מקצת ואינו יכול לישבע על השאר שהרי אומר אינו יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלומר נוטל זה כולם.

ה אמר בעל העלייה לב"ה לבנות הבית עד התקר' כדי שיבנה הוא עלייתו על גבו וב"ה אינו רוצה הרי אינו יכול לכופו לבנות שאין נכסיו משועבדים לו בשביל לבנות אבל בעל העלייה בונה את הבית כמו שהיה ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו המגיעין עליו אם היה בונה עמו עכשיו ואח"כ כשיתן לו יבנה הוא עלייתו אם ירצה ואם שניהם עניים שאין אחד מהם יכול לבנות ורוצי' לחלוק הקרקע ולזורעה שיעורו חז"ל שבעל העלייה אינו נוטל אלא שליש הקרקע וב"ה שני שלישים וכן אם היו מוכרין הקרקע מדעת שניהם נוטל בעל עלייה שליש המעות וב"ה ב' חלקים.

ו ואם נתרצה ב"ה לבנות ביתו בונהו כמו שהיה ואם בא לשנו' בכותלים אם חיזק אותם והרבה ברחבה יותר ממה שהיה שומעין לו שהרי הוא טובת העליון שיוכל להעמיד עליו בנין בבד וחזק אבל אם רצה למעט ברחבם או לפחות מחזקם כגון שהיו אבני' ובקש להחזיר לבנים וכיוצא בהם אין שומעין לו וכן הרבה בחלונות או שהוסיף בגובה הבית אין שומעין לו בשמרבה בחלונות הוא ממעט חיזוק הבנין ובשהוא מוסיף בגובה הוא מטריח את העליון לעלות יותר ממה שהיה שצריך לעלות מקודם ועוד שהנמוך הוא חזק מן הגבוה לכך אין שומעין לו אבל מיעט בחלונות או שמיעט בגובה הבית שומעין לו

ז וכן בעל העלייה כשבונה בונה כמו שהיה בתחלה ואם בא לשנות הכותלים להרחיבה ולהחזיקה אין שומעין לו מפני שהוא מכביד על כותל התחתון אבל למעט שומעין לו וכן בקורת התקרה אם שינה אותם מכבדים לקלים ממה שהיו שומעין לו לכבדים מהם אין שומעין לו הרבה בחלונות או שמיעט בגובה העליי' שומעין לו שהרי הקיל על התחתון אבל אם מיעוט בחלונו' או הרבה בגובהה אין שומעין לו שמכביד על התחתון מיהו במקום שאין מקפידין על כובד הבנין אם היה מנהג לשנות אזלינן בתריה. י"א הא דאסור לשנות היינו כשלקחו או ירשו זה הבית וזה העלייה אבל כשבנו מן ההפקר יכולין לשנות כל אחד מה שירצה שהרי בתחלה אם היה רוצה היה בונה כל מה שירצה ומפני שבנה בך כמו שהיתה לא הפסיד זכותו בזה שאין שייך מחילה דלמי מחל אלא שהיה ישר בעיניו לבנותה כך ודעתו היה כשירצה לשנות שישנהו.

יש מי שאומר שכל הדברים הללו משינוי הבנין לא נאמרו אלא בבית לאחד ועלייה לאח' שאין לבעל העלייה בבית חלק לא באבניו ולא בבניינו אלא שיעבוד בלבד שיכול לבנות עליו וכשם שאין לב"ה חלק בעלייה כך אין לבעל העלייה חלק בבית רק שיעבוד בלבד שנשתעבד בע"ה שיכול הוא לבנות על גביו ולפיכך למה שנשתעבד נשתעבד אבל להכביד או להוסיף על השיעבוד אין שומעין לו אבל שכנים שבונים כותל בין שניהם שהמקום והאבנים הם של שניהם הרי כל א' בשלו ובשל חברו הוא בונה לפיכך כל א' בונה ומגביה ומכביד כמו שירצה ובלבד שלא יגביה כ"כ שיתקלקל הכותל לפי ראות עיני הבקיאים בבנין. כותל שבין ראובן ושמעון הוא של א' מהן לבדו יכול לסותרה כשירצה ואין השני יכול למחות ואם היא רעועה אע"פ שהוא של שניהם א' מהם יכול לסותרה שלא יזיק והשני צריך לתת חלקו.

סימן קסה

מי שיש לו גינה תחת בד של חבירו ובו סעיף אחד:

א בית הבד הבנוי בסלע שהוא שלו וגינה על גביו וכגון שחקק אדם בסלע כמו כיפה והעמיד בו בית בדו והיתה לא' גינה למעלה על הכיפה ונפחתה הכיפה שאין בעל הגינה יכול לזרוע גינתו אפילו לא נפחתה אלא ד' טפחים במקום א' בעל הגינה יורד למטה וזורע עד שיעשה בעל הבד לבית בדו כיפה בענין שיכול בעל הגינה לזרוע הכל למעלה וכל זמן שלא יעשה בעל הבד כיפה לבית בדו זורע בעל הגינה כל הקרקע למטה אפילו מה שאינו נגד הפחת ולא אמרינן שיזרע מה שכנגד הפחת למטה והשאר למעלה שאין אדם זורע לחצאין ואע"פ שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי איפשר לזרוע זרעים שאין צריכין לגשמים כגון חזרת אבל אינו יכול לכוף את בעל הבית הבד לעשות כיפה שאינו משועבד לכך ל"ש אם הם שוכר ומשכיר ל"ש אם הם שותפין דהכא גם התחתון צריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו שאינו דומה לבית שיש גג על גביו והתחתון סומך על הגג לא על התקרה

סימן קסו

מי שנפל כותלו לגינת חבירו ובו סעי' אחד

א מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כופין אותו לפנות אבניו ואם אמר לו פנה אותם ויהיו שלך אין שומעין לו שאין מזכין לאדם בעל כרחו ואם נתרצה בעל הגינה בכך ופינה אותם וחזר זה ואמר תן לי אבני ואין לך אלא יציאותך אין שומעין לו שכבר זכה בהן זה בהפנאתו אותם ברשות לקחת לו אבל כ"ז שלא פנה אותן אפי' הם בחצירו של זה ואמר לו פנה אותן ויהיו שלך לא קנה לו חצרו שהרי לא הקנה אות לו אלא עד שיפנה אותם נ"ל.

סימן קסז

ב' גינות אחת גבוה מחברתה ובו ב' ס':

א ב' גינות זו אצל זו וקרקעית האחת גבוה משל חבירת' וירק גדול באותו הגובה שבין התחתון לעליון כל שהעלין יכול לפשוט ידו ויטול אותו מעיקרו הוא שלו אע"פ שגם ידו של התחתון מגעת שם דמעפרו של עליון הוא חי וגדל ובלבד שלא יאנוס העליון לפשוט ידו יותר מדאי והשאר הוא של התחתון אפילו אם הוא גובה ממנו הרבה עד שצריך לעלות בסולם בדי ליטלו משם דאע"פ שכל העפר שבגובה הוא של עליון דהא כנגד גינו הכל שלו עד תהום ארעא מ"מ כל מה שלא יכול ליטול בפישוט ידיו בעלמא מייאש מיניה ואפקורי הוא דמפקר לגבי התחתון מפני שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו ללקוט פירותיו ואם ידו של עליון מגעת עד למטה הכל שלו דהא בקרקעו קא גדל מ"מ אמרו ז"ל שמה שהוא פחות מג' טפחים סמוך לקרקע הוא של תחתון מפני שהעליון מתייאש גם מזה ומפקירו שיבוש לקחתו פן ילעיז התחתון עליו לומר שהיה נוטל מה שברשותו ואם אינו נמוך כ"כ שיד העליון מגיע לעיקר ולא לגוף או לנוף ולא עיקר מיבעיא בגמר' של מי הוא ולא איפשיט' לפיכך לא יטול אלא יחלוק עם התחתון כדין ממון המוטל בספק שחולקין ואם נטלו אין מוציאין מידו כיון דספק הוא של מי הוא המ"עה.

ב אילן העומד על המיצר שהשרשי' הולכין ומתפשט' לשני השדות אע"פ שהוא נוטה כולו לתוך שדהו של אחד מהם שניהם חולקין בפירותיו דאזלינן בתר שרשוהי והם יונקים מקרקע שניהם ואם עומד כולו בשדה של א' מהם ונוטה לשדה אחר כל הפירות של בעל השרשים דאזלינן בתרייהו שיונקין מקרקעותו.

סימן קסח

שטף נהר את זיתיו והמוכר זיתיו לעצים ובו ב' סעיפים:

א שטף נהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו ואמר עלה זית אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו אלא צריך להניחו בקרקע שנשתל שם אם ירצה בעל השדה משום ישוב א"י כלומר שסומכין על זה הראשון ודאי יטע אחרים וזה כיון שלא היו לו כבר לא היה חפץ בהן ועכשיו מן השמים הצריכוהו ליטע זיתים ואם עקרן הנהר עם ג גושיהן בעניין שראויין להתקיים על ידן הרי הו' יונק מקרקע של שניהם מגושיו של זה ומקרקעו של זה שנשתל שם לפיכך כל ג' שנים הראשונים שבא לשם יחלוקו הפירות בעל השדה עם בעל הזתים ולאחר ג' שנים הכל לבעל השדה וטעמא משום דאמר ליה בעל השדה לבעל הזתים עכשיו למה אתן לך מה הנאה יש לי מזית שלך אם הייתי נוטע אני שדי אילן זית לפני ג' שנים וכי לא אכילנא השתא כל הפירות שכבר היו עוברים ג' שנים של ערלה דבשלמא תוך הג' שנים היה לי הנאה מן הזית שלך ע"י שהיה הגוש שלך שאילו לא היה הגוש שלך היו הפירות אסורין עלי משום ערלה שהיה אצלי נטיעה חדשה וע"י הגוש שלך נפטר מן הערלה לכך מן הראוי היה שאתן לך חצי הפירות אבל עכשיו למה אתן לך כלום טול נושך ולך כבר נשרש הזית בקרקעי ועברו שני הערלה וכ"ת א"כ לימא ליה בעל הזית תוך השלש תן לי כל הפירות דאילו נטעת אתה הוה ערלת והרי כל הפירות תוך שלש הן שלי דא"ל אי לאו גוש שלך והיה יונק מקרקעי לבדה אע"פ שהיה ערלה היו הזיתים דקים ולא היה להן צל והיה זרענא תחותייהו סילקא וירקי וע"י גושך קרקע שלי היו הזתים גסים והפסדתי זרעוני לכך לקחתי חצי הפירות אבל עכשיו הכל בא מקרקע שלי וגושה שלך אינו מעלה ואינו מוריד לכך אחר הג"ש כל הפירות שלו ובלבד שצריך ליתן לבעל הזית דמי אילן הזית כמו שהיה שוה מתחלה בעת ששטפו הנהר שהרי גוף האילן הוא שלו והוכרח להניחו שם משום ישוב א"י לכך צריך לתת לו דמי זיתיו כמו שעומדים לימכר לנטעות ואם זה אומר לו טול אילנותך שומעין לו שאין כופין אותו ליטע זיתים בתוך שדהו אם אינו רוצה ואם לא נעקרו עם גושיהן והרי הוא ערלה ואינו ראוי עכשיו ליטע נותן לו בעל הקרקע דמי עצו והכל שלו מיד בד"א בא"י אבל בח"ל בין אחר שלש שנים בין תוך שלש שנים אם בא בעל הזיתים ליטול זיתיו הרשות בידו.

ב המוכר זיתיו לקוצצן לעצים אם פסק עמו שיקצצם מיד והשהו אותן כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע שהרי ינק הכל ממנה ולא היה משועבד להשהותן ואם התנה עמו לקוץ כשירצה הרי משועבד להניחם שם וכל יניקתם בין כך הוא של הלוקח לפיכך כל הפירות הם של לוקח אע"פ שקנאם לעצים מכר סתם זה אומר קרקעי גדלה וזה אומר זיתי גדלו אם עשו זיתים רעים שאין יוציא מהן רביעית שמן חוץ מן ההוצאה הרי אלו של הלוקח שהוא בעל הזתים שזיתיו גדלו ואין בעל הקרקע מקפיד על יניקה מועטת בזו ואם עשו זיתים טובים שמסאה מהם יוצא רביעית שמן מלבד ההוצאה כח שניהם יש כאן ויחלוקו.

סימן קסט

מי שיש לו בור לפנים מבורו וגינה לפנים מגינתו ובו ב' סעיפים:

א מי שיש לו בור של מים לפנים מביתו של חבירו שכן נפל לו לחלקו או מכרו לו סתם ויש לו דרך עליו לשאו' מימיו אין לו רשות ליכנס שם אלא ביום בשעה שדרך בני אדם ליכנס דמסתמא ע"מ כן חלקו או ע"מ כן מכרו לו שלא יטרחוהו בלילות לעמוד ממטתו ולפתוח לו ואין לו רשות להכניס שם בהמותיו להשקותם מן הבור שאין זה צורך הבור ולא על דעת זה מכרה לו אלא ממלא ומוציא לחו' וכל אחד מהם עושה לו מפתח לבור בעל הבור עושה לו מפתח לשמור מי בורו שלא ישאבו ממנו בלא רשותו ובעל הבית עושה לו מפתח לאותו פתח עצמו הפתוח לבור כדי שלא יוכל בעל הבור לשאוב מי בורו בלא ידיעתו שלא יכניס לביתו של בעל הבית אא"כ ישנו בביתו משום חשד אשתו וכיוצא בו תקנו כן ודוקא בבור יכול למחות בידו שלא ויכנס בו בלילה שכן דרך בני אדם כשחולקין או מוכרין בור סתמא אבל מי שיש לו חדר בתוך ביתו של חבירו יכול ליכנס שם בין ביום בין בלילה ובחדר מסתמא ע"מ כן חלקו או מכרו.

ב מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו שנפל לו לחלקו או שקנהו ממנו סתם ויש לו דרך על החיצון באמצע שדה אין לו רשות ליכנס בו בלילה ולא להכניס לתוכה תגרין לקנות מירק גינתו ולא יכנוס לתוכה כשאין צריך ליכנס לגינה זו אלא רוצה ליכנס דרך עליה לשדה אחרת לקצר את דרכו שאין זו צורך גינה זו וע"מ כן לא נשתעבד לו והחיצון זורע את הדרך דכיון דבאמצע שדהו הוא יש לו היזק גדול ואנן סהדי שלא מחל לו הדרך מכל וכל שלא יוכל לזרוע לשם נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם אין כאן היזק גדול ונכנס בה באיזו שעה שירצה ומכניס לתוכה תגרין ושניהם אינם יכולין לזורעה דכיון שמן הצד ניתן מדעת שניהם מסתמא להילוך יחדוה ולא לזרוע. אבל מ"מ לא יכנס מתוכה לשדה אחרת שאין זה צורך גיג' זו, וכן הדין מי שיש לו בית לפנים מביתו של חבירו שלא יכניס לתוכו תגרין.

סימן קע

גנות המספקות מים ממעיין אחד ובו ב' סעי'

א חמשגינות ח מספקות מים ממעיין אחד ונתקלקל המעיין כולן מתקנות עם העליונה שהרי אין המים יכולין לבא לתחתונים אלא דרך העליונה נמצא תיקון העליונה היא לעזרת התחתונים אבל העליונ' אין צריכין לסייע לתחתונים כשמתקנין למטה שהתיקון של מטה אינה לעזרת העליונים אלא לרעתם שכל זמן שהמים רצים למטה המים מתמעטין מן המעיין ואין להם מים לעליונים להשקו' גינת' נמצא התחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת לעצמה והעליונה אינה מתקנת אלא לעצמה וחילופיהם בחצירות המקלחות מים לביב כמ"ש לעיל סי' קס"א.

ב אמת המים המביא' מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות למלאותן שאם תייבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה על פי הבור תקנו חכמים שהבורות שבשדות העליונות שקדמו חפירתן קודם שהמשיכו האמה לכאן ימלאו תחלה מפני שהן קרובים למוצא האמה ויש להם רשות לסכור מי האמה עד שימלאו בורות' ואחר כך ימלאו התחתונים בורותם והוא תקנת' דרבנן אע"פ שאינו מן הדין שהרי המים הפקר הם לכל ומן הדין כל הקודם בהן דרך הילוכן בלא סכירה זכה עשו חז"ל תקנה זו מפני דרכי שלום שלא תהא מחלוקת ביניהם לומר אני אסכור תחלה אלא יסברו כולם על הסדר שהם קרובים לאמה יותר לסכור תחלה ולא ימחו בידו אבל בנהר ההולכת על פני השדות דסתמא היא קדמה לבורות וכן באמת המים הידועה שקדמה המשכתה קודם לחפירות הבורות כל הרוצה לדלות ידלה דרך הילוכה ואם בא א' לסכור כדי שיחזרו לו המים וישקה תחלה או למלאות בורו תחלה ואח"כ יפתח ובא אחר שתחתיו למחות בידו לסכור כי הוא רוצה להשקות תחלה בזה אמרו כל דאלים גבר ונראה לי דטעמא דכל דאלים גבר דהכא אינו דומה לטעם דכל דאלים גבר דלעיל סי' קל"ט דהתם מיירי בדבר שהיה כח ביד ב"ד למחות ביד האלם שלא יגבר על חברו בכח אלמותו רק שיניח הדבר כך בשב ואל תעשה או יתפשוהו הב"ד ויהא מונח בידם עד שיתברר הדבר מ"מ סמכו על הטעם שאותו שיודע שהאמת אתו ימסור נפשו עליו ביותר והדבר ברור להם שהוא יגבר על האחר לכך הניחוהו בכל דאלים גבר אע"פ שאפשר לבא לידי מחלוקת מ"מ איפשר ג"כ שיבא הדבר לבעליו אבל הכא כל א' יש לו טינה לדבריו זה יאמר אנא מקרבינא טפי למיא לכך אסכו' ואמלא ראשונה וזה אמר נהרא בפשטיה ליזל ויש בגמ' דעו' אמוראים קצת נוטו' לזה ולזה ולא היד ביד' שום דעת מכרעת לאחד מן הדעות יותר מלאחרות לכך אמרו בזה כל דאלים גבר ומכאן פסק מורי מהרמא"י ז"ל הבאתיו לעיל סוף סי' קל"ט דבכל דבר שהפוסקי' חלוקים בו והוא דב' שאין בו דין חלוק' אמרינן בו כל דאלים גבר אבל נ"ל דלאו כלל הוא ולא דמי טעמא כל דאלים גבר דהכא לטעמא דינא דכל דאלים גבר דסי' קל"ט דהתם מיירי בדבר שהיה כח ביד ב"ד למחות ביד האלים שלא יגבר על חבירו בכח אלמותו דק שיניח הדבר מונח במקומו שלא יגע בו ואז גם כל העולם יניחוהו שאינם שלהם ולא יגעו בו או יתפשוהו הב"ד ויהא מונח בידם עד שיתברר הדבר של מי הוא ולא רצו חכמים לעשות זה מן הטעם שכתבתי שם וסמכו על טעם שמי שהאמת אתו ימסור נפשו עליו יותר ואמרו כל דאלים גבר וע"י ההתעצמו' דכל דאלים גבר יתברר אמתת הדבר והעשוק יציל את עצמו כמ"ש שם וזה הטעם לא שייך בדבר שהפוסקים מחולקים בו לכך אמרתי שם דנ"ל דהוי ביה דינא דגוד או איגוד בכל דבר שאין בו דין חלוקה אבל הכא בנהר ובאמת המים כיון שלא היה אצלם הכרע כדעת אחד מהם לא יכלו למצא דין אחר רק כל דאלים גבר אע"ג דליכא למימר הכא טעמא שמי שיודע שהאמ' אתו ימסור נפשו כו' דלא שייך טעם זה הכא כלל אלא לא יוכלו למצא דין אחר שאם יאמר לתופשו בבי דינא עד שיתברר הדבר מי יוכל לאסוף המים בחפניו אם יאמרו יהיו מונחים ולא יגעו בהם המים ירצו וילכו לאבוד או יביאו אחרים ויקחום וא"א לשומרם לכך לא מצאו להם שום תקנה בעולם רק כל דאלים גבר מה שאין שייך לומר כן בשאר עניינים דשני פוסקים חלוקים בהם נ"ל.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה