לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות דיינים · סימן ז
מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה ובו י"ב סעיפים :
א כל ישראל כשדים לדון ואפילו ממזר ואפילו כל שלשתן שיושבין בדין הם ממזרים כשרים.
ב אבל גר פסול לדון שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים ריבה הכתוב משימות הרבה לומר לך בל משימות שאתה משים עליך אפי' דיין בעלמא לא יהא אלא מקרב אחיך וממזר מקרב אחיך מקרי ולא גר ואפי' בדיני ממונות משמע שפסול בד"א שהוא עצמו גד שנתגייר או שהוא מזרע גרים משני צדדין מאביו ואמו אבל אם הוא מזרע ישראל מצד אחד כשר דמקרב ישראל הוא לא מ בעיא אם אביו מישראל כשר דהא כגון זה כשר הוא אפי' לכהונה אלא אפילו אינו מזרע ישראל אלא מצד אמו כשר לדון דמקרב אחיך קרינן ביה כיון שאמו מישראל ואפילו שלשתם גרים שאמותיהם מישראל כשדים וגר משני צדדיו דאמרינן דפסול לא אמרן גמי אלא לדון את ישראל אבל לדון את ור חבירו כשר דדרשינן עליך דהיינו על ישראל הוא שצריך להיום מקרב ישראל אבל על הגר יכול להיות דיין אפילו גר גמור שאינו בלל מישראל לא מאביו ולא מאמו.
ג קטן פסול לדון כיון שאינו בן מצות ואם הגיע לי"ג שנה אפי' לא הביא שתי שערות אם הוא מפולפל ובקי בחדרי תורה ראוי לדין בין להושיב אותו עם אחרים בין ביחיד מומחה וי"א אפילו הביא שתי שערות אינו ראוי לדון עד שיהיה בן י"ח שנה שאו הוא יודע בטיב משא ומתן שבין הבריות שכן מצינו ביאשיה מלך יהודה שכל דין שדן מבן שמונה שנעשה מלך עד שהגיע לכן י"ח החזיר שקודם לכן לא החשיב דיניו להיות דין. סומא בשתי עיניו פס"ל לדון דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע הקישה התורה ריבות לנגעים מה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבות שלא בסומא מיהו אע"ג דלנגעים אפילו סומא באחד מעיניו פסול דלכל מראה עיני משמע עד דאיכא כולה מראה מ"מ לדון סומא באחד מעיניו בכשר דלא גרע ראיית סומא בא' מעיניו ביום מראיית כל האנשים בלילה דאמרינן לעיל דהתירה התורה גמר דין בלילה הלכך סומא באחד מעיניו שאי אפשר לו לראות בענין אחר כשר אפי' ביום ואפי' לתחלת דין ואפי' לכתחלה דאל"כ אלא לגמר דין כיצד יבא לגמר דין בלא תחלת דין.
ד י"א דשתו יין מותר לדון דיני ממונות שלא אסרה התורה שתוי יין אלא להוראת איסור והיתר שכן כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול וגו' ולהורות את בני ישראל את החקים וגו' ואילו משפטים לא כתיב וכ"ש בזמן הזה דיינות שלנו אינם חזקים כל כך דאם שתה מהם ולא הגיע לשכרות הרבה שמותר לדון. ה אשה פסולה לדון אע"ג דהוקשה אשה לאיש לכל התורה לדין פסולה משום דהקפידה התורה גבי עסקי דינים על אנשים דוקא דכתי' ועמדו שני האנשים וגו' א"נ מדכתיב וישארו שני אנשים במחנה ואנשים דהכא מיותר הוא למעוטי נשים וחתם גבי ע״י זקנים שבירר משה להיות דיינים על ישראל כתוב וכ"ת הרי דבורה דכתיב והיא שופטה את ישראל ע"פ הדיבור ולכבוד השכינה ששרתה עליה שאני א"נ היא לא דנה בעצמה אלא היתה מלמדת שופטי ישראל. דבר תורה אין עד נעשה דיין אפי' ראה הערות בשעה שהיה ראוי להיות דיין שנאמר ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו הבעלי דינין לפני ה' אלו הדינין ש"מ דעדים לחוד ודיינין לחוד וצריכין העדים לעמוד לפני הדיינין בעת שיעידו. ועוד שכל עדות שאי אתה יכול להזימו אינו עדות גמור ומאויי' ואם נעשה עד לדיין עדות שאי אתה יכול להזימו הוא שלא יקבל הזמה על עצמו לפיכך אין מכניסין העד במניין הדיינים בד"א בעד שמעיד בהגד' כגון שהעיד אחד או שנים מן הדיינים בפני חבירו על מעשה שראה אע"פ שראה אותו המעשה ביום בזמן שהיה ראוי להיות דיין שוב אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעש' שאז אם היו מזמין את העד הוא לא יכנס עמהם במניין לקבל הזמה אבל אם אין שום אחד מעיד בפניהם כגון ששלשה הדיינין ראו בעצמן המעשה אפי' אם כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום שהוא זמן שהי' ראויים לדון נעשים דיינים ודנין הן עצמן על אותו מעשה שראו אפילו ביום אח' ואימתי שירצו שכיון שראוהו בעת שהיו ראויין להיות דיינים חשבינן אותה ראייה כאלו באותו פעם ישבו בדין ושמעוהו מפי עדים בתורת עדות שאין שמיעת העדות גדולה מראיית עינים ועדות שנתקבל בב"ד יכולין לדון עליו אימתי שירצו ה"נ יכולין לדין על ראייתן שהוא קבלת עדותן בכל עת שירצו והטעם שהיא עדותן שאי אתה יכול להזימו אין לפוסלו וכיון שכל הדיינים יודעין בבירור שזה העדות א"א להיות מוזם שכלם יודעים שכולם ראו לא שייך לחוש לזה משא"כ כשאחד או שנים מהם הם עדים והשלישי אינו יודע בבירור כמוהם נ"ל אבל אם ראוהו בלילה בזמן שלא היה ראוין לדון באותו פעם אע"ג שאין שייך כאן טעם העדות שאי אתה יכול להזימו אפ"ה אין דנין על מעשה זה ע"פ עצמן מפני שאי אפשר לקיים כאן ועמדו שני האנשים לפני ה' שכשישבו למחר לדין זה על כרחך יצטרכו לחזור להגיד עדותן בעת הדין שאין שייך כאן שלא תהא שמיעה גדולה מראיי' שאין ראייתן בלילה חשובה כקבלת עדות בפני דיינים ע"י שמועה דאפי' בדיעבד אינו עדות בלילה שעדות תחלת דין הוא כמ"ש למעלה ויתבאר עוד לקמן סי' כ"ח סעיף כ"ה ע"ש לפיכך צריכין דיינים אחרים שיעידו הם בפניהם על זה המעשה וידונו הדיינין עליו ואם היו שם גם כן אחרים שראו המעשה בלילה אע"פ שגם הם ראוהו יכולין הם לדון על פי עדות ראיית האחרי' שיעידו בפניהם בד"א שלא הוזמנו הם בשעת מעשה להעיד אבל אם הוזמנו הם ג"כ להעיד אף בעדות האחרים לא ידונו שכיון שהם העדים שהוזמנו הוי להו עדים ואין עד נעשה דיין משום ועמדו וגו'. וי"א שאפי' הוזמנו להעיד יכולין לדון בעדות האחרים דהא מ"מ עדות שאתה יכול להזימ' הוא וגם ועמדו שני האנשים לפני ה' יש כאן. בד"א שאין עד נעש' דיין בדיני דאורייתא אבל בדבר שהו' דרבנן עד נעש' דיין.
ו מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שהוא קטן ממנו הדעת נותן שאין הדיין יכול לכופו לילך לפניו שיש בזה חילול כבודו אלא שמכנפין מאן דאיכא התם מחכימי ומעיין בדיני'.
ז אסור לאד' לדון לכתחלה למי שהו' אוהבו אפי' אינו שושבינו ורעו אשר כנפשו לא ידונו שמתוך אהבתו אינו רואה לו ח"בו וכן לא ידון למי שהו' שונא אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו שמתוך שנאתו אינו רואה לו זכות ולא משום חשד רשע ופשע אסרו לדון אוהב ושונא אלא דקי' להו לחכמים שעניין הזכות והחובה מבצבצ' באדם בלא כיון רשע אלא מתוך אהבה מועטת הלב נוטה לזכות ומתוך שנאה מועטת הלב נוטה לחובה אבל מ"מ אם דנו דיניהם דין ואפי' לכתחלה אין אחד מבעלי הדינין יכול לפוסלו אלא שאמרו חכמים משום מדת חסידות לא ידונו לפי שצריך שיהיו השני בעלי דינין שוין בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה הדיין מכיר את שום אחד מהם ואת מעשיו אין לך דין צדק כמוהו אבל אם הוא שונא גמור פסול הוא מן התורה ויכול הבעל דין לפוסלו ואפי' בדיעבד אין דיניו דין שנא' והוא לא אויב לו וגו' ואמרו חז"ל דהאי והיא לא אויב לו על כרחך לאו ארוצח קאי דהא כבר כתיב והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא גבי רוצח כתיבי אלא אדיין קאי והכי קאמר והוא לא אויב לו פי' הדיין אז ידוננו הא אויב לו פסול הוא מן התורה ויכול הבעל דין לפסלו ולא ידוננו וכיון שהתורה פסלה שונא גמור סבר' הוא דה"ה אוהב גמור שהוא שושבינו ורעו גם כן הוא פסול מן התורה ואין דיניו דין ואיזהו שונא שאינו יכול לדונו כל שלא דבר עמו שלשה שנים מחמת איבה. ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו ואין הדיין מודה לו אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו אלא אם כן יביא עדים שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה.
ח ב' ת"ח השונאים זה את זה אסורין לישב יחד בדין שמתוך ששונאים זה את זה דעת כל א' מהם לסתור דברי חבירו ומתוך כך כל אח' מטה את חבירו מדרך האמת ויצא מביניהם משפט מעוקל ואסמכוה ג"כ אקרא דכתיב והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו למה לי אלא לשני דייני' שלא מבקש רעה זה לזה ידונו אבל כשמבקשי' רעה זה לזה דהיינו שונאי' לא ידונו. כל הפסולים להעיד מחמת קורבה כמו שיתבאר לקמן בהלכות עדות סי' ל"ב סעיף ב' בס"ד פסולין גם כן לדון דכמו דדרשינן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים כו' כך דרשינן ליה לא יומתו בדין בנים. וכן לא יהיו הדיינים קרובים זה לזה כמו בעדים דמ"ש. וכן י"א שאפי' הדיינים והעדים לא יהיו קרובים זה לזה מטעם זה דמ"ש כיון שהדין נחתך על פי הדיין והעד יחד הרי עיקר הדין נחתך על פי קרובי' והתורה פוסלתו. ועוד דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה שלא יקבלו הדיינים הזמה על קרוביהם. מחותנים כגון אבי החתן ואבי הכלה אע"פ שמעידין זה לזה י"א שאין דנין זה לזה ויכול הבעל דין לפוסלו לומר אינו מקובל לי כי לא יהפוך בזכותי. בד"א בדיין קבוע או שהקהל והראשים נותנים דיינים לשני בעלי דינין אבל כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו א' כמ"ש בע"ה סימן י"ג כל אחד יכול לברור את אוהבו אי מי שירצה ואין חבירו יכול לפוסלו אם לא בפסול גמור שהו' פסול מן התורה שכיון שעיקר הדין תלוי בשלישי המכריע אין לפסול אות' המבוררי' אע"ג דמתקרבי דעתייהו לגבי בורריה' דבלאו הכי כל המתברר מאחד אע"ג שאין לעשות כן מדינא כמ"ש בע"ה מ"מ דרכו הוא לתת לבו יותר לדברי מי שבירר אותו ולהפך בזכותו יותר ולהבין דבריו להטעימו לדיין חבירו והג' יכריע ביניהם לאמתת הדין. אבל פסולים גמורים פשיטא שיכול כל אחד לפסול דיין חבירו אפי' בזה בורר כמו שית' לקמן בע"ה. הרב יכול להיות דיין לתלמידו שאינו אוהבו יותר מחמת שהוא תלמידו וכל הפסולין לדון משום אהבה ושנאה או קורבה מ"מ יכולים הם להושיב תחתיהם אחרים הכשרים לדון שידונו אותו הדין. המנדה את חבירו מפני שזלזל בכבודו יכול לדונו שאין זה נקרא שונאו אלא שמענישו על פקודתו וע"ל סי' ל"ג סעיף ו' כל הפסולין להעיד מחמת עבירה משום שנא' אל תשת ידך עם רשע וגו' פסולים ג"כ לדון דחד טעמא הוא.
י ודיין שיודע בחבירו שהיא גזלן או רשע אין לו להצתרף לישב עמו בדין שנא' אל תשת וגו' וכתוב מדבר שקר תרחק. וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבין בדין אלא א"כ היו יודעים מי ישב עמהן כדי שלא יצטרפו לדיין שאינו הגון יא צריך הדיין שיהיו בו שבעה דברים הללו. חכמה. ענוה. יראה. שנאת ממון. אהבת האמת. אהבת הבריות להם. בעלי שם טוב. שכל אלו הדברים הם מפורשי' בתורה אמר הכתוב חכמים ונבונים הרי חכמה. וידועים לשבטיכם אלו שהבריות נוחים מהם כי ידועים מל שין ולנעמי מודע ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתנן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל שיהיו גבורי' במצות ומדקדקים על עצמן וכיבשים את יצרם שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהיו פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען וכל זה וכיוצא בו הוא בכלל בעלי שם טוב. ומה משה ע"ה היה עניו אף כל דיין צריך להיות עניו. יראי אלקים כמשמעו. שונאי בצע כמשמעו שאף ממון שלהם אינם נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ ממון שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו. אנשי אמת שיהיו רודפין הצדק מחמת עצמן בדעתן. אוהבים את האמת ושונאי' את החמס ובורחין מכל מיני עול. וע"ל סימן ח' סעיף א'.
יב כל דבר שיש לדיין צד הנאה בו אינו יכול לדין עליו דודאי לבו נוטה אחר הנאתו ולא ימצא זכות למתנגדו לפיכך בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין אותם בדייני אותה העיר אא"כ יש להם ס"ת אחרת לקרות בה שכיון ש"ש להם ס"ת אחרת יכולין לסלק עצמן מזו שנגנבה ולקבל עליהם אפילו יזכו בה שהם לא יקראו בה עולמית רק באחרת ואז יכולין לדון על אותה שנגנבה שאין להם שום הנאה כה ואפילו אם יקראו בה הקהל בעוד' בבית הכנס' והם ישמעו הקריאה אין זה הנאה להם כיון שיש ס"ת אחרת בכ"ה שיכולין הקהל לקרות בה וי"א אפי' הם עצמן יכולין לקרות בהו אם קורין אות' לס"ת דלא מיקרי הנאה כיון שיש ס"ת אחרת בכ"ה שיכולין הם לקרות בה וע"ל סי' ד' אם א' מחזיק בשלה' דעברי דינא לנפשייהו וע"ל סימן ל"ז סעיף י"ט וב' וה"ה בדין ב"ה שיש מחלוקת עליה יכולין לדון דייני אותה העיר אע"פ שכולם נכנסים לתוכה אם יש ב"ה אחרת באותה העיר כמ"ש בדין ס"ת והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני איתו העיר לפי שמיטל עליהם לפרנסם ואפי' בעניי' שיש להם קצבה אין מועיל להם לבני העיר סילוק לומר אנו נותן להם קצבתן בין יזכו בין יתחייבו וידונו אותה בדיינים שבעירנו או הדיינין יאמרו אנו נתן להם לעניים קצבתן המגיע עלינו בין יזכו בין יתחייבו ואין לנו הנאה בזכותן אפ"ה לא ידונו הדיינין שכעירם מפני שיש להם הנאה לדיינין ולבני העיר שיהיה להם לעניי עירם פרנסה בריוח כיון שמוטלין עליהם. וכן כל ענייני המס אין דנין בדייני אותה העיר לפי שיש להם חלק בו ונהנין ממנו. בד"א במס כללי כגון להעיד או לדון על אדם אחד אם הוא מפורעי המס במקום ההוא אם לא שהוא דבר שאין לו קצבה שמי יודע כמה שנים יחיה אותו הפורע המס שמעידין עליו או שדנין עליו ואין יכולין העדים או הדיינין לסלק עצמן לומר אנו נתן חלקנו ולא נהנה מן המס שלו כיון שאין לו קצבה אבל מס פרטי בגון שיודעים שלא ינהוג אלא לזמן קצוב יכולין העדים והדיינים לסלק עצמן ולומר שיתנו הם לקהל בלי ערמה ומרמה כפי החלק המגיע להם באותו הסך בין יזכו בין לא יזכו ואז דנין להם בדייני אותה העיר אחר שנסתלקו עדים והדיינין ואם עשו תקנה אי שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענייני המסים דינהם דין כמי שקבל עליו פסול או קרוב לדון שדינו דין וע"ל סוף סימן ל"ז סעיף כ"ב.