לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות חזקת מטלטלין
סימן קלג
מי שמוחזק במטלטלין הידועים לאחר ובו ז' סעיפים.
א דבר פשוט הוא בפי כל ומושכל ראשון הוא שכל דבר המיטלטל שהוא ביד האדם הרי הוא בחזקת שהוא שלו אפי' יבא אחר ויערער ויביא עדים שזה הוא שלו ואומר למוחזק הפקדתיו בידך או השאלתיו לך נאמן המוחזק לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם טוען המוחזק שלך הוא אכל משכון הוא בידי יכול לטעון עליו עד כדי דמיו אלא דהכא כיון שמודה שאין גוף החפ' שלו אלא שהוא משכון בידו דומה קצת לנשבע ונוטל החמירו עליו בשבועה ואמרו שישבע בנקיטת חפ' שהוא ממושכן בידו כדין כל הנשבעין ונוטלין המבוארין לעיל בהלכות שבועה ואם טוען סתם נתחייב לי עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שבינינו נכון הדבר שיברר ממה נתחייב לו משום דנפישו רמאי ושמא הוא סבור שנתחייב לו וכשיברר דבריו שמא יתברר מתוך דבריו שאינו חייב לו.
ב אפילו אם מסר המערער החפץ למחזיק בעדים אם אין עדים שהוא עתה בידו נאמן לומר החזרתיו לך שהמפקי' לחבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים שהיה זה טורח רב ומילתא שאין הבריות יכולין להתקיים בו אם היה כל נפקד צריך להיות לו עדים שהחזירו לכך אמרו שא"צ עדים שמחזירו אלא נשבע היסת שהחזירו ונפטר לפיכך אם אמר לקוח או מתנה הוא בידי נאמן ג"כ בהיסת במגו דאי בעי אמר דהחזרתיו לך דאע"ג דלקוח ומתנה טענה גרוע הוא שאין מצוי כ"כ שימכור אדם חפציו שנתן בפקדון ויודעין הכל שהיא שלו וכ"ש מתנה שאינה מצויה מ"מ כיון שהיה יכול לטעון טענה מעליית' שהי' החזרתי שבל פקדון להחזיר עומד וטען טענה זו אוקמינן ליה אחזקתיה ואמרינן ודאי האמת הוא טוען ונאמן בהיסת וזהו הטעם בכל מקום דאמרינן מגו בדיני ממונות דמהימנינן ליה על טענ' גרוע במגו דאי בעי היה יכול למיטען טענה מעליית' דאמרינן ודאי האמת הוא טוען ואם א"ל המפקיד אל תחזיר לי אלא בעדים והוא אומר החזרתיו לך שלא בעדים נשבע שבועה דאורייתא במגו שהיה יכול לומד נאנס והיה נשבע שבועה דאורייתא שנאנס ה"נ נשבע הכא שבועה דאורייתא שהחזיר כמו שהיה צריך לעשות בטענה שמעמידין עליה המגו ואם טען החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדינת הים הרי עשה בכמו שהתנה עמו ומה לו לעשות עוד לפיכך נשבע היסת ונפטר ואם לא מסרו לו בעדים אפי' אם ראו אותו עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי בהיסת אע"פ שאין לו מגו שכיון שלא ראו אותו ביד המפקיד כבר מצוי הוא שמוכר חפציו באלה והיא בעצמה טענה מעלייתא היא אבל אם מסרו לו בעדים וגם ראוה עתה בידו אינו נאמן עליו בשום טענה אפילו בלקוח אחר שהפקידו אצלו וצריך להחזירו ודוקא שעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מעידים שנתנו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי בין שאומר באותו פעם מכרו או נתנו לי או שאמר אחר כך מכרו או נתנו לי במגו דאי בעי אמר באותו פעם נתנו או מכר לו.
ג וכשמסרו לו בעדים אם ראו עדים החפ' ביד המחזיק אחר כך קודם שתבעו המערער לדין אפי' אם אמר בפניהם קודם שהראהו דעו כי הוא ממושכן לי בכדי דמיו קרינן ביה שפיר עדים וראה ואינו נאמן שוב לטעון עליו כי הכל תלוי בשבועתו שבית דין יפסקו לו שישבע שחייב לו כדי דמיו במגו שהיה יכול לישבע שהחזירו וכיון שראוהו בידו לא יוכל לישבע שהחזירו וצריך להחזירו והוא שיתרה בו בפני אותם עדים שלא יחזירהו לו אלא בפני פלוני ופלוני כדי שלא יוכל לומר החזרתיו לך אח"כ. וע"ל סי' ע"ב סעיף י"א.
ד אמר המערער למחזיק מה טיבו אצלך ואמר ליה אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה וטען המערער הרי לפלוני הפקדתיו בעדים ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים ולא החזירו לי והוא נתנו לך שלא במצותי ישבע המחזיק שהמערער מכורו או נתנו'לו ויפטר שאע"פ שיש לו למערער עדים על טענתו טענינן למחזיק שאותו פלוני החזירו לו בעדים והלכו למדינת הים או מתו ואח"כ קנאו גם ממנו שהרי גם אותו פלוני היה יכול לטעון כך וכל מה שהיה הוא יכול לטעון טענינן למחזיק כמו שאמרו שטוענין ללוקח.
ה בד"א שהמחזיק נאמן בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר דכיון שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר הם ביד זה הוכחה קצת שאמת הוא טוען דאל"כ היאך בא לידו אבל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש למערער עדים שהיה שלו ודאו אותו עתה ביד המחזיק וזה אמר שהשאילו או השכירו אע"פ שאין לו עדים היאך בא לידו אינו נאמן לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי שאינו יכול לומר דאל"כ היאך בא לידי דשמ' השאילו לו או השכירו לו וצריך להחזירו לו בשבועת היסת שנשבע המערער ונוטל כיון שיש רגלים לדבריו ואפי' אם היה ביד המחזיק ג' שנים דכיון דמטלטלי לאו בני שטר' נינהו שיוכל לטעון שטר היה לי ואבד גם חזקת ג' שנים אינו מועיל דשמא שכח הבעל למי השאיל ולמי השכיר ולכך נשאר כל הזמן הזה ביד המחזיק ועוד שיזדמן פעמים שמשאילן או משכירן ליותר משלש שנים ואפי' מת המחזיק מוציאין אותו מיד היורש ואפילו טוען היורש טענת ודאי ואמר בפני נתנו למורישו או מכרו לו המערער נשבע היסת ונוטל דלא עדיף היור' ממורישו. וע"ל בסי' ע"ב איזו הם הדברים העשויין להשאיל ולהשכיר.
ו והא דאמרינן שבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן המערער דוקא כשטען השאלתים או השכרתים לך אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא"כ יצא לו שם גניב' בעיר כמ"ש בסי' שס"ד בע"ה ונתבאר לעיל סימן כ'.
ז מי שהיו בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ובא א' וערער עליו ואמר שלו הם ואמר לו זה יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנ' והמערער טוען שלי הם ונגנבו ממני ואם אותו פלוני מכרם לך גנובים הם שאני השאלתים לו והוא מכרם לך אפי' יש עדים שיודעים שהיו שלו אין מוציאין אותם מיד המחזיק דעל טענת גנובים אינו נאמן כיון שלא יצא לו כבר שם גניבה בעיר ואע"ג שאם היה אותו פלוני לפנינו וזה היה טוענו השאלתיו או השכרתיו לך והוא היה טוען מכרתם או נתתם לא היה נאמן והיו מוציאין אותם מידו גבי האי טענינן ליה אותו פלוני קנאם ממנו שאם נאמר שהשאיל' לאותו פלוני והוא מכרם לזה דוה ליה אותו פלוני גזלן שמכר מה שהשאילו לו ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן לפיכך אמרינן דאותו פלוני קנאם ממנו שאדם עשויי למכור כליו ודוקא שטוען המערער גנובים הם ממנו אבל אם טוען לך אני השאלתים או השברתים אע"פ שטוען המחזיק שקנאם מפלוני אינו נאמן ומוציאין אותו מידו ואם היו מדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו אלא יאותו פלוני לקחם ויעמיד כליו בידו.
סימן קלד
אומן שטוען בדבר שהוא אומן שקנאו מבעליו ובו ו' סעיפים.
א האומן בדבר שהוא אומן דינו בבל הכלים כדברים העישויי' להשאיל ולהשכיר לשאר כל אדם דחד טעמא הוא שאינו יכול לטעון דאם לא כן היאך באולידו דלתקנם מסרום לו לפיכך אין לו חזקה בכלים שתחת ידו בין כלים העשויין להשאיל ולהשכיר בין שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהם יודעים שאלו הכלים הם שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או במתנה או שטען אתה מכרתו לי אתה נתתו לי אחד שבא לידי לתקנו אע"פ שמסרו לו שלא בפני עדים אפי' אם שהה ביד האומן כמה שנים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע ב"ה היסת על טענתו.
ב ואם לא ראה הכלי ביד האומן אלא טענו כלי פלוני נתתי לך לתקן והאומן אומר החזרתיו או מכרתו לי או נתתי לי במתנה או לקוח הוא בידי מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם יכול לטעון גס טענות אילו ונשבע היסת ונפטר ואפילו מסרו לו בעדים כיון שלא ראה האומן נאמן במגו שהיה יכול יכול לטעון החזרתי ונשב' היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי לפנינו ואם הוציאו ונראה דשוב לא יוכל לומד החזרתי והרי אין לו מגו על טענותיו ב"ה מביא עדים שהוא שלו ונטלו אע"פ שמסרו לו שלא בעדים.
ג אע"פ שמסרו בעדים אם העדים שראו החפץ בידו אין מכירין בודאי שזהו של המערער אלא שנראה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי את זה מעולם כי זה אינו שלך ושלך כבר החזרתיו לך נאמן כיון שאין העדים מכחישין אותו בודאי אבל אם מודה שזה הוא שלו וטוען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך אינו נאמן שכבר אמרנו דלקוח הוא בידי טענה גרוע היא ואין להאמינו בטענת לקוח אלא במגו דלהד"ם או החזרתיו לך והכא אין המגו מגו טוב שמתיירא לומר שלך כבר החזרתיו לך או להד"ם אם מסרו לו שלא בעדים כיון שראו עדים כיוצא בזה בידו.
ד ואם הטלי' יוצא מתחת ידו ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן בהיסת במגו דאי בעי אמר אתה מכרת לי אבל כשטוען שהאומן מכרו לו שאמר אתה מכרתו לו איני נאמן דלא עדיף מגברו דאתי מחמתי'.
ה ירד האומן מאומנותו הרי הוא כשאר כל אדם ונאמן אפי' בכלי שבא לידו בעודו אומן והוא שנשתהא בידו אחר שירד מאומנתו זמן שאין דרך להניח כ"כ זמן כלים בבית האומן אחר שנודע שירד מאומנותו.
ו בן אומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אומר שירשו מאביו הרי הוא כאביו ואם אמר בפני הודה לו לאבי יש לי חזקה במגו דלי מכרתו וי"א שגם בזה דוקא כשב' אחר מות אביו זמן שאין דרך להניח כ"כ זמן כלי' בבית האומן אחר שמת שאם לא שהא כ"כ זמן אחר שמת אינו נאמן אפי' לומר לקחתיו ממך אח' מיתת אביו דכיון שבא ליד אביו בתורת לתקנו שוב גם הבן אינו נאמן דלא עדיף מאביו בזה וכתב מודי מהרמא"י ז"ל וז"ל ונ"ל דוקא לאחר מות אביו שיש לומר שירשו מאביו ולכך אינו נאמן עליו אפילו אמר לקוחה בידי אם לא שנשתהא בידו הזמן הנזכר דאז הוי כאומן שירד מאומנתו אבל בחיי האומן אם הבן טוען שלקחו הוא ממנו כלומר ולא בא ליד האב לתקנו נאמן בכל עניין דהוי באיש אחר לגמרי אם אינו סמוך על שולחן אביו וכמו שיתבאר לקמן סימן קע"ט.
סימן קלה
דין המחזיק בבעלי חיים כגון בהמ' ועבד ובו ב' סעיפים:
א אע"פ שהמחזיק בדבר המיטלטל נאמן לומר שהוא שלו על בהמה וחיה אינו נאמן דכיון שהוא מהלכת יש לחוש שמא מעצמה נכנסה לרשותו או שמא לקחה בדרך והחזיק בה לפיכך אם יש למערער עדים שהוא שלו נשבע היסת ונוטל ואם אין לו עדים נשבע המחזיק היסת ועומד בשלו ובמקום שדרך למסור בהמה לרועה שחרית ולקחתה מידו ערבית בענין שאינה הולכת לבדה כלל דינא בשאר מטלטלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת לומר שקנוייה לו ואם טען שהזיקה לו כדי דמיה או שהוא חייב לו כך וכך כיון שאינו טוען על גוף הבהמה הוי בנשבע ונוטל וישבע בנקיטת חפץ י"א דאם החזיק' בה ג' שנים בכל ענין הוי חזקה שאין דרך להניח בהמה וחיה ביד אחרים ג' שנים.
ב עבד כנעני גדול דינו כבהמה ואין לו חזקה עד אחר שלשה שנים מאחר שהוא מהלך וצריך המחזיק להביא ראייה ששמש לו כל שלשה שנים אילו כדרך עבד לרבו ואם הוא קטן שאינו מהלך על רגליו דינו כשאר מטלטלין ויש לו חזקה מיד אפילו אם יש לו אם שרגילה לצאת ולבא בבית המחזיק ולא אמרינן שמא הביאתו שם ושכחתו שם שאין דרך האם לשכוח בנה.
סימן קלו
מי שנתחלפו כליו בבית האומן או בבית האבל או בבית המשתה ובו ב' סעיפים:
א מי שנתחלפו לו כליו בבית האומן הרי זה ישתמשו בהן עד שיבא בעל הכלי ויטול את שלו דתלינן שמא אדם אח' נתן טליתו לאומן למוכרן וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו וכשבא זה ושאל טליתו מהאומן ידע שטעה ונתן לו בעבורה טליתו של האחר שצוה לו למכור ואין כאן תשמיש שלא מדעת וא"ת מ"מ היאך משתמש בה ע"י מסיר' האומן והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של הלה יכול להחזיר לו הטלית ונמצא משתמש בטלית של המוכר שלא מדעתו יש לומר כיון שהמוכר היה דחוק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם ישתמשו בו אחרים שגם הוא משתמש במעות ודוקא שנתנה לו האומן בעצמו שכיון שניתן לו רשות למוכרו ונתחלף לו הוי השימוש כמו מדעתו והוא כמו שלוחו של המוכר להשתמש בו אבל אם נתנו לו אשתו ובניו לא שהם אינם שלוחיו ואינו רשאין להרשות להשתמש בו ואפי' האומן בעצמו דוקא שאמר לו הילך טלית סתם שאפשר שגם היא הוה מסתפק בו ואמר אפילו אינו טליתו של זה ואני החלפתיו לו יהא לו רשות להשתמש בו אבל אם אמר הילך טליתך לא שודאי טעה ואמר שהוא טליתו של זה ולא הרשהו להשתמש בו אם יודע שאינו טליתו ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ויקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית היה שלו או יתן בו סימן דנהי שאנו תולין שצוה לאומן למוכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטוען ברי נאמן.
ב נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהן דהוי משתמש שלא לדעת בעליו שנקרא גזלן וכשיבא בעל החפץ צריך ליתנו לו אע"פ דשלו נאבד דמה יעשה זה שמוצא שלו אצלו והוא אינו יודע שלו היכן הוא וכן הדין כובסת המכבסת לרבים והביאה לאחר שאינו שלו צריך להחזירו למי שהוא שלו אע"ג דשלו נאבד ולא ישתמש בזה כלל.
סימן קלז
מי שלקט פירותיו של חבירו ובו ג"ס:
א היורד לתוך שדה חבירו וליקט פירותיו ובעל השדה טוען שבגזל לקחם וזה אומר שמכרם לו נאמן בשבועת היסת כיון שהוא מוחזק בהם אפי' אם יש עדים שלקטן ואין לו מגו דלהד"ם ואע"פ שהקרקע בחזקת בעליה עומדת נאמן על הפירו' כשלקטן כבר ואע"פ שאינו תפוש בהן אלא הן ברשות אחרים וגם מגו דהחזרתיו אין כאן שאין ברשותו להחזירן אפ"ה נאמן בשבועת היסת דאוקמינן ליה אחזקה דלא חציף איניש למיחת לארעא דחבריה ולמיכל פירי דחבריה אם לא היה לו זכות בהם ומהימנינן ליה שקנאם בשבועת היסת על מה שעבר אבל לא להבא להחזיקו בהן לכתחלה דלא אמרינן חזקה להוציא.
ב אם אין בעל השדה או האילן כאן ואמר אחר אלך ואלקט פירות האילן והשדה של פלוני שמכרם לי אין בית דין צריכין למונעו מטעמא דלעיל שאין אדם חצוף ללקט פירותיו של אחרים מ"מ אם באו הבעלים קודם שלקטן מעכבין על ידו דכולי האי לא מוקמינן ליה אחזקת שאינו חצוף כיון שהבעלין עומדין וצווחין ואפילו אם ליקטן כבר והוא טוען שליקטן משום שמכר לו גוף השדה ולא לפירות לבדן נחית אז אינו נאמן אף על הפירות שאכל וצריך להחזירן או לפורען דכיון שאין לו שטר ולא חזקת שלשה שנים שלא קנה הגוף גם הפירות לא קנה דהא לא טעין על הפירות אלא משום הקרקע ואם הקרקע לא קנה מאין לו הפירות.
ג והאומר אלך ואכרות אילנו של פלוני ודאי ב"ד מוחין בידו אע"פ שאין הבעל כאן דהכא ליכא למימר לא חציף איניש כו' אם הוא חציף שרוצה לקצץ נטיע' שאינו עומדת לקציצה ג"כ הוא חצוף לקוצצו אע"פ שאין לו בו שום זכות לקוצצו לכך מוחין בידו. .
סימן קלח
דין שנים אוחזין בטלית וחולקין עליו ובו ה' סעיפים:
א שנים אוחזין בכלי אח"או שהיו רוכבים על גבי בהמה אחת ולקמן סימן רע"א יתבאר אי"ה איזה רוכב קונה ואיז' רוכב אינו קונה או שהיה א' רוכב ואחד מנהיג או שהיו יושבים בצד ערימה של חטים המונחי' בסימטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל א' מהם נשבע שיש לו חלק בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציה ושבועה זו תקנת חכמים היא שאינה חולקים בלא שבועה כיון ששניהם אוחזין בו בדי שלא יהא כל אחד תופש בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה ונוס' שבועה זו בזה הלשון הוא מפני שבזה הלשון יתוקנו כמה רמאות שהיו אפשר להיות בדעת הנשבע אם היה נשבע בלשון אחר שאם היה נשבע סתם שאין לו בה פחות מחציה היה איפשר לפרש כוונתו אפי' אין לו בה כלום באמת הוא נשבע והכי נשבע שבועה שאין לי בה כלום אפי' מה שהוא פחות מחצי' אין לו בה והרי אין לו בה כלום והוא צריך לישבע שיש לו בה חציה ואם ישבע שיש לו בה חציה הרי מרע לדיבורי' שאמר כולה שלי ואם ישבע כולה שלי הרי א"א ליתן לו לו בולה שהרי חבירו תפוש בה ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שנשבע שכולו שלו והם אומרים שיחלוקו לכך ישבע בזה הלשון אני אומר שיש לי בה ודעתי אפי' כולה יש לי בה ולדבריכם שאינכם מאמינום לי בכולה אני אומר יש לי בה חלק ואם תאמרו שליש או רביע שבועה שאין לי בה פחות מחציה, ואם אמר אחד לחבירו השבע וטול כולו שומעין לו ואם גם השני אינו רוצה לישבע חולקין בלא שבועה ודוקא שהוא מונח בסימט' או בחצר של שניהם או בצד הערימו' כמ"ש אבל אם הבית של אחד מהם וחבירו דר אצלו וחלוקי' על נכסים המונחים בבית הרי הם בחזקת בעל הבית שהוא מוחזק בו ושנים שהיו חלוקים ע"ג שעל ביתם שיש להם בשותפות כל אחד אומר כולה שלי הרי הוא כאילו שניהם תפוסים בו וחולקין בשבועה.
ב ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומ' כולה שלי ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות משלשה רביעי' והאומר חציה שלי ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלש חלקים וזה נוטל רביע בד"א שנשבע על שלשה רביעיים בחפ' שאינו עומד ליחלק אבל אם הוא דבר העומד לחלוק יכול זה ליטול החצי שמודה לו בלא שבועה ואחר כך נשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות מחציה.
ג והא דאמרינן בשכל אחד אומר כולה שלי שחולקין אותה בשוה או כשזה אומר כולה שלי וזה אומ' חציה שלי שיטול זה ג' חלקים וזה רביע דוקא כשאוחזין בשפת הטלית שאין ביד שום אחד ממנה ג' על ג' שהוא שיעור כנר שבזה יד שניהם שוה בו ואז חולקין אות' ואפי' הטלית מוזהבת והזהב בצד אחד מהם אינו יכול לומר חלוק אות' לרחבה שיבא הזהב לחלקי אלא חולקין אותה לארכה כדי שיבא לשניהם בשוה אבל אם כל אח' וא' אוחז קצתה בידו זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה נוטל עד שידו מגעת וזה נוטל עד שידו מגעת והשאר חולקין אחר שנשבעי' על הדרך שנתבאר ויכול בל א' לגלגל על חבירו שיכלול בשבועתו שכל מה שנטל בדין נטל.
ד כל חלוקה האמורה כאן אם הוא דבר שיפסיד אם יחלוק ממש אין מפסידין אותו אלא חולקין אותן בדמי שויין.
ה היה אחד אוחז את כולה וזה מתאבק עמו ונתלה בה הרי זה בחזקת האוחז את כולה ונשבע היסת וכולה שלו.
ו באו לפנינו ושניהם אדוקי' בה ושמטה הא' מיד חבירו בפנינו אם צווח השני לא אבד זכותו ואם שתק הוי כהוד' לו שהיא שלו ואבד זכותו ואפי' שתק תחלה ואח"כ צווח הוי כהודא' כיון ששתק תחלק ואין מוציאין מיד השומט וי"א שאפי' יביא עדים אחר כך שהיא שלו לא מהני ליה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
ז חזר הא' ותקפה מיד זה התוקף אע"פ שצוח מתחלה ועד סוף חזר הדין כמו שהיה מתחלה ויחלוקו דמה שמתחלה לא היו מוציאין מידו לא היה מדינא אלא מספיקא ואמרנו המע״ה ועכשיו שגם זה מוחזק שניהם שוין וי"א כיון שכבר זכה הראשון בפנינו ע"י שתיקתו של זה דהויא כהודאה שוב לא מהני לאחר שתקפה ממנו בפנינו.
ח באו לפני ב"ד כששניהם אדוקין בה ואמרו להם ב"ד צא וחלקו את דמי' יצאו וחזרו אח"כ והרי הוא תחת יד אח' מהם זה טוען הוד' לי ונסתלק ממנה והיה טוען השכרתי' לו או נתגבר עלי וחטפה ממני המע״ה ואם לא הביא ראייה ישבע זה שהיא שלו ויפטר וי"א שאם אמר חטפת ממני נאמן דכיון דעד האידנ' היו דגין עליה ודאי כל א' תקף מה שיוכל וקרוב להאמין לזה שזה נתגבר עליו וחזר הדין כמו בראשונה ויחלוקו ואם אמר השכרתיה לו בלא עדים אינו נאמן כלל דאמרי' ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנ' והשת' מוגרת ליה בלא סהדי בתמיה אבל אם אמר השכרתיה לו בפני פלו' ופלו' והלכו למדינ' הים נאמן במגו שהיה אומ' חטפה ממני אבל השכרה בלא עדים לא אמרי' דיהא נאמן במגו דהוי במגו במקום עדים דאנן סהדי שלא השכיר' לו בלא עדים כיון שכבר היה חושדו כגזלן וכתב מורי ז"ל שכן נ"ל עיקר.
סימן קלט
דין שנים חלוקים בדבר ובא שלישי וחטפה ובו ד' סעיפים.
א שנים שחלוקין בדבר ואין שום א' מוחזק בו כההיא ארבא דהוו מינצו עליה בי תרי כל חד וחד אמר דידי הוא לא יכלו חז"ל למצא דין אחר אלא כל דאלים גבר ואיזו מהן שתגבר ידו תחלה הוא שלו עד שיביא האחר ראייה דהיכי ליעבד אי יתפשוהו ב"ד ויהא מונח ביד ב"ד עד שיביא אחד מהם ראייה כשיבא ליד ב"ד אין הב"ד רשאין להוציא מתחת ידן עד שידעי בבירור של מי הוא שאין ב"ד רשאין להפקר ממון המונח בידם עד שיתברר של מי הוא ושמא זה שהוא שלו אין לו ראיי' והאחר הוא שקרן ואין כוונתו אלא להפסיד את זה שיודע שאין לו ראייה ויהא מונח ביד בית דין עד שיבא אליהו כי לא יחזירוהו לו בית דין עד שיביא ראייה לפיכך לא אמרו שיתפשוהו בית דין ויביאו זה לידי הפסד בידים אלא אמרו כל דאלים גבר וסמכו על זה שכל מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שימסור האחד לגזול ועוד שיאמר הגזלן מה בצע שאמסור נפשי היום או למחר יביא זה ראייה ויוציאנו מידי שמי שהדין עמו קרוב הוא שיביא ראייה גם כן ואמרו כל מי שיגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיבוא השני ראייה וכל זמן שלא יביא ראייה אף אם תחזור ותגבר ידו על הראשון לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה חדא כדי שלא יהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה למחר יגבר חבירו ועוד דסמכו שמי שיגבר ראשונה הוא שלו דמתוך חמימות לבו שיודע שהוא שלו עשה בכל מאמצי כחו שגבר ולא דמי לשנים אוחזין בטלית דאמרי' שיחלוקו דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקין אין לנו הניח שיגזול האחד לחבירו דחשי' כאלו אנו יודעין שיש לשניהם חלק בה הילכך אם היינו פוסקין להם כל דאלי' גובר האחד היה גוזל בפנינו מה שביד חבירו ולכך צריכין אנו לפסוק להם דין חלוק' והכא גבי ארבא כיון שאין אחד מהם מוחזק בדבר שמערערין עליו ואין ב"ד מחייבין למחו' למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא והוא אמ' שלי הוא הילכך אין לפסוק להם דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהם שלא כדין לפיכך לא יבלו למצא לזה דין אחר רק כל דאלים תחלה הוא גבר והוא שלו עד שיביא חבירו ראייה ומיהו שכנגדו יכול השביעו וצריך לישבע שהוא שלו וכל זמן שלא יביא הא' ראיי' אף אם תגבר ידו אין מניחין ליקחנו מזה שגברה ידו תחלה כמו שביארנו טעמא וכ"ש שאין מניחין לאחר ליקחנו ממנו בלא עדים וראייה.
ב בא שלישי קודם שגבר אחד מאילו וחטפה בטענ' שאומר שהוא שלו אין לשנים האחרים בו כלום כיון שזה הוא מוחזק בו וטוען שהוא שלו אבל אם חטפה בלא טענה הרי זה גזלן ומוציאין אותו מידו וכיון שהו' גזלן חייב בהשבת הגזילה לנגזל וכיון שאלו השנים חלוקין עליו וכל א' א מר שהו' שלו אין לו תקנה עד שישוב לכל אחד וא' שהרי אינו יודע למי ישיב שיצ' ידי השבה ואינו יוצ' במה שיחזירו למקומו כמו שהיה שזה אין השבה כלל דה"ל כמפקידו ואם הוא קרקע והחזיק בו ואכל פירותיו גוף הקרקע אינו נגזל והרי היא כמו שהיתה אבל הפירות צריך לשלם לכל א' וא'.
ג אם אחד מהשנים החלוקים על דבר זה בא לב"ד ואמר תפשוהו ויהיה מונח בידכם עד שאביא ראייה אין שומעין לו מטעמ' שכתבתי בסעיף א' ואם תפשוהו ב"ד מדעת שניהם או שעברו ותפשוהו ע"פ א' אין מוצאין איתו מידם עד שיתברר של מי היא שלא תצא תקלה מתחת ידם כמ"ש לעיל.
ד אם הם חלוקים על שדה ואין א' מהם מוחזק בה כגון שמת בעל השדה ושנים באים ליורשו כל א' אומר אני קרו' וראו ליורשו ואין לשום א' עדים כל דאלים גבר. וע"ל ריש סי' קל"ח ואם גבר הא' ואכל פירותיו ואח"כ הביא השני עדים שהוא קרוב והעדים אינם יודעים אם זה שגבר הוא קרוב או לא מוציאין מזה שגבר שהוא ספק קרוב והאחר קרוב ודאי וה"ה אם השני הביא עדים שהוא קרוב יותר מהאחר שמוציאין מזה שגבר ונותנין לזה שקרוב יותר וצריך להחזיר כל פירות שאכל אפילו אין ידוע שאכלם אלא על פיו שהודה בהם חייב להחזירם ואע"ג שהו' אימר שהו' קרוב יותר לא אמרינן שיהא נאמן על הפירו' שהו' קרוב יותר במגו דאי בעי אמר לא אכלי כי אמר אכלי ודידי אכלי נאמן שכיון שהקרקע יוצ' מתחת ידו בדין אין המגו מועיל לו וחיי' להחזיר גם הפירות דהא אינו מחזיק בפירות אלא מכח הקרקע ואם אין הקרקע שלו דבקרקע לא שייך מגו מאין יבואו לו הפירות אם הם חלוקים בדבר שהפוסקים מחולקין בו ולא תפוש חד מינייהו אם הו' דבר דשייך בו דין חלוקה חולקין ואם לא שייך ביה חלוקה כל דאלים גבר כך פסק מורי מהרמא"י ז"ל ותמיהנו על הסכמתו מאד אע"ג דבאמת מאמר הוא בגמ' פרק הניזקין השתא דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר אבל נ"ל שאין הנדון שנ' שם זה המאמר דומה לראיה שאין זה כלל לכל הדינים דמה שייך בזה כל דאלים גבר דהא עיקר טעמא דכל דאלים גבר הוא משום שמי שהוא שלו ימסור נפשו עליו כו' כמו שכתבתי בסעיף א' וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע האמת ואין הב"ד יודעין אבל הכ' מה שייך לומר שזה התובע נפשו יותר מחבירו במה ברור הדין יותר לתובע מלדיין או מלחבירו דנימא ימסור נפשו וכו'. לכך נ"ל בדין זה דגם בדבר שאין בו דין חלוקה מוכרין וחולקין בדמים או בגוד או איגוד נ"ל. וע"ל סימן ק"ע סוף הסימן על מה נאמר בגמרא דין דכל דאלים גבר דמשמע בהדיא דלא דמי להכא נ"ל.
סימן קמ
דין החזיק בקרקע של חבירו ודין חזקת הבתים וחנויות ובו ט"ו סעיפים:
א אע"פ שאדם נאמן לטעון על המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי היינו משום שיש רגלים לדבר דאל"כ היאך באו לידו אם לא שזה נתנו לו מדעתו אבל קרקע שאינה זזה ממקומ' ובכ"מ שהיא בחזקת בעליה היא עומד' ולא שייך בה לומר דאל"כ היאך באה לידו של זה שאם היא בידו והוא עובדה איפשר שהוא הלך לתוכה ועבד בה בלא ידיעת הבעל לפיכך קרקע הידוע' לראובן בעדים שיודעין שהיה בחזקתו אפילו יום אחד היא עתה בחזקת שמעון שמחזיק בה ואכל פירותיה וטוען שלקח' מראובן וראובן מערער ואומר שגזולה היא בידו נאמן ראובן ונשבע שבועת היסת ונוטלה דאלו שבועת התורה אין נשבעין על הקרקעות כדכתיבנא לעיל ריש סי' צ"ה ולכך אפי' כשנוטל א"צ שבועה חמורה בנקיטת חפץ ואם החזיק בה שמעון כראוי ובטענה בש"ש בדיני חזקה אז אין מוציאין אותה מידו אלא נשבע ועומד בשלו ואם אין עדים לראובן שהיה שלו אז א"צ שמעון חזקה אלא נשבע ועומד בשלו אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה.
ב י"א שזה שהחזיק ג' שנים אין מוסרין אותו לשבועה אלא אם ירצה להחרים סתם על כל מי שהחזיק בשלו שלא כדין הרשות בידו וכבר כתבתי בסעיף הקודם דנשבע ועומד בשלו והכי נהוג.
ג טען שמעון שיש לו שטר שמכרה לו וראובן אומר ששטרו מזויף יתקיים השטר בחותמיו ואפילו שמודה שכתבו אלא שאומר ששטר אמנה הוא יתקיים בחותמיו ואם לא יתקיים מוציאין מוציאין השדה מידו דנאמן לומר אמנה מבמגו דמזוייף.
ד טען שמעון שיש לו שטר שמכר' או נתנה לו בשטר וגם שיש לו עדים שהחזיק ג' שנים כיון שאמר שיש לו שטר אומרים לו קיים שטרך אם יכול לקיימו מוטב וצריך לחזור אחריו לקיימו ואם אי איפשר לו לקיימו כגון שמתו העדים או הלכו למדינת הים ואין מי שיכיר חתימתן סומכין על עידי חזקה וישבע היסת שלקחה אבל אם ישנן לעדים לא תועיל לו חזקתו וצריך שיחזור אחריהם עד שיביא אות' דמוטב שיתקיים הדבר ע"י עדים.
ה ואם טען אח"כ אבד שטרי אינו נאמן אע"ג שאם היה טוען מתחלה שטר היה לי ואבד ויש לי עדי חזקה היה מועיל לו כמו שיתבאר בע"ה עכשיו שטוען מתחלה שיש לו שטר ועדי חזקה ואח"כ אומר שאבד השטר אמרינן משום שיש בו איזה פיסול בשטר אינו רוצה להראותו והחזקה מכח השטר באה לפיכך גם החזקה אינה מועלת לו וכן אם הביא השטר ונמצא בטל גם החזקה נתבטלה שלא באה החזקה אלא מכח השטר והשטר בטל גם החזקה בטלה.
ו הנותן קרקע לאחד בעדים וחזר הנותן והחזיק בה אפי' אם החזיק בה הנותן ג' שנים בחצר לאחר המתנה אינו נאמן לומר טעות סופר הוא המתנ' במגו דאי בעי אמר תחלה חזרתי ולקחתי ממנו דמ"מ עכשיו שטוען טעות סופר הוא אין זה אלא כמכחיש את העדים וק"ל דמגו במקום עדים לא אמרינן.
ז כיצד היא החזקה שישתמ' בה ויהנה ממנה ג' שנים רצופים מיום ליום כל דבר, כפי הנאתו ותשמישו אז הוא שלו ואין יכולין שוב לערער עליו אפי' אבד שטרו שכיון שהוחזק בה ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם לא נזהר עוד' בשטרו ונאמן לומר מכרתו לי או נתתו לי ואבד שטרי ואז טענת התובע ג"כ טענה גרועה הוא דאמרינן שהוא שתק כל כך זמן מפני שידע שיש עליו שטר ועכשיו נודע לו שלא נזהר זה עוד בשטרו לכך בא ותובעו ואין צריך להביא ראייה שהשתמש בכל החדרים שבבית אלא אם נשתמש כדרך כל הבעלים החזיק בכל הבית וכל שלא החזיק כראוי אינה חזקה אפי' ידוע שזה מכר לו קרקע רק שאינו ידוע שהיא זו שהחזיק בה יכול המוכר ליטול קרקע זו ולומר שמכר לו קרקע אחרת הגרוע מזו.
ח בתים שהם לדירה צריך להביא עדים שדר בו או השכירו נ' שנים רצופים ומשהביא עדים שדר בו או השכירו ג' שנים רצופות הוי חזקה אע"פ שלא העידו בפי' על דירת ימים ולילות א"צ הדיין לחקור עדותן אם מעידין גם על הלילות אלא מסתמא מעידין גם על הלילות כל זמן שלא יטעון המערער ברי שלא דר בו בלילות ואם יטעון המערער ברי אני יודע שלא דר בו בלילות אז צריך המחזיק להביא עדים שיעידו בפי' גם על הלילות וע"פ השכנים שיעידו בו שלא הרגישו בו שיצא בלילות אלא כפי ניהוג העול' ראינוהו נכנס בו בערב ויצא בבקר סגי ואם יוסף המערער לטעון עוד יודע אני שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה כי לא יוכל להביא עדים ע"ז להכחיש המערער אא"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרנו בו ימים ולילות ואם היה המערער רוכל המחזיר בעיירות ואינו רגיל להיות תמיד בביתו ויכול להיות משום דלא קבוע האי במתא החזיק זה בביתו וכי הוה אתי למתא הוה נפיק האי מחזיק מן הבית ולא ידע ליה זה המערער לשימחה בו לפיכך תקנו לו חכמים שאפילו לא טען ברי לי שלא היה דר בו ימים ולילות אנן טענינן ליה ולהרמב"ם אפי' באחר שאינו רוכל אפילו לא טען המערער אלא שמא לא דר בה ביום ובלילה צריך המחזיק להביא עדים שדר בו ביום ובלילה ואם היה המחזיק רוכל המחזיר בעיירות אע"פ שלא טען המערער טענינן ליה אנן ואומרים למחזיק הבא עדים שהחזקת בו ביום ובלילה ג' שנים שכיון שהמחזיק הוא רוכל מסתמא לא דר בה יומם ולילה ואין חזקתו חזקה לפיכך טענינן ליה אנן למערער ור"ת והרא"ש חולקין על כל זה וע"ש כל שהעידו השכנים שדר בו כמנהג שרגילים השכנים לידע אע"פ שלפעמים יצאו השכנים לעסקיהם מהעיר ולא ידעו אם נשאר המחזיק בבית בעוד שלא היו בעיר אלא מעידין שכשיצאו מן העיר הניחוהו בבית וכשבאו מצאו אותו דר בו הוי חזקה ואם אמר המחזיק לעדות סתם העידו לי שדרתי בו ג' שנים בחזקת ימים ולילות אע"פ שאינם יודעים שדר בו כל הימים וכל הלילות אלא שראוהו שדר בו מקצת ימים ומקצת לילות טענתו טענה ואם יעידו כן מספיק עדותן וחזקתו חזקה ואפילו יטעון המערער ברי לי שלא דר בו בלילות אין שומעין לו עד שיביא ראייה וכן אם היו הדרי' בו רוכלין המחזירין בעיירות אע"פ שיצאו לפעמים מן הבית ולא דרו בו ג' שנים רצופים הואיל והיה שלשה שנים בחזקתן הוי חזקה אע"פ שהיו מחזירין ימים רבים ולא לנו בבית וה"ה לשאר מחזיק שיצא לפעמים מן הבית אחר עסקיו ומיד כשבא היה חוזר לבית מיקרי חזקה בשלשה שנים וכן מקומות ב"ה אם מעידים העדים שישב עליהם כל עת שנכנס לב"ה אע"פ שלפעמי' שינה מקומו מחמת אבישות או לא נכנס לב"ה הוי חזקה הואיל ועשה בה כמנהג העולם וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל נ"ל שכן ראוי להורות אע"פ שיש חולקין דטעמא דמסתב' הוא דהא מילתא דלא איפשטא יעידו על כל הימים ועל כל הלילות דא"א דלא ניימי פורתא או יצאו לפעמים מן העיר וכה"ג אלא סני בדאמרן מקומות בב"ה היכא שנהגו שכל אחד כותב שמו עליו אין לך קלא גדול מזה והוי כשטר וכל מי ששמו כתוב עליו הוי שלו ואין למערער עליו כלום עכ"ל.
ט הא דמהני עדות השוכרים לומר שדרו בה ימים ולילות דוקא ששכירות הבית עדיין היא בידם ואומרים אנו נתן אותו למי שיזכה בו בדין ואע"פ שעדיין לא נהנה המחזיק מפירות זה הבית כיון שדרו בו מכחו היינו הנאת פירותיו ואפילו אם השאילו להם בחנם וכ"ש שעתה שהשכר בידם ליתנו לו אם יזכה בו אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אין יכולין להעיד שנוגעין בדבר שחפצים להחזיקו בבית שאם יצא מתחת ידו צריכין ליתן שכר פעם אחרת למערער ואע"פ שהמחזיק צריך להחזירו להם מ"מ פעמים שאין לו ומיהו אפילו נתנהו כבר למחזיק יכול הוא לחזור וליתנו להם ויאמר להם תנוהו למי שיזכה כדי שלא יהיו העדים נוגעין בדבר. ויש מי שחולק ואומר דאמתי נוגעין בעדותן הן לפי שקודם לכן היה השוכר מתיירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו שזה מחזיר לו שכרו מצילו לגמרי מן ההפסד ואיכא למיחש שמתוך שהוא מתבייש מזה שעושה עמו לפנים משורת הדין יעזור לו.
י אפילו אם כבר פרעו השכר למחזיק אם יבא המחזיק לב"ד קודם שיבא מערער ויטעון יעידו לי השוכרים עכשיו בפניכם שדרו בו ג' שנים לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרי' כשרי' כיון שפרעו לו השכר שיתייראו שיצטרכו ליתן שכר פעם שנית למערער אבל עכשיו שאין באן מערער שיתבע מהם שכר שנית אינן נוגעין בעדות וכשרים טענתו טענ' ומקבלין העדות מיד ואע"פ שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין כיון דהשתא כשרים הם ואם נמתין שיעידו כשיבא המערער יהיו נוגעין בעדות אין מפסידין משום זה המחזיק ומקבלין אפילו שלא בפני המערער.
יא אם אין השוכרים דרים בו עתה אלא שדרו בו ג"ש ויצאו ממנו אם אין המערער יודע שדרו בו אלא על פיהם אפילו נתנו כבר השכר למחזיק אינם נוגעים בעדות ונאמנים במגו דאי בעו אמרי לא דרנו בו מעולם אלא היו אומרים ידענו שזה החזיק בבית זה חזקה גמורה השתא נמי כי יאמרו דרנו בו ופרענו לו כדין מפני שהוא שלו נאמנים יב י"א יב י"א שאין עדות השוכרים מועיל אלא א"כ היה השכירות בשטר שע"י השטר יצא הקול כדאמרי' גבי לקוחות דשטר מפיק לקלא ובודאי שמע המערער ולא מיחה לכך מועיל עדות שתהי' חזקה אבל אם שכרו בלא שטר אין לו קול ולא חיה יודע שזה השכירו לכך לא מיחה ואין חזקתו חזקה וי"א דאפי' שכרו לג' שוכרים זה אחר זה לכולם בלא שטר מצטרפין דלא דמי ללקוחות דהתם אין שם המוכר נקרא על הקרקע דבל חד וחד מפיק קלא דלקוחה הוא בידו ויכול המערער לומר לא חששתי למחות לפי שלא היו דרים בו אלא כדרך גזלנים כל אחד שנה אבל שאולי' או שמורים אדרבה מפקי לקלא דמכח המשאיל או המשכיר ירדו לתוכו והוה ליה למחויי.
יג עדות השוכרים מועיל אפי' לא דרו בו שניהם ביחד אלא זה דר בו אב"ג וזה דה"ו ולא עוד אלא אפי' היו ז' שוכרים אחד בכל שנה מצטרפי' ועלת' לו חזקה. י"א שאם ידוע שהמערער היה דר בחדר הפנימי מן הבית וטוען שהיה דרכו עובר דרך הבית החיצון ליכנס ולצאת מן הפנימי ולכך לא מיחה במחזיק בבית החיצון אע"פ שיש לחדר הפנימי עוד דרך לצד אחר ולא ידעינן אם עבר אותו הדרך או לא אפ"ה טענתו טענה וצריך המחזיק להביא ראייה שלא עבר דרך הבית החיצון וי"א שזה לא מבטל החזקה אלא אם כן טען המערער בשרציתי הייתי משתמש בכל בית החיצון והוצרכת לידחות מפני ולא נשתמשת אתה בבית החיצון אלא כשלא הייתי צריך לו יד חנויות של תגרים וכיוצא בהם שאין דרין בהן אלא ביום שכיון שדר בהו ג' שנים ביום הוי חזק' דדירת ביום חשוב לדידהו כדירת יום ולילה בבתים שכן הוא דרך דירתם.
טו החזיק במקום מסויים בחצר חבירו כגון שהעמיד שם בהמתו או היה מגדל שם תרנגולין או שהעמיד שם תנור או שנתן שם זבל וטוען אתה מכרת לי מקום זה והחזיק בו ג' שנים ל"ש אם עשה שם מחיצה שהוא סי' שיחדו לו לזה ל"ש לא עשה שם מחיצה אפי' בחצר השותפין הרי זה חזקה שאפי' שותף דרך להקפיד על דבר בית שלא יניחנו לשותפו לבדו להשתמש בו וכיון שלא מיחה חזקתו חזקה.
סימן קמא
דין חזקת שדה הלבן והאילן ובו כ' סעי'
א ג' שנים שאמרו צריכין להיות מיום ליום אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין איתו ממנה בד"א בקרקע שעושה פרי תמיד כגון בתים וחצירות בורות שיהין ומערות והחניות והפונדקאות והמרחצאות והשובבות ובתי הבדים ובתי השלחין שמשקין אותן תמיד וזורעים בהם ונוטלין והגנות והפרדסים וכן העבדים המהלכין אבל שדה הבעל שהו' שותה מי גשמים בלבד ושדה אילן אינם מיום ליום אלא כיון שאכל ממנה ג' תבואות ממין אחד הרי אילו כג' שנים שכיון שאכל הג' תבואות בשופי שוב לא מזדהר בשטריה כיצד היתה שדה תמרי' וגדר ג' גדרות או שדה ענבים ובצר ג' בצירות או שדה זתים ומסק ג' מסיקות הרי אילו כג' שנים והויא חזקה ואפילו היו נטיעת האילנו' רצופים ולא היה ביניהם הרחקה כראוי והרי אל סופן לייבש אפ"ה הואיל ואכלן ג' פעמים החזיק ויש חולקין שגם באלו אינה חזקה אלא בג' שנים וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וכן נ"ל להורו' עכ"ל.
ב ג' שנים שאמרנו צריכין להיות רצופין זו אחר זו אבל מפחדות לא לפיכך הרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה והוביר שנה אפילו עשה כן כמה שנים לא הוי חזקה שכיון שמצאה שהיתה ביר לא חשש למחות.
ג ואם היה דרך בני המקום לזרוע שנה ולהוביר שנה ולזרוע שנה וכן לעולם ועשה כן גם הוא הוי חזקה בה' שנים שיאכל ראשונה שלישית וחמישית אף על פי ששני החזקה היו מפוזרים שיכול לומר לא הוברתי אותה אלא כדי שלא תכחיש ותעשה הרבה בשנת הזריעה ואפילו אם ידוע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר אם השדות שמביביה מובירים יש לו טענה דמצי אמר חד ארעא בכולי באנא לא מצינא מינטר וכשכולם זורעים שוכרין כולן שומר אחד.
ד אכלה ג' שנים רצופות באתרא דמוברי הוי חזקה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מיתבר ארעיה וי"א שאינה חזקה דמצי המערער לומר גלית דעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששוחט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנה ואינו חושש לשנים הבאות מפני שיודע שלא תשאר בידו.
ה היתה השדה בחזקת כמה שנים ונרה כל שנה ולא זרעה הואיל ולא נהנה בה לא הוי חזק' וכן אם פתח בה שבילו המים ופתח בה בשדה בלבד הואיל ולא אכל פירות אינה חזק, דמה לו לזה למחויי מאי איכפת ליה אדרבה מהנהו שמתקן לו שדהו.
ו וכן זרעה ולא הרוויח בה כלום אלא זרע כור ואסף כור לא הוי חזקה שהרי לא נהנה אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר עד שלא הרויח בה אין מבטל החזקה שזה הוכחה שרוצה ליהנות בה אלא שלא עלתה לו והוי חזקה ואע"פ שעשה כן כמה פעמים רוצה אדם בקב שלו מקביים בשל חבירו.
ז ראוהו חורש קוצר ומעמר זורה ובורר ולא ראוהו מכניס שום פירות אינה חזקה ע"ל סעיף י"ז.
ח אם בנה אדם הורבתו של חבירו ג' שנים או שנ' א' מהג' שנים והשתים הנותרים דר בה לא עלתה לו חזקה וכן אם תקן השד' בהשקאת מים לא הוי חזקה והן אם זרעה בלא חרישה יש אומרים דלא הוי חזקה דלא הוי כדדך חזקה.
ט ניר לא הוי חזקה ואפילו אותה ימים שניר בהם אינם עולין לחשבון של ג' שנים של החזקה שאין מונין אלא משעת זריעה ואילך לפי' שבשע' הניר לא נהנה מן הקרקע אלא מהנה שמתקן הקרקע ואין חזקה למהנה אלא לנהנה וי"א הואיל וע"י הניר סוף סוף אוכל הפירות מונין הניר לתוך דג' שנים.
י אכלה שחת שאינו חוזר וגדל ולא המתין עד שתגדל לא הוי חזקה כיון דשמיט ואכול ואינו אוכל כשאר בני אדם לא חשש זה למחות שיש רגלים לדבר שירא הוא להחזיק כשאר בני אדם ובגזל יורד בהם ואם בני המקום דרכן לזרוע לשחת מפני שיש להם בהמות הרבה ודמי השחת יקרו הרי זו חזקה וכן אם באת לידו בעודה שחת כשיגיע השנה השלישית מיום ליום יש בה ג"כ שרת הוי חזקה אע"ג שלא יאכלנה בשנה שלישית אלא שחת כיון שהגיע זמן החזקה עושה בה מה שירצה.
יא אכלה באיסור כגון ערלה וכלאים ושביעית אע"פ שנהנה בעבירה מ"מ נהנה הוא והוי חזקה וי"א דלא הוי חזקה שלא חשש זה למדות כיון שהפירות אסורים עליו אא"כ אכל הזמורות או כיוצא כזה דבר שאין בו איסור.
יב היה המקום שהחזיק בו סלע או חלמיש שאינו ראוי לזריעה צריך ליהנות בו בדבר הראוי לו כגון שישטח בו פירות או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה ואם לא נהנה בו בכל אותה הג' שנים בדבר הראוי לו לא החזיק שלא חשש זה למחות.
יג שדה שהוא מוקפת גדר ובא זה שהחזיק בה וזרע חוץ לגדר ונהנה בכל המקום שאינו שמור אע"פ שאכלה כך שנה אח' שנה לא עלתה לו חזקה ד"א איכפת ליה לבעל השדה כיון שאינו שמור ויכול כל אדם לבא ולאכול שם וה"ה לכל הזורע במקום שאינו שמור אלא רגל חיה ויד כל אדם מצויין בו אינו חזקה.
יד אכלה כולה חוץ מבית רובע דחזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נדנה בו אפי' היה חלמיש בתוך השדה הואיל ולא נשתמש בו כראוי ובית רובע הוא דבר חשוב ולא בטל אגב קרקע לפיכך לא הוי לו בו חזקה אבל אם היה פחות מבית רובע אינו חשוב ובטל אגב קרקע.
טו אם האילן משור פירותיו קודם שילקטם אע"פ שעכשיו עמדו על האילן עד שגדלו כל צרכן ואח"כ נשרי ואכלם אינה חזקה דלא הוי חזקה אלא עד שילקט הפירו' בידו שזה דרך דחזקה.
טז היתה השדה נטיעת אילנות שאין עושין פירות אלא פעם אחת לג' שנים בנון בנו' שוח י"א שאם התחיל בשני חזקה בשנה הראשונה שחנטו ונעל וגדר השדה וכן בכל השלש שנים תיקן צרכי האילנות ואכל הפירות בשנה השלישית הרי זו חזקה.
יז חז"ל שיערו דשדה אילן כשנוטעין בו האילנו' כל בית מאה ראוי ליניקת עשרה אילנות נטועים ואם נטען מפוזרין יותר מזה עד שלא יגיעו עשרה לבית סאה זה הפסיד הקרקע חנם שאין צריך כל כך ליניקת העשרה האילנות ואין זה דרך עובדי האדמה להפסיד קרקע חנם וכן אם נטע יותר מעשרה בתוך בית סאה אחת הרי אלו יותר מדאי לקרקע כזו שהם מכחישין אותה ביותר ולסוף לא יתקיימו אלו האילנות שבל אחד יונק מינוקה הצריכה לחבירו והכחיש הקרקע והאילנות ואין לה קיום יחד לפיכך אמרו שדה אילן שיש בה ל' אילנות בתוך ג' בית סאה ואכל עשרה בשנה ראשונה וי' בשנייה וי' בשלישית הוי חזקה לכולם שהחזקה שעשה בכל שנה מחזיק בה בכל השדה וכגון שבכל שנה לא עשה פירות אלא הי' שאכל כגון בנות שוח שעושה פירות לג' שנים פרי אחד כמ"ש בסעיף הקודם גי' שאכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני שתי שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שלישית חנטו בשנה הראשונ' שהתחיל החזיק הרי זו חזקה לכל השדה שהוא שלג' בית סאה אבל אם עשו כולן פירות בכל השנים ולא אכלן כולן לא הוי חזקה שכיון שלא אכל כל הפירות גלה על עצמו שהשדה אינה של וירא להחזיק חזקה גמורה ולפיכך לא חשש המערער הזה למחות ולא הוי חזקה והוא שיאכלם בפיזור שאבל מכל הג' סאין בכל שנה שלש לכל סאה וסאה דמתפשט' החזקה בכל השדה אבל אם אכל עשרה בסאה אחת וי' בסאה שנייה וי' בסאה שלישית לא הוי חזקה משום דכל בית סאה חשוב שדה אילן בפני עצמו ושדה שלם לא הוי חזקה לשדה אחר ודוקא שנטועים באופן שיגעו י' לבית סאה שהוא שיעורן כמ"ש אבל אם מגיע יותר מבית סאה לעשרה כיון שמפוזרין ביותר משיעור יניקתן לא קנה כל הקרקע באכילת הפירות אלא מה שצריך לאילנות וי"א דה"ה אם היו רצופין יותר מעשרה לבית סאה כיון שאינו דרך עובדי אדמה כן וי"א דבכה"ג הוי חזקה משום שיש קרקעות טובות שיכולין לסבול ולשאת פירות בבה"ג אא"כ היו י' תוך ד' אמות שזה אין שום קרקע יכולה לשאת אז לא הוי חזקה משום דהוי כעקורין דנהי דהיכא דאבלינהו לכולהו יג' דצופים דהוי חזקה כמ"ש בסעיף הסמוך השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו לכל שתא לא הוי חזקה להני אלא היכא דהוו בני קיימא דמצטרפי להו למיהוי כולה כשדה אחת. בד"א שאם עשו כולן פירות בכל השנים ולא אכלן כולן דלא הוי חזקה כשאכל הוא מקצת הפירות ובזזו העם שאר הפירות שזהו ודאי אינו דרך בעל בשדהו אלא דרך גזילה אכלינהו והיה ירא לקחת יותר ולכך לא חשש זה למחות אבל אם הניח בשאר פרותיה עליהם הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה והשאר הניח בשדה החזיק בכל השדה אע"פ שלא אסף פירותיה שזהו דרך הבעל לעשות בשדהו וחזקה מעלייתא הוא.
יח החזיק בשדה אילן שאילנותיו נטועין רצופין ואכל. כל האילנות שבה כל ג' שנים אפילו הם נטועים בפחות מד' אמות מזה לזה הוי חזקה דלפעמים בעל עושה כן בשלו וסומך שיעבוד אותה היטב היטב שלא תכחיש הקרקע.
יט החזיק אחד שלשה שנים באילנות ואכל פירותיהם ואחר החזיק בקרקע שזרעה שלשה שנים ואכל פירותיה וכל אחד משניהם טוען הכל שלי שאני לקחתיו מבעליה זה שהחזיק באילנות ואכלן שלשה שנים יש לו האילנות וקרקע הצריכה להם והוא כמלא אורה וסלו ביניהם וחוצה לכל אילן ואילן וזה שהחזיק בקרקע יש לו השאר.
כ האוכל יכל פירות אילן ג' שנים וטען על בעל האילן אתה מכרתו לי אילן זה וקרקעו וה"ז יש לו קרקע כעובי האילן תחת האילן עד התהום לפיכך המוכר אילן יחידי לחבירו צריך למחות בו בתוך כל יג' כדי שלא יחזיק בקרקע שתחתיו שאפילו ייבש אילן זה הקרקע שתחתיו הוא שלו ליטע אחר במקומו.
סימן קמב
דין סייע המערער למחזיק בחזקתו ואם היה הסיוע בטעות ובו ג' סעיפים.
א אף על פי שאין חזקה בפחות מג' שנים אם המחזיק טוען שלקוח הוא בידו הביא עדים שהמערער סייע והגביה סל הפירות משדה זו על כתיפו של המחזיק להוליכו לביתו של המחזיק לעצמו הוי חזקה מיד שאם לא מכר לו היה לו למחות והרי הוא במודה שמכר לו דמי וי"א דה"ה אם המחזיק שלח דורן למערער מפירות שאוכל וקבלן ממנו הוי חזקה שאם היה הקרקע שלו לא היה לו לקבלם בתורת דורן אלא היה לו ליקח הכל ואם יטעון המערער לפירות הורדתיו ומפני זה סייעותיו או לקחתים ממנו בתורת דורין נאמן ולא הוי חזקה עד אחר שלשה שנים וה"מ בתוך שלשה שנים אבל אם לאחר שלשה יטעון לפירות הורדתיו אין שומעין לו שהרי א"צ לטענת הסיוע רק סתם החזקתי בה לפיכך אם הורידו לפירות צריך למחות בתוך שלשה שנים להודיע שלפירות הורידו וכתב מורי מהרמא"י ז"ל ומכאן יש ללמוד ראובן ושמעון שיש להם עירעור ביחד על חזקת ישוב וקנה ראובן משמעון החזקה לשנה הרי הישוב לשמעון שאלו היתה החזקה לראובן לאהיה קונה משמעון לשנה וה"ה בכל כיוצא בזה וכן הדין אם שכרו ממנו כדלקמן סימן קמ"ז עכ"ל.
ב ואם היה הסיוע בטעות כגון שנפל הכותל שבין ראובן ושמעון ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל אע"פ שסייע שמעון בבניין לא היו חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון כיון שהיה הסיוע בטעות אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהבנים ראובן בתוך שלו הוי חזקה אע"פ שלא ידע ראובן הבונ' וקנה המקום שהכניס לתוך של שמעון מיד דודאי שמעון מחל לו ונתנו לו במתנה.
ג ראובן פתח חלון לחצר שמעון בפניו י"א דלא הוי חזקה אפילו סייע בפתיחתה שאין אדם מוחל על היזק ראייה ומיד כשירגיש ההיזק חוזר בו ולהרמ"בם כיון שידע הניזק בפתיחת החלון ולא מיחה אינו יכול לחזור ולערער.
סימן קמג
דין המחזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת או ברח ובו ד' סעיפים:
א החזיק בקרקע פחות משלשה שנים אינה חוקה אפילו החזיק בפני המערער ואם החזיק שלשה שנים הוו חזקה אפילו החזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת אם שיירות מצויות ממקום שהחזיק בו למקום שהמערער בו דכיון דשיירות מצויות לא יוכל לטעון לא ידעתי שהחזיק בשלי דודאי ידע שזה מחזיק בקרקעו והיה לו למחות שם כמ"ש בע"ה אבל אם הוא שעת מלחמה והדרכים משובשות בין זה לזה יכול לומר לא ידעתי ולא הוו חזקה ואפילו יש עדים שבא המערער כאן לשוק ושהה באן שלשים יום והיו אלו שלשים יום בסוף ג"ש בעניין שאם לא ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות אפ"ה יכול לומר בל אותם שלשים יום שהייתי בכאן הייתי טרוד בשוק בעסקי ולא ידעתי שהיית מחזק בביתי אבל אם מודה שידע שזה מחזיק בביתו אלא שטוען שלא מיחה מחמת טורדה שלא היה לו פנאי למחות אינה טענ' שבקל הי' יכול למחות בפני ב' ומיירי שהי' לו בית אחר לדור בו שלא ידע שזה מחזיק בביתו האחר שיש לו שם, ויש מי שאומר שדין זה אינו אלא בכפרים שהעם טרודין בשוקים שלהם, י"א שנלמד מכאן דבל עניין המחאה תלויים בסוף הג' שנים בעניין שאם ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות אבל אם היה בתחלתו במקום שאין יכול למחות ובסוף במקום שיכול למחות הוי חזקה דה"ל למחות בסוף ואם היה בתחלתן במקום שיכול למחות והלך למקום שאין יכול למחות לא הוו חזקה שמה שלא מוחה בתחלה יכול לומר שסמך למחות בסוף ולשוב אלא שלא נזדמן לו לשוב.
ב וכל אלו הדברים אינו נאמרים אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה אבל אם אינו ידוע אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן עד שיברר בעדים שכיון שזה החזיק בשופי ג' שנים וסתם חזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת לאו כל כמיניה לומר שלא הזה במקום ששמע גם הוא אלא צריך לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמע' אם היה מוחה ולכך היה נמנע מלמחות.
ג ברח המערער מחמת סכנת נפשות אין מחזיקין בנכסיו שירא למחות פן יודע מקומו וירדפו אחריו ואם ברח מחמת ממון מחזיקין בנכסיו שאינו ירא כל כך.
ד יש מי שאו' שאין מחזיקין בנכסי שבויים ולא בנכסי קטושים ולא בנכסי שוטים דכל הני אינן יכולין למחות או משום שאינן יודעין מי מחזיק בשלהן או משום דנפיש טירדיהו ולא יכלו למחות.
סימן קמד
שנים שהחזיקו בשדה אחת זה אכלה וזה אכלה ובו ד' סעיפים.
א ב' שותפים שהחזיקו בשדה אחת ו' שנים הא' אכלה אג"ה והשני אכלה בד"ו ובאים בטענה שלקחוה מזה המערער לא עלתה לחם חזקה לשום א' מהם שיאמר המערער לא חששתי למחות ביון שלא החזיקו כראוי אחד לבדו ג' שנים לפיכך אם עשו חלוקה זו בשטר לא יוכל המערער לומר בן דקלא אית ליה שבתורת חלוקה עושים כן והוו אפילו ג' שנים הראשונים כאלו החזיק בה א' מהם ולא יוכל לומר שבשביל שרא' אותם מחזיקים בדלוג לא מיחה מפני שהו' סבור שעושי' כן מפני שיראו' להחזיק חזקה גמורה שהשטר מוכיח שלא בשביל כך הם עושים אלא מפני החלוקה עשו כן ושניהם מכח א' כאן והוי חזקה בג' שנים הראשונים וכן הדין אם טוענים שלקחוה מפלוני ועשה להם המוכר שטר מכר קל' אית ליה דשותפין נינהו וכשעברו ג"ש עלתה להם חזקה וטוענין להם שהמוכר קנאה מזה המערער אם יש עדים שדר בו יום אחד כמו שיתבאר בע"ה וה"ה לעבד שהחזיק בו בעניין זה.
ב אכלה הא' שנה ומכרה לא' והחזיק גם הוא שנה ואח"כ מכרה גם הוא לשלישי והחזיק גם השלישי בו שנה אחר לא הוי חזקה שיאמר המערער לא ידעתי שהייתם באים כל אחד מכח חבירו אלא הייתי סבור שכל אחד ואחד שומט ואוכל כגזלן לפיכך אם מכרו כל אחד לחבירו בשטר יש בו קול ומצטרפין שידע זה שכל א' בא מכח חבירו וכח אח' לכולם וה"ל למחות.
ג אכלה האב שנה ומת וירשה הבן ואכלה שתים או שאכלה האב שתים והבן שנה או שאכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שלקח' מן הבן שנה הרי זה חזקה שכולן כח א' הם . והוא שלקח בשטר.
ד אכלה המחזיק בחיי האב שנה אחד ומת האב ואכלה שתים בפני בנו או שאכלה ב' שנים בפני האב ושנה בפני בנו או שאכלה שנה בפני האב ומת ואחר כך אכלה ג"כ בחיי בנו שנה ומכרה הבן ואכלה זה ג"כ בפני הלוקח שקנאה מהבן שנה ה"ז חזקה והוא שמכר הבן שדה זו בכלל שדותיו שמכר כולם וזו בכללם שלא הכיר המחזיק שנמכרה ולפיכך לא נזהר בשטרו אבל אם מכר הבן שרה זו לבדה ושדה זו לבדה יש לו קול שמכר הבן שדה זו והוי המכירה הזו כמו מחאה למחזיק שאם מכר' לו לא היה מוכרו לזה ולא הוי חזקה דהוה ליה ליזהר בשטרו לעולם אחר ששמע שזה מיחה והוא שמכרה בשטר שיש לו קול וי"א אפי' שלא בשטר דדוקא גבי לקוחות המחזיקין בעינן שטר כי אין למערער לחקור אם יחזיקו בנכסיו כראוי אם לא שיתברר הדבר ממש בקול אבל הכא המחזיק יש לו לחקור שלא ימכור אחר שדהו ואם אחר מכרו אפי' שלא בשטר יודע לו הדבד והיה לו ליזהר בשטרו.
סימן קמה
הביא המחזיק עדים ולא כיונו עדותם בשנים ובו ז' סעיפים.
א עדי החזקה שהעיד האחד שאכלה חטים ג' שנים והשני מעיד שאכלה שעורים באותן שני החזקה עדותן קיימת והוי חזקה שאין זו הכחשה שאין העד מדקדק בזה ובין חיטין ושעורים טעו אינשי ואשנה דמסהיד האי מסהיד האי.
ב אבל אם העיד האחד שאכלה שנת אג"ה והשני העיד שאכלה בד"ו אין מצטרפין שהשנה שמעיד זה אין מעיד זה והוי עדו' מוכחשת ותחזור הקרקע וגם הפירות שאם הקרקע אין לו פירות מנין לו.
ג לא מצא עדים שהחזיק ג' שנים שלימות אלא העידו על ב' שנים צריך להחזיר הקרקע שהרי אין לו חזקה בה וגם הפירות שאכל צריך להחזיר ל"ש אם שנים מעידים על אלו השתי שנים בין שעד א' מעיד עליהם שאם שנים מעידים הרי יש כאן שני עדים שמעידים שאכל פירות מקרקע שאינה שלן וצריך לשלם ואם אחד מעיד כיון שהוא מודה לדברי העד שאכל הפירות אלא שאומר דידי אכלי הרי זה דומה לנסכא דר' אבהו ומתוך שאינו יכול לישבע להכחיש העד משלם ומיהו פירו' של שנה שלישית אע"פ שהוא מודה שאכלם א"צ לשלם שאם נאמין לו שאכלם ונאמר להחזירם יאמר אדרבה אם אכלתים הרי החזקתי ג' שנים ונצטרך להחזיקו בקרקע לכך לא נאמין לו שאכלם וממילא פטור לשלם וכן אם הביא עד א' שאכלה ג' שנים מחזיר הקרקע ולא הפירות מהאי טעמא דעל הקרקע הא אין לו עדי חזקה ועל הפירות אם נאמין לעד שמעיד שאכל ג' שנים נצטרך להחזיקו בקרקע ואצ"ל כשאין עדים כלל על אכילת הפירות אף על פי שמחזיר הקרקע אין צריך להחזיר הפירות שאכל שאם נאמין על טענתו שאומר אכלתי ג' שנים נצטרך להחזיקו גם בקרקע.
ד ובכל אלו כשמחזירין הקרקע צרי' המערער לישבע שלא מכר ולא נתן לו כלום ותחזיר לו הקרקע וגם המחזיק ישבע שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל ויפטר ואם המערער טוען שמא כגון בסימן הסמוך סעיף ד' נשבע שבועת היורשין שלא פקדנו אבא ונוטל דה"ל לזה ליזהר בשטרו נ"ל.
ה הביא עדים ג' אחים כל אחד מעיד על שנה אחת ואחר עמו הוי עדות ולא נפסל מחמת האחין שכל עדות של האחים בל אחד עדות בפני עצמו לאותו שנה שאם לא החזיק לבסוף חזקה גמורה היה צריך לשלם הפירות על פיו אלא שלבסוף מצרפין אותו לענין החזקה והוי חזקה לפיכך אם נמצאו זוממין נחשבין ג"כ לעדות אחת ומשלמין האחין החצי והאחד החצי.
ו כל המתחייב להחזיר הפירות שאכל אם לא היו יודעים כמה ואין הבית דין יכולין לשער אותם בשכר הבתים וכיוצא בהם שהוא ידוע אלא היו פירות שדה ואילן שאינם ידועין הואיל ואין כאן טענה ודאי' ישלם מה שמוד' בו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם.
ז כל המחזיר קרקע שהיתה תחת ידו אם השכירו לאחרים בשהיה מחזיק בו והיה השובר קיים מוציאין השכר ממנו פעם שנית ונותנים לבעל הקרקע שדר בחצירו וחוזר השוכר ותובע המחזיק שהשכיר לו מקום שאינו שלו ונטל ממנו שכר שלא כדין.
סימן קמו
מחאה מבטלת החזקה ובאיזה לשון וכמה ומתי ובו כ"ה סעיפים.
א כבר אמרנו בסימן ק"מ סעיף ז' דטעמא דחזקה היו ג"כ משו' שטענת התובע הוי טענה גרוע' הואיל ושתק כל בך זמן לפיכך אמרו דמחאה מבטלת החזקה דהא לא שתק כלומר שאם מיחה המערער בתוך השלש שנים אפילו שלא בפני המחזיק ואפילו הוא במדינה אחרת אם שיירו' מצויי' ביניהם בטלה החזקה שעל ידי השיירות יודע למחזיק והיה לו ליזהר בשטרו ובלבד שתהיה המחאה בפני עדים ודי בפני שנים ואפילו זקנים או חולים אע"פ שאינם יכולין לילך ולהודיע הדבר למחזיק ק"ל חברא חברא אית ליה כלומר שהם יאמרו לאחרים ואחרים לאחרים עד שיגיע הדבר למחזיק וידע ליזהר בשטרו ואם לא נזהר איהו דאפסיד אנפשיה.
ב אין מחאה בפחות משני' אבל באחד לא אפילו מיחה בפני המחזיק ואפילו שמודה המחזיק במחאה דמתוך שיכול לומר לא מחית בי נאמן לומר ג"כ לקוחה היא בידי ואע"פ שעד אחד מכחישו אין מגו זה טוב שירא לומר לא מחית בפני העד ששמע שמחה הכא טענת קרקע הוא ועד אחד בקרקע לאו כלום הוא ויש מי שחולק משום דלא שייך הכא מגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה.
ג אפילו אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם לא הגדנו לשום אדם אפילו הוה מחאה לבטל החזקה כיון שרואה עשה את שלו שלא שתק ומיחה כראוי וסמך עליהם שיאמרו אותו לאחרים ואחרים אמרו לו ואפילו שאמר לעדים כשמיח' בפניהם אל תאמרו לו או שהם אמרו מעצמם לא נאמר לו הוי מראה שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו ואפילו אמרו לא נוצי' דבר זה מפינו הוי מחאה דמילתא דלא רמי עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה אבל אם הוא אמר אל יצא דבר זה מפיכם אין במחאה זו כלום דה"ל כאלו לא מיחה.
ד כיצר לשון המחאה אומ' בפני שנים פלוני משתמש בחצרי או בשדה גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין וי"א שאין צריך לומר אתבע אותו בדין וכן אם אומר להם שכורה היא בידו או משכונה ואם יטעון עלי שמכרתי או נתתי לו אני תובע אותו בדין וכן כל היוצא בזה הרי זה מחאה אבל אם אמר להם פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה שהמחזיק יכול לומר כששמעתי אמרתי שמא חרף אותי בלבד ולא מחמ' הקרקע אמר כן ולפיכך לא נזהרתי בשטרי ולא מהני אלא מחמת המערער שידוע שהקרקע היתה שלו אבל אם נותנה לו הקרקע בסתר ולא נתגלה שהיא שלו אין מחאתו כלום שיאמר דמחזיק לא חששתי למחאתו להיותי נזהר בשטרי כי לא ידעתי שהקרקע היא שלו.
ה מחאה בפני שנים וכותבין אע"פ שלא אמר לדם כחובו דודאי כדי לכותבו זכרון אומר להם כן וזכין לאדם שלא מדעתו דתקנת חכמים הוא שיכתבו המחאה הנעשד בפניהם ויכתבו בלשון שליחות פלו' העידנו על עצמו לכתוב לו שמיחה כו' אבל לא יכתבו שמענו שמיחה שזה הוא לשון עדות והוי עדות מפי כתבם והתורה מפיהם ולא מפי כתבם אמרה וכיון שמוחה בשנה ראשונה אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה ושנה אבל צריך שלא יהא בין מחאה למחאה ג' שנים גמורות שאם שהה בין מחאה שלש שנים גמורות הרי החזיק באותן ג' שנים ומחאתו שוב לאו כלום היא.
ו בד"א במחאה ע"פ שכיון שלא היתה אלא ע"פ צריך לחדש אותה ולעורר עליה בסוף כל ג' שנים אבל אם מכרה המערער לאחר בשטר תוך ג' שנים שוב א"צ למחות עוד דכיון שמכרה אין לך מחאה גדולה מזו דשטר המכירה אית ליה קול והיה למחזיק להזהר בשטרו כל הימים עד דמרע לשטרא דהאי לוקח אבל בג' שנים אחר השטר אין די.
ז ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער הוי מחאתו מחאה ואין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה כיצד אם כשמיחה בסוף ג' שנים הר הראשונים אמר גזולה היא בידו וכשמיחה אחר כך בסוף ג' השנים אמר משכונא היא בידו אין כאן מחאה והטעם שהרי הודה עכשיו שמחאה הראשונה שבסוף ג' הראשונים היתה שקר ואם כן חזקת ג' שנים הראשונים היתה בלא מחאה.
ח לא אמרו למחות בסוף כל שלש ושלש אלא כשעמד בתוכה אותו הראשון מתחלה ועד עתה אבל כשמכרו הראשון לאחר כשמחת פעם אחת בראשון שוב אין צריך למחות בלוקח שהרי הלוקח הזה אינו בא אלא מכח הראשון והרי כבר מיחה זה בראשון וללוקח יאמר מה לי למחות בך אתה אינך טוען שמכרתיה לך אלא מכח אותו שמכרה לך והוא כבר מחיתי בו ולמה לי למחות בך ובמוכר לא הוצרכתי למחות עוד שהרי אינה בידו וטענתו בזה טענה.
ט כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד הרי שאכל פירות שדה אחת כמה שנים ובא מערער ואמר לו מאין לך שדה זו שלי היא השיבו איני יודע של מי היא אלא כיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה שהרי לא טען שלקחה ולא שנתנה לו ולא שירשה ואע"פ כן אין מוציאים אותה מידו עד שיביא זה המערער ראייה שהיא שלו דשמא גם של זה המערער אינה. הביא עדים שהיא שלו תחזור לו השדה ומוציאין ממנו כל הפירות שאכל ואין פותחין לזה המחזיק תחלה לומר שמא היה לך שטר ואבד דשמא ירגיש שטענה זו תועיל לו ומתוך כך ילמוד לשקר ויאמר ודאי כן הוא שטר היה לי ואבד אבל אם יחזור מעצמו ויטעון שטר היה לי כו' שומעין לו ואין זה חוזר וטוען שאין זה מכחיש טענ' הראשונה ומה של' טען כן מתחילה שהיה ירא לומר שטר היה לי שמא יאמרו לו הראהו לנו והוא אבדו דלאו כל אדם בקי בדיני' שידע דחזקה במקום שטר עומד אלא עכשיו שרואה שרוצין להוציאה מידו הוא מבקש כל זכיותיו אולי יועילו לו ואם אינו טוען מחזיר הקרקע ופירותי' וכן האוכל שני חזקה מחמת שהיה שטר בידו ונמצא השטר בטל בטלה גם החזקה שבאה מכחו ותחזור לו השדה עם כל פירותיה.
י הבא מחמת ירושה שהחזיק וטוען אני ירשתי שדה זו ממורישי א"צ טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש או נשתמש בה אפי' יום אחד וכיון שאכלה הוא ג' שנים מחמת מורישו מעמידין אותו בידו וטוענין לו שמורישו קנאה מן המערער וה"ה אם החזיק בה המוריש ג' שנים ואע"פ שהוא לא החזיק כלל טוענין לו שמורישו קנא' ומעמידין אותה בידו אבל אם לא הביא היורש ראייה שדר בה מורישו כלל תחזור השרה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהיא שלו הביא היורש ראייה שנראה בה מורישו כמה פעמים אינה כלום שמא בא לבקר אותה לקנות ולא קנאה ואם הביא עדים שנרה מורישו ה"ז בחזקת שקנאה שאין אדם עשוי לפרנס בקרקע אא"כ קנאה ודין לוקח ובעל חוב שגבה קרקע בחובו כדין יורש ואפי' אם המוכר או הלוה מודים למערער שהקרקע לא היתה שלהם אינם נאמנים דלאו כל כמינייהו להוציאם מלוקח וב"ח אשה שהחזיקה בקרקע בעלה לאחר מותו ואח"כ החזיק בנה ג' שנים ובאו יורשי הבעל ואומרים שקרקע זו של הבעל היתה ובנה אומר שנפלה לאמו בכתובתה בנה נאמן במגו דאי בעי אמר קניתי והרי אכלי שני חזקה אבל אם לא אכיל הוא שני חזקה שאין לו מנו אף על פי שאמו החזיקה בה ג' שנים לאו בלום הוא דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה כמ"ש בע"ה ודוקא יורש אשה אבל מי שלקח קרקע מן האשה ונמכרה בפרסום וקמינן הקרקע בחזקת הלוקח וטוענין לו האשה קנתה דאלו לא היו הקרקעות של האשה לא היו מניחין יורשי הבעל לאשה למוכר' בחזקתה בפרסום וכל כיוצא בזה ואע"ג דבכ"מ היורש זה לוקח דין אחד להם הכא גבי אשה שאני דכיון שמתחלה ירדה האשה לתוכה מכח בעלה אין יורשי הבעל מקפידין ב"כ על היורש שלה שיורד לתוכו מכחה כמו שמקפידין על מכירתה בפרסום לכן אין טוענין ליורשה וטוענין ללוקח שקנה ממנה בפרסום.
יא הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתובה טוען ממך לקחתיה ואכלתי שני החזקה טען המערער ואמר היאך תטעון שלקחת ממני היום ג' שנים ובאותו זמן לא הייתי במדינה זו מצריכין לזה שבתוכה להביא ראייה שזה הפלוני המערער היה עמו במדינה בזמן ההוא שטוען שמכר לו אפי' יום אחד כדי שהי' איפשר שימכור ואם לא הביא מסלקין אותו.
יב ויש מי שא מר דוקא כשמזכיר היום שמכר לו שאז בקל יוכל להביא ראייה שהיה פה בו ביום אבל אם אינו מזכיר היום א"צ להביא ראייה שהיה כאן ביום שקנאה שאינו נזכר על היום וקשה לו להביא ראייה ע"ז ואפי' אם יאמר המערער אמור באיזה יום קנית אותו אין מזקיקין אותו לכך דמילת' דלא רמיא עליה דאיניש הוא וי"א דדוקא בשעת חירום צריך להבי' ראייה שמפני שהוא שעת חירום ואין השיירות מצויות אם יבא אחד משם הוא דבר תמו' לבריות וזוכרין אותו ובקל יכול להביא ראייה אבל שלא בשעת חירום שהשיירות מצויית אע"ג דא"ל זבינתה ממך ביום פלוני לא בעי לאתויי ראייה דההו' יומא הוה בהדי' דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינ' הוינא בהדך דהא שיירות מצוייות או מילי מסרת לי ע"י שליח שמעשה בכל יום שאדם מוכר נכסיו ע"י שליח בהרשאתו כי אמר נמי בההוא יומא הוינ' בהדך וזבינית ממך נאמן.
יג הרי שאבל שדה זו שנים רבות ובא המערער וא"ל מה לך ולשרה זו הודה ואמר לו יודע אני שזו השדה שלך הית' אבל פלוני מכר לי ואמר לי שלקחה ממך אמר לו המערער פלו' שמכר לך גזלן הוא אם אין ללוקח ראייה שקנאה אותו פלו' וגם הוא בעצמו אינו יודע וגם אין לו ראייה שדר בה אותו פלוני יום אחד הואיל והודה שהיא של המערער ושלא לקחה הוא ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער דה"ל חזקה שאין עמה טענה שהוא עצמו אינו יודע אם היתה של אותו שמכרה לו אע"פ שאין לזה המערער עדים שהיא שלו שהרי המחזיק מודה לו ולא שייך כאן לומר יהא המחזיק נאמן במגו שאינו שלך או במגו דאמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה דאפי' מהימנית ליה הא הוא עצמו אינו יודע איך באת ליד אותו פלוני ולא אתי ספק ומוצי' מידי ודאי וגם אין המחזיק יכול לגבות מעותיו מן המוכר שמכרה לו מפני שיאמר לו אנו איני מודה לו שהיא שלו ושלא כדין הוציא' ממך וגם אתה אילו לא הודית' לו שהית' שלו לא היו מוציאין אותו ממך שהרי אין לו עדים שהית' שלו ואת הוא דאפסידת אנפשך ופיך הכשילך בהודאה.
יד הביא זה המחזיק עדים שאותו פלוני שמכר לו דר בה אפי' יום א' או אפילו שעה אחת טוענין לו שלקחה אותו פלו' דטוענין ללוקח ומעמידין אותה בידו ודוק' שיש לו עדים שדר בו המוכר בתורת דירה אבל אם אינם מעידים על הדירה רק שראוהו נכנס בה למודדה לא מהני דשמ' היה דעתו לקנותה ולא קנאה וכן אם אמר למערער בפני לקחה אותו פלוני ממך ואח"כ מכרה לי מעמידין אותה בידו שהדי יש לו טענה עם חזרתו ונאמן במגו דאי בעי אמר אני בעצמי לקחתיה ממך ואכלתיה שני חזקה ואם לאחר שטען קניתי מפלוני שאמר לי שקנא' ממך חזר וטען קנאה ממך בפני אין שומעין לו דהוי חוזר וטוען ומכחיש טענתו הראשונה שבראשונה טען אמר לי משמע שהוא לא ידע ועכשיו אמר בפני אבל אם מתחלה אמר סתם מפלוני קניתיה או שאמר מפלוני שקנאה ממך קניתיה ושוב הוסיף ואמר שקנאה ממך בפני דאינו סותר טענתו הראשונה אלא הוא מפרש דבריו הראשונים שומעין לו נ"ל.
טו אם עמד המוכר בדין עם המערער קודם שמכרה למחזיק ונפטר ממנו משום שלא היו לו עדים שהיתה שלו אע"פ שלאחר שמכרה לזה המחזיק חזר וערער עליו המערער והוד' לו שהיתה שלו ע"פ דמוכר שאמר לו שהית' שלו וקנאה ממנו לא הפסיד בזה כיון שכבר דן עם המוכר ע"ז בב"ד ויצא המוכר זכאי בזה גם המחזי' לא יפסיד ע"י הודאתו במה שהודה על פיו בעניין זה דמה מכר ראשון לשני כו'.
טז הביא המחזיק עדים שדר בו המוכר יום א' ואח"כ הביא המערער עדים שהמחזיק רצה לקנות ממנו וטוען אלו קניתה מפלוני כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אינה טענה שאומר רציתי לפייסך במעט מעות כדי לסלק תרעומתך והו' שטען כן מעצמו שהו' יודע האמת אבל אם לא טען הוא אנן לא טענינן ליה דשמ' לא עלה זה על לבו מעולם ואיך נטעון דבר שהו' בעצמו יודע ששקר הו' אין זה דומה לשאר טענות דפותחין בהו פה לאלם.
יז ואם לא הבי' המחזיק עדים שדר בו המוכר יום אחד וטען המערער שהמוכר גזלה או אפילו יש לו עדים שדר בו המוכר יום אחד אלא שיש למערער עדים שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו וכיון דבגזלנותא בא לידו שוב אין לו טענת חזקה והביא המחזיק עדים שנתייעץ עם המערער אם יקקנה אם לא ויעצו לקנות וטוען זה אילו היתה גזולה ממך למה יעצתנו לקנותה אינה טענה שיאמר המערער אתה נוח לי להוציאה מידך יותר ממה שאוציאנה מיד הגזלן אבל אם כופר ואומר מעולם לא יעצתיך לקנותה וזה מבי' עדים שיעצו מחייבין למערער שראייה גדולה היא זו שאינו שלו ואע"פ דאמרינן לקמן סי' קנ"א סעיף ג' דאפילו אודי לגזלן שאינו שלו אינו מועיל היינו משום דאמרינן דמחמת אונס הודה לו לגזלן אבל זה הלוקח שהיה מתייעץ עמו אם יקחנה מי אנסו להשיאו עצה זו היה לו לגלות בינו לבין עצמו שגוזלה היא מידו אין כאן משום אונס לפיכך מחייבין אותו וטענה דאתה נוח לי לילא טענינן ליה שאם היה זו כוונתו למה כפר בעצמו.
יח ואם הבי' המחזיק עדים שאמר לו המערער ליקחנה לו מיד המוכר אינה טענה לומר לו אם הוא שלך למה רצית' לקנותה דעביד איניש דזבין מיניה כלומר עביד איניש לקנות קרקע שיודע שהיא שלו בדמים מועטים כדי שלא יטריח לבא בעדה לדין.
יט טען המחזיק מפלוני קניתיה והחזקתי בה שני חזקה ויש לי עדים שהמוכר דר בו יום אחד והשיב לו המערער יש לי שטר מקויים שאותו פלוני מכרה לי מהיום ד' שנים וקדמה קנייתו לקנייתך חזר המחזי' וטען שני חזקה שאמרתי לא בשבי' ג' שנים אמרתי אלא לשנים רבות קראתי כן וקדמ' קנייתי לקנייתך וגם החזקתי בה שני חזקה קודם קנייתך הרי טענת המחזיק טענה שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה שכולם נקראו שני חזקה כל זמן שאין מערערין עליו. לפיכך אם הביא המחזיק עדים שאכלה שבע שנים שנמצא שאכלה שני חזקה קודם שקנאה המערער מעמידין אות' בידו אבל אם אכלה פחות משבע שנים שנמצא שקנה אותה המערער קודם שהחזיק בה המחזיק שלש שנים מוציאין אותה מידו שאין לך מחאה גדולה משטר מכירה זה שמכרה המוכר קודם שנגמרה החזקה שלו והיה לו ליזהר בשטרו לעולם ואם לא עשה לו שטר אלא מכרה לו בעדים אין לו קול ולא חשיב כמחא' ודי לו בחזקת שלש שני חזקה.
כ בד"א שאמר תחלה שני חזקה סתם יכול לומר לשנים רבות כוונתי אבל אם פירש ואמר שלש שנים ואח"כ הוציא המערער השטר על ד' שנים אפי' הביא המחזיק עדים שהחזיק בו ז' שנים אינו כלום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובהודאתו הראשונה שהודה שלא היתה בידו אלא ג' שנים פסל העדים המעידים על ז' שנים ואין טוען וחוזר וטוען אע"פ שמביא עדים להכחיש דבריו הראשונים.
כא ומה שאין המחזיק נאמן לומר קנייתי קדמה לקנייתך במגו שהיה יכול לומר ממך לקחתי' אחר שקנית אותה והחזקתי בה ג' שנים לפי שאין זה מגו טוב שהיה ירא לומר שלקחה ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר שמכרה לו ואם יאמר שלקח' ממנו יתבענו המוכר לדין ויערער עליו שהיא שלו לפיכך אם היו הטענו' בעניין שנודע למחזיק קודם שטען עם המערער שיש למערער שטר עלי כגון שאמר לו המערער מאי בעי בהאי ארעא והשיב לו המחזיק ואת מאי בעי' דתבעת לי ארע' דהויא לפלניא ואפיק ליה המערער שטרא דזבנא מיניה הא ד' שנין והשתא טען המחזיק מקמי דזבנא לך זבנא לי ליחד יומא נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה.
כב שנים שהיו עוררים על שדה אחת זה אומר שלי וזה ד אומר שלי או זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואין לאחד מהם שום ראייה יותר מלחבירו כגון שאין לשום א' מהם עדים או שהביא כל א' מהם עדים שהיא שלו או של אבותיו או שהביא כל אחד משניהם עדים שאכלה שני חזקה ואותם שנים עצמם שהעידו בהם אלו העדים שהחזיק בהם על זה אותם השנים עצמם מעידים בהם אלו העדים שהחזיק בהם השני דאלו היו השנים מחולפי' שהעידו עידיו של זה שהחזיק בהם אב"ג ועדיו של זה מעידין שהחזיק בהם דה"ו מי שהחזיק בו באחרונה מעמידין אותה בידו אבל כיון שמעידין על שנים אחרים ואין שום א' מהם מוחזק בו עכשיו הוי דינא כל דאלים גבר שכתבנו למעלה דינו וטעמו בסימן קל"ט ואחר שגבר אחד מהם מיד הוי השני המע"ה והאחד מהם שהוא מוחזק בו עכשיו הרי הוא גבר ואין מוציאין מידו ואם בא שלישי קודם שגבר אחד מהם ותקף עליהם וירד לתוכה וכ"ש אחר שגבר אחד מהם מסלקין אותו ממנה דהא על כל פנים של אחד מאלו השנים הוא על פי העדות דודאי כת אחד מהם מחזקינן שהיא כשרה אלא שלא נדע איזה.
כג הביא האחד עדים שהיא של אבותיו ואותם העדים עצמם מעידים ג"כ שאכלה שני חזקה והרי היא תחת ידו והביא האחר שאותם הג' שנים עצמם שהעידו עליו הראשונים אכלה זה נמצא עדות של שניהם מוכחשת ועדות של אבותיו דראשון קיים ומעמידין אותו ביד זה שהעידו עדיו שהוא של אבותיו ומורידין אותו לתוכ' חזר השני והביא אף הוא עדים שהיא של אבותיו הרי נמצאת גם עדות אבות מוכחשת וחוזרים ב"ד ומסלקין אמנה אף הראשון ומניחין אותו ביד שניהם בדינא דכל דאלים גבר ולא דמי להיכא דמוחזק מעצמו דאמרינן בסעיף הקודם היכא דהוי דינא דכל דא"ג שמניחין אותו ביד המוחזק בה דהתם כיון שבא לידו מתוך חזקתו דומה קצת לכל דאלים גבר ומניחין אותו בידו אבל היכא דבי דינא אסקוה ביה אנן אסקיניה ואנן אחתיניה ולזילותא דב"ד לא חיישינן. וה"ג אם היתה' תחלה ביד אחד מהן שהיה מוחזק בה מעצמו מחזירין אותו לידו כמו שהיתה תחלה.
כד זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי והביא המערער עדים שהיתה של אבותיו מעולם וידוע להם שלא מכרוה והמחזיק מביא עדי חזקה מוציאין אות' מידו ותחזור לזה שהביא עדים שהיא, של אבותיו דהא טענה דחזקה הוי חזקה שאין עמה טענה וליכא למימר ניהמניה שהיא של אבותיו במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דהוי מגו במקום עדים כלומר והאיך נוכל לומר שטענתו שאומר שהיא שהיא של אבותיו אמת במגו דאמר מינך זבינתא והרי עדים מעידים כנגדו ג"כ שהיה של אבותיו של המערער ומגו במקום עדים לא אמרינן לפיכך מחזיר הקרקע וגם הפירות שאכל אפילו אין עדים שאכלם אלא עי פיו שאין כאן מגו לומר אין אבלית ודידי אכלי' שהרי עדים מכחישין אותו בין על גוף קרקע בין על הפירות אבל אם לא העידו עדי המערער רק סתם שהיה של אבותיו ואין מעידין שלא מכרוה אם איפשר לפרש דברי המחזיק שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוה מאבותיו של זה והורישו' לו שומעין למחזי' כיון שהוא מוחזק בה אבל אם טען מתחלה שהיה של אבותיו מעולם אינו חוזר וטוען לומר שאבותיו קנאוהו דסות' טענתו ואם אמר המערער של אבותיו והמחזיק אומר ג"כ ש אבותיו דמשמע ולא של אבותיך אנן לא טענינן ליה ליישב דבריו אלא אם כן הוא מפרש דבריו בעצמו כדכתיבנא טעמא לעיל סעיף י"ו ומיהו אם יש לו עדים שאבותיו דרו בו יום אחד אף על גב דלא טען לפרש דבריו אנן טענינן ליה דכיון שיש לו עדים שאבותיו דרו בו יום אחד על כרחך כוונתו היתה כן בטענותיו חזר זה המחזיק וטען אמת שהיתה של אבותיך ולא מכרוה מעולם אבל אני קניתיה ממך שאתה מכרת לי ומה שטענתי תחלה של אבותי רציתי לומר שאני סומך עליה שהיא שלי כאלו היתה של אבותי או כשהעדים מעידים סתם הוא טוען ואומר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זה טענה נכונה שנותן אמתלא לדבריו ושימעין לו כיון שאינו סותר את דבריו הראשונים והוא שחוזר וטוען כן בעודן בפני ב"ד אבל אם יצא מב"ד וחוזר וטוען כן אין שומעין לו דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר וכן אם אמר מתחלה של אבותי ולא של אבותיך אין יכול לחזור ולטעון של אבותי שקנאו מאבותיך אפילו בעודו בב"ד דסותר טענתו הראשונה. בד"א שאין חוזר וטוען כשטוען תחלה בפני ב"ד אבל אם הציע דבריו חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון בב"ד טענה אחרת אפילו מה שסותר דבריו הראשונים דעביד איניש דלא מגלי טענתיה חוץ לב"ד שלא ילמוד מי שכנגדו טענת שקרים להשיב עליהם עד שיבא בפני ב"ד יצטרך להשיב פתאום ומשיב האמת.