לבוש עיר שושן חושן משפט· הרב מרדכי יפה
הלכות גביית מלוה · סימן צז
להלוות לעני ושלא לנוגשו והשבת העבוט דין הסידור ובו ל' סעיפים.
א מצות עשה להלוות לעני ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' יכול רשות ת"ל הענק תעניק וגומ' והוא מצוה גדולה יותר מן הצדקה שהמקבל הצדקה כבר הוצרך להתבייש ולשאול וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך וקרובו עני קודם לעניים אחרים דכתיב מבשרך אל תתעלם ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת דכתיב העני עמך אותו שעמך הוא קודם ואפי' עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו וכל זה בכלל ג"ח הוא והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני דכתיב ורעה עינך באחיך האביון וגו'.
ב אסור לנגוש את הלוה לפרוע בשיודע שאין לו ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו ועל זה כתיב לא תהיה לו כנושה וגו'.
ג וכשם שאסור למלוה לתובעו כשאין לו ללוה כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו כשיש לו שנאמר אל תאמר לריעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
ד וכן אסור ללוה לקחת הלואה מחבירו ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו ואם עושה כן נקרא רשע שנ' לוה רשע ולא ישלם וגומר וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא ללותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.
ה ואם בא המלוה לב"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלו' עשיר וא"צ לו אלא אין מרחמין בדין שיש עליו כמה לאוין.
ו ואם הלוהו כבר בלא משכון ובא אח"כ למשכנו לא ימשכנו הוא בעצמו שאם משכנו הו' בעצמו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם וע"ל סי' ד' ואף השליח ב"ד לא יכנס לביתו למשכנו אלא אם ימצ' לו דבד בחוץ יקחנו ולא יכנס לביתו שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצ' ודקדקו רז"ל ממשמע שנאמר בחו' תעמוד איני יודע שהאיש אשר אהה נושה בו יוציא אליך וגומ' אלא לרבות השליח שגם הוא יעמוד בחוץ מיהו כשימשכנו בחוץ יש רשות לשליח ב"ד ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלו' דאל"כ מה כח שליח ב"ד יפה מכח המלוה בעצמו אלא בזה הוא יפה כחו ששליח ב"ד יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה והמלוה אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו וכיון דאפי' שליח ב"ד לא יכנס לביתו למה כתב' התור' על המלו' לא תבא אל ביתו פשיטא דכ"ש הוא אלא אפי' אם בקש המלו' ליכנס לבי' הלוה ולכ' כל מה שיש לו בביתו אין ב"ד נזקקין לו ליכנס לביתו כלל. וכשימשכננו השלים ב"ד בחו' שלא בשעת הלואה לא ימשכננו דבר שעושים בו אוכל נפש כגון ריחים ורכב שפסוק מלא הוא לא יחבול ריחים ורכב וכיון שכתבה התורה כי נפש הוא חובל אתא לרבות כל כלי שיש בו אוכל הנפש שהוא בלא יחבול וריחים ורכב שאמרה תורה היינו דווקא ריחים ורכב של יד שהוא מטלטלין ושייך בו משכון אבל בתי ריחים של מים הרי דם בקרקע ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא מטלטלין שאין ב"ד ממשכנין ליקח קרקע למשכון אלא לגוביינא ומ"מ אם עבר המלוה ונכנס לבית הריחי' של מים ונטל ריחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים מהני ונעשו מטלטלין בידו ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותו.
ז אם ראו ב"ד שתולש הלוה ריחים התחתונ' וכיוצ' בה ממקום חבורה להבריח מבעל חוב וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריח מבעל חוב ב"ד מגבין לו מהם לשעתו שלא יבריח.
ח כלים שעושין בהן אוכל נפש שאמרו שאין ממשכנין היינו שעושין בהן אוכל נפש ממש דומי' דריחים ורכב שאמרה תורה כגון הערבות ויורות שמבשלין בהן וסכין של שחיטה וכיוצא בהן ואם חבל מחזי' על כרחו אבל שאר כלי אומנות בגון זוג של ספרי' ופרות החורשות וביוצא אין אלו דומיא דריחים ורכב ומותרין למשכנן.
ט היו לו חמשה ריחים אינו רשאי למשכנן אפי' אחת מהן אם עושה מלאכה בכולן ואם אינו עושה מלאבה אלא בא' מהן מותר למשכן השאר שאינו בכלל כי נפש הוא חובל כמו ברחים שעושה בה מלאכה..
י חבל כלי' הרב' של אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי ואפי' שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכ' אדת כגון הספרי' שגוזזין בהן ירק ה"ז עובר בשני לאוין ביון שפרטה התור' ריחים ורכב שהן על דרך זה שעושין בשתיהן מלאכה אחת וחייבין על כל א' בפני עצמו דוי"ו דורכב במקום או היא דאל"כ ריחי' עם הרבב מבעי ליה ה"נ כל בלי שהוא מחובר משנים ועושין בהן מלאכה אחת חייבין על כל א' וא'.
יא ודוקא הכלי שעושין בו מלאכת אוכל נפש דומי' דרחים ורכב אסרה דתורה אבל אוכל נפש עצמו מות' למשכנו ובלבד שישאר לו השיעור שמסדרין לו.
יב אם משכנו הוא בעצמו לא מהני אע"ג דאמרינן לעיל סעיף ז' דמאי דעביד מהני היינו לענין שנעש' מטלטלין בידו אבל לענין חזרה לא מדני וחייב להחזיר לו אא"כ הממשכן הוא גזבר הקדש או גזבר עניים דהוי כמו השליח ב"ד ודוק' כלי אוכל נפש צריך להחזיר בשעת מלאכה. אבל אם משכנו הוא עצמו שאר דברים אע"ג שעבר בלאו מ"מ מה שעשה עשוי וא"צ להחזי' לו עד שישלם לו.
יג ואם הלוה מדעתו מסר למלוה או לשליח ב"ד כלים שעושין בהן אוכל נפש מותר לקחתם. שלא אסרה תורה אלא שהמלוה או השליח ב"ד לא ימשכנוהו אלו הכלים שחיין תלוי בהם אבל הוא עצמו לא אסרת' לו התורה שיתנם.
יד אלמנ' כיון שכתבה התורה בפירוש לא תחבול בגד אלמנה וגומר משמע שאפי' מה שבאנשים מותר למשכן באלמנה אסור לפיכך בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה דסת' אלמנה כתיב ואפי' השליח ב"ד בחו' לא יחבול אותה ואם עבר וחבל בגד אלמנה אפי' בחו' מחזירין בע"כ ואם תורה שהיא חייבת תשלם ואם תכפור תישבע אבדה המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה וכל זמן שלא נאבד המשכן שאיפשר להחזירו אינו לוקה דהשבתו היא תקנ' המלקו' וכל זה לא איירי אלא במשכנו שלא בשעה הלוא' שכן היא פירוש משמעות הלשון דלא יחבול ולא תחבול שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מותר שיקח המלוה בעצמו את המשכון מן הלוה ואפי' מאלמנ' שלותה ואפי' כלי שעושין בו אוכל נפש הבל מותר שאינו אלא כמוכר ולמכור ודאי דבל מותר ה"נ משכון בשעת הלואה ואפי' שלא בשעת הלואה נמי לא אמרן דאסור אלה בממשכון את הלוה בעצמו בהלואה שהלוהו שכן כתיב כי תשה ברעך וגומר לא תבא אל ביתו וגומר אבל לערב מות' למשכן אפי' בזרוע ואפי' שלא ע"פ ב"ד וליכנם לביתו ליטול המשכון וי״א דמ"מ לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש אין חילוק בין ערב ללוה ונ"ל דהכי משמע פשטיה דקר' שכתב לא יחבול ריחים ורכב וגומר בפסוק בפני עצמו קודם פרשת כי תשה ברעך וגו' משום האי טעמא דלא יחבול ריחים וגומר מיירי אפילו לערב נ"ל ואם הוא ערב קבלן דינו כלוה עצמו ואם לא היה החוב דרך הלואה אלא משום שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו יכול ליכנס אפילו לביתו שלא ע"פ ב"ד ולמשכנו דהא כי תשה ברעך וגומ' כתיב דרך הלואה ולא דרך שכירות ואם זקפו עליו במלוה חזר להיות כמו הלואה.
טו יש מי שאומר שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ואין המלוה חפץ שישתקע לו המשכון אלא שעדיין לא הגיע זמנו וירא' לב"ד שזה מבזבז מעותיו ולא ימצא זה בזמנו לגבות חובו שכן משמע לישנא דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וגם דין דהשבת העבוט על כה"ג קאי אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו וזה אינו רוצה לפורעו והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחן נכנס שליח ב"ד לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו שפריעת ב"ח מצות עשה הוא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל מ"מ אין כופין אותו להשכי' עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה עמו על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא למכרו ולא להשתעבד בו משום דה"ל מתנ' על מה שכתוב בתורה שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפי' שליח ב"ד ק"ל שאינו נכנס לביתו למשכנו כמ"ש לעיל סעיף ו' כ"ש שלא ישלחו יד בגופו לכופו להשתעבד לפרוע חובו ועוד נ"ל ראייה מן התורה שהתורה לא התירה כזה אלא בגנב שנ' ונמכר בגניבתו אבל לא בהלואתו וכל שיעבוד גופו דומיא דונמכר הוא ואסור בלוה נ"ל מיהו דוק' כל זה בשאין לו לשלם אבל אם יש לו ואינו רוצ' לשלם ב"ד חובשין אותו ומכין אותו מכות מרדו עד שתצא נפשו עד שכופין אותו לשלם וי"א שאפילו אין לו לשלם אם נשבע להיות חבוש עד שישלם צריך לקיים שבועתו וע"ל סוף הסימן.
טז כתיב ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש וגו' לפיכך אמרו א' הממשכן את חבירו בב"ד וא' שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה שנתן לו המשכון שלא בשעת הלואתו אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו ה"ז מצוה להחזיר העבוט בעת שצריך לו דהיינו שמחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו דכתיב כבא השמש תשיבנו לו דהיינו כסות לילה שמחזירו בלילה ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו וה"ה לשאר כסות יום שמחזירו ביום דכתיב עד בא השמש תשיבנו לו והיינו כסות יום שמחזירו ביום עד שתבא השמש ואח"כ חוזר ונוטלו וא"ת א"כ מה מועיל לו המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית דלא ה"ל משל אחיך בידך וגם שלא יעשה מטלטלין אצל בניו שאם ימות הוי להו מטלטלין דיתמי דלא משתעבדי לב"ח מן התור' ואם משכנו יכול להפרע מן המשכון אפי' אחר שמת הלוה דשיעבודו עליו קדם לירושתם בד"א כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם בשעת הלואתו הלוה לו על המשכון אינו חייב להשבינו לו בעת צרכו עד שיפדנו וכיון דמצות השבת העבוט מצוה עשה הוא דהשב תשיב לו וגומ' ומתן שכרו כתובה בצדה דכתיב בסיומא דקרא וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך וק"ל שכל מצות עשה שמתן שכר' כתובה בצדה אין ב"ד שלמטה מצווין לכופו ה"נ במצות השבת העבוט אין ב"ד של מטה מחויבין לכוף עליה מ"מ אם רוצים לכיף משום איזה טעם שיש להם הרשו' בידם.
יז שליח ב"ד כשבא למשכן לא ימשכן דברים שא"א ליתן אותם למשכון כנון בגד שעליו וכלים שאוכל בו תמיד וכיוצא באלו שאם צות' התורה להשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כ"ש באלו שצריכין לו תמיד שאין למשכנן כלל ומניח לו מטה לישב עליה ומטה ומצע לעשיר הראויים לו לישן עליהם ואם היה עני שאין דרכו לשכב על מצע מניח לו מטה ומפ' לישן עליו וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנ' ואינו מסדר לו כדרך שמסדרין לב"ח כמ"ש אלא נוטלין הכל ומחזיר לו כלי היום. ביום ונוטלו בלילה וכלי הלילה בלילה וחוזר ונוטלו ביום וכן מחזיר לו כלי אומנתו ביום אע"פי שאינו בלי אוכל נפש מחזירו לו כדי לעשות בו מלאכתו ביום וא"כ דחילוק שבין כלי אוכל נפש לשאר כלי אומנות דכלי אוכל נפש אסור למשכנו לכתחלה משכנו כופין אותו ב"ד להחזירו ואם לא החזירו ונשרף לוקה משום לא יחבול ריחים ורכב וגו' ושאר כלי אומנות מותר למשכנו לכתחלה ויש בו מצות עשה להחזיר בעת צרכו ואין ב"ד מחוייבים לכופו.
יח היו לו ב' כלים א' של יום וא' של לילה נוטל א' ומחזיר א' עד מתי הוא חייב להחזיר ולחזור וליקח עד לעולם כל זמן שהוא רוצה להחזיקו בתור' משכון ואם אינו רוצה להחזיקו עוד יתבאר דינו בסעיף כ"ב ואם היה המשכון מדברים שאין הלוה צריך להם אין מניחין אותו בידו אלא נוטלו ג"כ השליח ב"ד בתורת משכון ומניחו אצל המלוה עד ל' יום אולי יפדנו ואם אינו פודה בתוך ל' או מל' ואילך מוכרו בב"ד.
יט אם השיב לו המשכון בזמנו ומת הלוה ועדיין המשכון בידו שומטו מעל בניו ואינו מחזיר להם דהשב תשיב לו אמרה רחמנא ולא ליורשי' בתורת השבת העבוט אלא ימכרנו בב"ד ויגבה חובו.
כ אפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלים אלא אלו שמשכן צריך להחזיר לו בזמנם שכיון שאין לו אחרים לשכב עליו בלילה או ללבוש ביום איש עני קרינן גביה לוה אבל אם יש לו מטלטלים אחרים שאין צריך לאלו א"צ להחזיר לו אלו דאם איש עני הוא וגומ' אמרה תורה וזה לאו עני הוא.
כא כשיחזיר לו המשכון יחזירנו לו בעדים ויתרה בו אל החזירהו לי אלא בעדים שאם לא כן נאמן לומר בהיסת החזרתי או פרעתי במגו דהחזרתי אע"פי שנתנו לו בפני עדים, ובלבד שלא יהא תוך זמנו כמ"ש לעיל סי' ע"ח.
כב כל זמן שהוא מחזיקו בתורת משכון אינו יכול למוכרו לעולם אם לא שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור ולקחתו בתורת משכון דהיינו שמחזיר לו הכר אפי' ביום ומחריש' אפי' בלילה ובא לב"ד ומבקש שיגבו לו חובו בתורת פרעון.
כג וכשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו בתורת פרעון גמור קי"ל דמסדרין לב"ח דילפינן ג"ש מיכה מיכה מערכין גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערבך. וגבי ב"ח כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וגבי ערכין ילפינן מקראי בפירוש שמסדרין לו ה"נ מסדרין לבע"ח וכיצד הוא הסידור אומרי' לו הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח בלו' אפי' מחט אחת ואפי' כלו אוכל נפש אומרים לו שיביא וחוזרים ונותנין לו מהכל מזון ל' יום כדרך שאוכל הבינוני שבעיר אע"פ שכבר אבל כעני לעצמו היה מצמצם וא"צ לצמצם לפרוע לזה ונותנין לו כסות לי"ב חדש כסות הראיה לו ולא שילבוש בגדי משי ורקמה או מצרפת זהובה אלא אם יש לו בגדים כאלו אפי' היה לבוש בהן מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראוי' לו לי"ב חדש וה"ה אם היה כבר מנבל עצמו בבגדים מטולאים לוקחים לו כסות הראויה לו לי' חדש שאם לעצמו היה מנבל א"צ להתנבל בשביל המלוה לפרוע לו ומטה לישב עליה ומשה ומצע ושאר צרכי המטה כגון כר וכסות שדינ' וכסוי הראויים לו לישן עליהם ואם היה עני ואין דרכו לישן בכל אלו נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו ואין צדיכין ליתן כאילו לאשתו ובניו אע"פי שהם קטנים והוא חייב במזונותיה' אין על המלוה להניח להם ונותנין לו סנדלין ותפילין. ואם הוא אימן נותנין לו כלי אומנתו שנים מכל מין ומין כגון אם הוא חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות היה לו ממין אחד ג' או ד' וממין אחר לא היה לו אלא א' מוכר מהמין שיש לו הרבה שלא ישאלו לו אלא שנים וממין שאין לו אלא אחד מוסיפין לו שאם כבר לא היה צריך לו יותר והיה יכול לעשות מלאכתו בלא זה גם עכשיו יעשה כן וה"ה אם אין לו כלל מאותו מין אע"ג שצריך אותו לאומנתו אין לוקחין לו היה אבר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פי שאינו מתפרנס אלא מאלו אין אלו כלי אומנית אלא נכסים וימכרו בב"ד עם שאר מטלטלין ויפרעו מהם לבעל חובו. ואפי' אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שב"ח גובה חובו מהם ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא לפי שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין משא"כ ספריו וס"ת שהם בכלל נכסים וכן מקומות בב"ה בכלל נכסים הם וב"ח גובה מהם חובו.
כד ואצ"ל שלא תטול אשתו למזונותיה להבא אלא אפי' אם תפשה מנכסי בעלה בגון שהלך בעלה למדינת הים וחפשה מנכסיו שתיזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה שאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה תחלה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אע"פי שקדמ' הלואת מזונותי' בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה וטעמא דמילתא משום דקי"ל שיעבודא דמלוה הוא דאורייתא ומזונות אשה ובניה מתקנת חכמים הילכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל שיעבוד דרבנן ואפי' כשהאשה קדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר הב"ח של האשה אין לו שום שיעבוד על בעלה אלא עליה ומנכסי' שלה הוא גובה שאם נתגרש' גובה ממנה לפיכך לעולם ב"ח של הבעל קודם לו. בד"א שהב"ח של הבעל קודם ה"מ כשיש לו שטר עליו אבל אם היתה המלוה שעל הבעל בעל פה והיא לותה לצורך מזונותי בין בשטר בין בע"פ איזה מהם שיבא לגבות תחלה הוא קודם ואם באו שניהם כאחד חולקים וטעמא כיון שחוב של על הוא ע"פ שיעבוד שניהם שוה שהרי אין בחוב שבע"פ דין קדימה וכל הבא ראשון זוכה, מיהו אם מעות נדוניית' עדיין בידה או' ברשות אביה אע"פי שחוב הבעל הוא בשטר יכולה היא לתפוש מעות נדוניית' שביד' או שביד אביה למזונותי' וסיפוקיה. היה הבעל חייב לגזים ותבעוהו הגוים בדיניהם ובאתה האשה עם שטר כתובתה לדיניהם וסלקה הבעלי חובות הגוים מפני שכן הוא בדיניהם להגבות לאשה נדונייתה תחלה אפי' בחיי הבעל ובא אח"כ מלוה ישראל לתבוע חובו מבעלה ולהוציא מיד האשה מה שגבת' בדיני הגוי' הדין עם המלוה שהרי הכתוב' והנדונייא לא ניתנו לגבות מחיים כמ"ש בלבוש הבוץ וארגמן סי' צ"ג וא"כ מה שגבת' כבר ע"י גוים אינו כלום.
כה בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא כבר אז אין לוקחין להן מנכסיו ששמין מהם אבל אם היו להם בגדי' שעשה להם הוא כבר זכו בהן ואין ב"ח גובה חובו מהם ואפי' הם חדשים שלא לבשו מעולם ואפי' מסנדלי' חדשים שלקחן לשמן אין ב"ח גובה מהם לא מכסות אשתו ולא מכסות בניו ואפי' מספר'' שקנה לבניו ללמוד בהם אינו גובה מהם אלא הרי הם שלהם שכבר זכו בהם ואע"ג דאמרינן לעיל שגובין מספריו לא דמי ספריו הם בכלל נכסיו אבל מה שקנה לבניו הם זכו בהן ואינו בכלל נכסיו.
כו בד"א בבגדי חול אבל בבגד שבת ומועד גובה אותם ב"ח וטעמא משום שאע"פי שעושה להם אלו הבגדים המכובדים הם מיותרי' ואין דעתו להקנותה להם על דעת שלא יוכל למוכר' באם יצטרך להם לפיכך גם הב"ח גובה מהם ויש חולקין מיהו אם יש בהן טבעות וכלי זהב וכסף לכ"ע ב"ח גובה מהם דאלו ודאי לא הקנה להם לגמרי וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל מה שהכניס' לו בין ג"מ בין נצ"ב אין ב"ח גוב' מהם שהם שלה אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או ממה שפסק לה הבעל בשעת נישואין ואם אינו ידוע היא נאמנת בשבוע' בבגדי' ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה ומעות שהכניסה לו נדוניא אינם שלה שהרי נתנה לו להוציאם וב"ח ח גובה מהם וי"א דמ"מ אם הנדוניא עדיין היא ברשותה או ברשות אביה אין ב"ח גובה מהם ואפי' נשבה בעלה ופדאוהו אין חוזרין וגובין מאלו הנכסים שהיא אינו חייבת בפורקונו.
כז אין חלוק לענין סידור דב"ח בין מקרקעי למטלטלי שאם אין לו אלא קרקעות מניחם לו מהם לצורך כל הדברים האמורים.
כח התנה עמו ע"מ שלא יסדרו לו בחוב זה אע"ג דסידור ב"ח דאורייתא דילפינן לה בגזירה שוה מערכין אין בלשון זה במתנה על מה שכתוב בתורה אלא הוי בכל תנאי שבממון וקיים דומה למאי דאמרינן לעיל סי' פ"ז סעיף ט' לענין שמטה בשאמר ע"מ שלא ישמיט חוב זה בשביעית דקיים אבל מה ששיעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידוד שלא היה בדעתו אלא על הנכסים הראויים לו על פי התורה עד שיזכיר בהדיא תנאי הסידור ואפי' אמר מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא אם יהיה לו אצטל' בת מאה זוז שאינה כסות הראוי לו שימכרוהו ויתנו לו כסות הראויה לו ואם אמר ע"מ שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דה"ל מתנה על שכתוב כתורה כמו על מנת שלא תהא שביעית משמטתו שאינו מועיל כמ"ש לעיל בסימן הנזכר.
כט יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירתו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן אם לא זקפן עליו כמלוה וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן וטעמא משום דבאלו לא נאמר בהו מיכה ואין בהן ג"ש ללמד' מערכין דלא כתיב כי ימוך אלא בהלואה וכמו שאינם בכלל השבת העבוט כמ"ש כך דין סידור אינו נוהג בהם וי"א שגם באלו מסדרין וילפינן להו מערכין ומהלואה במה הצד.
ל הא דמסדרין לב"ח דוקא כשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע דברי הכל אין מסדרין והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומנכסי' ואבנט שלו לפרוע לב"ח שנשבע לו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי הוא עבריין ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר שימכור אפי' עד שוה פרוטה וע"ל סימן זה סעיף ע"ז וסימן ע"ג.