לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות נזקי ממון · סימן תיח
נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו ובו י"ח סעיפים:
א אש הוא אב שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים וגומ' והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומ' לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדותו ויש לו דין אש שפטור בו טמון כמ"ש בע"ה.
ב כתיב כי תצא אש ולא כתיב כי יבער איש אש או ידליק איש אש אלא תצא אפי' מעצמה משמע שמדליק בתוך שלו והולך כתוך של חבירו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או ליחכה נירו אע"ג שהוא דבר שאינו ראוי לו לישרף חייב לשלם הכל דכתיב או השדה שהוא מיותר דהא כבר כתיב הגדיש או קמה וא"כ שדה למה לי אלא לרבו' אפי' נירו והוא שלא הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור.
ג וכמה שיעור ההרחק' הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיק' חייב לשלם נזק שלם.
ד הרחיק כראוי ועברה והזיק' פטור שזו מוכח דבידי שמים היא וכן אם עבר' נהר או שלולית שיש בהם מיט ורחבם ד' אמו פטור י"א אם דרך הנהר להיות ח' אמות אפי' עכשיו אין בו מים והיאור אפי כל שהוא ויש בו מי' פטור עברה גדר אומרים גוב' הגדר וגובה הדליק' והעצים והקוצים המצויין שם אם ראוי' לעבור חייב ואם אינה ראויי' לעבור בידי שמים היא ופטור.
ה בד"א באש הקודחת אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגבוה עליית הלהב והיו עצים מצויין שם אין לה אומר אפי' אם עברה אלף אמה חיי' בד"א שיש ליפטר במדליק בתוך של והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל במדליק בתוך של לו אי. לו שיעור ליפטר אלא אפילו עברה כמה מילין חייב דכיון דמתחלה שלא ברשות הדליק לא נתנו בו שיעור.
ו נפלה דליקה בחצירו והיה גדר בינו ובין חבירו אם היתה הגדר נשארה קיימת לא היתה הדליקה יכולה לעבור וקרה מקרה שנפל הגדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר האחרת משערין אם היה יכול לחזור ולגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו שחייב ואם לא היה יכול לגדור פטור.
ז השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן והזיקו פטור מדיני אדם דהא לאו מכחו בא ההיזק אבל חייב בדיני שמים דהזיקו מצוי וה"ל לאסוקי אדעתיה בד"א שפטר כשמסר להם גחלת וליבה שדרך הגחלת להיכבו' מאליה קודם שתעבור ותדליק וחשב הוא שתיכבה אבל אם מסר לו שלהבת חייב דמעשיו גרמה וכאילו עשאו בידים.
ח שלח את הבעירה ביד פקח והזיק זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והמשלח פטור שהרי נתנו לבן דעת והוא היה לו ליזהר וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.
ט הביא א' את האש תחלה ואחר כך הביא האחר את העצים והדליקם באש או שהביא א' תחלה את העצים ואח"כ הביא אחר את האש והדליק בו את העצים האחרון חייב ואם לא הדליקו המביאים את האש והעצים אלא הניחום זה סמוך לזה ובא אחר וליבה המלבה חייב ליבת' הרוח אם הוא רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין דלא הוי להו למביאים לאסוקי אדעתייהו שיבא עכשיו הרוח שאינו מצוי ואם הרוח מצוייה האחרון חייב שהיה לו לאסוקי אדעתיה שהרוח ילבה אותו והא דאמרינן ברוח שאינה מצוייה כולן פטורין דוקא שלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהביא האחרון האש או העצים אבל אם היה מנשב באותה שעה חזר להיות דינו כדין רוח מצויה והאחרון חייב. ואם אחר שהובאו שם האש והעצי' בא אחר ולבה עם הרוח שמסייעתו י"א שהוא חייב. וי"א שאין המלכה המסייע עם הרוח חייב אלא כשיש בלבוי לבדו כדי ללבות וברוח לבדו אין בו ללבות דהואיל ולבויו הוא לבדו כדי ללבות חייב אע"פ שגם הרוח מחזיק הליבוי אבל אם אין בכל אח' לבדו כדי ללבות אלא בצירו' שניהם נתלב' פטור שאינו אלא גרמא וכן אם יש בכל אחד כדי ללבות ג"כ פטור דיכול לומר אנא מאי קעבידנא בלא דידי נמי הוה מתלבה ומזיק. י
י עשה אחד האש ובא אחר ומוסיף אם יש במה שעשה הראשון בדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב.
יא הכופ' קמתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליק' אם כפפה למקום שתוכל הדליקה להגיע שם ברוח מצוייה חייב לשלם ואם אינה יכולה להגיע שם ברוח מצויה פטור מדיני אדם מ"מ כיון שעש' בו מעשה וכפפה ואם לא היה כופפה שמא אפי' ע"י הרוח שאינה מצוייה לא היה ניזק לפיכך חייב בדיני שמים ואם היה הרוח שאינה מצויה מנשב בשעה שכפפה חזר להיות דינו כדין רוח מצוי' וחייב בכל עניין.
יב גמל שהיה טעון פשתן ועבר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנווני ודלקה בנרו של חנווני ודלקה כל הביר' בעל הגמל חייב שפשע במ' שהרבה במשאו עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הביר' חייב בכולה נזק שלם דהא כולו בגופו קעביד ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום א' ומשם הלך האש ונתפשט בכולן על מקום שהדליקו חייב נזק שלם דבגופיה קעביד ותשאר אינו אלא צרודו' ואינו חייב אלא חצי נזק ואם הניח החנווני נרו בחוץ הוא חייב לשלם אם דמי הפשתן לבעל הגמל דהוא פשע שלא היה לו להניחו בחוץ בלא שמיר' ואפי' היה נר חנוכה שמצוה והניחו בחוץ חייב שהיה לו לשומרו שלא יזיק.
יג כתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או קמה ודרשו ז"ל דהאי קרא מיותר הוא דמדכתיב קוצים וגדיש נילף כל דבר במה הצד ונימא אי כתב רחמנא קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכי' אש גבייהו ושכי' דפשע פירש השכי' אש גבייהו שאין בני אדם מזדהרין בהם דלכך עומדין הילכך איכא למימר דפשע בהו וחייב אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכי' דפשע ואיכא למימר דאנוס הוא אימא לא חייבו רחמנא לכך כתוב גדיש ואי כתב רחמנא גדיש ה"א גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא חייבה התורה לכך כתב רחמנא קוצים וא"כ אם לא כתבה התורה רק אלו השני' היה סגי דנילף מינייהו כל דבר וא"כ קמה ל"ל ותירצו ואמרו דכתביה רחמנא לומר מה קמה בגלוי אף כל שבגלוי חייב לאפוקי טמון באש לא חייבה עליו תור' כיצד שאר הדליק גדיש חבירו אפי' היו טמונין בו מורידין וכלי בקר שדרך להטמינם בגדוש פטור ולא אמרינן דה"ל לאסוקי אדעתיה שהם טמונים בגדיש והוה המדלי' פושע לגבייהו דרחמנא פטריה מכל טמון ומ"מ אינן גרועים מהגדיש עצמו דחייב על כל הגדיש ורואין מקום שהכלים טמונין שם כאלו היה שם שעורין או חטין כפי מה שהוא הגדיש וכל נזקו ישלם לו מיהו אחז"ל דלא פטר' התורה טמון באש אלא במה שהוא משמעות פשוטו של קרא דכתיב כי תצא אש וגו' דמשמעו' שתצא האש מרשות בעליו ומצאה קוצים וגו' לפיכך אמר בד"א דפטור על טמון במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו אבל אם הדליק בתוך של חבירו חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מורינין וכלי הבקר דה"ל לאסוקי אדעתיה כמ"ש וגם במדליק בתוך שלו לא אמרינן דפטור אלא היכא דכלו לו חציו כגון שהי' גדר ביניהם ונפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליק' והיה איפשר לו לגדור ולא גדר דאמרינן לעיל סעי' ו' שחייב אינו חייב אלא על דבר גלוי ולא על דבר טמון אבל אם לא כלו ליה חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליק' אפי' הדליק בתוך שלו חייב אפי' על הטמון במה שדרכו להטמין בגדיש כגון מור גין וכלי הבקר וע"ל סימן צ' ובבית חייב על כל דבר שהרי דרך בני אדם להני' בבית כל כליהם וכל חפציהם ולא עוד אלא שעשו חז"ל תקנה שעל כל מה שיטעון ב"ה שהיה לו בבית ישבע בנקיטות חפץ ויטול מן המדליק ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהם שהם שלו או שהיו רגילין להפקיד בידו וע"ל סי' צ'.
יד המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והגדיש והטמין בו כלים ועשה המשאיל אש בתוך שלו ויצאה והדליקה את הגדיש והכלי' שבתוכ' אינו משל' אלא דמי הגדיש בלבד דה' בשלו הדלי'.
טו ואם השאילו מקום להגדיש בו חטים והגדיש שעורין או להגדיש שעורין והגדיש חטין או שהגדיש חטים וחיפן בשעורים או שהגדיש שעורין וחיפה בחטים לעולם אינו משלם לו אלא דמי שעורין בלבד דשעורין והגדיש חטין אע"פ שראה חטין הרי לא קבל עליו אלא נטירות דשעורין וחטין וחיפן בשעורין אף על פי שנתן לו רשות לחמין יכול לומר לו לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהם.
טז אחד שראה דליקה שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכסה אותה הקמה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשאה טמון וגרם לו שנפטר המבעיר פטור מדיני אדם דהא לא עשה כלום בידים וחייב בדינו שמים מדיני דגרמא.
יז אש שחייבה עליו התורה אע"ג דממונו הוא ויש לו דין ממונו שהזיק ק"ל דחייבו ג"כ משום שהוא חציו חייביה רחמנא כלו באילו ירה חץ בידו להזיק דהכי משמע פשטיה דקרא דפתח הכתוב בנזקי ממונו דכתיב כי תצא אש משמע מעצמה וסיים בנזקי גופו כלו' דחשביה קרא כאילו עשה ההיזק בגופו דכתיב ישלם המבעיר משמע שהוא עצמו הבעיר אלא ש"מ אשו משום חציו חייבים לפיכך המדליק את האש בתוך שלו והלכה והזיק' ברוח מצויה הרי הוא כאילו ירה חץ ואם שרף אדם חייב מותה על ידו ואם הוזק חייב בד' דברים יתר על הנזק דאיש בעמיתו כתיב וזה נמי איש בעמיתו הוא דכחו הוא ואי הוא אשו משום ממונו לבדו כמו שור ובור ושן ורגל היה פטור מאדם ומד' דברים בד"א כשהאש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפי' אם היה איפשר לו לגודרה כבר כלו חציו ויש לו אז דין ממונו שהזיק אדם שאינו חייב אלא בנזק בלבד ופטור מד' דברים.
יח הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפילו התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנו שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כרי שיהרג חבירו אבל אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב שזה אינו חושש לסלקה כיון שזה יתחייב לשלם לו ועבדו כגופו שאם הניח לו גחלת על לבו פטור בטעם שיש בו בעצמו ושורו כנגדו. תולדות האש ככר אמרנו פעמים שהם אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן חייב משום אשו אבל אם נפלו ברוח שאינה מצוייה פטור.