אור ברסלב
לבוש מרדכי על מנחות סימן כא - לדף מח

לבוש מרדכי על מנחות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כא - לדף מח

סימן כ - לדף מז

סוגיא דכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן

כי אתא רב יצחק תני כבשי עצרת ששחטו שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה אמר רב נחמן מר דמקיש להו לחטאת תני פסולין תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה תני כשרים דתני לוי ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן נאכלין ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. וכתב רש"י ד"ה כי אתא, וז"ל שלא כמצותן שלא לשמן ל"א שדינן בנו שנה והביא בנו שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי לי' עכ"ל רש"י, אכן התוס' כתבו בד"ה כבשי עצרת, ז"ל ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוק מההיא דאיייתינן לעיל כבשי עצרת, ששחטן שלא לשמן סדם יזרוק והבשר יאכל וכלשון אחרון שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל בתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן עכ"ל התוס', אכן לכאורה קשה קצת דעל כל פנים מברייתא דלעיל דאיתא דבכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כשרין המה, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, על כל פנים מוכרח דלא ילפינן שלמי חובה, מחטאת, דהא חטאת פסול שלא לשמו, ודוחק לומר דניחא לי' להביא תנא דבי לוי משום דאית בהו לשון שלא כמצותן דומיא דברייתא זו על כל פנים לכאורה כבשי עצרת מכבשי עצרת הוי להקשות דעל כל פנים מקשינן לחטאת אם מקשינן לחטאת אמאי כשר בשלא לשמו.

הכסף משנה בפרק ב' מהלכות שגגות הלכה י"ג. הביא תוספתא דפסחים פרק ה'. ז"ל חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה הרי זה חייב ויקטיר אימורין לערב. ולא העיר כלום על תוספתא זו, ולכאורה תמוה מאד דהא חטאת שלא לשמה פסולה ואם כן איך יקטיר אימורין לערב, ואולי כונת התוספתא ששחט לשם חולין דאז כשרה ואינה מרצה, אכן הא איתא שלא לשמה משמע בכל גווני, והרי כבשי עצרת אם הקישן לחטאת יש עליהן פסול דחטאת.

והנראה לי דהנה הפני יהושע מסכת ביצה דף כ. הקשה על ברייתא זו דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. הדם יזרק והבשר יאכל, מאי קסבר אי אית לי' הך הקישא דחטאת ניפסלו לגמרי אי לית לי' הך הקישא דחטאת אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בריש פרק קמא דזבחים דהא דקתני לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל קרבן צבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר פרק קמא דשבועות ובפרק קמא דזבחים דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדמשמע התם בפרק קמא דשבועות, ועוד יש לומר כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב בית דין מתנה עליהן ונראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת צבור שמותריהן לנדבת צבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות מה שאין כן כבשי עצרת דשלמי צבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפרק ב' דמסכת שקלים, ולא אשכחן שלמי נדבה בצבור אלא בכבשי עצרת בלבד משום הכי לא שייך בהן האי תנאי בית דין משום הכי קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, עכ"ל הפני יהושע, והפנ"י מסיק ז"ל כן נ"ל נכון והנה התירוץ הראשון שתירץ דהך תנא דברייתא דאמר כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם וזרק והבשר יאכל, אתיא כמאן דאמר לא אמרינן תנאי בית דין היינו כר' שמעון יקשה דברי הרמב"ם הא הוא פסק אמרינן תנאי בית דין שהרי פסק הרמבם בפד' מהלכות שקלים הלכה י"א. ז"ל לפיכך אם הגיע ראש חדש ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים מתרומה ישנה פודין אותן ויוצאין לחולין אף על פי שהן תממים ויפלו דמיהן לתרומה ישנה שמקיצין בה את המזבח שתנאי בית דין הוא על כל הבהמות שלוקחין לתמידין שאם לא יהיו צריכין להם יצאו לחולין, הרי פסק הרמב"ם דאמרינן לב בית דין מתנה והרי בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הביא הרמב"ם להאי דינא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, אם הי' שבת אם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב, הרי מפורש דלא עלו לבעלים לשם חובה.

ומה שתירץ עוד הפני יהושע דהא דאמר הרמב"ם בפירוש המשניות דלא עלו לבעלים לשם חובה הוא דוקא בקרבנות יחיד אבל בקרבנות צבור עלו הוא בתמידין ומוספים וחטאת צבור דמותרן נדבה אבל בכבשי עצרת דהוי שלמים ואין נדבה בצבור משום הכי לא שייך תנאי בית דין מתנה משמע דאילו בשחט שלא לשמן בתמידין ומוספין עולין לבעלים. אכן לא אבין איך יפרנס הפני יהושע הגמרא דמנחות פ"ט דאיתא אמר ר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירין בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו יהא טעון גזירין בשני כהנים שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכ"ת אין ה"נ הא לא חשיב להו אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבא אמר בשלמא הנך עולות ניננהו אי לא חזו לעולת חובה קרבו לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא, והנה התוס' שם בד"ה שאם הקשו אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפרק התכלת הדם וזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קידש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמרינן בפרק קמא דמי שלמים יביא שלמים ואין טעונים לחם תפסל, ותרצו בתוס' דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח ולא הוי' כגוף הקרבן וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופיא דזיבתא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא הי' מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן עכ"ד התוס' אכן עוד קשה הא גם אם לא הביא הנסכים הקרבן כשר ואם כן אמאי קאמר אם או אתה אומר כן פסלתו, ועוד קשה מאו דתוס' מבאר דלחם כיון דאין קרב למזבח לאו גופיא דזבחא דהא מצינן להיפך דאם פגל בכבשים ותודה הלחם מפוגל ואילו בנסכים אין הנסכים מפוגלין ולרבנן אף בבאים עם הזבח אכן לדידי נראה דאדרבה כונת הגמרא דלחם ותודה או כבשים אין הכונה שהתודה מחייבת שיביאו בעדה לחם דחד מצוה היא שאמרה התורה הבא תודה ולחמה, הבא כבשים ולחם אבל אין הפירוש שהתודה מחייבת את הלחם דהרי ולד תודה אין צריך לחם וכן גבי כבשי עצרת אין הכונה שהכבשים מחייבים שיביאו לחם בשבילה, ולהלכה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דהלחם הוא המתיר. אבל נסכים אין הכונה שהם חד מצוה וכי עביד כבש בלא לחם ותודה בלא לחם עבד פלגא דמצוה ובדיעבד כשר. אם הי' כבשים שאין מקדש הלחם אבל נסכים הקרבן מחייב להביא נסכים, אם כן אמר ר' יוחנן אם נימא דאשם ששחטו שלא לשמו כיון דאין עולה לבעלים אין מביא נסכים, אם כן האי לאו אשם מצורע הוא שהרי אין מחויב נסכים, ודין הוא שאשם מצורע מחייב נסכים, וכן דין הוא בכבש הבא עם העומר. שהוא מחייב מנחה כפולה וכן התמיד מחייב להביא גזירין, ואם אתה אומר שאשם או הכבש ששחטו שלא לשמו או התמיד ששחטו שלא לשמו אין מחייב הנך דברים אם כן פסלתו, ואביי משני דגם בכבש הבא עם העומר ותמיד כן דמחויב בנסכים כפולין בכבש ושני גזירין בתמיד, ורבא משני כיון דנעשו קרבנות נדבה אין מחייבין אבל באשם דאין אשם נדבה, בעל כרחך שאף אם שחטו שלא לשמו מחויב עכ"פ סוגית הגמרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דכבש הבא עם העומר אם שחטו שלא לשמו אין מנחתו כפולה, וכן תמיד ששחט שלא לשמו לא יעלה עמו שני גזירין. והרי כבש הבא עם העומר וכן תמיד ששחטן שלא לשמן תרוויהו עולות נינהו ואם כן לדברי הפני יהושע כיון דהרמב"ם פסק לב בית דין מתנה אם כן אמאי לא עלו לשם חובה כיון דעולת נדבה איתא בצבור, וכן לדברי' בפירוש המשנה איך יפרנס גמרא זו.

והנראה לי דהנה הגדר דבית דין מתנה איתא בגמרא שבועות דף יוד אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר לי' רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו' אמר רבה לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן אמר לי' אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים: ופירש רש"י בד"ה הא כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן לי אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו בית דין שיהיו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים עכ"ל. אכן הרמב"ם שהבאנו למעלה כתב שאם לא יהיו צריכין יצאו לחולין ולכאורה אמאי לא אמר דמקדיש אותם לדמי נסכים או למותר תרומה שיהיו רקועי פחים, ונראה לי דהנה לרבה דאמר דלב בית דין מתנה שאם יהיו נצרכין לתמידין יהיו קדשין לתמידין ואם לאו יהיו קדושים לדמי נסכים או לרקעי פחים יהי' קשה איך חל הקדושה דעל ידי שמקריב מברר שהקדושה חלה לגופן, ואם לא הוצרכו מברר שהקדושה הוא לנסכים או לרקועי פחים אם כן יקשה הא אין ברירה, ואפשר דלפי דברי התוס' בגיטין ד"ה התם, דרבה הוא דאמר דטעמא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דאוסרין בלוקח יין מבין הכותים לאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין ולא משום אין ברירה, אם כן סבר יש ברירה, אבל ר' יוחנן הא סבר דאין ברירה. אכן שמואל הא אמר קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אם כן הכונה דתנאי בית דין מתנה, שאם לא הוצרכו אין חל עליהן כלל קדושה לגוף, והא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דוקא היכא שהוא מקדיש, אבל הקונה בדמי הלשכה אין הוא מקדיש אלא מתפיס הכבש תחת דמי הלשכה ורבה הי' סבר דבשעה שהוא מתפיסו הוא מקדישו שיהי' לדמי הקרבן שמתפיס למשל אם מתפיס לתמידין הוא מתנה שמה שהוא מתפיס לתמידין דאם לא יהי' צריך יהי' ההתפסה לצורך נסכים או לרקועי פחים. ומה שמקשה התוס' בתמורה דף י"ט ד"ה זאת אומרת ז"ל ותימה למורי הר"ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפרק קמא דשבועות דאינו קדוש קדושת הגוף וכתבו בתוס' ושמא י"ל דההוא דהתם אתיא כר' שמעון דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתא בי' קדושת הגוף, אכן הרמב"ם הא פסק דלא כר' שמעון ותימה לומר דרבה ור' יוחנן סברו כר' שמעון בהא מילתא.

ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח ז"ל אבל הדיוט הפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משוח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום ועיין שם בהשגת הראב"ד ובדברי הכ"מ ונראה דהרמב"ם סבירא לי' דלרבנן דסבירא להו הפריש נקבה לאשם תרעה, אינהו סבירא להו דהא דאמרינן דנקבה לאשם חל קדושת דמים ומדחל קדושת חל קדושת דמים הגוף, הכונה שחלה הקדושה שתרעה והאי קדושה שתרעה ישנה באשם וחלה אף בנקבה אבל חטאת שדינה היא שאם שינו בה ואם נעשו בה פסולי כמו חמש חטאות המתות דינם שימותו ולא חלה עליהם קדושה לקרב ודינא דאין מועלין בהם אם כן אם בתחילת קדושתם יהי' בהם פסול אילו היתה קדושה הי' דינה למות, ממילא אין שייך כלל קדושת הגוף כיון דאין דינם לרעות, (והא דקאמר בגמ' תמורה אלא מעתה מוכח כסברת הרמב"ם. ופריך אלא מעתה משמע דזה ברור להגמרא דלא חיילי ופריך רק לר' שמעון דסבירא לי' כיון שיש מקצת שם קרבן חל קדושה וכן סבירא בשעירי חטאת צבור דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שהמה כפרות משונות אף על פי כן יקרבו, ובזה מבואר מאי דקאמר בגמ' שם שבועות תניא נמי הכי ומודה ר' שמעון בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חדש וכו', שהקשה תוס' להאי פירושא דשמואל סבירא לי' לב בית דין מתנה מאי קאמר תניא נמי הכי. אכן נראה דמביא ראי' מדקאמר ומודה משמע דמודה לבני פלוגתייהו היינו ר' יהודה ור' מאיר ור' יהודה הא סבר דאין כפרת שעיר יום הכפורים שוה עם כפרת שעירי רגלים ור' יהודה הא לא סבירא לי' כר' שמעון בהא דמקדש מקצת שם קרבן משום הכי יקרבו על כרחך דר' יהודה סבירא לי לב בית דין מתנה שאם לא קרבו בזה יקרבו בזה) ולפי זה לא קשה מאם אמר לדמי נסכים. דבנסכים גם כן אין דין דקדשה לרעות משום הכי אם אמר לדמי נסכים הקדישה קדושה שאין בה דין רעי' ולא חלה קדושת הגוף כל זה סברת רבה, אבל משמואל שמעינן דין אחר שבית דין מתנה שהסכין מושכתן, והיינו דאם לא הוצרכו או שהחליף מתמידין למוספין תנאי בית דין מתנה שאם לא תקדוש לתמידין לא חלה עלי' קדושת תמידין רק חלה התפסת דמי תרומת הלשכה ומזה לא קדוש הגוף והסכין ששחטן לשם מוספין הקדיש קדושת המוספין.

וכן אם לא הוצרכו כלל לתמידין פודין בלא מום שהתנאי הוא בדבר אחד ואין שייך בכאן דין ברירה שלב בית דין מתנה שבאם מאיזה טעם לא יהי' קדושין לתמידין למשל אם ישחטו למוספין אז לא חלה קדושת תמידין עליהן הוי כלא הוקדשו כלל והסכין מושכתן למה שהן ואם לא שחטן נפדין תמימים, וכן פסק הרמב"ם. אכן הא דאמר הסכין מושכתן למה שהן אם אפשר להיות הקרבן ששחטם לשמן למשל תמידין ששחטן לשם מוספין אבל אם אפשר שהי' הקרבן הזה כגון חטאת צבור ששחטן לשם שלמים שתנאי בית דין מועיל שלא נעשה חטאת אבל נעשם שלמים נדבה ואם כן הוי הקרבן הזה ככל הקרבנות ששחטן שלא לשמן ונעשו שלמים משום הכי איתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטן שלא לשמן דתנאי בית דין הוא שלא נעשה חטאת אבל נעשה שלמים משום הכי לא עלה לבעלים לשם חובה דהא אין בקרבנות צבור שלמי חובה ויזרק להקטיר אימורין לערב ובשבת לא יזרוק ומחויב חטאת דהא הקרבן הזה לא נעשה חטאת.

אכן בשחט כבש העומר לשם עולת יחיד או לשם אלים הנה בכהאי גווני לא אפשר כלל לומר דתנאו בית דין יועיל שתעלה לשם בעלים דמאי יועיל בזה בזה תנאי בית דין הא הוא שחט לשם עולת יחיד וכדומה, והרי כבשים אינם אלים והרי תנאי בית דין אינו אלא על מה שקונים בעד דמי הלשכה אבל מה ששחט לשם עולת יחיד או לשם אלים הא אי אפשר לעקור ואם כן מה שאמר הרמב"ם דבקרבנות צבור אין הדין דלא עלו לבעלים לשם חובה ע"כ בשחט תמידין לשם מוספין או כבשי עצרת הנך דשבעת כבשים דאם הלחם ששחטן לשם שבעת הכבשים דמוספין הסכין ששוחטן לשם המוספין נעשו של המוספין, דתנאי בית דין שאם ושחטן שלא לשם שבעת כבשים דלחם לא יחול הקדושה אבל אם שחט שני כבשי עצרת לשם חטאת או ששחטן לשם אלים דאי אפשר שיהי' חטאת הצבור שהם שעירים, או ששחטן לשם אלים דלאו אלים נינהו דאו אפשר לבית דין להתנות כדי שועלוש ימשוך אותם הסכין לא התנו בית דין, ופסול אין בהם דמשום זה יתנו בית דין דלא לקדשו שהרי כיון דלאו חטאת נינהו בלא תנאי בית דין אינם פסולים, אם כן דהם נשאר הדין ככל הקרבנות דכשרים ולא עלו לשם חובה, והא דהרמב"ם אמר וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים, אין הכונה שהטעם משום שיש להם בעלים משום הכי אין עולה אבל בקרבנות צבור שאין להם בעלים אין זה הדין שלא עלו לשם חובה שהרי הרמב"ם מבאר דהטעם דבקרבנות צבור עולה לשם חובה משום דבקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ומפורש בגמ' דהטעם משום דלב בית דין מתנה אם כן בית דין מתנה רק שלא יחול הקדושה שהפרישו בעת קניתן, אבל מה יעשו אם השוחט שחט לשם קרבן שאי אפשר להיות והיכא דאין מועיל תנאי בית דין לא התנו ונשאר הדין כמו בכל הקרבנות דאם שחט שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה. ומזה הדין גם בכבש הבא עם העומר ובתמיד דאם שחטן לקרבן שאי אפשר להיות כמותן כגון לשם חטאת ואי אפשר לסכין למושכן לקרבן זה לא עלו לבעלים לשם חובה.

ולפי זה מיושב פירוש הגאונים שהביא רש"י דשחטן שלא כמצותן פסולין, שפירשו רוב הגאונים הביאן בני שנה, שהקשה רש"י דאם כן שהביאן מיבעיא לי' ולמה כתב ששחטן אכן לדברינו לא קשה דבשלמא בקרבן יחיד אם הביא קרבנו שלא כמצוה נפסל, אבל בכבשי עצרת שהם קרבנות צבור אם קנו בדמי הלשכה שלא כמצותן לב בית דין מתנה עליהן שלא חלה הקדושה שהפרישו ויקריבום לשם קרבן שהמה ראוים, אבל אם שחטן לשם כבשים, הרי שחטן לשם כבשים לשם כבשי עצרת ומה יועיל בזה תנאי בית דין להכשירם אם משכם הסכין לשם כבשים, ולכבשים הא הוי שלא כמצותן שהמה בני שתים והמה אלים משום הכי למאן דמקיש לחטאת פסולים. משום הכי לא מקשה מהא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דהתם אפשר לתנאי בית דין שלא יחול עליהם קדושת כבשי עצרת ואם כן הוי כמו דאיתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטה שלא לשמה כשר אלא דלא נעשה חטאת צבור דהכא אין צריך תנאי בית דין על השחיטה אלא על הקדושה, וממילא אם שחט חטאת צבור לשם שלמים כשר לשלמים משום הכי הקשה מקרבן יחיד משלמי נזיר.

אכן הרמב"ם ביד החזקה לא הביא כלל דבריו בפירוש המשנה וסתמא סתים דבין קרבנות היחיד בין קרבנות הצבור. ולא הביא חילוקא. ונראה דסבירא לי' להרמב"ם דכיון דאמרינן בגמ' דמשום הכי אם נאבדו והפריש אחרים תחתיהם משום הכי יש עליהם דין אבודים ולא אמרינן לב בית דין מתנה משום דלא שכיחא והנה אם נימא דעקירה בטעות לא הוי עקורה אם כן אימתי הויא עקירה דוקא בעוקר במתכון ועוקר במתכון דעובר על לא יחשב הא בודאי לא שכיחא, ואם כן להתנות אם יעקור במתכון הא לא צריך דלא הוי שכיחא, ובטעות הא לא הוי עקירה, אכן הרמב"ם בפירוש המשניות הא סובר דעקירה בטעות הויא עקירה שהרי כתב ז"ל כגון ששחט עולה לשם חטאת ואחר כך נודע אם כן הא בפירוש המשנה סבירא לי' להרמב"ם עקירה בטעות הויא עקירה ואם כן טעות מצוי והתנו בית דין שאם ישחטו שלא לשם קרבן זה שהופרש ואפשר שיהי' לקרבן ששחטו מושכו הסכין לשם הקרבן ששחטו, שהרי מצוי שישחטו שלא לשם זה שהוא נפרש דטעות מצוי. אכן ביד החזקה הא הדר בי' ופסק דעקירה בטעות לא הווא עקירה ואם כן היכא מיירי שנשחטו שלא לשמן בעוקר במתכון וזה אינו מצוי אם כן האי דינא דסכין מושכתן למה שהן היינו שוחט תמידין לשם מוספין איננו כלל לפי ההלכה ולפי זה על כרחך צריך לגרוס בהתוספתא קרבנות ששחטן שלא לשמן ולא כגרסא שלנו חטאת צבור דחטאת נפסל שלא לשמה משום הכי הרמב"ם כשהביא התוספתא כתב קרבנות צבור דלדידי' על כרחך צריך לגרוס כן.

ואפשר עוד לומר דהנה תוס' דף מ"ט ד"ה עקירה הקשה זה לשונם, צריך עיון הא דתניא בתוספתא בפרק קמא דזבחים כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לצבור לשם אלים, ואפשר דהא דאמר בהגמ' אמר לי' רב עלו ועלו, אם כן אין הכונה דרב פליג על ברייתא דאם כן הי' לנו לפסוק כברייתא, אלא דרב אמר לרבה בר בר חנה דלא תתני לא עלו, אלא תני עלו ואם כן התוספתא דזבחים היא ברייתא דתני רבי בר בר חנה קמי דרב ועתה בתוספתא לפי גרסת רב עלו אבל לפי גרסת רבה בר בר חנה באותה תוספתא עצמה גרסינן לא עלו ואם כן הכא בתוספתא דשחט חטאת צבור לפי גרסת רבה בר בר חנה אף בטעות הויא עקירה. ואם כן אף חטאת צבור ששחט בטעות שלא לשמה, עקירה בטעות הוי עקירה ואם כן לב בית דין מתנה, אכן לפי גרסת רב צריך לגרום קרבן צבור והרמב"ם דפסק כגרסת רב ביד החזקה גרים קרבן צבור דלא מיירי בחטאת.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה