אור ברסלב
לבוש עיר שושן חושן משפט הלכות טוען ונטען › סימן פז

לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה

הלכות טוען ונטען · סימן פז

סימן פו

דיני שבועת היסת ושבועה דאורייתא ובו ל"ט סעיפים:

א מדכתיב בתורה בפ' שומר חנם כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה וגו' וכתיב בפ' שניה שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' דרשו רז"ל דהאי שבועות י"י תהיה בין שניהם קאי ג"כ למעלה על פסוק אשר יאמר כי הוא זה ואמרו שאין חייבין שבועה מן התורה אלא כשמודה במקצת הטענה וכופר במקצתה שכן אשמעות פירוש הפסוק של אשר יאמר כי הוא זה כלומר אשר יאמר הנטען כי דבר זה הוא מקצת ממה שנתת לי לשמור והמותר נגנב ממני והוא ש"ח עליו נשבע שלא פשע באותו מקצת שאומר שנגנב ממנו ונפטר וה"ה לכל טענות ותביעות שטוענין ממנו והוא מודה מקצת שחייב שבועה מן התורה וכן אם כופר בכל ועד אחד מכחישו למדו ג"כ מקרא שחייב שבועה מן התורה דכתיב לא יקום עד אח' באיש לכל עון ולכל חטאת והאי לכל עון ולכל חטאת מיותר הוא דה"ל למכתב סתמא לא יקום עד אחד באיש דהוה משמע לכל דבר לכל עון ולכל חטא' ל"ל ודרשו דה"ק קרא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה פי' בכ"מ ששני עדים מחייבין אותו ממון לשלם עד אח' מחייבו שבועה. לפיכך התובע מחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת להד"ם או החזרתיו לך או לקוח הוא בידי אם הוא מודה מקצת ועל השאר טוען טענות אלו חייב שבועה מן התורה וכן אם כופר בכל ועד א' מכחישו חייב שבועה מן התורה ואפי' אין התובע בעצמו יודע שחייב לו אלא ע"פ העד שהגיד לו שזה חייב לו מחייבין אותו שבועה מן התורה על פי העד אח' ודוקא במודה מקצת אע"פ שאין אח' מכחישו מחייבינן ליה שבועה מן התורה מפסוק כי הוא זה ומן הטעם שיתבאר בסמוך בע"ה אבל כופר בכל ואין עד אחד מכחישו לא חייבתו התורה שבועה בין במלוה בין בפקדון דהתורה לאו ברשיעא עסיק אלא בבני אדם בינונים וחזקה דמתם בני אדם אין מעיזין פניהם כולי האי לכפור הכל בפני התובע שיודע שמשקר וכיון שזה הוא כופר הכל חזקה דקושפ' קאמר ואפי' שבועה לא חייבתו התורה אבל מודה מקצת חיישינן בכולי בעי דליכפריה אלא שלא היה יכול להעיז פניו כ"כ בפני מי שיודע בשקרו ובכולי בעי דלודי ליה אלא דלית ליה מעות לשלם וסבר אישתמוטי קמי שתמיטנ' עד דהוה לי זוזי והדר פרענא לכך הטילה עליו תורה שבועה אולי יודה ולא ישבע דחמירה שבועה בין הבריות ולא משתבעי כ"כ לשיקרא דחשיד אדם אממונא ולא חשיד אשבועת' לפיכ' מוד' מקצת' חייבתו התורה שבוע' וכופר בכל פוטרתו מ"מ אז"ל חשו ברשיע' המצויי' בכל דור ולאינשי דלא מעלי והסיתו הדיינים להשביע כל הנתבעים הכופרים בכל והיא שקראוה שבוע' היסת על שם הסתתם שהסיתו הדיינים להשביע הנתבע הכופר בכל במ"ש לפנינו בע"ה ול"מ במקום דאיכא דררא דממונ' כגון מנה לי בידך והלה אומר פרעתי הכל שחייבוהו שבועה כיון דמ"מ מודה שהיה לו עסק עמו בממון אלא שאומר פרעתי וחששו שמא לא פרעו אלא אפי' במקום דליכ' דררא דממונ' כגון שטענו מנה לי בידך והלה אומר להד"ם אפ"ה חייבוהו שבועת היסת ובלבד שיתבעהו טענת ודאי כמ"ש לעיל סי' ע"ה ובמודה מקצת גמי לא אמרן דחייב שבועה מן התורה אלא שאומר מקצת אני חייב לו ואשלם לו ומקצת אינני חייב לו אבל אם אמר לו בפני הדיינים על אותו המקצת שמודה לו הילך זה המקצת שאני מודה בו הוי על השאר כופר בכל ופטור משבועת התורה ואינו נקרא הילך אא"כ יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן ומזומן בידו כשיאמר הילך ונותנו לו מיד בפני הב"ד אבל אם אמר הרי הוא בביתי ואתננו לך לא ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמוד' בו לא חשיב הילך שאין נקרא הילך אלא מה שהו' פרעון גמור וזה איננו פרעון אלא אשתמוטי קמישתמיט וי"א דמשכון חשוב הילך ואפי' שטר כגון שאמר לו על המקצת שמודה בו הרי לך שטר עליו הוי הילך דחשיב פרעון ולא מסתבר לי דשטר יהא נקרא הילך דקשה להוציא אפי' בשטר נ"ל.

ב תבעו שנים כלים והודה לו בא' מהם ואמר לו הילך וטוען התובע שהוא יודע שנשתמש בזה שהודה לו ונפחת מדמיו אין זה הילך שהרי עדיין חייב לשלם אותו הפחת וה"ל עדיין דין מודה מקצת, תבעו מאתים והודה לו במנה והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותו מנה כגון שאם היה כופר בו היה טוען אחר מעשה ב"ד אין לו דין מודה מקצת ופטור משבועת התורה משום דההוא מנה שהוא מודה בו ה"ל הילך כיון שאין לו טענה ליפטר ממנו ואאידך מנה ה"ל כופר בכל.

ג אם נראה לדיין שהנתבע מערים לומר הילך כדי ליפטר השבועה דאוריית' לא יפטרנו אלא יחייבנו שבועת התורה.

ד טענו מנה וכלי יש לי בידך והשיב אין לך בידי אלא הכלי וזהו והילך ואומר התובע אין זה הכלי שלי ה"ז בכופר בכל ונשבע היסת וכולל בשבועתו שזה הכלי שלו ואם הודה הנתבע שאין זה הכלי שלו אלא שנתחלף לו אע"פ ששוה כמו כלי שלו אין זה הילך אלא מודה מקצת וצריך לישבע שבועה דאוריות' על המנה וזה לפי הדעת שכתבנו בסעיף א' דמשכון אינו נקרא הילך אבל לפי הי"א דמשכון חשיב הילך לא גרע זה ממשכון והוא ששוה זה ממש כמו שהיה שוה הכלי שתובע אותו או יותר אבל אם אינו שוה כ"כ כמו הכלי שתובעו ה"ל מודה מקצת על מה שהיה שוה הראשון יותר וחייב שבועת התור'.

ה אין שבוע' למוד' במקצ' אלא במודה בדבריו בפי' שהו' חייב מקצת שכן כתיב אשר יאמר כי הו' זה שיאמר הוא כן שזה הוא שחייב לו אבל אם הוא כופר בכל אלא שמתוך טענתו מתחייב במקצת אין זה בכלל אשר יאמר כי הוא זה שהוא לא אמ' כלום כיצד כגון שתבעו מנה והוא אומר לא לויתי ובאו עדי' שלוה נ' וחזר ואמר אין לויתי נ' ופרעתיך שהוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם הנ' וזה טענתו הראשונ' גרמה לו שאמר לא לויתי דאם לא טען כן היה עכשיו יכול לומר פרעתי דק"ל המלוה הכירו בעדים א"צ לפורעו בעדים לפיכך א"צ לישבע על השאר מן התורה וכן המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה שכפר בכל אינו מחוייב שבועה מן התורה על השאר וע"ל סי' ע"ה סעיף ה'.

ו אחז"ל כשם שעד א' מחייבו שבועה מן התורה כך פוטרו מן השבוע' דמדדרשינן לכל עון ולכל חטא' הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע בין לחיוב שבועה בין ליפטר מן השבוע' דמ"ש ועוד ק"ו הוא דאיזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאין מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק״ו הוא מה כשהעד מסייע למי שאין מוחזק זוקק את המוחז' לשבוע' כשהעד מסייע למוחזק ק"ו שיפטרנו מן השבועה לפיכך אם תבעו במנה והודה לו בנ' ועד א' מסייעו פטור מן השבועה וכן כתיבת יד התובע הוי כמו עד ואם מסייע לנתבע פוטרו מן השבועה וי"א דה"ה בל היכא דהוי דינא נשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא. שבועה, ומי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לועד המסייע פטור מן השבועה בד"א שעד המסייע פוטר מן השבועה היינו דוקא שטוען הנתבע טענ' שאיפשר להאמינו בלא מגו אבל אם אין מאמינין אותו אלא מכח מגו דאי בעי לשקר היה טוען טענה אחרת צריך לישבע כאלו טוען אותה הטענה האחרת שהרי על אותה הטענה האחרת אין לו עד מסייע.

ז שבועה שמחייבין ב"ד למי שנתחייב שבועה היא נקראת שבועת הדיינין בין שהוא חייב שבוע' מן התורה בין מד"ס וג' מיני שבועות חייבין מן התורה מודה מקצת וכופר בכל שעד א' מכחישו ושבועת השומרי' שטוען שאבד הדבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת או כיוצא בו ה"ז נשבע מספק אע"פ שאין בעל הפקדון מכחישו ודאי שהוא אינו יודע אם טוען אמת אם לאו.

ח וכל שבועה חוץ מאלו השלש' הם מד"ס ומ"מ חם נקראים שבועת הדיינין ובשל דבריהם יש ב' מיני שבועות יש מהם על טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהם ויש מהם ע"י טענ' ספק כגון טענת שותפין ואריסין וכיוצא בהן. ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרוני' מחכמי התלמוד והיא הנקרא' שבועת היסת שנתבארה לעיל סעיף א' ואע"פ שגם ב"ד משביעין אותה אינה נקראת שבועת הדיינין והטעם מפני שהשבועות הראשונות היו מתוקנים בימי התנאי' קודם שיסד רבינו הקדוש המשניות וכשחבר רבי את המשניות כללן בשם אח' במשניות וקרא כולן שבועת הדיינין במסכת שבועות וייחד להן פרק בפני עצמו והוא פרק שבועת הדיינין ושבוע' היסת לא הוזכר שם בשום משנה מפני שעדיין לא נתקנה רק אח"כ בימי חכמי התלמוד הוסיפו' לכך קראוהו בשם בפני עצמה ופי' לשון היסת כבר כתבתי לעיל.

ט ואלו דברים שבין שבועה דאורייתא לשל דבריהם מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לתובע מה שתבע שכן הוא משמעות התורה או ישבע או ישלם ומי שנתחייב שבוע' מדבריהם אם הוא מהנשבעים ונפטרי' כגון הנשבעי' על טענת שמא או שבועת היסת ולא דצה לישבע תקנו חכמים שיהו מנדין אותו ל' יום לא בא ולא תבע גדויו מכין אותו מכ' מרדו' ומתירין לו נידויו ואין יורדין לנכסיו שלא תקנו חכמים שישלם אם לא ישבע אלא ישבע ומותר לקוראו עבריין אם לא ישבע שהרי עובר על דברי חכמים. י"א שמי שחייבוהו שבועה דרבנן שהוא שבועת המשנה במקום שאמרו שישבע ויטול ולא רצה לישבע וקדם ותפש לא מפקי' מיניה כי היכי דגבי היסת לא נחתינן לנכסיה אלא כפינן ליה לישבע מ"מ מכין אותו מכות מרדות כדכתיבנ' בסעיף הקודם ה"נ הכא וע"ל בסו' סי' צ"ו סעיף י"א.

יא ועוד יש ביניהם שבועה דאורייתא אם הפכה על שכנגדו ואמ' לו השבע וטול אין שומעין לו דלאו בל הימנו אם הלוה אינו רוצה לישבע אלא שאומרים לנתבע התורה הטילה עליך שבועה או השבע או תן לו וכן הדין בשבועת הדיינים אם הוא מן הנשבעין ונוטלין בין תפש בין לא תפש אע"פ שהיא מדבריהם אינו יכול להפכ' על שכנגדו ולימ' לוהשבע והפטר אם אינו רוצה שיכול לומר לו לא תקנו חכמים שתוכל להפכה עלי אלא שתשבע אתה ותטול ואם לא תרצה לישבע אין לך עלי כלום ושבועת השותפין וביוצא בה משבועת המשנה שבאות על הספק לא שייך בהן לומר שיוכל להפכה שהרי זה טוענו טענת ספק ואיך ישבע אלא ישבע זה כתקנת חכמים או יפייסנו מיהו יש מי שאומר דאי טעון האי לישתבע לי דחשידנא ליה בכך הדין עמו דהא לא רמי עליה שבועה דלא יכול לאישתבועי אבל יכול התובע לחזור ולומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת שהיא קלה יותר כדי שגם הוא לא יהפך עליו רק שבועת היסת כדרך שיתבאר סעיף י"ב. ובשאר שבועה מדבריהם שהיא מן הנשבעין ונפטרין כגון שבועת היסת היתה התקנה מתחלה שיוכל להפכ' על שכנגדו ולומר איני רוצה לישבע שהרי התור' פטרתני אלא שתקנו חכמי התלמוד שאישבע אני והריני מהפכ' עליך השבע אתה וטול אז מוקמינן הנתבע אדאוריית' ופטרינן ליה משבוע' ורמינן השבועה על התובע אם ירצה ואם לא ירצה ילך לו נמצאת אומר שאין שבועה מתהפכת אלא של היס' בלבד ואף היסת אין מהפכין אלא כשאין כאן גלגול אצל הנתבע אבל אם יש בה גלגול אין מהפכין כדי שיוכל לגלגל עליו שבועות אחרות כמ"ש בע"ה.

יב אע"פ שהנשבעין ונוטלין אינם יכולי' להפך השבועה על שכנגדן שלא מדעת הנתבע אם יאמר התובע אי אפשר בתקנה זו שתקנו לי חכמים לטובתי אלא הרינ' בשאר התובעי' דישבע לי הנתבע היסת שומעין לו דהכי קיימא לן כל האומר אי איפשי בתקנת חכמי' שעשו לטובתי כגון זו שומעין לו שאין זכין לאדם בעל כרחו ואם אז יחזור הנתבע ויהפך השבועה על התובע הרשות בידו בשאר מחוייבי שבועה ואם לא ירצה הלה לישבע ילך לו ונפטר הנתבע.

יג ועוד יש ביניהם דבשל תורה אם היה הנתבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ובשל דבריהם אם היה הנתבע חשוד פטור בלא שבועה כמ"ש בסי' צ"ב בע"ה וטעמא דבשל דבריהם לא מהפכינן על שכנגדו שישב' ויטול היינו משום דהא דבשל תורה מהפכינן אינו אלא תקנה שעשו חז"ל להחזיק שבועת התורה ובשבועה של דבריהם היא גופא תקנתא היא ואי הוה מהפכינן לה הוי תקנתא לתקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואין להקשות א"כ שבועת היסת מ"ט יוכל להפכה הא היא גופא תקנת' היא דהתם לא מפכינן אלא מדעת הנתבע ואין זה תקנת' לתקנתא כיון שהנתבע מתרצה ברצונו הטוב ויאמר השבע וטול אבל הבא אי הוה מתקנינן שישבע התובע משום שהנתבע הוא חשוד אין זה רצון הנתבע אלא על כרחו וב' תקנו' ע"כ של נתבע לא עבדינן אבל מ"מ אם רצה התובע להחרי' סתם מחרים ואין מונעין אותו ואם הנשבע ונוטל חשוד יתבאר לקמן בע"ה ועוד יש ביניה' דבשל תורה צריך נקיט' חפץ ובשל דבריה' א"צ נקיטת חפץ ותקנו הגאוני' שכל שבועת המשנה אפי' שהיא של דבריה' תהיה בנקיטת חפץ כעין של תורה שהחמירו חכמים בתקנות כעין של תורה וא"כ אין שבועה שאינא צריכה נקיטת חפץ אלא שבועת היסת דהקילו בה ביון שאינה תקנת חכמי המשנה וכתב מורי מהרמ"אי ז"ל ואם בשבועה שצריכה נקיטת חפץ השביעוהו בלא נקיטת חפץ או שפסקו בו בשבועת היסת שישבע בנקיטת חפץ ולא רצה לישבע ושלם הוי טעות בדבר משנה וחוזר עכ"ל והאידנא נהגו הכל במדינות אלו להשביע אפי' שבועת היסת בנקיט' חפץ אלא שעושין שיעור בממון שאם השבועה בממון מועט משביעין בלא נקיט' חפץ ובממון מרובה בנקיטת חפץ ואיזה נקרא ממון מרובה או מועט עושין קצבה כל מקום ומקום לפי רצונו נהרא נהרא ופשטיה ונ"ל שאין למחות בידם דהא חזינן שהדור פרוץ הוא ומקילין מאד בשבועה לכן יש לאיים הרבה על הנשבע ואם רוצין לאיים ביותר פוסקין לו לישבע בנקיטת חפץ וגם בפתיחת הארון הקודש כדי שיראה הס"ת לפניו אולי יודה ולא ישבע.

יד כפר הכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ חזר הלה והביא עד אח' צריך לישבע פעם אחרת שבועה דאוריית' בנקיטת חפץ וכן אם נשבע שבועה דאורייתא להפטר ונודע אח"כ שהיה חשוד ולא היה ראוי להאמינו על שבועתו אלא היו מהפכין על שכנגדו או שהיו מצריכין אותו לשלם אין שבועתו כלום ועוסקין לו דינו מחדש וע"ל סוף סימן צ"ב.

טו ודאמרינן ד דשבועת התורה צריך נקיטת חפץ ילפינן מקרא דכתי' שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך ביי' אלקי השמים וגו' שפי שאמר לו אברהם לאליעזר שים נא ידך תחת ירכי ר"ל דאתפשיה במילה בתורת חפצא מפני שהית' לו מצוה ראשונה לאיים עליו והשביעו בה' אלהי השמים וגומר ומפני שלא היה להם מצוה אחרת היו מחזיקים מצות מילה בתורה אנקוטי חפצא אבל אנו מנקיטין חפץ היותר חשוב שיש לנו והיא הס"ת ונותנין אותו ליד הנשבע ולא שיאמר אני נשבע בספר תורה אלא שאוחז הס״ת בידו לאיים עליו ויאמר אני נשבע ביי' אלהי ישראל כמו שאמר אברהם שים נא ידך תחת ירכי שהיא המילה ואחר כד השביעו בה' אלהי השמים וגו' ולא במילה כן הוא דינא בעיקר שבועה לכתחלה מיהו אם לא נתן בידו אלא תפילין א"צ לחזור ולהשביעו ות"ח שיודע חומרת השבועה מקילינן ליה ואף לכתחל' א"צ לאחוז בידו אלא תפילין ויש מי שאומר דה"מ כשנשבע בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובס"ת וי"א דאפי' בשאר כל אדם ס"ת שאמרו לאו דוקא אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות דכולן הוו חפצים של מצות כמו מילה דאברהם וי"א שנוהגין כשמשביעין שבועות הדיינין שמניחיו הס"ת לפניו ומניח ידו עליה אבל אינו נוטלו בזרועו וכבר כתבתן שאנו נוהגין לאיים ג"כ ולהשביעו בפתיחת הארון וכשרוצין להחמיר עליו מאד צריך להניח ידו לתוך הארון על הס"ת ונשב' וכן וכן עושין בנשבעין על דכר גדול כגון מסים ושותפין וכ"ש בחיוב שבועה דאורייתא אבל בשאר שבועה כגון אשה שנשבעת על כתובתה נוהגים שנשבעת על ספר אחד.

טז וצריך לישבע בשם או בא' מכל הכינויים דבה' אלקי ישראל כתיב ואלהי הוא כינוי וצריך לישבע מעומד כדי שישים אל לבו פחד יי' וכינויו גאונו וכבודו ואם נשבע מיושב אינו חוזר ונשבע ות"ח בין של תורה בין של דבריהם בין על טענת ודאי בין על טענ' ספק נשבע אפי' לכתחלה במיושב דאימת שמים עליו בכל עת. ב' שנתעצמו לדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב א' מהם שבועה לחבירו מתוך הטענות י"א שאינו נפטר בשבועה הראשנה לפי שהשבועה הראשונ' בשעה שנשבע עדיין לא יצא דבר שקר מפיו ושבועה אחרונה שצריך לישבע שפרע או כיוצא בו על דבר שכבר נעשה ואם לא היה כמו שנשבע הרי הוא נשבע עכשיו לשקר ומוציא שבועת שקר מפיו וחמיר' עליו טפי וי"א שאם נשבעו מתחלה בנקיטת חפץ ובדין שבוע' אין צריכין לחזור ולישבע. אלא מאיימין עליו ומזכירין לו אותה שבוע' כדי לאיים לו בה וע"ל סעיף ל"ד.

יז סדר שבועת הדיינין בין היא של תור' בין היא של דבריה' בין על טענת ודאי בין על טענ' ספק כך היא הנשבע אוחז ס"ת או חפץ אחר בזרועו ועומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים כיצד מפיו אומר הריני נשבע בשם ה' אלהי ישראל או הריני נשבע במי ששמו רחום או במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל או הוא אדור למי ששמו רחום או למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום. כיצד מפי הדיינים שיאמרו אנו משביעין אות' בשם אלקי ישראל או במי ששמו חנון או במי ששמו רחום שאין לו לזה בידיך כלו' והוא עונה אמן או שיאמרו לו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלקי ישראל או למי ששמו חנון או למי ששמו רחום אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן י"א שצריכה להיות השבועה בפני מנין אנשים או ביום הכניסה כדי לאיים עליו יותר ואין נוהגין כן.

יח להרמב"ם אף שבועה היסת צריכ' שם או כינוי או שבועה או אלה ואין בינה לשבועת הדיינין אלא ששבועת היסת אינה בנקיטת חפץ ולא הודו לו שאר הפוסקים ואמרו בשבועת היסת אינה צריכה לא שם ולא כינוי אלא בשבועה סתם או בארור ולעיל סעיף י"ג כתבתי מנהגינו.

יט י"א שבדורות האחרונים בטלה שבוע' בשם לפי שעונשה גדול ונהגו להשביע בארור דארור בו שבועה כדילפינן מקרא לעיל.

כ משביעין אותו בכל לשון שהוא מבין כדי שיבין מה שהוא אומר וישים יראת ה' נגד פניו ולא ישבע ויאיימו עליו קוד' שישביעוהו ואומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא ובכל עבירות שבתורה נא' בהן ונקה וכאן נא' לא ינקה וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו לבדו וכאן ממנו וממשפחתו שנ' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנ' ומבשרך אל תתעלם ולא עוד אלא שגורם ליפר' משונאיה' של ישראל שכל ישראל ערבים זה לזה וכל עבירו' שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ב' או ג' דורו' וכאן נפרעין ממנו מיד שנ' והוצאתי נאם ה' צבאות וגו' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו והוצאתיה לאלתר משמע ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולא עוד אלא אפי' דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן שנ' ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד כדי שלא יחזור בו ונותן מה שטוענו חבירו ואם אומר הריני נשבע וחבירו עומד ותובע העומדי" שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ששניהם נקראו רשעים התובע כמו הנתבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם כלומר עונש השבועה חלה על שניהם ששניהם נענשים בה הנתבע אם נשבע לשקר והתובע מפני שלא דקדק למסור ממונו ביד איש נאמן וגרם לבא לידי חילול השם וכל שכן אם הנשבע נשבע באמת שיש עונש השבועה על התובע המשביעו חנם והנשבע יש עליו הומר שבועה שהוצריך לישב ואומרי' לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד ואם נראה לדיין שיש בו צד רמאות יש לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו וכן יש לדיין רשות להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו צריך וכן לאיים עוד בדברי' אחרים אם יראה לו שיש צורך בדבר.

כא אין מאיימין אלא בשבועת הדיינין שהיא ע"י טענת ודאי וכפירה בין שהיתה מן התורה בין שהית' מדבריהם שכיון שזה טוען ודאי חוששין לדבריו שמא האמת אתו לכך מאיימין על הנתבע שלא ישבע אולי יחזור בו ולא ישבע לשקר אבל על . שבו עה שנתחייב בה בטענת ספק בין של תורה בין של דבריהם וכן בשבועת היסת אפי' בטענת ודאי אינו צריך איום ואע"פ כן צריכין הדיינים לפצור בבעלי דינים אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

כב כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו רשות להחרים סתם קודם שישבע לו על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חנם ויענה המשביע אמן.

כג כל שבועה מן הדין צריכה להיות בפני הלה שכנגדו מפני שזה שכנגדו שטוענו ברי יודע האמ' אם ישבע באמיתות או בשקר ושמא יתבייש ממנו ולא ישבע ואם התובע בעצמו אינו יודע האמת אלא ע"פ העד א"צ לישבע בפני התובע אלא בפני העד שיודע בשקרו ושמא יתבייש ממנו ולא ישבע וכן יכול התובע להשביעו במקומו ובפני רבים כדי שיתבייש מהם ולא ישבע מיהו אם השביעוהו שלא בפניו או שלא בפני העד או שלא במקומו ושלא בפני רבים אם נשבע כתיקונו ועל דעת ב"ד נפטר דכיון שנשבע נשבע וכן לכתחלה יכול התובע להשביעו במקום שנעשה שם העסק מפני שאיפשר שישנן שם בני אדם היודעים כדבר שמא לא ישבע שם מפני הבושה מיהו אם אין עכשיו דרך לנתב' ללכת שם אינו יכול לכופו ללכת שם עכשיו עמו לישבע שם אבל אם ירצ' התובע שלא להשביעו עכשיו הרשו' בידו ויכול להמתין עד שיבו' שם ואז צריך לישבע שם ולא יוכל לומר לא אשבע אלא בעירי.

כד הטוען את חבירו טענות הרבה ונתחיי' שבוע' על כל טענה אין משביעין אותו אלא שבועה אחת על הכל נתחיי' שתי שבועות על שתי טענות אחת קלה ואחת חמור' משביעין אותו בחמורה ומגלגלין בה השאר מי שטוען על חבירו שהוא חייב לו ואומר שיש לו עוד תביעות אחרות עליו שאינו רוצה לתובעו עתה אומרי' לו שטעון עליו הכל ביחד וישבע לך אחת על כולן ואם אינו רוצה והנתבע אומר שאינו חייב לו כלום נשבע ונפטר ממנו מכל תביעות שהיו לו עליו עד אותו היום עכ"ל מורי ז"ל כלו' ואם יתבענו אח"כ בדבר שאמר שהיה חייב לו קודם שבוע' זו והוא יכפור לא יצטרך לישבע שכבר נפטר בשבועה זו.

כה כל הטוען לחבירו טענה שאפי' אם הודה לא היה מתחייב ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד אמרת ליתן לי מנה והוא משיב להד"ס אין משבעין אותו לא היסת ולא חרם שהרי אף אם הודה אינו חייב לו כלו' שיכול לחזור בו וכן אם אין לו לשל' מה שתובעין אותו והוא כופר אין משביעין אותו דלמה נשביענו שהרי אף אם הודה אין לו לשלם וכן אם טוענו אתה קללת אותי אתה הוצאת שם רע עלי וזה טוען להד"ם אין משביעין אותו ואין מחרימין על זה וכל כיוצא בזה שלא נתקנה שבועת היסת אלא על תביעות ממון וי"א שמחרימין על זה כיון שאם יתברר שהוא אמת קונסין אותו כדי שלא יזלזלו בני אדם בכבוד חביריה' ה"ל תביעת ממון הטוען על חבירו גזלתני או גנבת ממני והוא כופר אע"פ שלפי טענ' התובע פסול לישבע הוא אפ"ה נשב' לו שאין כוונתו לפוסלו אלא תובע ממנו וחייב לישבע ודוקא שתובעו ממון ואין עיקר תביעתו אלא משום ממון דחשיד אדם אממונ' ואינו חשיד אשבועת' אבל אם עיקר התביעה משו' האיסו' אין משביעין אותו שלא עשה האיסור דכל ישראל בחזקת כשרות הן ולא נחשדו שעשה האיסור כדי להשביעו ועוד שאם הוא חשוד שעשה איסור גם הוא חשוד על השבועה והיאך נשביענו וכן אשה שתובע' א' שנדר לה באתננה והוא כופר חיי' לישבע שעיקר התביעה הוא הממון.

כו טענו שעשה לו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס אין זה תביעות ממון ואינו נשבע היסת שהרי אלו הודה היה פטור דקי"ל מודה בקנס פטור אבל אם טענו שהעמידו בדין על הקנס והביא עדים עליו בב"ד וחייבוהו בית דין לשלם והלה אומר להר"ם הרי זה תביעות ממון וצריך לישבע היסת.

כז מי שנתחייב שבועה בב"ד ויצא מב"ד ואחר זמן תבעו חבירו שישבע לו שבועה זו שפסקו עליו ואמר כבר נשבעתי אם הוא מהנשבעין ונפטרין נאמן ואין משביעין אותו שבועת היסת דלא ניתקנה שבועת היסת אלא על תביע' ממון. ואם התרו בו לא תשבע אלא בפני עדים צריך לישבע שנית ואם עדים מעידים שלא נשבע באותו יום שאומר שנשבע בו כגון שאומרים שלא וזה ידם מתוך ידו הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי אח"כ מיהו בזמן הזה שנוהגין לישבע בבית הכנסת ובפני השמש או עדים אינו נאמן לומר שנשבע עד שביא ראיה לחבריו:

כח נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר מא שמודה משלם ומהשא' כבר נפטר בשבועתו הראשונ' אע"פ שהוא בעצמו מודה שנשבע שבוע' זו לשקר ביון שמודה דרך תשובה הך מקצת מחזקינן ליה שעל השאר באמת נשבע ואם הודה שלא על דרך תשובה כיון שמעצמו מודה ששבועתו היתה לשקר אין באותה שבועה ממש וכאילו לא נשבע דמי לפיכך מה שמודה משלם ונשבע פעם שנית על השאר ולא נפסל ע"פ עצמו לדונו כחשוד על השבועה ויהא שכנגדו נשבע ונוטל שאין אדם משים עצמו רשע כנ"ל לפרש לישנא דגאון ומה שכתב כאן הב"י נ"ל דאינו נכון שאם כדבריו אין חלוק בין הודה על דרך תשובה להודה שלא על דרך תשובה ומה היה צריך הגאון לחלק ביניהם לא היה לו לומר אלא בין הודה על דרך תשובה בין הודה שלא על דרך תשובה נפטר מהשאר שאינו נפסל מהשבועה ע"פ עצמו וכ"ת מה יועיל שנשבע פעם שנית אם כבר נשבע לשקר גם עכשיו ישבע לשקר י"ל שכוונת הגאון לומר שמאיימין עליו ביותר בפעם שנית דשמא משום שלא איימו עליו הרבה בפעם ראשון לא חס לישבע לשקר ועכשיו כשיאיימו עליו הרבה לא ישבע וישלם ג"ל.

כט מי שכפר בכל ועד א' מכחישו ונשבע להכחיש העד ואח"כ הביא התובע עוד עד א' מצרף עם הראשון ומשלם לו זה הממון אע"פ שנשבע עליו ולא אמרי' קנאו זה בשבועתו מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם שיש מפרשין אותו כיון שלקחו בעליו השבועה מזה שוב לא ישלם אפי' באו עדים אח"כ דאנן מפקינן הך קרא לדרשא אחרינא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא כמ"ש בע"ה סי' פ"ט סעיף א' ולא עוד אלא שנעשה עוד חשוד מיד ע"פ ב' עדים.

ל וכיון שאין השבועה קנה לו הממון אע"פ שנשבע הנתבע ונפטר על פי ב"ד אם תפש התובע אחר כך משל הנתבע. כלא עדים וטוען שתופש אותו על אותה התביעה שנשבע לו עליה מפני שלא נשבע לו באמת הדין עם התופש ונאמן במגו שלא תפשתי משלך כלום כיון שאין לו עדים ונשבע היסת ונפטר ואצ"ל שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע בין שבוע' דאורייתא בין שבועת היסת שמוציאין מידו ונותנין לזה ונעשה עוד חשוד על פי עדים.

לא טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר ואבד והוא אומר פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואח"כ באו עדי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים ה"ז משלם אחר שישבע המלוה שחייב לו מ"מ אין זה נעשה חשוד על שבועתו שהרי לא העידו שלא פרע ולא טען הנתבע להד"ם, ויכול להיות שמה שאמר איני חייב לך כלום רצה לומר גם כן שלוה ופרע אלא דמהימנינן למלוה על שבועתו משום דאמרינן ללוה אם פרעת למה לא אמרת שיתן לך שובר על השטר או על הקנין אתה הוא דאפסידת אנפשך ואם יש נאמנות בשטר או בקנין נוטל המלוה בלא שבועה.

לב ראובן הוציא פסק דין על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו בב"ד שבועה ואמר שלא נשבע היורשים אינם צריכים לישבע כלום שאין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ יכול ראובן להחרים סתם במעמד היורשי' שכל מי שיודע בממון זה אם הוא פרוע שיודה.

לג אין לדיין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר דגנאי הוא לב"ד שישבעו ואח"כ יתברר שהשביעו לשקר ומוטב שימתין עד שיתברר הדבר ואם אין התובע. רוצה להמתין יבטל כל העדי' שיש לו על זה הענין ולא יביאם אח"כ לפוסלו.

לד התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה בד"א שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו ואח"כ אמר שפרעו צריך לישבע לו שפרעו ולא אמרי אם נחשדנו שלא פרעו ולכך נשביע אותו הרי אנו חושדין אותו שעבר על תקיעת כפו ותקיעת כף הרי הוא כשבועה וא"כ הוא חשוד על ממון זה שישבע לשקר עליו דשבועה זו חמיר' ליה עכשיו שיוציא שבועת שקר מפיו אם לא פרעו והוא ישבע שפרעו מה שלא היה כן כשנתן לו התקיע' כף שיפרע לו וכדכתבינן טעמא לעיל סעיף י"ו לפי' כיון שחייב לו לפרוע זה הממון בלאו הכי אפי' אם לא נתן לו התקיעת כף הראשונ' שהרי חייב הוא לו ועכשיו שאומר שפרעו אינו חשוד אלא אממונא שרוצה להחזיק בו שלא כדין וחייב לישבע שבועת היסת שנתקנה על זה אבל אם טענו שנתן לו תקיע' כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה שכיון שאינו חייב לו ממון זה אלא ע"י שתקע לו כפו שצריך לקיימו ואם לא תקע לו כפו לא היה צריך לקיימו והם נשביענו צריכין אנו להשביעו שלא תקע לו כפו וה"ל שבועה על שבועה ועל זה לא ניתקנה שבוע' שאם הוא חשוד שעובר על תקיעת כף חשוד גם אשבוע' זו ולמה נשביענו מ"מ יזהירו אותו הב"ד על שבועתו. וכן הדין אם טענו שנשבע לו שבועה לתת לו איזה דבר וזה אומ' שמחל לו או שהיה על תנאי כך וכך או שנתן לו תקיעת כף על תנאי כך וכך ולא נתקיים התנאי נאמן במגו שהיה יכול לכפו' השבוע' או התקיעת כף מכל וכל.

לה אין נשבעין היסת על תביעת ממון של טובת הנאה אפ למ"ד טובת הנאה ממון הוא כיון שאין בו ממש לא מיקרי ממון לישבע עליו כיצד כגון אם תבעו חבירו שיחזי' לו ממון של צדקה שהפקיד אצלו והוא יחלקם לעניים וזה משיב שכבר החזיר לו פטור בלא שבוע' שהרי אין לתובע זה בממון זה אלא טובת דנאה שיחלקם לעניים ונ"ל דה"ה גמי אם משיב לו כבר חלקתי אני לעניים שאין צריך לישבע שגם בזה אין לו עליו תביעה אלא על טובת הגאה נ"ל וטענת שכר שדכנות וכה"ג ממון הוא וצריך לישבע עליה.

לו שנים או שלשה שיש להם תביעה אחת על אחד ונשבע לאחד מהם פטור מהאחרים ג"כ דשבועה של כולם שוה היא והוא כבר נשבע ונפטר וכן אחד שיש לו תביעה אחת על שנים או על שלש' נשבע אחד מהם איזה שירצ' התובע והאחרי' עומדים אצלו ועונין אמן על שבועת האחד ונפטרין ואין צריכין כולם להוציא השבוע' מפיהם כדי שלא להרבות בשבועו' שאינן צריכות דעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דכתיב ואמרה האשה אמן נ"ל.

לז אחז״ל לא ימסרו ב"ד שבועה למי שהוא רץ אחר שבועה שכיון שהוא רץ אחריה חוששין שמא מור' לו היתר בה.

לח אם נראה לדיינים שהטענה של התובע מרומה אין להשבי' לנתבע רק משמתין על מי שחייב ואינו מוד' וכן אם נראה לו שהטענה גרוע אין משביעין היסת במקום דליכא דררא דממונא. יש מי שאומר שהמזכיר שם שמים לבטלה חשוד הוא על השבועה ושכנגדו נשבע ונוטל.

תוכן העניינים

לבוש עיר שושן חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה