לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות פריקה וטעינה ודין הולכי דרכים
סימן רעב
דין בהמות או ספינות שפגעו זה בזה ובו י"ח סעיפים.
א כתיב בפרשת משפטים כי תפגע שור אויביך או חמורו תועה השב תשיבנו לו כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו, זה מצות פריקה שחייב מן התורה לעזור לחבירו לפרוק משא החמור כשהוא רוב' תחת משאו כמ"ש לפנינו בע"ה וכתיב בפרשת כי תצא לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלי' בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו זהו מצו' טעינ' שחייב מן התור' לעזור לו להטעין משאוי שנפל מעליו כמ"ש בע"ה ואח"זל פריקה חייב לעזור בחנ' וטעינה אינו חייב לעזור בחנ' אלא בשכר דאי ס"ד תרווייהו מצותן שוה ודינ' כשאר מצות לעשותן תרווייהו בחנם משום מצות בוראו ית' לכתו' רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא מה טעינה דלי' בה צער בעל חיים כל זמן שיניח ולא יטעון וגם לית בה חסרון כיס כל זמן שלא יטעון אפ"ה חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים לחמור כל זמן שלא יפרוק המשוי ממנו וגם אית בה חסרון כים לבעליה שהבהמה נשברת תחת משאה כ"ש דחייב אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר פריקה בחנם טעינה בשכר כמ"ש בע"ה. וכיצד היא מצות פריקה מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משאה הראוי לה בין שהי' עליה יותר ממשאה הרי זה מצו' לפרוק מעליה שנא' עזוב תעזוב עמו. ואם היה דרך הבהמה לרבו' תמיד תחת משאה או שהיא עומדת תחת משאה ולא רובצת אינו חייב לעזוב דכתיב רוב' ולא עומד. וכן רוב' משמע שעכשיו הוא רוב' במקרה מחמת המשאוי שעליו ולא רבצן כלו' שדרכו בכך וכשהוא מסייע לפרוק לא יפרוק ויניחנו נבהל וילך לו אלא יקום עמו ויחזיר ויטעון משאו עלי' שנ' הקם תקים עמו ואם הניחו ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה דעזוב תעזוב ועבר על מצות לא תעשה דלא תראה חמור אחיך וגו'.
ב היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מטמא לה דמצות פריקה אינה דוחה כל הלאוין הנאמרים בכהונה שלא לטמא.
ג וכן אם היה זקן שאין דרכו לפרוק ולטעון הואיל ואינו לפי כבודו פטור שנא' והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' כמ"ש לעיל בהשבת אבידה זה הכלל כל שאלו היתה שלו היה פורק וטוען הרי חייב ג"כ לטעון ולפרוק בשל חבירו ואם היה חסיד ועושה הרבה דברים לפנים משורת הדין אפי' היה הנשי' דג גדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או של קנים וכיוצא בהן פורקן וטוען עמו. ויש חולקין בזה כמו שנתבאר לעיל סוף סי' רס"ג.
ד פרק וטען וחזר ונפלה חייב לטעון ולפרוק פעם אחרת אפי' מאה פעמים שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים לפיכך אחז"ל צריך לדדות עמו עד פרסה שמא יחזור ויפול אלא א"כ אומר לו בעל חמשא אינו צריך לך וע"ל בסעיף ו'.
ה כתיב כי תפגע וגו' וכתיב כי תראה וגו' ואחז"ל כי תראה יכול אפי' מרחוק ת"ל כי תפגע או כי תפגע יכול אינו חייב אלא בפגיעה ממש קרו' לו ת"ל כי תראה ראייה שהיא דרך פגיעה לפיכך אחז"ל מאימתי חיי' אדם לפרוק עמו ולטעון משיראהו ראיי' שהי' כפגיע' וכמ' שיערו חז"ל שיהו ביניהם רס"ו אמ' ושני שלישי אמ' שהוא אח' מ שבע' ומחצ' במיל היה רחוק ממנו יותר מזה אינו זקוק לו.
ו כבר אמרנו דלפרוק היא עליו מצו' מן התור' לעשות בחנם ודינ' כמו באביד' שנתבאר לעיל בפי' רס"ה אב לטעון אע"פ שהוא מצוה אינו צריך לעשות בחנם אלא יכול לומר לו אב תתן לי שכר אעזור לך ונוטל שכרו הראוי לו אפי' אם הוא איש בטל ממלאכה וכן בשעה שמרדה עמו עד פרסה שאמרנו בסעי' ד' אינו צריך אלא כשיתן לו שכרו הראוי לו אפי' אם הוצריך להתנות עמו ביותר משכר הראוי לו אין לו אלא שכרו הראוי לו דמסתמא לא התיר' התור' להעלות כמו שירצ' ליטול יותר מן הראוי לו.
ז מצא בהמת חבירו רבוצ' תחת משא' אע"פ שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעלי' ולטעון עלי' שנ' עזב תעזוב הקם תקים מ"מ א"כ למו ונאמר עמו שאם הי' בעל הבהמ' שם והלך וישב לו ואמר לזה שפנע בו הואיל ועליך מצו' אם תרצ' לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור שנאמר עמו. ואם היה בעל הבה' זקן או חיל' הרי הוא כמאן דליתי' וחייב הפוגע לטעון ולפרוק לבדו.
ח אין חיוב טעינה ופריקה אלא בבהמ' של ישראל ומשוי של ישראל אבל לא בגוי דהא אחיך כתיב אלא שחכמים אמרו בבהמת גוי אם הגוי שם צריך לטעון עמו משום איבה ואפריק' חייב אפי' אין הגוי שם משום צער ב"ח דבהמ' ואם הית' הבהמ' של גוי והמשא של ישראל אם הגוי מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה משום דין פריק' וטעינ' אלא משום איבה או צער ב"ח כמ"ש ואם אין הגוי שם אלא הישראל חייב לפרוק ולטעון משום צערו של הישראל.
ט וכן אם הית' הבהמ' של ישראל והמשוי של גוי אינו חייב משום דין דטעינ' ופריק' אבל חייב לפרוק ולטעון משום צערו של ישראל שהוא עומד שם אצל בהמתו ורוא' הפסידו וצער בהמתו והנטות' אבל בהמת גוי ומשאו של גוי אינו חייב להטפל אלא משו' איבה וי"א דליפרוק חייב אפי' אין הגוי שם אפילו בבהמתו של גוי משום צער ב"ח דהוי דאורייתא וכן בכל מקום שפטור לפרוק כגון בחמור שהוא רבצן שהוא עומד או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק שהוא פטור מצד פריק' וכן בבהמתו ומשאו של גוים משו' צער ב"ח מיהא חייב ונפקא מיני' במקו' שפטור משו' דין פריק' וחייב משום צער ב"ח לחוד אם ירצ' זה ליתן לו שכר רשאי לקבל.
י הפוגע בשנים אחד רוב' תחת משאו וצריך פריקה וא' פרק מעליו וצריך טעינ' מצו' לפרוק תחל' משו' צער בעלי חיים ואח"כ טוען בד"א כשהיו שניה' שוין אצלו או שניהם שונאי' או שניה' אוהבים אבל אם הי' א' שונא ואח' אוהב מצו' לטעון עם השונא תחל' כדי לכוף את יצרו הרע ודוקא בשונא בעלמא דלא עביד השינא איסורא ואדרב' הוא לאו שפיר עביד במה ששינאו לכך יכוף את יצרו הרע אבל אם שונאו משו' דעביד איסורא ועובר עביר' אין צריך לטעון עמו תחל' כדי לכוף את יצרו דהא שפיר עביד במה ששונאו.
יא ושונא שנא' בתור' גבי פריק' כי תדא' חמור שונאך וגו' לא בשונא מאומות העולם משתעי קרא אלא בשונא שהוא ישראל מדבר וכ"ת והיאך יהי' שונא לישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך אמרו חז"ל כגון שראהו לבדו שעבר עביר' והתר' בו ולא חזר הרי זה מצו' לשנאותו עד שיעש' תשוב' וישוב מרשעתו ואע"פ שעדיין לא עשה תשוב' אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתור' הקפיד על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמיני' בעיקר הדת שנ' אמור אליה' חי אני נאם ה' אלקי' אם אחפו' במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
יב חמורי' רבי' שהולכי' יחד ורגליו של א' מהם רעועות אין חביריו רשאין להקדי' ולעבור מעליו שזה ג"כ בכלל עזב תעזב עמו הוא אבל אם נפל וקשה הוא להקימו כיון שרגליו רעועות רשאין לעבור מעליו שהם אינם מחוייבי' לישא' שם בשבילו וכיון שקשה להם להקימו הוא פשע בעצמו שהיה לו לזהר ודין זה אסמכו אקראי דכתיב צדק צדק תרדו' וכתיב בצדק תשפוט וגומר א' לדין וא' לפשרה ודין זה כמו פשרה הוא שדבר נכון היא כן שבעור שלא נפל ימתינו עליו וכשנפל שוב אין צריכין יותר.
יג וכן שני חמורים שפגעו זה את זה והיה א' טעון משא וא' רכוב והדרך צר ואין שניה' יכולין לעביר דבר נכון הו' שמעברין את הרכוב מפני הטעון וכ"ש אחד ריק וא' טעון שמעבירין את הריקן מפני הטעון שניהם טעונים שניהם רוכבי' שניהם ריקנים עושין פשרה ביניהם ונותנים שכר לאחד שימתין עד שיעבור חבירו.
יד וכן ב' ספינות שפוגעות זו בזו בנהר אם שתיהן עוברת שתיהן טובעות ואם בזו אחר זו שתיהן עוברת וכן שני גמלים העולים במעלה גבוהה ופגעו זה בזה אם עוברים שניהם בבת א' נופלי' ואם בזה אחר זה עולים כיצד הם עושי' טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה ותחזור לאחוריה מפני הטעונה קרובה ורחוקה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה שתיהן רחוקות או שתיהן קרובות או שתיהן טעונות הואיל וכולן בדוחק אחד הטל פשרה ביניה' והם מעלין שכר זה לזה איזה שתחזור לאחוריה ותמתין על חברתה עד שתעבור ובזה וכיוצא בו נאמר בצדק תשפוט עמיתך.
טו שיירא שחנת' במדבר ועמד עלייה גייס לבוזזה ולשלול ממונם ופסקו ממון עם הגייס ונתנו להן מחשבין לפי ממונם ואין מחשבין לפי נפשות שהרי לא באו על עסקי נפשות ואם שכרו תייר לנחותם הדרך שלא יסתכנו מפני החיות והלסטים הרי אלו יטילו חצי שכר התייר לפי נפשות וחצי לפי ממון דהתייר להצלת שניהם הצלת נפשות והצלת ממון הוצרכו לו מיהו אל ישנו ממנהג החמרים אם נהגו כבר מנהג ביניהם ילכו אחריו.
טז רשאין החמרי' להתנות ביניהם כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירא יעמידו לו חמור אחרת ואם פשע הוא ואבד אין חייבים להעמיד לו אחר אבד חמורו ואמר תנו לי דמיה ואיני רוצה ליקח חמור אחר והריני שומר עמכם כמתחלה אין שומעין לו אלא מעמידין לו חמור אחרת כדי שיזדרז יותר תשמור בהמתו ואפילו היתה לו עוד בהמה אחרת בשיירא שבשבילה צריך להזדרז ולשמור מ"מ מוסר נפשו לשמור יותר על שנים מעל אחד.
יז ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה וצריכין להקל ממשאה כדי שלא תטבע מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון דהטביע' אינה תולה בממון אלא במשאוי ואל ישנו ממנהג הספנים.
יח רשאים הספנים להתנות ביניהם כל מי שתאבד לו ספינה יעמידו לו ספינה אחרת ואם פשע בה ואבדה או שפירש למקום שאין דרכה להלוך שם באותה זמן אע"פ שבזמן אחר דרך להלוך שם כגון ביומי תשרי דרכו להלך במקום אחר וביומי ניסן במקום אחר והוא הולך ביומי ניסן בדרך תשרי או איפכא אפ"ה ה"ל פשיעה ואין חייבין להעמיד לו אחרת.