לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות חכירות וקבלנות · סימן שכ
מקבל או הוכר מחבירו היאך יתנהגו זה עם זה ובו ה' סעיפים:
א אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים שיתן לו מעות קצובים כד וכך בכל שנה ואחד משכר ממנו שדה או כרם בפירות שיתן לו פירות קצובים כך וכך בכל שנה דין אחד יש להם אלא שהם חלוקים בשמותם שהשוכר בדמים נקרא שוכר והשוכר בפירות נקרא חוכר.
ב המקבל שדה או פרדס של חבירו כדי לעבוד איתו ולהוצי' עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע חלק ידוע מן היוצא השרה שנה שנה כמו שהוא הדרך בעיר שליש התבואות או רביע כפי מה שנהגו ביניהם זה נקרא קבלנות וזה דינו חלוק משוכר במקצת דברים כמ"ש לפנינו בע"ה ובכולם בין בהיכר בין בשוכר בין במקבל אע"פי שכבר התנו ביניהם לקבל את השדה אין כותבין את השטר אלא מדעת שניהם שכל זמן שלא כתבו יכולין שניהם לחזור בהם ומשכתבו אינם יכולים שניהם לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו וה"ל כמלוה בשטר והמקבל נותן שכר מכתיבת השטר אפי' כשצריך להובירה שנה או שנתים כמנהגם עליו לשלם שכר הכתיבה.
ג במקבל או בחוכר כל דבר שהוא לצורך תיקון עבודת הקרקע או שאין השדה נשמר זולתו בעל הקרקע חייב בו שהרי גוף הקרקע היא שלו וכל דבר שהוא משים כדי להקל טורח עבודת הקרקע או שהוא משום שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו לפיכך הקורדם שחופרין בו הארץ והכלים שנושאים כהם העפר והדלי והכד וכיוצא בהם שדולין בהם המים וכ"ש הסייג שסביב השדה ואין השדה נשמר זולתו וחפירה שסביב השדה על בעל הקרקע וחפירת היאורים הקטני' שמקבצין בהן המים שיהיו מוכנים לו תמיד להשקות אינם עשוים אלא להקל העבודה והטורח וכל שמירה יתירה על החוסר או המקבל מטעם הזה שאינו עושה אלא כדי להקל מעליו שלא יצטרך לשמור כלל אבל בשוכר אין לבעל השדה עסק בצרכי השרה כלל דשכירות בדמים ממכר הוא וי"א דחוכר דינו כשוכר דכיון שהוא נותן דבר קצוב בכל שנה פירות כך וכך הן יוציא השרה פירות רב או מעט ה"ל כשוכר ממש ואין לבעל השדה עסק בצרכי השדה כלל וכן עיקר.
ד בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו וטעמא דבמקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום שבעל הקרקע יכול לומר אי איפשי שתעקור דבעינן דתיתבן ארעי כלומר שישארו בה מן הקשין ויהיו לה לזבל לזריעתו לשנה הבאה ואם בעל הקרקע יאמר לו עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא למיטרח שהקציר' היא נוחה מן העקיר' ובמקו' שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור משום שיכול לומר לו בעל הקרקע בעינ' דתינקר ארעאי כלומר רצוני שתהא קרקעי נקייה שאינה צריכה לזבל ואם בעל הקרקע יאמר לו קצור יכול המקבל לומר לו צריך אני תבן לבהמתי ואי אפשי שתישא' בקרקעי ובמקו' שנהגו לחרוש אחר הקציר' פי' שחורשין אחר הקצירה או אחר העקירה כדי להפך שרשי' של עשבים הרעים שבו וימתו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע צריך הוא ג"כ לחרוש ואפי' במקום שאין מנכשין העשבים הרעים מפני שסומכין על החרישה שימותו בה והוא ניכש אותם ועקר ממנה העשבי' הרעי' בעוד שהתבואה מחוברת אינו יכול לומר ניכשתי אותם על דעת זה כדי שלא אצטרך לחרוש אחר הקצירה אלא צריך לחזור ולחרוש מפני שבעל הקרקע יכול לומר שמא לאחר מכאן בעוד התבואה היתה קיימת בה חזרו וגדלו קצת מהן שכן דרכו לגדל וצריכין להמית ע"י חרישה ואם פי' בשעת הניכוש שעוש' זה כדי שלא יחרוש ושמע בעל הקרקע ושתק גלי דעתיה דניח' ליה וא"צ לחרוש ואם נהגו לנכש ולא לחרוש והמקבל אינו רוצה לנכש אפי' אם יאמר שרוצה לחדו' אחר הקציר כדי לעקור העשבים אין שומעין לו שבעל הקרקע יכול לומר ניכוש עדיפא לי שעוקר העשבי' הרעים עם שרשם והוא טוב לי יותר ואיני חושש לשמא יגדלו אחרים אחר הניכוש.
ה אם נוהגין בעיר שהחוכר שרה סתם נוטל חלק באילנות שבו יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה לחלק החוכר כגון שכל החוכרים נותנין לבעל השרה השליש מן התבואה שתוציא האר' ובעל הבית זה חברו לו שלא יתן לו אלא רביע מן התבואה אינו יכול לומר להיכר לכך הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח באילנות דה"ל לפרושי וכן אם נהגו שלא ליטול החוכר חלק באילנות אז הם של בעל השדה אפי' אם הוסיף החוב' בחלק של בעל השדה אינו יכול לומר לבעל השדה לכך הוספתי לך כדי שתתן לי באילנות דה"ל לפרושי ומדלא פירש סתמא לא יהבי' ליה אלא מחמת התבואה שהיא בעיניו טובה יותר וכן לעיל החוכר היה טוב לבעל יותר מאחר.