אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע › סימן רנג

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות מתנת שכיב מרע · סימן רנג

סימן רנב

איזה לשון מועיל לשכיב מרע ואם אמר תנו מאה לפלוני ומאתים לפלוני וש' לפלוני ובו ל"ג סעיפים.

א כתיב בפרשת נחלות והית' לבני ישראל לחקת משפט וגו' ואמרו חז"ל קרא הכתוב כל דיני נחלות להיות חקת משפט לומר שאותם העומדים שם כשאדם מנחיל את נכסיו הם יהיו הדיינים כלומר אותם ששמעו הצוואה מפי החולה בשע' שמצוה ומחלק נכסיו בין לבניו בין לאחרים שהם יורשיו בין ריבה לאחד ומיעט לאחד בין השוה אות' אם אותם השומעים הם ג' שראויים להיות ב"ד אם ירצו יכתבו דברי הצוואה בתורת עדות ויניחו אחרים לדון עליהם ואם ירצו יכולין הם להיות דיינים עליהם להחזיק את כל אחד במה שצווה לו החולה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצווא' ואין אחד מן היורשים או מן המקבלים יכולין לומר לפני כ"ד אחר אזלינן כי התורה עשאה את אלו לדיינים ל"ש אם שלח החולה לקבצם לשמוע הצוואה ל"ש אם באו אליו מאליהם לבקרו וצוה בפניהם בין כך ובין כך נעשו דיינים וכיון דמן התורה נעשו השומעין דיינים כשמחלק ליורשיו דהא כל הפרש' ביורשיו קמיירי ח"ה נמי בש"מ שנותן נכסיו לאחרים ומצוה בפני ג' נעשו גם הם דיינים עליהם דכיון דאמר רבנן דדברי ש"מ ככתובין וכמסירין דמו אף בצוואה שמצוה לאחרים שאינן יורשיו ואמרו שאינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה אם כן כירושה שויה רבנן שיהיו גם אלו שנעשית הצוא' לפניהם דיינים עליהם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בד"א כשהם ג' אבל אם הם ב' א נעשו רק עדים וכותבין כל הדברים שנעשו בפניהם ואין עושין דין אלא שולחין הדברים לפני ב"ד בד"א דג' נעשו דיינים כששמעו הצוואה מפי החולה ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה לפיכך אם שמעו הצוואה בלילה יכתבו כל הדברים בתורת עדות ואין נעשין דיינין עליו שאין עד נעשה דיין וע"ל סימן ז' סעיף ה' וסימן ג'.

ב ש"מ שצוה ואמר פלוני יטול את כל נכסי או מקצת נכסי או יחזיק או יזכה או יקנה כולם לשון מתנה הם וקנה כדינו וכן אם אמר יחסין או יירש על מי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ה"ז קנה אבל אם אמר יהנה פלוני מנכסי או יעמוד בהם או יראה או ישען בתם לא קנה שאין לשונות אלו לשונות של מתנה ואם אמר אני מניח לפלוני הוי לשון מתנה ואם אמר לשון יפול לפלו' כך וכך הוי לשון ירושה ובראוי ליורשו קנה ואם אמר סתם כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא שאינו לא לשון מתנה ולא לשון ירושה. האומר לפרוע לאשתו כתיבתה במעות מזומני' אין זה לשון מתנה ואין יורשין צריכין לקיימו משום מצוה לקיים דברי המת וע"ל סוף סימן רנ"ב.

ג לשונות אלו של מתנה המועילים בשכיב מרע י"א שה"ה שמועילים בבריא וי"א דבבריא אין מועילים דבש"מ הקילו משום שלא תטרוף דעתו שאין דעתו מיושבת עליו לדבר כל כך בלשון צח וברור.

ד מה שכותבין בשטרי מתנ' תלך ותוכה ותוריש והמשכון ותעשה בה חפציך ורצונך אין לשונות הללו אלא שופרי דשטרי ואע"פ שלא נכתבו לא יוכל הנותן או יורשיו לטעון לא ניתנה מתנה זו אלא בחייך בלבד ולא לעולם אלא סתם הנותן מתנה לחבירו קנאה לעולם ואם נכתב בשטר הצוואה לשון שאיפשר לתלות בטעות סופר ע"ל סי' ל"ט.

ה ש"מ שאמרו לו נכסיך למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה אפילו שמת הבן או הפילה אשתו אח"כ שהרי אם היה יודע שהיה לו בן או שהיתה אשתו מעוברת לא היה נותן והרי נתבטלה המתנה.

ו ש"מ שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למי שמא לפלוני והשיב להם אלא למי יהיו אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונ"מ שאם אמר ואחריו יהיו לפלוני אינו כלום שירושה אין לה הפסק ואם אינו ראוי ליורשו זוכה משום מתנה ומהני אם אמר אחריו לפלוני ואם פירש בהדיא שנותן לו במתנה אפי' ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה וע"ל ריש סימן רמ"ח סעיף א' וב'.

ז בד"א שזיכה בה משום ירושה כשהיה היורש הזה אחת מבנותיו או אחד משאר יורשים אבל אם היה אחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופוס כמ"ש בסימן רמ"ו.

ח ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו או לאשתו כראוי לה או לבעל חובו כראוי לו כיון שאמר כראוי לו דלישנא יתירה הוא לטפויי אתי ונוטלין אותם הר' זוז עודף על חלק הפשוט והבכורה והכתובה והחוב ואם אמר תנו ר' זוז לבני בבכורתו או לאשתי בכתובתה ולא אמר כראוי להם לא יטלו שניהם דהיינו הר' זוז עודף על הבכור' או על הכתובה אלא נוטלין אחד מהם הבכורה או הר' זוז או הכתובה הר' זוז וידם על העליונה אם הר' זוז יותר על הבכורה או הכתובה נוטלין הר' זוז ואם הבכורה או הכתובה יותר על הר' זוז נוטלים אותם אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא ר' זוז שהרי יש בידו למעט או לרבות בירוש' דביום הנחילו כתיב ואם אמר תנו ר' זוז לבעל חובי בחובו לא אמרינן שתהא ידו על העליונה אלא אינו נוטל אלא חובו ממה נפשך שאם החוב יותר על המאתים זוז לאו כל כמיניה לפחות לו ואם המאתים זוז יותר מחובו אסור ליטול יותר מחובו דמיחזי כריבי' כיון שאמר בחובו משמע דמשום חובו נותן לו והיינו ריבית אבל אם אמר כראוי לא אמרינן כראוי לו הוא מפני שעשה עמו נחת רוח מצד אחר קאמר ולא משום ריבית ולא משום החוב ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו אלא אמר סתם תנו מאתים זוז לבני או לאשתי או לבעל חובי בכולם ידן על העליונה ואפי' הבעל חוב רצה נוטל המאתים זוז רוצה נוטל חובו שאין במשמעות לשון זה דמשום חובו קאמר שיהא מיחזי כריבית וכן נמי אין במשמעתו שיטול המאתים זוז עודף על חובו כיון שלא אמר כראוי לו אלא משמעו שיטול חובו מתוך המתנה והמות נתן לו משים מתנ' שניתן לו ויש חולקין ואומרי' שאם אומר סתם ר' זוז לבני פלו' או לאשתי או לפלוני בעל חובו מתנה נתן להם יתר על מה שראוי לדם ואם אמר לבני בכורי דינו כאילו אמר בבכירתו כיון שהזכיר בכורה וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וסברא ראשונה עיקר וכן נ"ל שמשמעות הלשון כן דוא נ"ל וכל זה מיידי שלא אמר בפירוש שהוא נותן במתנה אבל אם אמר בפירוש מתנה אני נותן מאתי' זוז לפלוני בעל חובי או לאשתי או לבני נוטלין המאתי' זוז יתר על מה שמגיע להם. מי שאמר וצוה שבתו תטול בנכסיי כך וכך ולא הזכיר לצורך נישואיה נוטלת המתנה מלבד עי שור נכסים שלה ואין עישור נכסים בכלל.

ט ש"מ שאמר בבת אחת בדבור אחד תנו ר' זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני ולא שתק בנתים דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ראשון לא קנה אלא אחרון אבל אם לא נמלך קנו כלום כא' ואין אומרי' כל הקודם בשטר זכה אם אין הממון מספיק לכולם אלא כולן שוין לגבות כל אחד לפי חלקו כיצד חולקין הממון לט' חלקים ויקח בעל הר' ב' חלקים ובעל הש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים לפיכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכל אחד לפי חלקו כיצד היה החוב ת"נ ניתן בעל הר' ק' ובעל הש' ק"ן ובעל דת' ר' דמקבל מתנת ש"מ ביורש שויוה רבנן וכמו שגוב' הבעל חוב מן היורש גובה נמי ממקבל המתנה ואפי' ממטלטלין שקבל גובה עכשיו ואם גבה הכל מאחד חוזר ומשתלם מהאחרים אבל אם אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני כל הקודם בשטר זכה ובלא אמר ואחריו נמי לא אמרן דכולם קנו כאחד אלא דוקא שאמר כה"ג ר' לזה וש' לזה ות' לזה שאין יכול לכוללן כאחד אבל אם היה נותן להם בשוה כגון שאמר ר' לפלוני ור' לפלוני ור' לפלוני אפי' לא אמר ואחריו כיון שהיה יכול לכיללן ולומר תנו לאלו לכל אחד ר' זוז או תנו לשלשתם ת"ר זוז שמע מינה דוקא קאמר תחלה לזה ואחריו לזה ויש חולקין בזה וע"ל סי' קי"א לפיכך אם יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו וה"ה כבריא שזוכה להם ל דרך זה ע"י אחר דדינא הכי אבל אם הקנה למקבלי המתנות בעצמם הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה.

י אע"ג דמקבל מתנת ש"מ כיורש שויה רבנן מ"מ אם לא נתן הש"מ כל נכסיו אלא הניח מקצת לפני יורשיו אם יצא עליו ש"ח הב"ח גובה מן היורשי' ולא ממקבל המתנה דיורשין כרעא דמורישן הן ובמקומו הם עומדים ונכסי ירושתן הם כבני חורין ואין גובין ממשועבדין במקום שיש בני חורין ואם לא הספיק גובה השאר ממקבל המתנה וה"מ שפירש הש"מ חלק מקבל מתנה ולא פי' חלק היורש אבל אם א' תנו ר' זוז לפלוני בני ור' זוז לאיש פלוני שאינו ראוי ליורשו בנו קוד' שהרי הקדימו וא' יצא עליו ש"ח גובה מאותו איש נכרי כיון שאיחרו.

יא מי שאמר יש לי נכסים כך וכך ביד פלוני וכך וכך ביד פלוני וכך וכך ביד פלוני והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך צוה תנו ר' זוז לפלוני אין נותנין לו כל חר' זוז מיד אלא רואין לפי חשבון מה שיקבצו מהם שהרי גילה דעתו דלפי מה שיש לו רוצה ליתן לפי חשבון.

יב שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וישא את בתי הרי זה במו שנתן לו שתי מתנות שאינן תלויות זו בזו ואיזה מה' ירצה יקח לפיכך אם רצה לוקח המעות ושלא ישא את הבת הרשות בידו אבל אם אמר ישא את בתי ויתנו לו ר' זוז הרי זה תנאי ולא יתנו לו המעות אם לא ישא את הבת. האומר תנו מאה זוז לבת בתי ותקנה בהן חגורה ומת הוא ומתה אח"כ גם היא נותנין המאה זוז ליורשיה דהוה כאלו אמר שתי צוואות ואע"פי שא"א לקיי' לקנות לה חגורה מ"מ מתנה הראשונה קיימת.

יג שכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה מאתי' זוז מייני והחמי' קצת היין ההפסד לפי ח חשבון מה שיש לו בכל היין שהרי אמר שיתנו לו ממה ששוה כל היין מאתי' זוז ועכשיו שנפחת נפחת גם לו וכן אם אמר תנו לו מאתי' זוז מדמי ייני ומכרוהו ונאבדו קצת מהמעות ההפסד לפי חשבון אבל אם אמר תנו לו מאתים זוז מייני בין אם החמי' קצת מהיין או מכרוהו ונאבדו קצת מן המעות כל האחריות על היורשי' ונוטל המקבל מאתי' זוז שלו שלימים דכיון שאמר מאתים זוז מייני וזה א"א שאין עושין זוזי מן היין אלא ליפות כחו אמר כן שיהא כל היין אחריות שלו בעד המאתים זוז שאמר שא' היה אומר תנו לו יין בעד מאתים זוז אם היה מחמי' קצת היה מפסיד לפי חשבון וא' היה אומר דמי היין ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות היה מפסיד לפי חשבון כמ"ש אבל עכשיו שאמר זוזי מיין משמע היין ודמיו הכל יהא באחריות שלו מיהו גוף היין לעניין יוקר' וזולא הוה של היורשי' שא' נתקיי' כל הריוח ליורשי' ואין נותנין לו אלא ר' זוז וא' הוזל כל ההפסד ליורשי' ואם נתן לו דבר מסויי' כגון שאמר תנו לו חבית של יין אחד מבין החביות ונאבד' אחת מהן נאבד למקבל שיכולין היורשי' לומר שלך נאבד וא' צוה ליתן לאחד מנה מנכסיו וצוה לאפוטרופסין לברור מנה יפה ועשו האפוטרופסין ובררו לו מנה היפה. ונאבד קוד' שנתנוהו לו צריכין ליתן לו מנה אחר דהא לא סיי' הנותן איזה יתנו לו רק אמר סת' מנכסיו והרי נכסיו קיימין וכל זמן שלא נתנו לא קיימו דברי המת.

יד ש"מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק ק' חביות ולא נמצא לו בית שמחז' פחות מק"ך הבית זכה באותו בית אע"פי שמחזיק ק"ך דק"ל דנותן בעין יפה נותן ובודאי כמו שהוא נתנו לו ולא היתה כוונתו שהיורשי' יקחו להם אותו המותר על ק' ומה שאמר ק' לש' חשיבות אמר כן כלומר מתנה גדולה כזאת אני נותן לך ולאו דוקא קאמר.

טו ש"מ שאמר תנו לבתי ד' מאות זוז לכתובתה או בכתובתה אם דרך, אנשי המקום לכתוב שוה ק' בר' בשומת הנדוניא אינה נוטלת אלא ר' כיון שהזכיר בכתובתה ר"ל תנו לה שיהא השומא שלה בכתובת' לכשתנשא ד' מאות זוזי דהיינו שתהיה נדונייתא ר' שהרי דרך המקום לשום שוה ד' בת' והוא לא אמר ת' זוז סתם אלא ת' זוז לכתובתה.

טז ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני' בנדונייתא אין צריכין לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם צוה לתת לה חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ואם מתה בנתים אין ליורשיה כלום שלא צוה אלא לתת לה בנדונייתא לכשתנשא אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלו' לנדוניית' משמעות לשון זה הוא שיתנו לה מיד לפיכך צריכין לתת לה מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים. ובכל אלו אין חילוק בין ש"מ למתנת בריא בקניין ויש חולקין וסבירא להשיא ומתה לא זכו בהן יורשיה וכתב מורי ז"ל וכן נ"ל עיקר וע"ל בלבוש ע"ז סימן רנ"ג סעיף ו'. להו שאם אמר ליתן

יז שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת או שאמר אל תתנו להם אלא שקל ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת נותנין להם כל צרכם דודאי לא היה דעתו שימותו בניו ברעב והא דאמר הכי כדי לזרזינהו שיחזרו אחר מזונתם ולא יהיו רעבתנים לפזר הכל ואם אמר ואם מתו יירשו פלוני ופלוני אין נותנין להם אלא שקל שלא להפסיד את הבאים אחריהם ואע"ג דירושה אין לה הפסק הכא מיירי בענין שיש לה הפסק כמ"ש לעיל סימן רמ"ח סעיף ב'.

יח ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני נותנין בין אם אמר מנה זה בן אם אמר מנה סתם וה"מ במצו' מחמת מיתה שקונה באמירה או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכולן מנה לזה דהוי מסתמא מצוה מחמת מיתה כיון שמחלק כל נכסיו בלא שיור אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם לא קנה באמירה דהוה מתנת ש"מ במקצת ובעי' קניין ומייפה כחו כמ"ש לעיל והכא כיון דמנה אמר אקני ליה אפילו בקניין לא קנה דמטבע אינו נקנה בחליפין עד דאקני ליה אגב קרקע א"נ דמסר ממונא ליד שליש מחיים.

יט יש מי שאומר שאם אמר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ואם היה לו מנה ממש ונאבד אומרים לו שלך נאבד ואפילו אם יש כמה מנים בעין כל אחד בפני עצמו ונאבד אחד מהם יכולין לומר לו שלך נאבד ואפילו אם אמר מנכסי הדין כן ואם אמר אין לו מנה מיוחד אלא יש לו ת"ק זוז ביחד ונאבד מנה אחד מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון ואם אין לו מעות כלל בעין ולא אמר מנכסי איכא למימר שלא קנה כלום שלא נתן לו אלא מנה ממש והא לית ליה וכ"ש אם אמר ליתן לו מעות או זהובים דוקא קאמר ואי לית ליה הפסיד אם לא אמר מנכסי או לשון אחר שמשמע כמו נכסי.

כ כיון דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי לפיכך ש"מ שאמר פקדוני או הלואתי שיש לי ביד פלוני מלוה ע"פ תנו לפלוני נותנין וא"צ מעמד שלשתן וכן אם אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר וא"צ כתיבה ומסירה דככתוב ומסור דמי ואין היורש של ש"מ הנותן יכול למחול דאע"ג דבריא הנותן או המוכר ש"ח לחבירו וחזר יורשו של הנותן או המוכר ומוחלו מחול אם נתנו במתנת ש"מ אין היורש יכול למחול וטעמא משום שכבר אמרנו דמתנת ש"מ כיורש שויוה רבנן והרי המקבל בזה הוא היורש ואין אחר יכול למחול והא דאמרינן שזכה בחוב כשלא שייר כלום אבל אם שייר הוי לה מתנת ש"מ במקצת ולא קניא אא"כ הקנה לו בקניין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה י"א הא דש"מ יוכל להקנות הלואה שלו שביד אחרי' היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל אבל הלואה שיש לו ביד גוי אפי' יש לו משכון או שטר מן הגוי יש להסתפק אפי' ש"מ אם יוכל להקנות משו' דדעת המקבל לא סמכא דעתיה על הגוי.

כא ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירו' דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בה' הרי הם כדבור ובשינה שאינה נקני' בשו' קניין לפיכך אינ' נקני' ג"כ בצואת ש"מ אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלו' או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו דבריו קיימין שהרי הקנה להם גוף הבית לדירה והדקל לפירות והגוף דבר שיש בו ממש הוא וזה נקנה בבריא ג"כ בקניין וכן כל כיוצא בזה.

כב צוה שיתנו דקל לפלוני והניח שני חצאי דקלים כגון שיש לו שותפות בשני דקלי' עם אחרי' ובכל אחד יש לו החצי יטלם המקבל ולא אמרינן כיון שאין לו דקל שלם לא יהיב ליה ולא מידי שהרי לית ליה דקל אפ"ה יטלם המקבל שודאי לזה נתכווין וקרא' לשניה' יחד דקל ואפילו הניח דקלי' שלימים ג"כ יכולין היורשי' לתת לו אלו השני חצאים ויאמרו שלזה נתכווין אע"ג שודאי יש לו טורח יותר בעבודת שני חצאי דקלי' מעבודת דקל אחד המע"ה.

כג ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לעניים או ס"ת לב"ה יתנו במקום שהוא רגיל היה רגיל בשתים יתנו לכל אחד ואחד וע"ל בלבוש ע"ז סימן רנ"ח סעיף ד'.

כד ש"מ שאמר נכסי לפלוני ולפלוני חולקין בשוה אפי' הם מאה ואם אמר נכסי לפלו' ולבני חולקי' אותו הפלוני עם בניו ונוטל הפלוני חציה וכל בניו מחצה אמר נכסי לפלו' ופלוני ולבני פלו' בני פלו' נוטלים מחצה אפי' הם רבים ושני' הראשונים מחצה אמר סתם תנו חלק לפלוני בנכסי שיערו חז"ל דלפחות לא היתה דעתו פחות מחלק י"ו שבנכסיו ונוטל אחד מי"ו ולא יותר דהמע"ה ויש מי שהור' שנוטל רביע הנכסי' שכן דרך הלשון לומר סתם חלק על חלק הרביע. ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי והוא ש"מ ומחלק נכסיו לבניו נוטל חלק כאחד מן הבנים מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו נוטלת הבת חלק כאחד מהם ואם התנה שאם ישאוה או תנשא היא בעצמה תיטול נדונייתא ותסתלק דבריו קיימין. ואם השיאוה אחד מן האחין ופסק לה פחות מחלק המגיע לה לאו כל כמיניה שלא התנה אלא אם ישאוה בניו ביחד או תנשא היא בעצמ' אבל לא כשישיאה אחד מהם.

כה ש"מ שאמר תנו חלק לפלוני בבור של יין שיש לי יטול רביע היין לפי מה שכתבתי בסעיף הקודם דסתם חלק רביע משמע אמר תנו לו בחלק לחביות הרי מיעוט ויטול חצי רביע דהיינו שמינית היין ואם אמר תנו לו בו לקדירה נוטל חלק מי"ב מן היין אמר תנו לו בו לטפו' נוטל חלק מט"ז שבבור שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין וכל השיעורים הללו שיערו חכמים הראשונים ז"ל לפי אומד דעת' דהכי הוו בקיאי אינהו בלשונם אבל אנן לא גמרי' מינייהו מידי ובכולן אין לו חלק אלא כל שהוא וכל זה דוקא במתנה אבל במכר אמרינן בכה"ג הדמים מודיעים.

כו שכיב מרע שצוה לתת מנה לעובר שבמעי אמו אם הוא בנו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש לעיל סימן ר"י סעיף א'.

כז אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם תלד נקבה תטול מאתים וילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטלת מאתים ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ולא אמרינן מדלא אמר אם תלד זכר ונקבה יטול הזכר מנה והנקבה מאתים אלא אם קאמר כונתו לומר או זה או זה אבל שניהם לא ניחא ליה ולא יטלו כלום דאין זו סברא דמשום שילדה שניהם יגרע כחן אלא נוטלים כל אחד כמו שאמר ואם ילדה טומטום או אנדרוגינוס שהם ספק זכר ספק נקבה נוטל הפחות שבשניהם ואם נקרע אח"כ ונמצא זכר או נקבה ודאית נוטל כפי תנאו ולא אמרינן דוקא משעת לידה קאמר.

כח מי שאשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר ינתן לו ב' שלישי ממונו ולאחי השליש ואם תלד נקבה ינתן לה שליש ממוני ולאחי ב' שלישים וילדה זכר ונקבה נתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדין לדין תורה והכל לבן וטעמא משום שזה הש"מ רצה להעבי' נחלתי במקצתה מיורשי הקודם לירש ולתנה לאחיו על התנאי שפירש שאם ת"ד אשתו נקבה העביר ממנה ב שלישי' ונתנו לאחיו ואם תלד זכר העביר ממנו שליש ונתנו לאחיו ע"פ התנאים המפורשים אם נתקיימו היתה המתנה שנתן לאחיו קיימת ואם נשתנה ולא נתקיים אחד מהם נתבטלה המתנה כי כל מתנה שניתנה על תנאי שאם יהיה דבר זה אתן לפלוני כך וכך ממון אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה ובנדון זה לא נתקיים אחד מהתנאים שהתנה בי התנה על נקבה לבדה ועל זכר לבד אבל על זכר ונקיבה לא התנה הגע עצמך אם ילדה ב' זכרים וכי תאמר שיתן לאחיו השליש ולב' זכרים ב' שלישים והרי לא היה דעתו כך ליפות כח אחיו ככה אחד מבניו אלא אם באה לחלוק הממון לפי הצואה היה צריך לחלוק לה' חלקים לאחיו חלק אחד ולזכרים לכל אחד ב' חלקים ואז היה לכל אחד מהב' זכרים ב'חלקים כאחיו בערך הצוואה וכן אם ילדה שני נקיבות לא היה דעתו לגרע כח נקיבות כל כך שיטול אחיו ב' שלישים ושתי הנקבות שליש אחד אלא לפי ערך הצוואה יתחלק הממון לארבע חלקים ויתנו לכל בת חלק ולאחיו שני חלקים ונמצא לאחיו פי שנים כאחת מהבנות בערך הצואה וכן בזכר ונקיבה יתחלק הממון לשבעה חלקים ויטול הזכר ארבע חלקים ואחיו שני חלקים והנקיבה חלק אחד הרי נוטל הזכר פי שנים באחיו ואחיו פי שנים כנקיבה כערך הצואה אלא שאי אפשר לומר כן כי למה יפסיד הזכר וירע מחלקו בשביל הנקיב' שנולדה עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד זכר במה יהיה דינא אלא הניחה דינה על דין תורה ואין הנקיבה מעגרת כח הזכר בדין התורה כי הכל שלו וכן בשני זכרים למה חלק כל זכר יגרע בשביל הזכר שנולד עמו הרי לא התנה אביהם כן. וכן בנקיבות נמי הרי אין עליך לדון בדין זה אלא כאשר כתבנו בתחלה שלא זכה מקבל מתנה אא"כ שנתקיימו התנאים והרי לא נתקיים אחד מהתנאים כי על זכר ונקיבה לא התנה ונתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן.

כט ש"מ שצוה ואמר נכסי לטוביה ובא אחד ששמו טוביה ותובע הנכסים יתנו לו ואפי' אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינין לו אלא ודאי זה שבא מתחלה ידע שהיתה דעתו קרובה אליו ולו נתנם וע"כ מיהר לבא ואם זה שבא שמו רב טוביה לא יתנו לו דהא טוביה סתם קאמר ולא רב טוביה ואם היה הש"מ לבי גם בו עם זה שנקרא רב טוביה ומגו דגם ביה היה רגיל לקרותו בשמו טוביה סתם נותנין לו באו שנים ששמם טוביה בבת אחת אם אחד מהם שכינו ואחד ת"ח ת"ח קודם דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר בל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו וכן אם אחד מהם קרוב ואחד מהם ת"ח ת"ח קודם מן הטעם שבתבנו דמסתמא כך הוא אא"כ ידוע שדעתו היתה קרובה יותר לשכינו או לקרובו ששמו כך אין בהבת"ח והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם שכן כתיב טוב שכן קרוב מאח רחוק והאי שכן שהוא קידם לא בעי למימר שבינו הדר אצלו דכמה אנשי דרים זה עם זה ואין להם שייכות יחד אלא היינו שהוא חביר ורגיל אצלו תמיד במשא ובמתן ועל זה אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק כי הוא קרוי שכנו ואע"פי שאינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת ומאי שכן דשכן גביה במעשיו כלומר שרגיל אצלו תמיד במשא ובמתן ואם שניהם שכנים או שניהם קרובים או שניהם ת"ח הרי שודא דדייני כלומר יעשו הדייני' כמו שנראה להם למי שהיה דעת הש"מ נוטה יותר לתת לו ויתנו לו וכן אם היו רבים והא דאומדין דעת הנותן היינו דוקא בנותן להם מתנה אבל אם אמר שחייב לטוביה ויתנו לו כך וכך בפקדון או בחובו ובאו שנים ששמם כך הכא לא שייך לומר אומדנא דמי יוכל לעמוד מי הלוה לו אדם עשוי לקבל פקדון או ללוות אפי ממי שאינו אוהבו לפיכך בכגון זה יחלוקו בשוה מה שאמר דבזה אמרינן ממון המוטל בספק חולקין.

ל ש"מ שצוה שלא יספדוהו שומעין לו כמ"ש טעמא בלבוש ע"ז סימן שמ"ד סעיף י' אבל אם צוה שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא כופין את בניו לקוברו מנכסיו.

לא מי שנותן מממונו מתנות הרבה לאחרים ושייר מעט ליורשיו היורשים חייבים לקוברו מאותו מעט ששייר שירשו הם שהוא שלו וקוברין אותו מנכסיו.

לב שטרי צוואה העולים בערכאות של גוים כשרים וטעמא דהא שטר צוואה לא נכתב לקנות בו דדברי ש"מ בכתובין וכמסורין דמי ואין השטר אלא לראייה בעלמא ושטר שאינו אלא לראייה אם כתבוהו הערכאות כבר כתבנו למעלה סימן ס"ח שכשר הוא דלא מרעי נפשייהו בד"א בשטר צוואת ש"מ שהיא בכל נכסיו או אפי' במקצת נכסיו והוא מצוה מחמת מיתה דלא בעי קניין ואין השטר אלא לראייה אבל מתנה ש"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה וגם לא היה בה קניין אז נקנה הבל במסירת השטר ושטרי קניין דידהו חספא בעלמא הן דלאו בני קניין הן ולא קנה לפיכך בזמן הזה שאין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות של גוים לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דהא שטר קניין היינו שטר שכתוב בו שדי מכור לך ומוסר השטר ליד הלוקח או שרי נתונה לך ומסרו ליד המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא קיימין הדבר באחד מן הקניינים דשייכי בהו וכותבין כל השטרות לראייה הילכך כולן כשרין בערכאות של גוים.

לג ראובן שאמר אם יהיו לשמעון בנים זכרים הריני נותן נכסי לבניו ואם לא יהיו בנים זכרים לשמעון יהיו נכסי לבני נפתלי הזכרים שיש לו עכשיו וירדו בני נפתלי מיד לנכסים ואחר פטירת המצוה היו בנים זכרים לשמעון אין אחד מאלו הבנים זוכה בנכסים אלא הנכסים חוזרים ליורשי ראובן ובני שמעון לא זכו לפי שלא היו בעולם בשעת הצואה ואין אדם מקנה דשב"ל ובני נפתלי ג"כ לא זכו שהרי לא נתן להם אא"כ לא יהיו בנים זכרים לשמעון והרי נולדו לו בנים זכרים ואע"פ שלא היו באותה שעה בעולם אין בכך כלום האדם מתנה בדשב"ל הילכך הנכסים חוזרים ליורשי ראובן ואם אין היורש' קרוב יותר מבני שמעון נוטלין הם השדות מכח ירושתן. מי שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש והיו לו נכסים הרבה ואין לו רק אלו השנ' בנים בלשון צוואה זו יש להסתפק דמשמע לתרי אפי מלשון הראשון משבע שנתן לשני הבל זולת המנה שפי' לראשון ובמה שחז' ואמ' ולפלו' בני מנה ויירש יש במשמעותיו שמא חזר מן הראשון ונתן לשני מנה בראש והשאר יחלוקו בשוה בלומר שלא יהא' כשאר אלא ליטול חלקו ביורש אלא אי דייקינן בה שפיר נראה שאין כאן חזרה שאם חזרה יש כאן היה לומר לשני מנה לפלו' בני וירשו והוי קאי אשני האחים ומדקאמר וירש בלשון יחיד ש"מ שעמד בדבריו הראשונים וירש השני הכל ומה שאמר לשני מנה לפלוני ולא אמר סתם יירש הבל שמא היו בידו מאתים שהיו לשני בניו ואותם צוה לתת להם בראשונה מפני שלא היו בכלל ממונו וסיים דבריו אח"כ שהשני יירש כל אשר לו מי שנתן לחבירו שידור בבית אחד מן הבתים שלו וכתב לו שיוכל המקבל לברר לו איזה בית שירצה הן אחד מן הבתים התחתונים הן מבתים העליונים אם ירצה המקבל יכול לברר לו גם כן מן הבתים האמצעיים שמה שכתוב לו הן מן התחתונים והן מן העליונים לא בא לגרע כחו למעט האמצעי' כיון שכתו' לו מתחלה שיברור לו איזה בית שירצה אלא ליפות כחו כתוב לו ההן מן התחתוני' כו' כלומר הן מן התחתוני' הן מן העליונים ועליונים שבעליוני' אם כתבו העדים כל הצוואה ביחד ובא אחד ממקבלי המתנות ובקש שיכתבו לו צוואתו לבד אם רוצים העדים יכולים לעשות כן ואין בזה משום שאין אדם רוצה דליפשו שטרות שאין שטר צוואה שטר אלא ראייה בעלמא אבל מ"מ אין כופין העדים ואם רוצים מעידין לפני ב"ד והן מפרסמין זכותו.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה