לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות עדות · סימן כח
כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובו כ"ז סעיפים:
א כל מי שיודע עדות לחברו והוא כשר להעיד לו ויש לחברו תועלת בעדותו חייב מן התור' להעיד לו דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא וגו' ש"מ שהוא חייב להעיד' ואם כבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם כלומ' שאין מחייבין אותו לשלם אפי' למאן דדאין דינא דגרמי שלא חייבה התורה להעיד אלא ממדת גמילות חסדים כמו השבת אבדה לפיכך אין בו חיוב תשלומין בדיני אדם אבל חייב הוא בדיני שמים וכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואין חלוק בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו שכשם ששני עדי' מחייבין אותו כך האחד מחייבו שבועה ודילמ' לא הוי משתבע לשיקרא ומשלם ונמצא מרויח זה בעדותו לפיכך יבא ויגיד ואם לא יגיד ונשא עונו מיהו אינו חייב להגיד עד שיתבענו בפני ב"ד שיעיד לו ואז אם אינו מעיד חייב בדיני שמים דכיון שתבעו ואמרו לו ב"ד שיעיד ע"פ תביעתו והוא אומר שאינו יודע להעיד דשוב אינו יכול לחזור ולהעיד משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמ"ש לפנינו והרי עבר על ואם לא יגיד לפיכך ונשא עונו אבל אם תבעו חוץ לב"ד שיעיד לו והו' אומר איני יודע להעיד אין לחוש שהרי יכול לחזור ולהגיד בב"ד דקרא הכי משמע אם לא יגיד במקום שאם היה מגיד היה מחייבו ממון או שבועה אז ונשא עונו לאפוקי אם כבש עדותו חוץ לב"ד דאפי' אם היה מגיד לא היה מחייבו לא ממון ולא שבועה אין בו נשיאות עון ובב"ד מיד ששואלין אותו שיעיד מה שיודע ואומר איני יודע עדות זה חייב בדיני שמים אפי' לא השביעוהו אע"ג דגבי אם לא יגיד כתי' ושמעה קול אלה ושמע' קול אלה לא קאי אלא אקרבן שבועה וה"ק קרא כשעובר על שבועת קול אלה בדבר שאם לא יגיד הוא נושא עון אז יביא קרבן שבוע' אבל נשיאות עון איכא אפי בלא שבועה ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון דאע"ג דאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה וכן כדי להפריש א' מאיסורא יכול להעיד אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד יחידי שהרי אין עונשין אותו על פי א' ולא הוי אלא כמוצי' שם רע על זה שמעיד עליו. ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע בעצמו אע"פ ששמעו מפי אדם נאמן בעיניו שאינו משקר לא יעיד דשמא עכשיו שקר לו לפיכ' אמרה תורה וראה או ידע ולא ששמעו מפי אחרים ואפי' אמר לו א' בא ועמוד עם עד א' שיש לי ולא תעיד רק כדי שיפחד בעל חובי שיסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו שזה הוא בכלל מדבר שקר תרחק להוצי' ממון על פי עד אחד שלא בדין תורה.
ב תקנת חכמי' הוא שרשאי כל אדם להחרים בב"ה על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד אבל לא יוכל להשביע שום עד מן התורה אלא שואלין אותו בואם לא יגיד ונשא עונו מ"מ אם נראה לב"ד שיש צורך שעה להשביען שיגידו הרשות בידם וע"ל סימן י"ו סעיף ג' ולקמן סימן ע"א סעיף ז' וח' שי"א כשנותנין חרם בעדות שאף הקרובים יבאו ויעידו שאף אם לא נוציא ממון על פיהם מ"מ מחמיצין את הדין על פיהם ואפי' הבעל דבר בעצמו צריך להעיד ויש חולקין וכת' מורי מהרמא"י ז"ל שכן עיקר שאין הקרובי' בכלל החרם שאין החרם חל עליה' ולא על הבעל הדבר ובלבוש ע"ז סי' רל"ב כתבתי מלך שצוה לתת חרם בעדות מה אנן ביה ע"ש. בעל דבר שבקש מן בית דין שיחרימו בב"ה אם שום אדם יודע שמתנגדו זה עבר על השבוע' ופסול לישבע וכיוצא בזה ע"ל סימן צ"ב סעיף ו'. :
ג גוי התובע לישראל ויש עד אחד ישראל שיודע עדות לגוי נגד הישראל ואין עד אלא הוא אם הוא במקו' שדיני הגוי' הוא לחייב ממון ע"פ עד א' אע"פ שהגוי תובעו להעיד אסו' להעיד לו להוציא ממון על פיו שכיון שהוא נגד תורתינו ואם העיד משמתין אותו על חציפתו אבל אין מחייבין אותו לשלם שיכול לומר אמת העדתי אבל אם יכול זה לברר ששקר העיד חייב לשלם משום דינא דגרמי ואם הבעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אותו שהרי הודאתו מחייבו אפי' בדינינו בד"א שלא יחדו הגוי מתחלה לזה שיעיד לו אבל אם יחדו הגוי מתחלה להיו' עד בדבר איכא חלול השם אם לא יעיד לו לפיכך יעיד לו אפי' יחידי ולחייבו ממון על פיו.
ד ואם הישראל תובע לגוי והגוי כופר ויש לגוי עד אחד מותר להעיד לו אם יתבענו אע"פ שלא יחדו לעד שאינו מפסידו שלא כדין שהרי גם בדינינו העד המסייעו פוטר וכ"ש ששנים עדים שיודעים עדות לגוי אפי' להוציא ממון שיכולין להעיד אפי' לא יחדם שהרי גם בדינינו יתחייב על פי שנים עדי' וכן במקום שגם הם אין מוציאין ממון ע"פ עד או יכול להעיד. ושני קרובים הוו כעד א' ולא יעידו במקו' שמוציאין הגוי' ממון על פיהם כיון שבדיננו אין מוציאין.
ה ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני ב"ד שקטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לזלזל בכבוד תורתו לילך להעיד בפני ב"ד הקטן ממנו אלא שולחין אליו ומעיד אבל אם בעדותו צד אפרושי מאיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ות"ח זה יודע שבעלה חי חייב לילך ולהעיד כדי שלא תבא האשה לידי איסור שאין חכמה חשובה לנגד ה' דכתיב אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' כלומר במקום שיש לחוש לחילול השם אין חולקין כבוד לרב. מדין התורה כל מי שיש לו ראייה בעדים מטפל בהם להביאם לב"ד דהמע"ה מ"מ אמרו חז"ל אם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם וטוען התובע העדים מתייראין ממנו מלבא להעיד כופין את הבעל דין שהוא יביא את העדים ויעידו מה שידעו ואם יאמרו שלא ידעו כלו' יפטרו האלם וליכא למימר השתא נמי כיון דמתייראין מפניו מלבא יבאו ויעידו שקר מפני יראתו של האלם דתרתי לא עבדי חדא שישתוקו ולא יבואו מתחלה מפני יראתו ויעברו על ואם לא יגיד וגו' ועוד לכשיביאם הוא שיעידו עדות שקר מפני יראתו או שיאמרו אין אנו יודעין אע"פ שיודעין כולי האי לא חיישינן וכן כל כיוצא בזה דיינינן לאלם ודוקא שיש הוכחה שהעדים יודעים עדות בזה ומתייראים מלבא כגון שאומרים מה לנו ולצרה שנכניס עצמינו על זה או דברים כיוצ' באלו אבל אם אין רגלים לדבר לא דאל"כ כל מי שיש לו דין עם אלם יאמר יש לי עדים ואינם רוצים לבא כדי שנתחייב האלם להבי' העדים וא"כ לא שבקת חיי לכל מי שיאמרו עליו שהוא אלם.
ו כתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וקבלו רז"ל בגזירה שוה דשני שני בעדים הכתוב מדבר כתיב הכא שני וכתיב התם על פי שנים עדים וגו'. מה התם בעדים אף כאן בעדים לפיכ' אמרו שצריכין העדים להעיד מעומד דהא כתיב ועמדו סמוך לשני משמע דעליה קאי מ"מ כיון דעיקר משמעות דקרא בבעלי דינים קא משתעי אמרו דדוק' לכתחל' צריכין להעיד מעומד אבל בדיעבד אם העידו במיושב עדותן עדות ועוד דלא כתיב ועמדו אלא לפני ה' דהיינו מומחין ועכשיו אין מומחין לפיכך בדיעבד כשר בישיבה ואם העד הוא ת"ח מושיבין אותו לכתחלה דהאי עשה שיעמדו העדים דכתיב ועמדו והאי עשה לכבד הת"ח דכתי' את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ועשה דכבוד תורה עדיף והדיינין לכתחלה צריכין להיות יושבים בשעת קבלת העדות דלפני ה' הם הדיינין דכתיב ועמדו שני האנשים וגומר לפני המשמע העדים יעמדו והדייני' ישבו מיהו ה"נ משמע דוקא לכתחלה ובדעבד שקבלו עדות בעמידה כשר ונ"ל טעמא מדלא כתיב בהדיא ישיבה גבי הדיינים משמע להו לחכמים ז"ל דדוקא לכתחלה משמע ולא לעכב בדעבד נ"ל ומדכתיב על פי שנים עדים וגו' משמע על פיהם ממש ולא מפי המתורגמן לפיכך אמרו שצריך שיבינו הדיינים לשון העדים ולא ישמעו מפי המתורגמן כלומ' שלא יעמידו מליץ ביניהם מיהו אם הדיינים מבינים מה שהעדים אומרי' אפי' אינם בקיאים באותו לשון כ"כ עד שיוכלו להשיב להם די בזה ומות' להעמיד תורגמן ביניהם להשיב להם מה שהוא רוצה לחקור מהם וע"ל סי' י"ז סעיף ה'.
ז ומאיימין על העדים בפני הכל שיגידו האמת ומודיעין אותם כח עדות שקר שעונשו מרובה ובשת המעיד בו בעול' הזה ובע"ה ושהוא בזוי בעיני השוכרו עצמו שכן כתיב הושיבו ב' אנשים בני בליעל וגומר הרי שיועצי המלך אחאב שהיו יועצים לשוכרם על נבות היו עצמם קורין להם בני בליעל כדאמרי אינשי סהדי שיקרא אאגרייהו זולי.
ח ואחר כך מוציאין את כל אדם לחוץ כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא וכן בודקין את העדים כל אחד לבדו שלא ישמע מה שחברו אומר וילמוד ממנו לשקר לפיכך מוציאין גם העדים לחוץ ומשיירים את הגדול שבעדים לבדו ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו אינו כלום דעביד איניש ואומר פלוני נשה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר וכן אם אמר העד איש פלוני שהוא עד כשר ונאמן בעיני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום דגבי עד או ראה או ידע כתיב ואין זו לא ראיה ולא ידיעה ודאית דשמא חברו שקר ואינו עדות עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו שהוא חייב לו וזה אמר אתם עידי כאשר יתבאר בע"ה.
ט ומכניסין אחר כך העד השני ובודקין אותו ג"כ אם העיד כמו חברו נושאים ונותנין בדבר וגומרין הדין י
י אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד ממש יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כוונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם וכן אם העד האחד אומר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני דשמ' אם יאמר עדותו יוכלו להכחישו אלא אם כן צריך לילך למדינת הים ואי אפשר לו להעיד בפי' מחמת שהוא בהול ונחוץ לדרכו.
יא העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות לדון על פי דכתיב על פי שנים עדים על פיהם דוקא ולא מפי כתבם ויש מכשירין בסתם עדים דכיון שראויין להגיד מפיה' גם עדותן בכתב עדות דהא קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ה"ה נמי הכא ולא מיעטה התורה מפיהם ולא מפי כתבם אלא אלם שיכול לכתוב שכיון שאינו יכול להגיד בפיו גם עדותו בכתב אינו עדות שאין כאן הראוי לבילה כו' ונוהגין כסברא ראשונה.
יב מיהו תקנת חכמים הוא שחותכין דיני ממונות בעדות חתומים בשטר אף ע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולקמן סימן ס"א סעיף ב' וסי' מ"ו סעיף י' יתבאר בע"ה איזה דבר מיקרי שטר.
יג כל זמן שזוכר האדם עדותו יכול להגידו לעולם ואין לו לחוש שמא מתוך שנתיישן הדבר אינו זוכרו על בוריו אלא כיון דעדיין רמי על נפשיה ומדכר יכול להעיד ואפי' אינו נזכר לעדות מעצמו אלא מתוך שכתב לו בפנקסו כשמסרו לו העדות לזכרון דברים בעלמא פלוני העיד אותי על ענין זה ביום פלוני כך וכך ושכח הדבר מחוץ ואינו נזכר אלא מתוך הכת' יכול להעיד והוא שיהא זוכרו ע"י הכתב אבל לא יסמוך על הכתב לבדו כשאינו זוכרו מבחוץ דרחמנא אמרה מפיהם ולא מפי כתבם ואפי' לפי היש מכשירי' בסתם עדים דלעיל הכא מודו דכה"ג דמיא לאלם שאינו ראוי להגיד ביו' שאינו זוכרו כלל אפילו אחר שרואה הכתב. וע"ל סימ' מ"ו סעיף י'.
יד וכן אם נזכר הדבר על ידי אחר שמזכירו לו יכול להעיד אפי' היה המזכיר העד השני דכיו' שהוא עצמו זוכרו ע"י שזה מזכירו קרי' ביה שפיר או ידע וגו' אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו אע"פ שנזכר לא יקבלו עדות' דשמא הבעל דין הטעהו בפיו בדבר מה שלא ירגיש וזה סומך עליו אבל אם העד הוא ת"ח אע"פ שבעל דין הוא בעצמו מזכירו שפיר דמי דאמרינן כיו' דת"ח הוא יודע שלא יסמוך על דברי הבעל דבר אם לא היה נזכר היטב לא היה מעיד על פי דבריו אלה שמזכירו
טו אמרה תורה והועד בבעליו ופירשוהו יבא בעל השור ויעמוד על שורו פירש כשמעידין עליו מכאן אמרו חז"ל שלא יקבלו עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלוהו שלא בפניו אין דנין על פיו וטעמא דמסתברא הוא מפני שבפניו לא יוכל להעיז וישים על לבו אמתת הדברים להגיד האמת מש"כ כשמעיד שלא בפניו ואם העידו שלא בפניו חוזרין ומגידין בפניו. ואם כיונו עדותן עם הראשונה עדותן קיימת ולא אמרינן נוגעין בעדותן הן כיון שנשבעו בעדות ראשונה דלא מחזקי נפשייהו ברשיעי ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונה על פי החרם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי ולא דקדקו בו וחוזרין ומגידין בפניו דחזקה מה שיגידו בפניו מדקדקין ומגידין האמת ויש חולקים ואומרים דמדרבנן הוא והטעם כמ"ש וקרא אסמכתא בעלמא הוא לפיכך כתבו ואמרו הואיל ומדרבנן הוא שאין מקבלין שלא בפניו מקילינן בה ואמרינן לא אמרו אלא לכתחלה אבל אם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדעבד ולכן אם הבעל דין אלם והעדים יראים להגיד לפניו מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו ומיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סימן זה סעיף ה' עדיף טפי י"א דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין היינו בדיני ממונות אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדי' וגם יתקוטטו זה עם זה בשעת גביית העדות בפני הב"ד תקנו הגאוני' שמקבלי' העדות שלא בפניהם גם לא יגלו לבעלי דינים מי הם העדים וכתב מורי מהרמא"י ז"ל על זה וז"ל ול"נ דוק' כשאין הב"ד רוצין לדון אחד מהם ע"פ הדי' ולענוש ואין כוונתם רק להשקיט הקטט' ולהודות כפי צורך המריבה והשעה אבל כשרוצים לענוש ולדון א' מהם כפי הדין אין לקבל העדות אלא בפניו עכ"ל וע"ל בלבוש הבוץ וארגמן סי' י"א סעיף ד'.
טז היה הבעל דין חולה וירא שמא ימות ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוי' את העדות יותר או שהיו עדים חולי' ומסוכני' שמא ימותו מקבלי' העדות מיד שלא בפני בעל דין ואין צריכי להמתי' אפילו עד שישלחו אחריו שאי' אנו שליטי' ברוח וחוששי' שמא בין כך שישלחו אחריו ימותו ואם העדים מבקשין לילך למדינת הים הרי יש שהות לשלוח אחריו לפיכ' אין גובין מיד עד שישלחו אחריו ואם שלחו אחריו ולא בא מיד גובין שלא בפניו וכן אם לא הודיעוהו ויש לחוש שהעדים לא ימתינו עד שיודיעהו אין ממתינין וגובין מיד שלא בפניו ואם היה הנתבע חולה ואמר התוב' שיקבלו עדותיו בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתב' בחייו מפני שחושש שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדילו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים כמו שיתבאר בסימן ק"י אין שומעין לו לקבל העדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין כי מזל רע שלו גרם שחל' הנתבע ואין מקבלין העדות שלא בפניו ויש אומרים דהוא הדין נמי כשפתחו ליה בדינא ושלחו אחריו ולא בא אפילו אין העדים מבקשין ללכת למדינת הים כיון ששלחו אחריו ולא בא פושע הוא ומקבלין שלא בפניו והוא דפתחו ליה בדינ' פירש שכבר טענו לפני הדיינין והביא התובע את עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא או אפילו לא פתחו ליה בדינא וצריך לדון בפני אותם דיינים כדרך שנתבאר בסימן י"ד ושלחו אחריו ולא בא גובין שלא בפניו וע"ל סי' ק' מסעיף י'.
יז ראובן שתובע את שמעון ועדיו במקום אחר ואמרו הבית דין לשמעון אם ירצה לילך למקום העדים שיעידו שם בפניו ילך ואם לא ירצה יקבלו הב"ד שבמקום העדים העדות שלא בפניו ויודיעו לב"ד שבמקום הבעלי דינין וידונו על פי אותה קבלה וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו או שלא ימצא העדות אח"כ גובין אותו הב"ד שלא בפני בעל דין ודנין על פי עדות ההוא וכן אם העדים אינם במקום א' אלא זה במקום אחד וזה במקום אחר וצריך לצרף עדותן וה"ה כל שבעל דין אינו מצוי כאן מקבלין שלא בפניו שלא אמרו אין מקבלין שלא בפניו אלא שהבעל דין מצוי כאן ובכל מקום שמצא אדם עדיו בעיר אחרת ואין בעל דינו שם הרי זה מביא דעדים בפני חכמי העיר ומקבלין עדותן וכותבין שכך העידו פלוני ופלוני ושפיר דמי וכן נוהגין אע"פ שיש חולקין וס"ל דאפי' במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו אותו שלא בפניו אין מקבלין אא"כ שלחו לו תחלה אין נוהגין בן במדינות אלו אלא כמ"ש.
יח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלין.
יט אין מקבלין עדות על הקטן אפי' בפניו דכיון דקטן הו אפילו בפניו כשלא בפניו דמי שהרי אינו מבין מאי קאמרי ויתבארו פרטי דין זה בסימן ק"י.
כ שנים אפי' הם מומחים אינם ראויים לקבל עדות דקבלת עדות צריך ב"ד ושנים אינם נקראים בית דין ואם קבלו לא עשו כלום דלא הוו אלא עדים והוה עדותן על העדות שקבלו כעד מפי עד שאינו עדות כמ"ש בע"ה.
כא קבלת עדות צריכה שלשה מומחין יודעין הלכות עדות איזה כשר ואיזה פסול וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד בדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואינו ראוי לדון על פי אותו שטר אלא חוזרין ושואלין העדים וסומכין על העדים עצמן.
כב נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים שידעו הכל שהם כשרים מיהו בדיעבד שלא כתבו מי הם אלא כתבו סתם לא הפסידו וסומכין על בית דין המקבלים שודאי חקרו שמכשרים קבלו עדותם.
כג צבור שתקנו שהשני סופרים יקבלו העדיות ויגבו אותם לדון על פיהם וכן אם הסכימו ורצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שבעיר שתעלה חתימ' הסופר כשני עדים תקנתם קיימת שכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם לצורך הקהל שבעירם.
כד מי שטוען בפני ב"ד שיש לו שתי בתי עדים והביא הכת אחת ואמרו שהם אינם יודעים כלום לא הפסיד בזה זכותו שלא הוחזק בזה למיהדר אחר עדות שקר שהוא היה סובר שהם יודעים לו עדות ומביא אחר כך הכת השנייה.
אין מקבלין עדות אלא ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו שאין פירושו ביום צואתו להנחיל דשמא יתקיף ליה עלמא בלילה ויצוה בלילה וכל שכן שאין לפרש ביום הנחילו את בניו ביום מותו שינחיל את בניו דשמא ימות בלילה אלא ודאי פירושו ע"י עדים שיעידו בב"ד שכן צוה להנחיל וכתי' ביום דדוקא יהא ביום ולא בלילה לפיכך אם קבלוהו בלילה אפילו אם היו העדים הדופין לילך למדינת הים אין דנין ע"פ אותה קבלה וע"ל סימן ה' סעיף ג' ואע"ג דמסקינן לעיל באותו סעיף דאפי' דנו תחלת דין וגמרוהו בלילה דיניהם דין היינו שדנו דין וגמרוהו ע"פ טענותיהם ולא היו צריכין לעדים ודוקא דין משום דושפטו בכל עת כתיב אבל בקבלת עדות דבהדיא ביום הנחילו כתיב אפילו קבלוהו בלילה בדיעבד אינו עדות וחוזרין ומגידין ביום ואפילו שינו עדותן לא היה חוזר ומגי' דעדות של לילה אינו כלום דכהעידו חוץ לב"ד דמי מיהו אם ד דבעלי דינין קבלו עליהם לקבל עדותן בלילה מקבלין אפילו לכתחלה דלא גרע מנאמן עלי אבא ואביך דמכשרינן.
כו אין מקבלין עדים קודם שישיב הנתבע לתביע' התובע לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהיו צריכין לעדים ואטרוחי בי דינא בכדי לא טרחינן י
כז כבר כתבנו בסעיף ו' שהדיינים צריכין להיות יושבין בדין בשעת קבלת העדות ודוקא לכתחלה אבל אם קבלוהו מעומד מה שעשו עשוי ואם היו נסמכין על העמוד מותר לקבל אפילו לכתחלה דסמיכה כישיבה וכבר נתבאר בסימן י"ז שעכשיו נהגו להושיב העדים.