לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות טוען ונטען · סימן עז
דין שנים שלוו מאחד ודין שותפי' שלוה אחד לבדו ובו י"א סעיפים:
א שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בע"פ נעשו שניהם ערבי' זה לזה אע"פ שלא פירשו שהם יהיו ערבים זה בזה אלא כתבו סתם אנו פלוני ופלו' לוינו מפלוני מנה אפ"ה אחראין וערבאין זה לזה ודבר זה למדו מקרא דכתיב גבי קרבן שבועת הפקדון וכחש בעמיתו בלשון יחיד משמע כשנשבע למפקיר אחד שהפקיד אצלו הוא לבדו וכחש בו ואם היה מודה היה חייב לשלם לו א"א שנפטר בשבועה זו שכפר אז חייב קרבן שבועה אבל אם המפקידי' הם שנים ותבעו אחד מהם וכחש ונשבע לו אינו חייב קרבן שבוע' מפני שלא היה צריך לישבע לו שאף אם היה מודה לו לא היה צריך לתת לו הפקדון אפי' חלקו עד שיבא חבירו עמו כמ"ש בעזרת השם בסעיף ט' וש"מ שאחד שנשתעבד לשנים לא יתחלק השיעבוד שיהיה משועבד לכל אחד לבדו אלא חל עליו שיעביד שניה יחד ה"ה נמי שנים שנשתעבדו יחד כגון שלוו או שקבלו פקדון כאחד אין השיעבוד מתחלק על כל אחד לבדו על חלקו שיוכל כל אחד לומר לא נתחייבתי אני אלא במחצית וזממון לא אמרינן הכי אלא שניהם נשתעבדו יחד וכל אחד ושתעבד בעדו ובעד חבירו להיות ערבים זה לזה בכל דין ערב בעד חבירו מיהו בסתם לא נעשו ערבים קבלנים זה לזה אלא כסתם ערב שאם לא ימצא נכסים לאחד מהם בעד חלקו גובה מחבידו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה אלא גובה מכל א' החצי שהיא מוטל עליו אא"כ פירשו בפירוש שהם ערבים קבלנים זה לזה שאז תבין לאיזה מהם שירצה ואם פרע א' מהם כל החוב אע"פ שלא הרשהו חבירו לפרוע חוזר וגובה מחכירו חלקו ואין חבירו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את או למה פרעת שלא בהרשאתו כדאמרינן בשאר ערב סתם אלא כיון שלוו יחד הוי כמו הרשהו וחייב להחזיר לו כל מה שפרע בעדו ואין זה בכלל הפורע חובו של חבירו שיתבאר לפנינו בעזרת השם מיהו טענת אני פרעתי כבר למלוה וכה"ג כל מה שיכול לטעון כל לוה כנגד ערב סתם גם זה יוכל לטעון.
ב שותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות השני משועבד במה שלוה חבירו אע"פ שלא היה עמו בקנין בשעת ההלוא' ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שיתפו היה לצורך השותפות שאז אע"פ שרא היה בשעת ההלוא' ואע"פ שלא באה ההלוא' לתוך השותפות משתעבד דלא גרע משלוחו שהשותפין הם כשלוחים זה לזה ונעשה כערב בעדו אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא לוה חבירו הלואה זו לצורך השותפות אין הודאות שותפו שאומר שלקחו לצורך השותפות מזיקו לכלום שהוא אינו נאמן עליו דנוגע בעדות הוא עד שיתברר הדבר ע"י עדים כשרים שלצורך השותפות ליה מה שלוה זהו דעת הרמ"בן אבל הרא״ש אומר דלעולם לא חל השיעבוד על השותף השני דהיאך ישתעבד זה במאמרו של זה ואע"פי שזה השותף בעצמו מודה שיודע שלצורך השותפות לוה חבירו מה שלוה או אפי' שעדי' מעידים שלצורך השותפות לוה ויש עדים שבא לתוך השותפות אלא שטוען כבר חלקנו או כבר נטל הוא חלקו ואין לו אצלי כלום אינו צרי' לשלם שאין עליו דין ערב שאינו משתבע' כלל אא"כ היה עדיין ממון השותפות ביד השותף השני אז יגבה המלוה חובו מאותו ממון מחלקו של הלוה מדרכי נתן מ"מ אם יש כאן עדים שהלואה זו באה לתוך השותפות ועדיין היא בעין ואי אפשר לשום אחד מן השותפין להכחיש כגון שהיא סחורה מסויימת אע"פ שכבר חלקו או שטוען זה שאין לחבירו כלום בתוך השותפות חייב להחזיר' זהו הנ"ל לפי דעת הרא"ש אך מורי מהרמא"י ז"ל כת' כאן בהג"ה וז"ל וי"א דאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם אא"כ היה ממונו בשותפות שאז המלוה גובה מחלק הלוה וכן נ"ל להורות עכ״ל הרי שהוא מחלק בין נתברר ע"י עדים להידה השותף ומשמע שר"ל שהשותף הנתבע מודה שמה שלוה חבירו לצורך השותפות לוה דאין ר"ל שהשותף שלוה מודה כן פשיטא זה שאין צריך לשלם דלאו כל כמיניה וליכא דחולק על זה דנוגע בעדות היא אלא ע"כ השותף הנתבע קאמר ועלה קאמר אם לא נתברר בעדים כו' דמשמע הא דתברר בעדים שמה שלוה השותף לצורך השותפות לוה חייב השותף הנתבע לשלם ולפי טעם הרא"ש שאין השותף משתעבד במאמר חבירו כל זמן שהוא עצמו לא היה בשיעבוד כו' יש לתמוה על מורו ז"ל מ"ש הודה השותף מ"ש נתברר ע"י עדים דאע"ג שיעידו העדים שהיו במעמד כשלוה זה ושמעו שאמר שלצור' השותפו' לוה או אפי' שיעידו שבאה ההלואה או הסחור' בתוך השותפות אלא שעכשיו אינה בעין מה בכך הא לא משתעבד זה במאמר חבירו לפי דעת הרא"ש וגם אין לפרש דעת מורי ז"ל שמה שאמר דאם נתברר בעדים כו' שחייב השותף הנתבע לשלם ר"ל שהעדים מעידים שמשמעו מפי השותף זה שהוא אמר לחבירו שילך וילוה מפלוני לצור' השותפות וא"כ נעשה זה כשלוחו ולפיכך מחייבו לשלם ודבותיה מה שאמר רק שהשותף מודה ר"ל נמי שהשותף מודה שבצוויו ושליחותו לוה חבירו מה שלוה דא"כ אמאי א"צ לשל' אפי' לפי דעת הרא"ש דהא כיון ד דשלוחו הוא ודאי נשתעבד במאמרו של חבירו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי ובכה"ג אין חלוק בין נתברר ע"י עדי' להוד' מעצמו וצ"ע. ואיפש' לי לי לומר שהוא דעת הרמ"בן שהבאתי בתחלת סעיף זה שאמ' שאם השות' מודה או שיתברר ע"י עדים שמה שלוה שותפו לוה לצורך השותפות חייב לשלם אפי' לא באה הלואה זו לשותפות מעולם מטעמא דשותפין שלוחים זה לזה ומיד שלוה נשתעבד מדין ערב ועל זה חולקין הי"א וס"ל כהרמ"בן בחדא דשותף משתעבד במאמר חבירו ודלא כהר"אש אבל פליגי בחדא וס"ל דאינו משתעב' עד שתבא ההלואה לתוך עסק השותפות ומשמע לי שגם הר"אש יודה בזה שהרי לא כת' בתשובה אלא שאין שמעון משתעבד במאמר ראובן ומשמע הא יש כאן יותר ממאמר כגון זה שקבל הלואה לתוך השותפות מודה דמשתעבד נ"ל ובזה יש לחלק בין נתברר ע"י עדים להודה מעצמו דכשנתברר ע"י עדי' שבהסכמת השותף ובצוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא באה ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב אפי' אין לחבידו עכשיו בתוך השותפות בלום אמרינן מסתמא שליח עושה שליחותו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב אבל אם לא נתברר בעדי' רק השותף מודה שבהסכמתו וצוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלוא' זו באה לתוך השותפות אע"פ שטוען שעכשיו אין לחבירו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלוא' זו לתוך השותפות חל עליו דין ערבות אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות א"צ לשלם דנאמן הוא לומר שלא באה לתוך השותפות כמגו דאי בעי אמר מתחל' מעול' לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה וא"צ לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא בא עליו דין ערב מעולם זהו הנ"ל דעת הי"א שהביא מורי ז"ל ואינו דעת הרא״ש זכרונו לברכה ועל זה כתב מורי זכרונו לברכה שכן נראה לו להודות וכן דעתו נוטה להורות כמו שפירשתי דעת הי"א. ונ"ל עוד שהשותף עצמו שלוה לעולם צריך לשלם הכל דאע"ג שהמלוה מודה שלצורך השותפות הלוה לו לא אמרינן שעל חצי ההלוא' לא נעשה אלא ערב וצריך לתבוע השותף השני תחלה וכיון שהוא כופר ונשבע נפטר זה מערבות ולא אמרינן הכי שהרי זה מודה שלוה לצרכו והוא נעשה ערב בעדו וצריך לשלם הכל ע"י הודאתו שלצורך השותפות לוה דאם ראובן מודה לשמעון שיודע שלוי לוה ממגו והוא נעשה ערב בשבילו ולוי כופר בהלואתו אטו יפטר גם ראובן מערבותו שהרי מודה שלוי לוה והוא נעשה ערב והודא' בעל דהדין כמא' עדים דמי נ"ל.
ג ב' שערבו בעד א' כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע כל החוב מאיזה מהן שירצה ואם לא ימצא לאחד מהם כדי כל החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב אע"ג דבשנים שלוו מא' אמרינן בסעיף א' שאינו גובה מכל א' אלא חלקו שאינם בערבי' קבלנים אלא כסתם ערבים ב' שערבו שאני שכיון שהלוה הוא א' אין הערבות חל לחצאין שהרי הם לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנאמר שהמלוה נתן או הפקיד לכל א' חציו אלא הלוה ללוה הכל והערבים לבטחון כעין משכון הם לפיכך אין השיעבוד חל עליהם לחצאין אבל ב' שלוו כאחד נוכל לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעד חבירו ומשום הכי לא יפרע הבל מאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון שכל אחד שנעשה לוה מחצי המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה חבירו ע"י ערב לא יפר' מן הערב תחלה.
ד ראובן שהוצרך ללות מנה משמעון ולא רצה להלוותו עד שיכנסו יהוד' ולוי ערבים והעני ראובן וגבה שמעון כל חובו מלוי וחזר לוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב בזה הממון לך אלא לראובן שפייסני ליכנס עמו בחוב בשטר והרי נתחייבנו שלשתינו לשמעון וא"כ איני חייב לך אלא השליש שנתחייבתי בו לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו שכיון שהמלוה היה יכול לגבות החצי האחד מיהודה כמו מלוי על דעת כן נכנסו לערבון מתחלה שאם יעני ראובן שיפר' כל אחד וא חד מחצה וכיון שפרע לוי הכל חוזר וגובה מיחוד' החצי שפרע בשבילו.
ה ראובן שתובע משני' שלוו ממנו כאחד וכפר א' והודה השני שלוו שניהם ממנו בתורת שותפו' ה"ז נתחייב בכל אבל אין מקבלין עדותו על חבירו להיותו בעד אחד ולחייבו שבועה דאורייתא מפני שהוא נוגע בעדות וכן אם היו הנתבעין שלשה וכפר א' והודו השנים כל א' עליו ועל עצמו אינם נחשבים כב' עדים לחייבו ממון על פיהם מפני שהם נוגעין בעדותן אבל אם הוצי' ראובן שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל א' וא' כתוב עליו סך ידוע בפני עצמו בתוך השטר ואין ביניהם שותפות הרי הם מעידין זה על זה ואין חוששין לגומלין לנו שאין א' מהם נוגע בעדות של חבירו וע"ל סימן ל"ח סעיף ד' ה"ו.
ו כבר אמרנו בסעיף א' דב' שלוו כא' כל א' אינו משתעבד להיות לוה אלא על החצי ועל החצי השני אינו נעשה אלא ערב סתם ואינו יכול לתובעו ממנו עד שיתבע את חבירו תחלה ואח"כ יתבע את זה מדין ערב לפיכך ה"ה שנים שלוו מאחד בשטר א' ומחל המלוה לא' מהם לא מחל אלא חלקו דהיינו החצי שהיה יכול לתובעו בעדו אבל חלק חבירו לא מחל וגובה חצי האחר מן השני ואם אין לו חוזר על זה בעד חצי השני מדין ערב וה"מ שלוו בסתם אבל אם נעשו בפירוש ערבים קבלנים זה בעד זה ומחל לא' מהן מחל כל החוב וגם השני פטור שכיון שיכול לתבוע כל אחד בעד כל החוב גם כשמחל לו מחלו כולו מיהו אפי' בקבלנים אם פרע האחד חצי החוב וכתב התובע התקבלתי חצי החוב ומחל לו על כל התביעה שיש לו עליו מחמת שטר חוב זה אין חלק חבירו נמחל בזה שלא מחל לו אלא על הערבות קבלנות שהיה לו עליו בעד חבירו אבל עיקר החוב לא מחל לחבירו.
ז ואחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול ואפי' שניהם כתובים בשטר אחד ונתפשר הלוה עם אחד מהם לא יוכל השני לומר כבר הודית שאתה חייב לנו תתפשר גם עמדי רק יוכר הנתבע לטעון כנגד זה כל מה שיוכל ויאמר לזה ויתרתי ונגדך אינני מוותר.
ח אע"ג שאמרנו בסעיף ו' כשנעשו ערבים קבלנים זה לזה כיון שיוכל לתבוע כל החוב מאחד אם מחל לאחד מהן כל החוב מחול וגם השני פטור לא אמרנו אלא בשנים שלוו יחד כיון שמחל עיקר שיעבוד חוב זה כולו מחול אבל ב' שנעשו עחבים בשביל א' אע"פ שיוכל גם כן לתבוע אחד מהם בעד כל החוב כמו שכתבנו בסעיף ג' אפי' הכי אם פטר המלוה את אחד מהם מן הערבות י"א שיכול לגבות עדיין כל החוב מן הלוה או מן הערב השני שכיון שעיקר שיעבוד החוב שעל הלוה לא מחל עדיין שיעבוד החוב שעל הלוה ושעבוד שעל הערב השני קיים ויכול לגבות מהם וע"ל סוף סימן קל"ב.
ט כבר כתבנו בסעי' א' דילפינן מקרא דוכחש בעמיתו דשנים שהלוו או הפקידו לא' ובא א' מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו עמו אבל אחז"ל ה"מ שבא הא' ואין חבירו עמו בעיר או שיש חבירו עמו בעיר ולא שמע שבא זה ותובע הפקדון מן הנפקד או מן המלוה אבל אם יש חבירו גם כן בעיר ושמע שזה תובע ולא בא הוא יכול המלוה או הנפקד לתת הכל לזה שתובע דכיון דידע דהאי תובע ולא אתא ש"מ לא קפדי אהדדי וניחא ליה במאי דעביד האי ושליחותיה קעביד וצריך לדון עמו על הכל מ"מ אם טוען הלוה אחר שיצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו לו ולשותפו וטוען שאינו רוצה ליתן לזה אלא חלקו וחלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו ואם אין חבירו בעיר אע"פ שאינו צריך לדון עמו עד שיביא חבירו צריך לדון עמו על חלקו אבל על חלק חבירו א"צ לדון עמו עד שיבא הרשאה וכל זה מיירי דוקא בשנים שהלוו או הפקידו ביחד אבל מי שהפקיד ביד אח ומת והניח שני בנים ובא א' מהן נותנין חלקו וע"ל סי' רצ"ט מאלו הדינים.
י א' שלוה משנים ונכתב השטר בשם א' מהם אם בא אותו שנכתב השטר על שמו יכול לגבות ממנו כל החוב אפי' בלא הרשאה מחבירו שכיון שזה האמינו השטר וגם הוא כתב בו ודאי שליחותיה קעביד אבל אם בא אותו שלא נכתב על שמו יוכל לדחותו ולומ' לו לא נתחייבתי לך כלום עד שיביא הרשאה מחבירו ואם השטר נכתב על שניהם כל א' מהם שיבא והשטר בידו יכול לגבות כולו ואינו יכול לדחותו כיון שחבירו האמינו על השטר ודאי שליחותי' קעביד.
יא איש ואשתו שלוו מא' היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה שהיא לענין חצי החוב כאלו ליותה בפני עצמ' ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרין ונפרעין ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר לווין שלוו ביחד עכ"ל הטור והש"ע ג"כ הביאו בסתם לפסק הלכה ותמיהני מאד דודאי נגד המלוה ושאר בעל חוב טעמא דמסתבר הוא שיהו כשאר שני לווין ביחד דאמרינן שעל מנת כן נכנסה היא עמו בשטר ומחלה על כתובתה שיגבה המלוה ממנה החצי כדי שילוו לבעלה שישא ויתן להחיות' אבל נגד הבעל ויורשיו שיהיו חוזרין ונפרעין ממנה החצי אם פרעו וגם אם הבעל קיים שלא תהא נאמנת אלא במגו מ"ט דהא ודאי מסתמא אע"פ שנכנסה עמו בשטר הוא לקח כל המעות לידו ונשא ונתן עמהם ולמה יגבו לה אחרי כן מכתובתה לכך נ"ל דבעל התרומות והרי"ף אשר מהם לוקח מקור דין זה לא מיירו אלא במקום שהנשים נושאות ונותנות במעות בפני עצמן אבל במדינות אלו שברוב פעמים נכנסות הנשים עם בעליהן בשטרי חובות והבעל נושא ונותן עם כל המעות אם הבעל ויורשיו פרעו אותן החובות ונשאר עוד אחרי כן כדי כל הכתובה ודאי היא גובה כל כתובתה ואין מנכין לה כלום כן נ"ל הלכה למעשה. ראובן היה חייב לשמעון מנה ואח"כ בא הוא ואשתו ולוו מנה מלוי ונפטר ראובן ובאת אשתו וגבתה כתובתה קודם שהגבו לשמעון חובו מפני שהיא היתה קודמת לו ולא נשאר אח"כ כלום מנכסי ראובן להגבות לבעלה לחובותיו ובא לוי וגובה מהאלמנה המנה שלוותה ממנו עם בעלה דה"ל איהי לוה בעצמה בעד החצי וגם היא נעשית ערב בעד החצי השני בדין שנים שלוו ואח"כ בא שמעון ורוצה לטרוף מלוי מחמת שהוא מוקדם לו אצל נכסי ראובן אין שומעין לו לפי שלוי לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי אשתו שהיא גבתה נכסי ראובן מחמת שהיא קודמת לשמעון בנכסי ראובן ראובן שכתב לבנו ואשתו בית וכתב שלא יגבו אלא שניהם ביחד ומת הבן אשת הבן גובה כתובתה ממנה דלשון יחד שכתב לא בא למעט אם מת האחד אלא שלא יגבה כל אחד המחצה ועיין בלבוש הבוץ וארגמן סימן ק"א סעיף ז'