לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות מתנה ומחילה · סימן רמא
המתנה במה תתקיים וכן המחילה והנותן דבר שאינו מסויים ובו י"ב סעיפים.
א הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה בה אלא בא' מהדרכים שהלוקח זוכה בהם וכיון. שקנה בא' מן הדרכים ההם אפי' שלא בפני עדים אם שניהם מודים קנה אבל בדברים בעלמא לא זכה המקבל אלא הנותן יכול לחזור בו ואם אמר לחבירו שיתן לו מתנה מועטת אם חוזר בו אע"פי שיכול לחזור בו מ"מ יש בו משום מחוסר אמנה דכיון דמתנה מועטת היא ודאי גמר בדעתו לתנה לו ולמה עכשיו חוזר בו אלא מפני שהוא מחוסר אמנה וע"ל סי' רמ"ט ולעיל סי' ר"ד סעיף ה' ראובן שאמר לשמעון בית של לוי נתון לך אעפ״י שקנה משניהם מראובן ומלוי שקבל קניין לקיים דבריו של ראובן אינו כלום קניין ראובן אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שאינו שלו קניין לוי אינו אלא קניין דברים בעלמא.
ב מחילה אינה צריכה שום קניין מדרכי הקניינים אלא בדברים בלבד נקנית כיצד האומר לחבירו חוב שיש לי אצל מחול לך ה"ז מחול וכן האומר לחבירו פקדון כך וכך שיש לי אצלך הוא נתין לך הרי הוא שלו ובלבד שיאמר בפקדון בלשון נתון לך אבל אם אמר על פקדון מחול לך אינו כלום דלשון מחול אינו נופל על דבר שהוא בעין אלא על דבר שיש לו שיעבוד על חבירו לעשותו לו במה שאינו בעין כגון על חוב שהוא ניתן להוצאה וחייב לפרוע לו וכיוצא בזה אבל לשון מתנה נ"ל שנופל על כל דבר ואם אמר על חוב נתון לך קנאו כמו במחול לך כו' י"א דהמחילה מהניא אפי' היה לו שטר או משכון עליו ואמר לו מחול לך הויא מחילתו מחילה דקאי על שיעבוד השטר והמשכון לא על גוף השטר והמשכון שהם אצלו וצריך להחזירם לו וכיון שמחילה אינה צריכה קניין אם הקנה לו לפני עדים פסולים לא אמרינן גרועי גרעה הואיל וע"י פסולים הקנה לו אלא דל עדים מהכא כאלו אינם ומחילתו מחילה מעלייתא על הודאות פיו וע"ל סי' קצ"ה אדם שביקש מחבירו שימחול לו השבועה שיש לו עליו ואמר יהי כדבריך הוי מחילה אע"פי שלא אמר בפי' שמוחל כל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפי' קנו מיניה וע"ל סי' י"ט.
ג היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לאחר וא"ל במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה מיד במאמר זה ואין אחד מהם יכול לחזור בו כמ"ש טעמא סי' קכ"ו אבל האומר לחבירו כל מה שתטול מנכסי הרי הוא מחול כל זמן שלא נטל יכול לחזור בו אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל דחלה המחילה מיד שנטל מעכשיו בד"א במטלטלין אבל בקרקע לא דאפי' החזיק בה אח"כ ודר בה יכול לחזור בו כיון שלא הקנה לו באחד מדרכי הקנייה לפי שקרקע לא שייך בה תפישה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואינה נקנית באמירה בעלמא.
ד יש מי שאומר שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר ואם לא יסיימו לא קנה כך הוא הדין בנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי נתונים לך חו' ממקצתם הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואיזה דבר שלא נתן לו לא חל הקניין על שום דבר ולא קנה כלום ואין המקבל יכול לומר תן לו פחות שבנכסיך שאין כאן קניין כלל עד שיסיים לו מקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני אני נותן לך הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק ממקום הפחות שבאותה שדה ויש חולקים ואומרי' שבין במכר בין במתנה יכול להקנות לו דבר שאינו מסויים וע"ל סי' רנ"ו וסי' ס' סעיף ב'.
ה יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו שאם לא נתנה לו לעשות בה כל חפצו לא הקנה לו גוף המתנה ואינו כלום כההוא עובדא דבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו והיה חפץ לזמן את אביו לסעודתו ואמר לחבירו חרי חצר וסעדה נתונין לך במתנה והן בפניך עד שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין את זה ויהא עון תלוי בראשו ואמרו חז"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דווקא כשאינו יכול להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה בד"א שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו כההוא מעשה דבית לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה או אפי' ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא דבר פלוני הוה מתנה לאותו דבר שפירש בלבד דהא לאותו דבר הקנה לו גופה.
ו הנותן מתנה לחבירו ע"מ שיחזירנה לו בין מיד בין לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה עד זמן הקצוב בין במטלטלין בין במקרקעי והמקבל אוכל הפירות עד אותו הזמן ובלבד שיחזירה לו לזמן הקצוב אבל אם אין מחזירה לזמן הקצוב הרי נתבטלה המתנה למפרע ולא היתה שלו מעולם וחייב להחזיר כל מה שאכל ואם לא קצב לו זמן להחזיר אלא אמר לו סתם ע"מ שתחזירנה לי יש לו רשות למקבל להחזירה לו לכשירצה וכל זמן שאינה מחזירה לו היא שלו ובלבד שתהא מוחזרת לנותן קודם שימות שיתקיים התנאי. ואם הוא דבר שצריך לו לנותן כגון אתרוג בימי החג ואמר לו ע"מ שתחזירנה לו בודאי כוונתו לומר שיחזירנו לו בעוד שצריך לו עכשיו למצותו וצריך להחזירו לו מיד ואם אמר לו ע"מ שתחזירוהו ולא אמר לי יכול להחזירהו לכשירצה אפי' לא יחזירוהו לו עד אחר החג יצא הוא בו דהא מ"מ החזירו והוא לא אמר לי שפירושו לצרכי ולא על מנת להחזיר אע"ג דהוי מתנה לשאר דברים לגבי זה לא יצא ידי נדרו דמתנה סתם קאמר.
ז הנותן שור לחבירו ואומר לו ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אם הקדישו והחזירו ה"ז קדוש דהא קיים תנאו והחזירו אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו ואם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שהרי צריך להחזירו בעניין שהוא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש. דאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת בניו נותנין דורון אבל אם מפרש אפי' אם נותנו לו ע"מ שלא ליתנה הקפיד אלא שיוחז' לידו לכשירצה. הנודר לחבירו ליתן לו מתנה צריך ליתן לו מתנה חלוטה וגמורה ואם נתן לו מתנה לו והמתנה קיימת אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי לי ולא יורשי קאמר שאני הכא שלא כיון רק שינתנו לו והרי נותנו לו וכן המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני מסתמא לא היתה כוונתו אלא על דמי שיווי החפ' ואם אין יכול לתת לו החפ' בעצמו ונתן לו דמי החפ' ה"ז קיים תנאו אע"ג דבגיטין לא ק"ל הכי אלא צריך לתת לו החפ' עצמו התם משום חומרא דגיטין שאני דשמא לא נתן הגט אלא על דעת החפ' בעצמו ואזלינן לחומרא אבל לעניין ממון סגי בדמי החפץ.
ח נתן שור לחבירו להחזירו לו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם דלא ה"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ושלו הוא ואין עליו אלא לקיים תנאו ובאונס כל דהוא שאירע לו נפטר מתנאו ואינו חייב אלא בפשיעה.
ט כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה מתנה אא"כ נתקיים התנאי ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי בכל הלכותיו שנתבארו בלבוש הבו' וארגמן סימן ל"ח שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואפי' נתבטל התנאי נשארה המתנה קיימת כיון שלא נעשה התנאי כהלכתו. י האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלו' ובא ואמר עשיתי כאשר ציוויתני על המקיים להביא ראייה שקיים ואם א"ל ע"מ שלא תעשה דבר פלו' ואומר הנותן שעבר ועשה עליו להביא ראייה שביטל התנאי דלעולם שב ואל תעשה עדיף כלומר חזקה הוא לעולם שישב ולא עשה כלום והטוען שעשה המעשה צריך ראייה.
יא ראובן נתן מתנה לשני בניו' וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו ע"מ שלא יוכל א' מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן ד' שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן ך' שנה הרי לזה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו מעיקרה דק"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לפיכך לאותו שביטל התנאי ונתבטל המתנה חזר המתנה לאביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן וגם מתנת הקטן קיימת שהרי לא ביטל תנאו וא"כ זכה הקטן במתנתו וגם במתנת אחיו הגדול זכה החצי בתורת ירושה.
יב בד"א שנעשה תנאי זה כדין כל התנאים הקיימים על הדרך שנתבאר בלבוש חבו' סימן ל"ח או שכתוב בסוף השטר וקנינן מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים שאל"כ המתנה קיימת והתנאי בטל. הקונה קרקע מחבירו באחריות ונתנה אח"כ לאחר וטרפוה מן המקבל מתנה מחמת המוכר שקנאה הנותן ממנו המקבל אינו יכול לחזור על הנותן שהרי נתנה לו ואין במתנה אחריות והקונה חוזר על המוכר שהרי קנאה ממנו באחריות וכשטרפוה מן המקבל מתנה הוי כאילו טרפוה ממנו שהוא רוצה שתתקיים מתנתו מ"מ המקבל אינו טורף ממנו אפי' מה שטרף הוא מן המוכר אא"כ הקנה לו כל שיעבודיו שיש לו על הקרקע שאז יוכל הוא בעצמו לתבוע את המוכר שהרי יש לו כל שיעבדו הקונה עליו.