לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן כב
מי שקבל עליו קרוב או פסול ודין שבועה והפוכה ובו ג' סעיפים:
א אע"פי שקרוב או פסול מחמת עבירה פסולין בין לדון בין להעיד בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות כמו שיתבאר לקמן בהלכות עדות בע"ה מכל מקום כל תנאי שבממון קיים לפיכך מי שקבל עליו קרוב אי פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים או בבית דין או שלשה מומחים לדון לו בין שקבלו על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול על פיהם מה שהיה טוען בין שקבלו עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו אם קנו מידו על זה לא יוכל לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין ועיין לעיל סימן י"ב איזו מקרי גמר דין. ולענין עדות מיד שהעידו לא יוכלמ לחזור בו והדיין נמי כי נגמר הדין שאינו יכול לחזור בו והוא שלא נודע שטעו ואם הם ממונים בעיר וטובי העיר אינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין שכן נוהגין שכל מה שאדם מקבל עליו לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו וי"א דדוקא אם קבל עליו קרוב או פסול בדיין אחד או בעד א' הוא דאינו יכול לחזור בו אחר גמר דין או אחר העדאת עדים דליכא אלא חדא ריעותא והוא הדין אם קבל כשר אחד במקום שנים אבל אם קבל עליו הפסול בתרי דאיכא תרתי לריעותא וכן אם קבלו בשלשה מומחין אפילו אחר גמר דין או העדאת העדות יכול לחזור בו מיהו דוקא בלא קנו מידו אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יוכל לחזור בו ואם קבל עליו הבעל דין בעצמו שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר שלא פרעו הרי זה נאמן אפילו עדים מעידין שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישין דבריו בד"א כשאמר כן בשעת הלואה דהוה לי תנאי וכל תנאי שבממון קיים אבל אם אמר לו כן לאחר הלואה צריך קנין ובלא קנין אינו נאמן שיוכל לחזור בו מיהו אם אמר לו בפני עדים אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וקבל עליו בעדים אפילו שלא בשעת הלואה אין צריך קנין דבקבלה לחוד סני ולא יפרענו אלא בפניהם דלא הוי אלא כמתרה בו נ"ל ועיין לקמן סימן ע"א סעיף א' ואם כופר ואומר לא קבלתיו עלי לעד או לדיין ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפילו אם מכחישו הדיין ואמר שקבלו עליו בעל דין אחד שהניח מעות ביד דיין אחד שהוא קרוב לבעל דינו שיקיים את דינו לא אמרינן שבזה קבלו עליו להיות גם כן דיין שאף על גב שהאמינו במעות לא האמינו שידון ביניהם. קבלו עליהם דיין אחד וטענו בפניו ונסתלק הדיין והוצרכו להן לפני אחר יש לו לדון עפ"י טענותיהם הראשונית.
ב אם קבל עליו עדות ע"א כמי שקבל עליו אחד מהפסולים אבל אם קבל עליו ע"א להיות דיין אפילו קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדין לפניו משום ואויבנו פלילים אבל אם כבר טענו בפניו ודן ביניהם לא יוכל לחזור בו.
ג מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת ואמר תובע לנתבע השבע לי בחיי ראשך והפטר או שאמר נתבע לתובע השבע לי בחיי ראשך מה שתטעון ואתן לך קנו מידו אינו יכול לחזור בו לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע נשבע אפילו חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו. וכן מי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו אף על פי שקבל בבית דין חוזר עד שיגמר הדין ומי שמחוייב שביעה בב"ד ואמר לפני בית דין איני רוצה לישבע אלא הריני משלם משיצא חוץ לב"ד איני יכול לחזור בו שזה הוי גמר דין דידיה. ויש אומרם לעולם יכול לחזור בו אפילו לאחר שיצא חוץ לבית דין עד שיקנו מיניה אבל מי שנתחייב בב"ד שבועה דרבנן שיכול להפכה על שכנגדו ישתק ויצא מב"ד ולא הפכה ואח"כ אמר שירצה להפכה על שכנגדו לדברי הכל הרשות בידו ששתיקתו לא חשיב כגמר דין. מי שיש עליו שבועה דאורייתא ואמר לחבירו אפי' שלא בב"ד השבע וטול ונשבע זה באלהי ישראל בלא נקיטת חפץ ואפי' חו' לב"ד לא יוכל לחזור בו ולומר מה שאמרתי השבע וטול לא אמרתי אלא שתשבע שבועה חמורה כמו שהיתה מוטלת עלי שבועה דאורייתא בנקיטת חפ' ובפני ב"ד ועתה הרי כאלו לא נשבעת וחוזרני בי ואני אשבע לא יכול לומר כן שהרי אדם יודע ששבועה דאורייתא אינו יכול להפוך על שכנגדו וא"כ כשאמר לו השבע וטול לא כיון עליו להפוך שבועתו אלא כד אמר לו אם תשבע הריני מאמינך בשבועה שהדין עמך וכיון שהאמינו בשבועה ונשבע אף על פי שלא נשבע אלא שביעה קלה לא יוכל לחזור בו מיהו צריך לחזור ולשבע בנקיטת חפץ כחומר שבועות המשנה כדי לאיים עליו ואם זה כופר ואומר לא האמנתיו מעולם ישבע היסת שלא אמר לו כן ואח"כ ישבע עיקר שבועתו ש"ד שהיא מוטלת עליו ויפטר.