אור ברסלב
לבוש מרדכי על מנחות סימן כ - לדף מז

לבוש מרדכי על מנחות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כ - לדף מז

סימן יט - לדף יב

סוגיא דשחט שני כבשים על ארבע חלות

תנו רבנן שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמי' דרב חסדא הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשה דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי איפסיל ביוצא אי גואי הא מעייל חולין לעזרה כו' (פרש"י נהי דשתים אין להם אלא קדושת דמים וישנן בפדי' דכבשים מידי דחזו להו מקדשי כו' ומביא מעות ואומר בכל מקום שהן השתים שאינן מקודשת יתחללו על המעות הללו כו' מיהו היכי פריק להו והיכי משתרו והרי אינו מכיר אלו הם שאינן מקודשת כו' איפסלו המקודשת ביוצא ומתוך שאינן מכירן הרי כולם פסולות) אמר להו רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא הוין כו' אמר לי' רב אחא ברי דרבא לרב אשי לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ור' יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ולאו מי איתמר עלה אמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו הכא נמי דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים ועיין בתוס' ד"ה מושך שתום ז"ל מושך שתים מהן ומניפן למאי דמוקי כרבי צריך לומר שמניף כולם דהא לא ידעי הי אקדיש ותימה דכיון דבתנופה שאחר שחיטה איירי א"כ נימא וזורק הדם עליהן כדמזכיר תנופה דלא צריך. ועוד דלישנא לא משמע שיניף הד' ונראה לפרש נוטל אחת ומניף השלש אחרת עמהן זו אחר זו וכן בשני וכן בשלישית וכן ברביעית והשתא אורי לן שצריך שנא יניף הד' בבת אחת כדי שיהא ניכר שלא יזרק הדם רק על השתים ע"כ.

אכן הרמב"ם בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ב כתב ז"ל שחט שני כבשים על ארבע חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותם בפנים ונאכלין בחוץ כשאר חולין ע"כ דברי הרמב"ם וכבר תמה על זה הלחם משנה ז"ל אבל רבינו ז"ל נראה דפליג שכתב כו' ודבריו מתמיהין דכיון דלא ידעינן הי ניהו קדושות אמאי נאכלים בחוץ דילמא אותם הנאכלין הם הקדושות וכ"ת הרי נתברר אח"כ שאלו השתים שפודה הם חולין הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ועוד אם יכול לברר ואמר אלו השתים יהיו קדושות בקדושת שתי הלחם והב' אחרים הם קדושות קדושת דמים א"כ אפילו בחוץ יכול לפדותם ואינם נפסלים ביוצא דקדושת דמים בידו לבררם כו' וכן יש לתמוה על מה שכתב בפי"ב ומהלכות פסולי המוקדשין גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות לוקח ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם א' מכל קרבן והארבעים אחרות יוצאו לחולין ע"כ דמדברי התוס' פרק התודה דף ע"ח לא משמע הכי אלא שצריך להרים שמונה חלות לכהן ד' מכל ארבעים אחת מכל מין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל כו' וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל ויש לתמוה ג"כ על מה שכתב שם דהא קיי"ל אין ברירה ואיך כתב שמרים ארבע לבד כו' וא"כ במ"ש שם וכאן צ"ע עכ"ד הלח"מ.

והנראה לתרץ דהנה התוס' שם במנחות ע"ח על הא דאמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשו לא יקדשו ארבעים אלא א"כ קדשו שמונים לא קדשו כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מכוון ומר סבר לקרבן גדול קא מכוון כתבו בתוס' ד"ה לקדשו ז"ל אע"ג דרב יוחנן לית לי ברירה בריש כל הגט היינו היכא כשמתברר לבסוף (פירוש היכא שצריך להתברר לבסוף) דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכי דאתניהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל עכ"ד התוס' ולפי זה ס"ל להתוס' דלא נתקדשו אלא ארבעים ואנן לא נדע איזה המה, ולפי זה יקשה איך קאמר לאחריות מכון היינו מה שאמר בשעת שחיטה יקדשו השמונים דאם אבדו ארבעים מהם ליפוק בארבעים הנותרים וכמפורש כן ברש"י ד"ה לקדשו והדברים תמוהים אימתי יאבדו אם יאבדו לאחר זריקה למה צריך עוד ליפוק הא כבר יצא ידי חובתו ועוד איך יפוק באלו הנותרים דילמא נאבדו הקדושות ונשארו אלו שהן חולין ואם יאבדו קודם זריקה איך תוכשר התודה ע"י אלו הנותרים דילמא אלו שנאבדו היו הקדושות וא"כ אלו שנשארו הא לא הי' עליהן קדושת השחיטה דבשעת השחיטה הא לא הוקדשו והרי זה הכל מודים דבעינן שיהי' על הלחם קדושת השחיטה שהרי אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכדיליף מקרא דקרבנו על זבת שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח.

ועוד קשה דהנה במנחות דף מ"ח איתא תני ר' חייא טירתא קמי' דר' יוחנן שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת האחרים והנה כמו דאמרה התורה ארבעים חלות אם רוצה לקדש שמונים אינן קדושות לכאורה כיון דאמרה התורה ושני כבשים אם ירצה להקדיש ארבעה כבשים שיהיו כבשי עצרת ויאמר לא לקדשו שנים אלא אם כן קדשו ארבעה הא יקדשו וע"כ דה"נ דאמר או מסתמא כן דעתו דלקדשו שנים מתוך ארבעה וא"כ שנו כבשים הוקדשו לכבשי עצרת ושנים מהם קדשו בקדושת שלמים ולא בקדושת כבשי עצרת וא"כ איך ימשוך שנים ויזרוק דמן שלא לשמן דילמא הוא זורק שלא לשמן אלו שלא נתקדשו לכבשי עצרת וא"כ איך יוצא אחר כן באלו השנים הנותרים הא לא קדשה השחיטה אותם לכבשי עצרת ולא קדשו את הלחם וגס אם נימא כמ"ד יש ברירא יקשה מאי קאמר שם אמר לי' ר' יוחנן וכי אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה ופירש רש"י ז"ל ושלא לשמן חוטא הוא דאסור לשנות בזבחים הא מברר שאלו הכבשים לא הוקדשו בשחיטתם לשם כבשי עצרת.

לכן נראה לי דהנה בחטאת הא יכול להקדיש שתי שעירות לחטאת ומתכפר באיזו שירצה ולא עוד אף אם שחט את שתי החטאת בב"א רצה מזה זורק רצה מזה זורק וכמפורש במעילה דף ז' אבל בשעת זריקה אי אפשר להתכפר אלא באחת הרי דעיקר הדין דאי אפשר להיות שתים הוא רק על הכפרה שהיא הזריקה לפי זה האי דינא דאי אפשר להיות שמונים חלות הוא רק בשעת הזריקה דאז היא הכפרה ואם אמר הנני שוחט על דעת שבשעת הכפרה יקדשו קדושת הזריקה כל השמונים חלות אז אין חל עליהם קדושת השחיטה דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת וכיון דבשעת זריקה אי אפשר להיות שמונים חלות שהרי החלות מתקדשות בשעת השחיטה להיות עליהם הזריקה אם בשעת שחיטה הוא מקדשם שיהיו לזריקה וא"כ אם אמר בשעת שחיטה שיקדשו להיות בשעת זריקה שמונים ויתכפר בכולם הינו שיוחל דוקא קדושת הזריקה על כל השמונים וזה הא אי אפשר הרי לא שחט את התודה על הלחם ולא קדשו קדושת השחיטה כלל אבל אם אמר בשעת השחיטה ששוחט על השמונים חלות שיוקדשו בשעת הזריקה ארבעים מתוך השמונים הוי כאילו שחט שתי חטאות ורצה מזה מתכפר ורצה מזה מתכפר א"כ יש לו עתה שני פעמים ארבעים חלות ובשעת הזריקה הוא בורר ארבעים חלות ועליהם חל קדושת הזריקה וכן בשחט ארבע כבשים על שתי חלות והי' דעתו שבשעת הזריקה יברור שתים ומהם יזרוק על החלות הוי כשחט שתי חטאות ועשו"ה אם זורק הדם שתו כבשים שלא לשמן הוי שינוי אלא כאן כיון דאי אפשר שבשעת הזריקה והי ארבע משו"ה מותר לו לשנות כדי שלא להפסיד וממילא ניחא הפירוש לאחריות מכוין שאם ארבעים מאלו יאבדו יהי' בשעת הזריקה הארבעים הנותרים שכולם נקדשו בקדושת השחיטה ע"מ שבשעת הזריקה יברור רק ארבעים ועליהן תהי' הזריקה.

ולפי זה לא קשה קושית הלח"מ על הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין שכתב לוקה ארבעים מתוך שמונים ומרים מהן אחת מכל קרבן דכונת הרמב"ם שלוקח עוד קודם הזריקה ומתכפר באלו הארבעים שבירר מן השמונים ועליהן תהי' הזריקה והנשארים קדשו רק קדושת השחיטה אבל הזריקה לא תהי' עליהן.

והנה במנחות דף מ"ז איתא שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראב"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרוק דמן לשמן מאי קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר מאי ביניהו איכא ביניהו אמתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו ולרבא תפיס פדיונו, בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לראב"ש אלא לאביו מאי איכא בין רבי לראב"ש איכא ביניהו לאפסולי ביוצא ע"כ, ופרש"י דלאביי דאמר אינו גמור לא אלים למתפס פדיונו ולרבא אלים למתפס פדיונו אכן רש"י בעצמו דחה פירוש זה ז"ל רש"י שבוש גמור הוא זה דכל שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפק תו לחולין ובפ"ק דפסחים נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפק לחולין ור' אלעזר בר' שמעון דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"ו פדי' על כרחן פדיונן נתפס ולכן פרש"י דצריך לגרום לאביי תפיס פדיונו דכיון דס"ל אינו גמור עדיין לא חלה קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך בו פדיון ולרבא דאמר גמור לא שייך בו פדיון וגם בתוס' אף שכתבו שברוב ספרים גרם לאביי לא תפיס פדיונו היינו דלא אלימא קדושה כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי לעביד לקרבינה מכח קדושה דחוי אתיין לפרוקונה לא אלימא למתפס פדיונן אבל לרבא תפיס פדיונן אלא דמכח קושיות כתבו דגרסת רש"י עיקר נגד רוב הספרים.

לכן נראה לי דהרמב"ם גורם כגרסת רוב הספרים דלרבא דאמר דקדשו לגמרי מועיל ולאביי דאמר אינו גמור אין מועיל למתפס פדיון וללשון שפירש רש"י לפי גרסא השני' קשה דלמה אמר תפיס פדיון הי' לומר מועיל פדיון לכן ס"ל להרמב"ם דהגרסא היא דלרבא תפיס פדיון ואף דכל קדושת הגוף אין מועיל פדיון אכן טעמא דבקדושת הגוף אין מועיל פדיון דכתיב בקרא לאי חליפנו ולא ימיר ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ותיכף כשנתקדשה הבהמה קדושת הגוף וראוי' למזבח אין מועיל פדיון אכן במנחות הטעם דאין מועיל פדיון אם נתקדשו בכלי משום קרא דכל הנוגע בהם יקדש דמכלי שרת אין יוצא לחולין ועוד יש דין דכלן הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אבל שתי הלחם וכן לחמי תודה דלא הוקדשו בכלי וגם גופן אין למזבח הם יוצאים מקדושתן ע"י פדיון אף שנתקדשו קדושת הגוף דאין עליהם קרא דלא יחליפנו ולא נתקדשו בכלי ואין גופן למזבח אלא דאם קדושת השחיטה לא עשתה קדושת השתי לחם גמורה לא אלים הקדושה החדשה שבאה ע"ו השחיטה למתפס פדיונו אבל לרבא דס"ל דנגמרה גם קדושת השחיטה תפיס פדיונו אבל לראב"ש דסבירא לי' דהשחיטה אינה עושה קדושה חדשה א"כ הוי כמו קודם השחיטה דמועיל פדיון כמו כל המנחות עד שלא נתקדשו בכלי אלא דהרמב"ם גורס בגמ' בשלמא לאביי היינו דאיכא בין רבי לראב"ש פירוש דלאביי לראב"ש דאין כאן ע"י השחיטה קדושה חדשה מועיל פדיון אכן לרבי שיש ע"י השחוטה קדושה חדשה ואינה גמורה אין תופס פדיון אלא לרבא דאמר דגם לרבי נועיל פדיון שהקדושה שבאה ע"ו השחיטה נגמרה ותפיס פדיון מאי איכא בין לראב"ש לרבי הוא לתרויהו תופס פדיון לראב"ש משום דאין כאן כלל קדושה חדשה של קדושת הגוף ולרבי משום דהקדושה קדושת הגוף שבאה ע"ו השחיטה נגמרה ותפיס פדיון וכיון דאין כאן קדושה למזבח מועיל פדיון אף שקדוש קדושת הגוף כל זמן שחסר עוד הכפרה היינו הזריקה ומשני איכא ביניהו לאפסולי ביוצא היינו אף שקדושת הגוף שאינינה להקריב הגוף למזבח יוצא ע"י פדיון אבל אם קודם פדיון נפסלה ביוצא און מועיל פדיון דאימתי מועיל הפדיון לקדושת דוקא אם אין עלי' פסולים והפדיון מסלק הקדושה אבל אם נפסל בעת שהי' הקדושת הגוף אז אין מועיל פדיון להתיר האיסור (ועיין תוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה ביארנו דשטת הרמב"ם דשחיטת קדשים בחוץ אוסרת משו"ה אין מועיל פדיון) אכן לראב"ש דס"ל דלא קדשה השחיטה כלל א"כ הוי רק קדושת דמים ומשו"ה לא נפסל ביוצא ומועיל פדיון ולפי זה לא קשה נמי מה שהקשו רש"י ותוס' מגמ' פסחים דאיתא דלר' אין מועיל פדיון ולראב"ש מועיל פדיון דהתם הא מיירי שנשפך הדם ולא פדאום ולנו א"כ כבר נפסלו בלינה ואי אפשר עתה לפדותם אליבא דר' שכבר נפסלו בלינה וכיון דפסולים המה אין מועיל פדיון אבל לראב"ש דסבירא לי' דלא נתקדשו ע"י השחיטה מועיל פדיון דאין עליהם כלל קדושת הגוף ולא פסלה בהם לינה כמו שאין פוסל יציאה.

מעתה הרי ברורים דברי הרמב"ם שכתב שאם שחט על ארבע חלות נתקדשו הארבע חלות קדושת השחיטה כיון שהי' בדעתו שבשעת הזריקה יזרוק על שתי חלות משו"ה מושך שתים ומניפן ועל אלו תהי' הזריקה ובהם אין שייך פדיון שכבר נגמרה הכפרה ושתי חלות הנותרות שהי' עליהם רק קדושת השחיטה אם יוציאם לחוץ יופסלו שהרי הלכה כרבא אליבא דרבי דקדשו קדושת הגוף ויופסלו ביוצא משו"ה פודן בפנים ופדיון מועיל עליהם דהלכה כרבא דאף אליבא דרבי מועיל בהם פדיון כיון דהקדושה נגמרה ותפיס פדיונן ולאחר הפדיון מותר להוציאם לחוץ דכיון דאין בהם קדושה למזבח יוצאים ע"י פדיון לחונין גמורים אם אין בהם פסול דרק בקדשי בהמה נאמר לא יחליפנו או בדברים העומדים למזבח שאין יוצא מודי מזבח.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה