אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות מעמד שלשתן

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות מעמד שלשתן

הלכות הרשאה

סימן קכו

הפורע חובו במעמד שלשתן ובו כ"ג סעיפי'

א כבר כתבנו בסי' ט"ו סעיף י"ט שתקנו חז"ל דמעמד שלשתן יהיה ג"כ קנין לפיכך ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה בין פקדון וא"ל במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי בין שנתנו במתנה בין שנתנו לו בפרעון חובו קנה מיד ואין ראובן ולא שמעון יכולין לחזור בהם אע"פי שעדיין הם עסוקין באותו ענין דלא אמרי' שיכולין לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין אלא בקנין סודר שאין הקניין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קניינים כגון משיכה ומסיר' והגבהה הואיל ונעש' הקניין בגוף אותו הדבר הנקנה אין אחד מהם יכול לחזור ה"ה נמי במעמד שלשתן שמיד נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו ונמצ' הכל עשוי ואין המומחה ולא הממחה יכולין לחזור בהם וכן אין הממחה יכול לחזור ולמוחלו למומחה שהיא בידו ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון שבשעה שנשתעבד שמעון לראובן לא היה לוי בעולם אפילו הכי קנה השיעבוד עכשיו ע"י המעמד שלשתן.

ב בד"א בשהיה לראובן מנה ביד שמעון דקא מקני ליה ללוי מאי דאית ליה גבי שמעון אבל אם לא היה לו מנה בידו אלא שאמר לו תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך לא קנה מידיו וכל א' משלשתן יוכל לחזור בו דלא מחל אלא ע"מ לקבל משמעון ושמעון לא נתן עדיין הרי לא חלה מחילתו כל זמן שלא קנה בקניין ואפי' פרע משמעון מקצת החוב יכול לחזור על השאר ומ"מ כל מה שנתן שמעון חוזר וגובה מראובן מאחר שעל פיו נתן לו וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי בפי' בשעת מעמד שלשתן צריך זה שקבל עליו ליתן לתת למקבל דהא לא גרע מערב דעלמא.

ג ראובן אמר לשמעון במעמד שלשתן סתם תן מנה ללוי ולא אמר ליה מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה בידו אלא שאומר כיון שלא פירש מנה שיש לי בידך תנהו ללוי לא היה דעת על המנה שיש לו בידו אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך ואני חוזר בי ולא אלונו אין בדבריו בלום דמסתמ' על מנה שיש לו בידו קאמר ולא ביקש שילונו ויש חולקים ואומרים כיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים היא והילכתא בלא טעמא הוא אין לנו אלא מה שתקנו דהיינו מנה לי בידך תנהו לפלוני וזה שלא הזכיר המנה שבידו לא מיחזי אלא בערבות שבקש ממנו שיהא ערב בעדו וילונו לו לפורעו ולא קנה שיכול לחזור בו שהרי לא היה ערב בשעת מתן מעות ז ולא בקנין.

ד היה לראובן ביד שמעון כור של חטין ואמר לו במעמד שלשתן תן ללוי נ' דינרין שהרי יש לי בידך כור של חטין ונתרצה ואח"כ רוצה שמעון לחזור בו שאומר אין לך בידי נ' דינרין אלא חטין הוי דינא הכי אם החטין הוא פקדון ופי' לו תן לו נ' דינרין במעות מן החטין לא קנה לוי שיכול לומר שמעון איני חייב לטרוח למכור חטין של ראובן כדי לפרוע חובותיו ואפי' אם יאמר לויתן לי חטין שוה נ' דינרין יכול לומר לו לא ציוני ראובן ליתן לך חטין אלא מעות אבל אם אמר לו סתם תן לו נ' דינרין מהחטין שיש לי בידך נעשה כאומר לו חטין שוה נ' דינרין תן לו וקנה ואם היו החטין הלואה אצלו הואיל ולהוצאה ניתנה שהרי זה חייב לו לשמעון או חטין או שויין אם לא היו לו חטין נותן לו מעות ואע"פי שאומר לו נ' דנרין במעות קנה ונותן לו מעות או חטין שוה נ' דינרין כשער שבשוק שכל מה שנותן לו נותן לו בפרעון ושוה כסף ככסף. בסברא האחרונה וא"כ אין אנו צריכין לחלוקים

ה אמר לו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן וא"ל אני אתנהו לך לכשארצה וכשתובעו אומר לו איני רוצה עכשיו אין בדבריו כלום וחייב ליתן לו לזמן שהוא חייב לשלם לממח' דאע"ג שאמ' בפי' בשעה שהמחהו אצלו אתנהו לבשארצ' כיון דק"ל שיכולים להמחות אצל לוה בע"ב כמ"ש בסעיף ז' והרי הוא חייב לממחה לשלם לזמנו לאו כל כמיניה לומר לזה כשארצה אתנהו שזה המקבל עומד במקום הממחה וכל דין שיש לממחה עליו יש לזה המקבל עליו בעל כרחו.

ו המחהו אצל חבירו בענין דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אחר כך דב ון שהמחחו אצל זה אף על גב שהוא בענין דלא קנה ודאי שהוא חשב שקנה ואנן סהדי דשוב לא פרעו ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב והכא חרי לדעתו אינו חייב לו שכבר פרעו בהמחאה זו ולמה פרעו שנית.

ז כיון שתקנו חכמים דמעמד שלשתן יהיה כמו אחד מן הקנינים אם נתן לו במעמד שלשתן אפילו לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן לזה שצוה המלוה או המפקיד צריך ליתנו לו בע"כ כיון שאמר ליה במעמד שלשלתן.

ח לא היה במעמד שלשתן כשאמר ליה מנה לי בידך תנהו ללוי לא קנה ויכול לחזור בו ל"ש מתנה מרובה ל"ש מתנה מועטת ואם קנה מיד מי שהמעות בידו בתורת הודאה דאית ללוי גבי' מנה אינו יכול לחזור בו ודוקא דקנה מיד מי שהמעות בידו אבל אם קנה מטריה דממונא דהיינו מן הממחה לא מהניא שאינו יכול להקנות לחבירו חוב שיש לו על אחר שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וחוב שיש לו על אחר כיון דמלוה להוצאה ניתנה לא חשיב כרשותו ואפי' כשקנה מיד מי שהמעות בידו דוקא דקנו מיניה בתורת הודאה שהודה דאית ליה גביה לההוא שני כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני ביה קניין גרידא לא שנא מלוה לא שנא פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין.

ט ואם לאחר שהעמיד ראובן את לוי אצל שמעון במעמד שלשתן לקבל ממנו מה שהיה לו בידו כדי שיפרע לוי מחובו ונתרצה שמעון ליתן ואח"כ דוחה שמעון את לוי ורוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן אינו יכול שיאמר ראובן מיד שנתרצי' ליפרע משמעון והעמדתיך אצל שמעון ואמרתי לו שיתנהו לך נפטרתי ממך וי"א שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש שאם לא פטרו בפירוש אלא ששתק כשהעמידו אצל שמעון יכול לומר לו לטובתך עשיתי ששתקתי באלו נתרציתי לקבל המנה שאתה חיי' לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי אע"ג שאמרו מעמד שלשת' שיקנה הוא הילכתא בלא טעמא ומשמע שקונה מיד שמראה פנים שנתרצה לא דלית ביה טעמא כלל אלא מטעם כל דהו תקינהו והוא לתקנת השוק שמי שקונה סחורה ואין בידו מעות ילך ויעמידנו אצל בע"ח שיתן לו המעות שחייב לו בעד הסחורה שקנה וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקניין ועוד יפוי כח עשו למלוה שהלוה ישתעבד אפי' בע"כ למקבל אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי המקבל בשתיקה בעלמ' אין לתקנה זו סברא וטעם אא"כ יפטרנו בפי' ואפי' אם פטרו בפי' אם הטעהו כדרך שיתבאר בסמוך סעיף י' י"א חוזר על ראובן ומ"מ אפי' לפי דעת זה אינו יכול לתבוע את ראובן תחלה כל זמן שיוכל לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על ראובן אלא דין ערבות וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל נ"ל להורות שכותבין בסמוך סעיף ז' וי"א כי הם אליבא דסברא קמייתא ואם נתרשל המקבל ולא תבע המעות עד שהעני מי שהמעות בידו ובשביל זה לא יוכל לגבות ממנו לכ"ע אינו יכול לחזור על הממחה דה"ל באלו הראה לו מעו' ליטלן בחובו ולא נטל' דפטו' ואם זה שהמעו' בידו אומר שנתן אם נפטר הממחה ע"ל סי' צ"א.

י אמר לו במעמד שלשתן מנה לי בידך תנהו לפלוני ונמצא הלוה עני ואין לו מנה לגבות ממנו הרי זה חוזר וגובה מראובן מפני שהטעהו ואם ידע לוי שהוא עני או שהיה עשיר באותה שע' והעני אינו יכול לחזור בו.

יא טען לוי שמעון היה עני בשעה שהמחהו אצלו וראובן אומר עשיר היה והעני אם החוב שנתחייב ראובן ללוי הוא בשטר על ראובן להביא ראייה שעשי' היה והעני ואם לא יביא ראייה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בן נאמנות ישבע לוי ויטול הואיל ויש לו שטר שהרי אפי' אם היה שובר ביד ראובן היה צריך לקיימו אף כאן צריך לברר שלא הטעהו ואם היה מלוה ע"פ נאמן ראובן בשבוע' היסת לומר עשיר היה באותה שעה במגו דאי בעי אמ' פרעתיך והיה נשבע היסת כי אמ' נמי המחאה שהמחיתיך אצל שמעון בדין היתה נאמן בשבועת היסת.

יב ראובן שאמר לשמעון שטרי חובות שהם שלי והם בידך נתנם ללוי והיה זה במעמד שלשתן כל זמן שלא חזר בו ראובן חייב שמעון ליתנם ללוי במצות ראובן אבל אם חזר בו ראובן אינו חייב ליתנם לו אע"ג שהיה במעמד שלשתן כל זמן שלא קנה השיעבוד שבהן דהיינו שלא כתב לו קני לך איהו וכל שיעבודו לא קנה גופן בין במסירה וחליפין בין במעמד שלשתן הילכך מחזירן לראובן שהם שלו אא"כ כתב והקנה לו הם וכל שיעבוד' והמחהו אצל זה שהם מופקדין בידו דק"ל המחאה היא כמסירה ונמצא שהם קנויות לו בכתיבה ומסירה.

יג ואם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לי ליתן למקבל בלום וטעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת פטור אפי' היה בעדים כשנתרצה ליתן לו שהרי בטעות נתרצה וכל קנין בטעות חוזר וחייב הנותן ליתן למקבל מה שהמחהו אצל זה אם המחהו בפרעון חובו אבל אם נתנו לו בתורת מתנה א"צ ליתן לו כלום שאם ההודאה היתה בטעות גם המתנה היתה בטעות שהיה סבור שיש לו אצל זה ואותו נתן לו ואם אינו יכול לברר הטעות אם המחהו בפני עדים וגם קבע לו זמן ליתנו לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו אינו נאמן לומר טעיתי דכיון שהוא בתוך זמנו שאינו יכול לומר פרעתי גם לומר טעיתי אינו נאמן דלית ליה מגו וטעיתי טענה גרועה היא. וגם אם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה וכי היכא דמצינא לומר לראובן משטה אני בך השתא נמי מצינא למימר משטה אני בך לא שמעינן ליה דאע"ג דלא הוה בקנין מעמד שלשתן הוא כהודאה בקנין ובקנין לא מצי למימר משטה אני בך כמבואר לעיל בסי' פ"א ואע"ג דלא אמר אתם עדיי כי כל קנין הוא בשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עדיי דהא ייחד אותם להיות עדי' בשטר ועוד דלא שייך למימ' משטה אני בך אלא בתובע מחבירו לפי שכשכתוב' ממנו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו אבל הכא אם רצה להשטו' בתובע למה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו אם לא ואם לא המחהו בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם או במגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי כיון דליכא מאן דאסהיד עלי ונשבע שבועות היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר לתבוע לנותן לפי הי"א שכתבנו בסעיף ט' שלא נסתלק המקבל מן הנותן ויכול לחזור בו ולפי הסברא הראש נה שכתבנו שם גם הנותן פטור אלא שנשבע שבועת היסת למקבל שהיה לו מנה בידו כשהמחהו אצלו אם המחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל אם מתנה נתן לו א"צ לישבע ויש מי שאומר אע"פי שהוא באופן שיכול לומר פרעתי אינו יכול לומר טעיתי במגו דפרעתי דהוי כמו מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא טעה דלא שכיח שיטעה אדם ויודה שחייב דאדרבה אדם מדקדק היטיב קודם שיודה שחייב וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל וכן נ"ל עיקר ודוקא אם הודה לו בפני עדים ואין לו אלא מגו דפרעתי כגון שהוא אחר זמנו דראי אדם מדקדק חיטב קודם שיודה בפני עדים לכך לא מהימנינן לו על טענת טעיתי במגו דפרעתי אבל אם הודה לו כלא עדים שיכול לומר להד"ם נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם אפי' הוא תוך זמנו ואין כאן מגו דפרעתי דאדם שמודה בלא עדים אינו מדקדק כ"כ בהודאתו שאינו חושש להודות בלא עדים דמימר אמר מאי איכפת לי הדרנא בי ואפי' אם נתן לו כתב ידו שאינו יכול לומר להד"ם נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי כיון שלא היו עדים בהודאתו לא דקדק כ"כ וסיום דבריו כן נ"ל ודלא כיש חולקין על זה וע"ל סי' פ"א סעיף ב"ג עכ"ל עם ביאור דבריו נ"ל.

יד ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו ליפרע ממנו אם יש לו נכסי' לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן אבל אם אין לו נכסים ואפי' יש לו עד א' שמעיד בדבריו לאו כל כמיניה לחוב למקבל בהודאתו אפי' בהעדאת עד א' כיון דהאי לא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד אינו מפסידו ולא אמרינן אדרבה מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד כדאמרינן בעד המעיד לחייבו מתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא דמי דהתם השבועה הוא מן התורה וכיון שהתורה חייבתו לישבע והוא אינו יכול לישבע אמרינן שישלם אבל שבועת כנגד עד המעיד בפרעון מדרבנן בעלמא היא ואמרינן בה היכא דאיפשר לישבע משתבע והיכא דלא אפשר כגון הכא דלא ידע אינו מפסידו ואפי' יש לו נכסים נמי אם הוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן אפי' בעד א' כיון שיש למקבל שום הפסד ואם מתנה הוא אינו נאמן כלל וצריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מן הנותן כיון שמודה שלא היה לו בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה ואין חילוק בזה בין אם נתן הנותן למקבל בשביל חוב שהיה לו בידו בין אם נתן לו במתנה.

טו ואם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה שהרי מיד המחה הנותן למקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודיגו עם המקבל והרי המקבל מודה לו שאין לנותן ביד הנפקד כלום. ושבועה למה אבל הנותן צריך לישבע למקבל שיש לו אצלו מה שהמחהו גביה ודין זה הוא אפי' לפי הי"א שכתבתי בסעיף א' שיכול המקבל לחזור בו כל זמן שלא פטר כו' דעד באן לא אמרינן שלא נפטר הממח' אלא כשמי שהמחהו אצלו לא רצה ליתן לו ומ"מ צריך הוא לתבוע לאותו שהמחהו אצלו ולעשות כל השתדלותו לגבות חובו ממנו וכל שלא עשה כן אינו יכול לחזור על ב"ח וכאן כיון שהוא גרם בעדותו שלא גבה כבר נפטר הלה ממנו בד"א שהמחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל המחהו אצלו בשביל מתנה פטור בלא שבוע' דהא לית ליה גביה ולא מידי ואפי' שיודה הנותן שלא היה לו ביד הנפקד כלום אינו חייב למקבל כלום דמתנה בטעות היתה.

טז ראובן המחה את לוי אצל שמעון לתת מנה ללוי עבורו ונתרצה שמעון מפני שהיה סבור שהיו לראובן בידו מעו' ופרע קצת ללוי ושוב עיין בחשבונו ומצא שלא היה חייב לראובן בלום ואינו רוצה ליתן יותר ללוי הדין עם שמעון כיון שראובן כבר היה חייב ללוי קודם שהעמידו אצל שמעון ונדר שמעה ליתן המעות ללוי בלא קנין מאיזה טעם נחייבו אם מטעם ערב לא נחייבו דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון שלא היה לו בידו כלום אבל המעות שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציאם מידו בטענה שטוען טעיתי ולא היה לראובן בידי כלום דאמרינן שנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' ידע דלא משתעבד כיון שלא היה חייב לראובן כלום אפ"ה היה ניחא ליה דליקום בהימנותי' ואע"ג דעכשיו לא בעי למיתב ליה טפי מ"מ אמרינן דעתיה במאי דיהיב ליה כבר דהוה ניחא ליה דליקום בהימנותיה ועכשיו מתחרט וחוזר בו ועוד דלא מהימן לומר שטעה כדי להוציא מה שנתן כבר אדרבה אמדינן דקדק יפה ואלו לא היה לו בידו משל ראובן לא היה נותן בשבילו כלום ללוי.

יז ראובן חכר חכירות מהקהל ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלוני והקהל היו חייבי' לשמעון נ' זהובים והעמידו הקהל לשמעון אצל ראובן ואמרו לו במעמד שלשתן שיתן לו מאותו חכירות נ' זהובים ונתרצ' ליתנם לו ואח"כ נתבטל החכירות מדעת ראובן ורוצה שמעו' לחזור בו ותובע הנ' זהו' מהקהל שכיון שנתבטל החכירות קשה להוציאו ממנו הדין עם הקהל וצריך שמעון לתבוע את ראובן שהרי קנה ממנו במעמד שלשתן וגם ראובן חייב ליתנם לו בדין אע"פ שנתבטל החכירות ואפי' אם לא ינכו לו הקהל אותם הנ' זהובים כי כבר נתחייב ראובן לשמעון ולא יפסיד שמעין הואיל וראובן בטל החכירות מדעתן ולא דמי לההיא דעיינתי בחשבוני ול א פש ליה גבאי ולא מידי דאמרי' דהוי קניין בטעות וחוזר דהתם שאני שנתברר הדבר בעדים שבשעת מעמד שלשתן לא היה חיי' לו כלום ומה שקבלו עליו ליתן לו לו היה בטעות אבל הכא בשעת המעמד היה חייב לקהל ונתחייב ג"כ לשמעון אם נתרצה אח"כ לבטל החכירות החוב שנתחייב הוא בו לשמעון א"א לו להפקיע הילכך חייב ראובן ליתן לשמעון נ' זהובים וצריך שמעון לתובעו לדין ולהוציאם מידו ולא מן הקהל וראובן יהיה דינו עם הקהל אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון שאע"פ שאמ' ראובן ליתן לשמעון במעמד שלשתן לא נפטרו הקהל בשתיקתו של שמעין אא"כ פטרן בפירוש כדכתיבנא לעיל סעיף ט' ראובן תבע מנה משמעון והשיב מנה היה לך בידי אבל פרעתיך שהעמדתיך אצל לוי ונתרצה ליתנו לך בשבילי וגבית ממנו קצתו בפני והביא עדים על זה שלוי נתרצה ליתנו לו ושאמר לו שמעון אז מעתה לא תתבע ממני כלום שהרי לוי יתן לך בשבילי ושתק ראובן ואומר שלא נתרצה לגבות מלוי ומה ששתק מפני שלא חשש לדבריו ומה שגבה מלוי הוא ממה שהיה הוא חייב לו אבל מזה המנה לא גבה ממנו כלום חייב שמעון לפרוע לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרע לו הוא או אחר בשבילו שהרי מודה שהיה חייב לו מנה אלא שאומר שפרעו במה שהעמידו אצל לוי ונדר לו ליתן המנה בשבילו וחשב כאלו פרעו בזה ונפטר ממנו א"כ ודאי לא פרעו פעם אחרת ואותו פרעון לא היה פרעון שלא נתחייב לוי לראובן במעמד שלשתן כיון שלא היה לשמעון ביד לוי כלום אלא שאמר לפרוע לראובן בשבילו וה"ל כערב לאחר מתן מעות לפיכך חייב שמעון לפרוע לראובן אמנם מה שטען שגבה מלוי מקצת המנה בפניו זו ודאי טענה ודאית היא אע"פ שלא נתחייב לוי מן הדין ליתן לראובן בשבילו כלום מ"מ כיון שהוא טענת בריא שבפניו קבל פרעון ממנו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מלוי מאותו מנה ויפרע המותר עכ"ל הטור ונ"ל דמיירי שהעדי' שהביא העידו שלוי נתרצה ליתנו לו והעידו ג"כ שראו שלוי נתן לו קצת מעות בפניהם אלא שאינם יודעים במה וגם אינם יודעים אם נתנו לו דוקא על זה החוב אלא שראה שמנה לו מעות לידו דאל"כ למה אמר שישבע שמעון במה היה הפרעו' ויפטר למה לא ישבע ראובן שמה שגבה מלוי היה ממה שלוי היה חייב לוויהא נאמן במגו דלהד"ם דשמעון לית ליה מגו דלהד"ם שהרי עדים מעידים שהיה חייב לו ולית ליה ג"כ מגו דפרעתי שהרי פסק שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ נ"ל.

יח ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן פלוני שיצטרך לו וראובן היה חייב ללוי ק' זהובים והמחהו אצל שמעון ויצא לו בהן במעמד שלשתן על סמך אותו שכירות ולבסוף לא נתחייב בשכירות אלא נ' זהובי' כי לא נצרך יותר לחפץ ועתה תובע לוי משמעון ק' זהו' כי יצא בו בהם בסתם בלא תנאי ושמעון אומר לא היה לראובן בידי אלא שכר החפץ ואין השכר עולה יותר מנ' הוי דינה הכא אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר ק' זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ אז צריך ליתנם לו ואפי' אמר ק' זחו' שחייב אני לראובן משכר החפץ אתנם לך חייב ליתנם לו כיון שהודה שהיה חייב לראובן ק' זהובים משכר החפ' לאו כל במיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא ביון שאומר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן ללוי במעמד שלשתן אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה שמעון חייב מעות לראובן אלא שכר אותו החפ' אינו חייב לתת ללוי כלום אפילו דמי השכר שנשתמש באותו חפ' עד אותו היום אינו חייב ליתן לו דשכירות אינה משתלמ' אלא לבסוף דהיינו כשיחזור לו החפ' והרי בשעת מעמד שלשתן לא היה כאן לא מלוה ולא פקדון ולא קנה המקבל כלום אצלו.

יט ראובן הקנה לשמעון מנה שיש לו ביד לוי במעמד שלשתן ונתן לוי לשמעון ערב אע"פ שאינו ערב בקנין משתעבד לפי שהוא ערב בשעת מתן מעות שמשתעבד בלא קנין שהרי לא היה לוי חייב לשמעון כבר כלום ועכשיו בזה המעמד הוא שמתחייב לו וכיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב לו בלא קנין ויש מי שחולק כיון דמ"מ אין כאן מתן מעות ואיפשר שיכול לוי להפטר מן הפרעון הזה ע"י שיחזיר בו המקבל במו שכתבנו בסעיף ט' או בשאר אנפי שכתבנו שיוכל להפטר ולכך לא משתעבד הערב.

כ מעמד שלשתן ע"י שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל לא מהני דכיון דעיקר דינא דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. אבל במעמד שליח המקבל מהני דלעניין הפקעת ממון הנותן אמרי' הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיית המקבל אמרי' שלוחו כמותו והוא שעשאו המקבל שליח אבל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבא המנה לידו ונמצא שלא זכה יהודה בכלום אפוטרופו' של יתומים לא הוי אלא בשליח של יתומים ולא יוכל להקנות מעות של יתומים במעמד שלשתן.

כא ומטעם דהבו דלא לוסיף עלה דין מעמד שלשתן ליתיה מפי הכתב אלא דוקא במעמד שלשתן ממש.

כב יש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לגוי לענין דין מעמד שלשתן לפיכך ישראל שאמר לגוי מנה שיש ל' בירך תנהו לישראל פלוני במעמד שלשתן הואיל ונתרצה המקבל לחזור על הגוי סלק עצמו מהישראל ואין לו לחזור עליו אפילו שלא יתן לו הגוי כלום איהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על הגוי וכן גוי שאמר לישראל ואפי' הישראל ממונה בענין שלטון גוי ואמר לו השלטון מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלוני במעמד שלשתן ואמר הממונה כן אעשה חייב ליתן לו ואינו יכול לומר אנוס הייתי ויש מי שחולק ואומר שלא תקנו מעמד שלשתן אלא בישראל אבל לא בגוי ואומר ג' חילוקים יש בגוי לענין מעמד שלשתן הא' שאם הנפקד או הלוה גוי ואמר לו הישראל במעמד שלשתן תנהו לישראל פלוני זה לא קנה שהרי אפי' יזכה לו ע"י גוי ק"ל דלא קנה שאין זכייה לגוי ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה ה"ב אם הנפקד או הלוה ישראל והמקבל הוא גוי כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול זה ליתנו לגוי שאפילו אמר בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לגוי פשיטא שיתנהו לו לעשות שליחותו כל זמן שאין ישראל זה חוזר בו אבל אם חזר בו הנותן אע"פ שאמר לו במעמד שלשתן לא זכה הגוי וחייב הנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי שלא ליתן לו לפי שבדיניה' הוא חייב ליתן לו כיון שאמר ליתן לו אז יתן לגוי והוא פטור מן המפקיד דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לגוי והוא ידע שצריך הנפקד ליתן לו. ה"ג אם הנותן גוי והמקב' הנפק' ישרא' קנה הישרא' ויכו' להוציאו מיד ישראל הנפקד בב"ד מטעם מעמד שלשתן דכיון שהפקיעו חכמי' ממונן של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של גזי ואם הגוי הנותן הוא אנס והוציא בכח מיד הלוה קודם שיתן לישראל המקבל אם היו המעות הלואה גביה חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל שהרי כבר נתחייב לו ואם הגוי אנס וגזל את הלוה מה למקבל בכך אין הישראל המקבל מפסיד בכך ואם פקדון הוא ונכנס הגוי בבית הנפקד ונטלו בחזקה אינו חייב לשלם לישראל שאינו אלא שומר לשני כמו שהיה שומר לראשון ופטור מהאונסין אפי' אם אנסו הגוי ונטל את שלו והציל הפקדון נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא עליו ואין זה מציל עצמו בממון חבירו כיון שלא בא האונס אלא בשביל פקדון זה שבשביל פקדון זה בא מתחלה לביתו ואין זה חייב לתת את שלו להציל הפקדון אבל במלוה לא שייך האי טעמא דמלוה להוציאה ניתנה וכאלו אנסו בשביל ממון אחר דמי.

כג מכנסת מלוה ע"פ לבעלה אין צריך מעמד שלשתן דאלימו רבנן שיעבודא דבעל.

סימן קכז

דין איש שלוה מאשתו וגרשה או מעבדו ושחררו והלוה מן הגר ובו ב' סעיפים:

א האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה או לוה מעבדו ואח"כ שחררו אין להן עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה עד שתביא ראיי' שהוא מנדונייתא ויש חולקין בזה ועיין בלבוש הבוץ וארגמן סי' פ"ו.

ב הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמא לפי שכבר ידעת דנכסי הגר מיד שמת הם הפקר שאין לו יורש דאפי' בניו ואחיו אינם קרוביו דגר כקטן שנולד דמי לפיכך אם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שמיקל בכבוד בני ישראל שמשוה הגר ובניו לבני ישראל במה דברים אמורים כשהיה הורתן ולידתן שלא בקדושה אז הוי זילזול גדול לבני ישראל שמיקל כ"ב בכבודן אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא היקל כל כך בכבוד ישראל להשוותו להן כיון שלידתו התיה בקדושה.

סימן קכח

דין הפורע חוב של חבירו או שמשכנו בשביל חבירו ובו ב' סעיפים:

א הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי' היה בשטר ואפי' היה לגוי עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו ונוטל משכנו ממנו בחנם ואבד זה הנותן מעותיו וטעמ' משום שזה מצי למימ' ליה לא האנות לי כלום דהוינ' מפייסנ' ליה לב"ח והוה מחיל לי ואע"פ שהיה לו משכון ממני הוינא מפייסנ' ליה עד דהוה מהדר לי משכונו ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע ומראה לו שאין דעתו קרובה אצלו למחול לו את חובו אפ"ה פטור שיאמר לו הוינא מפצר ביה ומרבה עליו רעים עד דהוה מחיל לי וכתב מודי מהרמא"י ז"ל וכן נ"ל עיקר. וי"א דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לגוי חייב לכ"ע שהדבר ידוע שאין גוי מתפים אלא ברצי כסף וכ"ש אם פדה משכנו מן הגוי שחיי' לשלם לו וכן ראוי להורות עכ"ל מורי ז"ל ונ"ל לפי הטעם שכתבתי שאין שהגוי מתפייס בו' שלא אמר מורי דבר זה בסתם גוי אבל לפי מה שראיתי עכשיו במדינות אלו שמורגל בין הסוחרים שמחמת רוב הסתחרות ומשא ומתן שיש להם זה עם זה הם נותנים הרבה בהקפה וכשעוברי' להם זמני הפרעון ואין משלמין להם דרכם לתת לבעלי חובות שלהם זמנים ארוכים לפרעון ועושין כמה פשרות ופשר' אחר פשרה כי אינם מקפידין להמתנת המעות רק שישתל' הקרן שלו אפי' לזמן ארוך שאינו מקפיד לאגר נטר עד שכשנחשוב הריבית שהיה עולה המעות נפטר מהם הלוה בדבר מועט או שיפטר מכל החוב במעות הריבית שיעלו על המעות ומשתכר הלוה כמעט כל הקרן וזה דבר מצוי ורגיל הרבה בין הסוחרים לפיכך אם עמד אחד ופרע לסוחר גוי בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום שהרי הדבר ידוע ומפורס' שהסוחר גוי מתרצה לזמנים ארוכי' יותר מכל הישראלים שהישראל חייש לאגר נטר נ"ל ועיין בלבוש ע"ז סוף סי' רכ"ב הפודה חבירו מן השביה אם חייב לשלם לו. ויש מי שאומר שכל זה מיירי שלא היה משל חבירו בידו אבל אם היה משל חבירו בידו ופרע ממנו חובו מה שעשה עשוי. ויש אומרים שאפי' נתן משכון שלו בעד חבירו והוא יש לו בידו ממון או משכון אחר הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו אע"פ שלא נתנו חייב לשלם לו עכ"ל.

ב מי שנתפש על חבירו ולקחו גוי ממון ממנו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו ונ"ל דאפי' לפי הי"א דלעיל דפרע לגוי חייב ה"מ בחוב גמו' שודאי היה הגוי תובעו שישלם לו חובו ולא היה מוחל לו אבל הכא מיירי שתפשהו השלטון או שר העיר מחמת איזה דבר שאינו ממש הקצב' ואילמלא שפגעו זה או שלא בא פתאום בביתו ותפשוהו מחמת חבירו יכול להיות שהחביא עצמו עד יעבור זעם והיה בא הדבר לידי שכחה ולא היו תובעים את חבירו כלל לכך אין חבירו חייב לשלם לו דא"ל מזלך גרמה שפגעו בך ורוצי' לגיזלך ולוקחי' אותי לפתחון פה להם נ"ל ואין לך מי שנתפש על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או שנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש בכל שנה או שנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו מפני שזה שהוא דבר קצוב על כל איש ואיש בכל שנה הוא כתיב ורשום בפנקסיהם ואין דרך לבא לידי שפחה והרי הו' כחוב של גוי שאמרנו שחיי' לשלם לו נ"ל והוא שיקחו ממנו בפירוש בפני עדים שבגלל פלו' לוקחים ממון זה ממנו, מלמד שהיה אצל בע"ה והלוה לגוי' על משכונות ויצא לדרכו ולא פשר עצמו עם הגוים והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה ב"ה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם הגוי' אין יכול לעכבם דה"ל כמו נתפש על חבירו כו' וע"ל סוף סי' קכ"ו א' נתפש מחמת מס של קהל אחר שהוא אינו נותן מס עמה' ותפש הו' משל א' שהוא מן אותו הקהל יכול לתופשו בשביל כל הקהל כי כולם שותפין וכולם אחראין וערבאין זה בשביל זה ולכן א"צ זה לגבות מכל א' חלקו המגיע עליו על פי הפנקס. י"א שאין אדם נתפש בעד מס חבירו אלא קוד' שנתפייס המלך שאז שיעבוד המלך על כולם יחד בשותפות שעדיין לא נודע כמה יתן כל אחד בפני עצמו והרי הן אחראין וערבאין זה לזה אבל אם כבר נתפייס המלך שידע כל א' מה שיתן אין אחר נתפש על חבירו שאינם שוב שותפים ואחראין זה לזה שכל א' יתן חלקו. מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס יכולין לפרוע בעד כל הקהל וכל א' צריך ליתן חלקו. והא דאין אדם נתפש על חבירו היינו שאין תקנה בעיר אבל אם יש תקנה בעיר הולכין אחר המנהג ומ"מ אם קצתן עשו שלא כהוגן והעליל השר עליהם אין צריכין ליתן לזה דודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו בתקנתם אם לא שפירשו בהדיא.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה