לבוש מרדכי על מנחות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יט - לדף יב
סוגיא שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה
איבעיא להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן וקי"ל דאותם שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול וליפקעינהו מידי מעילה, כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה, הלכה ט' ז"ל יצאו השירים או נטמאו ואחר כך הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב הקומץ כמצותו, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל כתב הר"י קורקוס ז"ל יש לדקדק במ"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן וכו' מ"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמאו או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמש"כ פ"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי"א וכיון דגבי שירים חשוב כמצותו כיון שבדעיבד הורצה ה"ה גם לבשר עכ"ד הכ"מ עוד כתב שם הכ"מ על הא דאמר הרמב"ם יצאו השירים כו' ז"ל בתוספתא פ"ד דמנחות, נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהן ואיכא למידק שזה סותר מ"ש בפ"ב אם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה ע"כ.
והנראה לי דהנה הלח"מ בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"ד הקשה כיון דהרמב"ם בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"א פסק דאם נשאר הבשר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה הרי דפסק כר' יהושע דאם אין בשר אין דם ודוקא היכא דאיתנהו כגון שיצאו (בשר ואימורי קדשי קדשים) או נטמאו אם זרק הורצה בדיעבד אבל היכא דליתניהו לא הורצה אף בדיעבד דלא כר' יוסי, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות פסוה"מ קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, הרי דפסק כר' יוסי, דאמר בדעיבד הורצה, אף בליתניהו, וא"כ הי' לו לפסוק כר' יוסי דבדעיבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו והא ר' יוסי בון בבשר בין בשורי' מנחה אמר דבדעיבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו.
ונראה לי דהנה היכא דאיתניהו הא סובר ר' יהושע דאף דלכתחילה לא יזרוק אם זרק הורצה ויש לעיין מאי טעמא דר' יהושע דמכשיר בדעיבד היכא דאיתניהו או דסבירא דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הועיל עליהם כלל הזריקה והקטרת הקומץ ג"כ הורצה דעיקר בעינן רק שיהי' הבשר, וכיון דהבשר איתניהו, אף שלא הועיל עליהם כלל הזריקה כשר בדעיבד או דסבירא לר' יהושע דבעינן דוקא שיועיל הזריקה על הבשר, רק דסבירא לר' יהושע דאף דפסולין המה הבשר אעפי"כ קצת הועילה הזריקה משו"ה בדעיבד הורצה, ונראה מוכח דטעמא דר' יהושע דבדעיבד הורצה הוא משום דאף על פסולין מועיל קצת הזריקה, דהרי בפסחים דף ל"ד איתא איתבי" נטמא או שנפסל הבשר או שיצא חוץ לקלעים ר' אליעזר אומר יזרוק, ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מאי נפסל לאו בהיסח הדעת. אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי היינו דמשכחת לה דמרצי ציץ אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצה מאי נפסל נפסל בטבול יום כו' ע"כ, ואם נימא דטעמא דר' יהושע דבדעיבד הורצה דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הזריקה פועלת על הבשר הורצה, מאי פריך נהי דהוי היסח הדעת פסול הגוף, עכ"פ הא איתניהו וגם בנטמא אמאי בעי הטעם דמרצי הציץ ע"כ דסבירא נר' יהושע כיון דכתיב בקרא ועשית הבשר והדם בעינן שזריקה תהי' עשוי' גם על הבשר ואם אין הזריקה פועלת על הבשר כלל לא הורצה אלא דס"ל לר"י והושע כיון דזריקה הא מועלת אף על פסולים שהרי בנשפך הדם אם עלו ירד ירדו ואילו הי' זריקה אף ביצאו או נטמאו אם עלה לא ירדו, הרי חזינן דזריקה מועלת אף על פסולין גמורים, ובנטמא אילו לא הי' טעם דבצבור מרצי הוי נטמא פסול הגוף ולא היתה הזריקה מועלת כלל אבל כיון דבציבור מרצי משו"ה אף ביחיד אם עלו לא ירדו, כמו דאיתא לקמן בדף פ"ד דמשו"ה אם נטמא אם עלו לא ירדו משום דמרצי ציץ וביצאו הנה רש"י כתב הטעם משום דהוי פסול מחמת דבר אחר משו"ה מועיל הזריקה ובתוס' כתבו דסבירא לר' יהושע זריקה מועלת ליוצא כר' עקיבא, אכן זה קשה עדנה, דהא ביצא כולו. אף ר' עקיבא מודה דאין זריקה מועלת ליוצא, אכן אפשר דביוצא הטעם משום דיוצא כשר בבמה, אבל בהיסח הדעת פריך או פסול הגוף הוי הרי אין זריקה מועלת עליהם כלל, א"כ אמאי בדיעבד הורצה הרי חזינן דבעינן דוקא שתועיל הזריקה על הבשר, ואם לא הועילה כלל ואין כאן ועשית הבשר פסול בדיעבד.
אכן ר' יוסי סבר דהנה קי"ל בקרבנות דוקא שנה עליו הכתוב לעכב. וא"כ יקשה אמאי אם אין בשר אין דם, אף בדעיבד והא לא שנה עליו הכתוב, ועכצ"ל כיון דדרשינן קרא דועשית הבשר והדם. דאם אין בשר לא עשית את הדם הרי בפירוש כתב קרא לעכב שהרי אמר דאם לא עשות את הבשר גם הדם לא עשית. ולפי זה סובר ר' יוסי כיון דאף אם נימא, שהבשר מעכב את הדם בדעיבד, אעפי"כ הא הוי פסולו בקודש, וקי"ל דכל פסולו בקודש אם עלה לא ירד והנה מה דעלה לא ירד. לכאורה אפשר לומר דאין זה הקרבה, רק דגלתה התורה, שלא ירד מעל המזבח, אבל עשי' והקרבה לא הוי דבר שהוא פסול מלהעלות לכתחילה, אכן אי אפשר לומר כן, שהרי בענין המעלה בחוץ אמרינן לקמן דף ק"ט אין לי אלא קדשים כשרים מנין לרבות פסולין כגון, הלן והיוצא והטמא כו', ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ הרי דמה דאמרה התורה, דפסולין אם עלו לא ירדו, הוא דהתורה אמרה, שאם העלן אז הוי קרבן, ונקרא בא אל אוהל מועד לעשות קרבן. ומשו"ה סובר ר' יוסי, דאי אפשר לפרש קרא דועשית הבשר והדם, דאמרה התורה דאם אין בשר אף הדם אם עשית לא הוי עשי' דזה אין סברא לומר, דודאי מה שאין בשר, אין עושה פסול יותר מפסולו בקודש וא"כ איך אפשר לפרש, דאמרה תורה, דאם לא עשית בשר מפני אין בשר לא עשית הדם דהרי כיון דאם עלו צא ירדו הא בע"כ הוי עשי', דלא גרע מכל פסולי בקודש דאף דפסולין המה, אעפי"כ הוי עשי' וע"כ צריך לפרש, קרא דועשית, היינו דלכתחילה תעשה הדם דוקא על ידי זה יהי' עשי' על הבשר אבל אם עי"ז לא תעשה הבשר, כגון שאין הבשר, לא תעשה הדם. אבל אם עשה הדם, בדעיבד. הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דפסול בדעיבד ומשו"ה לא דמי לכל הפסולין דאף אם עלו לא ירדו: אעפי"כ לא הורצה דהתם הא גלי קרא דפסולין אף בדעיבד: אבל באם אין בשר, דאי אפשר לדרוש דאם אין בשר לא הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דמה דאין בשר עושה פסול דלכתחילה אסור לעשות הדם, אם לא יהי' עשי' על הבשר. אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה אית לי' לר' יוסי דאף אם ליתניהו לבשר כלל אעפי"כ אם זרק הורצה.
ומשו"ה סובר הרמב"ם כיון דבתוספתא פ"ד דמנחות, הובא דברי ר' יוסי, דרואה את דברו ר"א ודברי ר' יהושע רק על מנחה (ושם צריך לגרוס ודברי ר' יהושע דלא כהגירסא לפנינו מדברי ר' יהושע דהא בגמ' דידן איתא ודברי ר' יהושע) והרי בגמ' הובא דברי ר' יוסי גם בזבחים והתוספתא הביאה דברי ר' יוסי דרואה דברי ר"א בדיעבד רק לענין מנחות ולא לענין זבחים דתליא בזה, דהנה בדף פ"ד בזבחים הא איתא פלוגתא אי אמרינן גם בדם אם עלו לא ירדו. דר"ג סובר דגם בדם אמרינן לא ירדו אכן ר' יהושע ור"ע ור' יוסי הגלילי ור"ש סברי, דבדם ונסכים אם עלו ירדו א"כ ר' יוסי דאמר דאף בדם בדיעבד כשר משום דאי אפשר לפרש דאם אין בשר לא הוי ועשית על הדם דהרי אם עלו לא ירדו, ע"כ דר' יוסי סבר כר"ג דאף בדם אם עלו לא ירדו: דדרשינן כל הראוי למזבח. אכן התוספת' סבירא לה ככל הנך תנאי דבדם אם עלו ירדו א"כ אפשר לפרש דאם אין בשר אף אם עשית את הדם לא הוי כלל עשי', אף דהוי פסולו בקודש אכן בדם הא אם עלו ירדו: ובדם אם יזרוק בחוץ דם הפסולין לא יעבור משום זורק כיון דאין מתקבל בפנים: אכן במנחה דראמ"י לאישים. בזה סברא התוספתא דלא נוכל למילף מדם, דשם כיון דהפסול עושה, שלא תהי' עשי' משו"ה אם זרק לא הורצה, אבל במנחה כיון דקומץ אף אם הי' פסול הוי עשי' שהרי בקומץ. הוי עשי' אף בפסולי לא ילפינן כלל מדם, שיהי' פסול ובמנחה הוי הדין רק לכתחילה שצריך לעשות הקומץ דוקא אם יש שירים: אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה הביאה התוספתא דעת ר' יוסי במנחות דאף אם אין שירים אם הקטיר הקומץ הורצה, ומשו"ה הרמב"ם דפסק כתנא דידן, דסברי במנחה דהקומץ אם עלה לא ירד' ובדם ירד כר' יהושע פסק כהתוספתא דבמנחה. אף אם אין שירים בדיעבד הורצה ובדם פסק דאם אין בשר כלל אף בדיעבד לא הורצה.
והנה הלקוטי הלכות על מנחות על דף כ"ז כתב ז"ל ומסיק הגמ' בסוף דה"ה לאבוד ושרוף ומ"מ נראה דיש נ"מ ביניהם דאבוד ושרוף אם נשתייר כזית אף דמותר להקריב הקומץ מ"מ השיריים אסורים באכילה משום זה אבל בנטמא מקצת מותר הנשאר וכדלעיל ט"ו. דאם נטמא אחת מן החלות לרבנן הטמא בטומאתו והטהור יאכל בין לפני הזריקה או לאחר זריקה וה"ה לענין הקטרה בין לפני הקטרה ובין אח"כ בכל גווני הטהור אינו נאסר בשביל הטמא והטעם דאף דהטמא אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דאיתא בעין לא חשוב כחסר וע"כ מותר לאכול השאר עכ"פ, ולפלא על הרמב"ם בפי"א בפסוה"מ הלכה ב' שז"ל שם קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה נשאר מעט מן השירים בכשרותן יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. עכ"ל דמלשון בכשרותן משמע דקאי גם אנטמאו שירי' ואפ"ה קאמר דהשיריים שנשארו אסורים באכילה והוא בעצמו בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ז פסק דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, וצ"ע עכ"ד הלקוטי הלכות.
אמנם קושיתו מדברי הרמב"ם אלו לא קשה כלל, דהרי אפשר לפרש, דקמ"ל רק דמקטירין את הבזיכין בטהרה אם נטמא אחד מן הסדרין. או אחד מן הבזיכן ולא אמרינן כר' יהודה דס"ל אין קרבן צבור חלוק והוי כנטמאו שניהם ולאחר הקטרה בודאי דאשמוענן דמותר לאכול הסדר השני דלר" יהודה, אסור לאכול אף השני משום דאין קרבן צבור חלוק, ובאמת תמיהא לי מאד מה דלקוטי הלכות הביא בדף ט"ו שם, דברי ר"א דאמר שאמר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל טמא בטומאתו וטהור יאכל דלדעתי כיון דבגמ' סתר דברי רב פפא דאמר דלפני זריקה פליגי בטעמא או הציץ מרצה על אכילות, ומוכיח בגמ' דהטעם מפני שאין קרבן צבור חלוק, דלא כרב פפא, לכאורה גם בלאחר זריקה והקטרה פליגי, דלר" יהודה, לא יאכלו שניהם משום דאין קרבן צבור חלוק וכן משמע מדברי הרמב"ם דלענין מאי נקט דאם נטמא אחד מן הסדרין לאחר הקטרה, הטהור בטהרתו, פשיטא הא אף אם חסרו השיריים לאחר הקטרה, הנשאר יאכל ע"כ דסובר הרמב"ם דלר" יהודה אף אם נטמא אחד מן הסדרים לאחר הקטרה, לא יאכלו שניהם, וקמ"ל הרמב"ם דהלכה כרבנן. דהטהור יאכל אבל קודם הקטרה אם נטמא אחד מן הסדרין הדין הוא רק במקטיר הבזיכין אבל השיריים אסורין כדין שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואף דמפירוש המשנה להרמב"ם, משמע קצת דס"ל דאף למסקנא מחלוקתם דוקא בלאחר זריקה, שהרי הביא דברי ר"א. דאמר דמחלוקם דוקא בלפני זריקה והביא המסקנא דלימדו ערוך. בפי ר' יהודה שאין קרבן צבור חלוק, משמע דס"ל דהא דאמר ר' יהודה אין קרבן צבור חלוק, הוא דוקא לענין הקטרה ולא לענין אכילה אבל מדבריו בהלכה משמע דאף לאחר הקטרה אם נטמא אחד מן הבזיכין הוא חידוש, דהטהור בטהרתו דלר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה, עכ"פ מדברי הרמב"ם אלו, שכתב הטהור בטהרתו, אפשר דקודם הקטרה הדין הוא רק לענין הקטרה, שמקטיר הבזיכין: אבל לענין אכילה הוי כשירים שחסרו קודם קמיצה דמקטיר הקומץ ושיריים אסורין אף בנטמא אחד מן הסדרין.
אכן מוכח דסובר הרמב"ם דאם נטמא אחד מן הסדרין אף קודם הקטרה מותר הנשאר באכילה: שהרי כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ג ז"ל, אבל אם נטמאת אחת משתי החלות או אחד משני הסדרים או אחת מחלות התודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, אותה החלה ואותה הסדר אסור והטהור בטהרתו יאכל, עכ"ד הרמב"ם, הרי דסובר הרמב"ם דאף אם נטמא. אלפני זריקה, ומשמע דהוא הדין הסדר לפני הקטרה הטהור יאכל הרי דנטמא לא הוו כחסרין ואיך כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין. דאם נשארו מעט מן השירים בכשרותן. יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. הרי דפסול הטומאה אסור השירים שנשארו מלאכול וכקושית הליקוטי הלכות.
אמנם לכאורה מוכח כדברי הרמב"ם דאף משום פסול טומאה וכיוצא בו בשירים לפני הקטרה: אסור שאר השירים באכילה, דהוי כשירים שחסרו קודם הקטרה דקרינן על זה ולא הנותרת מן הנותרת דהרי איתא שם בהקומץ דף י"ד על מתניתן דנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים דאמר ר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל, א"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה. אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו וטהור יאכל ולפני הזריקה במאי פליגי, אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קאמפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות ע"כ הרי מוכח מכאן דאף בקי"ל שאם נשאר שיריים בכשרותן זורק ומקטיר עליהן אעפי"כ השירים הנותרים בכשרותן אסורין באכילה ורק לרבנן משום הכי הטהור יאכל דהציץ מרצה על אכילות, ולא הוי כחסר וא"כ לדידן דפסקינן אין הציץ מרצה על האכילות. אם נטמא מקצת קודם הקטרת הקומץ או הבזיכין הנותרים אסורין ובהאי סברא אם בשביל פסול הטומאה וכדומה אי הוי חסרון. דחזינן דרב פפא ס"ל דאם אין הציץ מרצה הוי כחסרון. בזה לא מצינו דלמסקנה יסתור זה ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם בפי"א שכתב שם נאסרו מקצת שיריים מטעם פסול טומאה או יציאה אף שמקטיר קומץ עליהם: אותם שיריים אסורין באכילה אבל יקשה דבריו בפי"ז שכתב בחנות. ולחם הפנים ובלחמי תודה דהטהור יאכל אף אם נטמאו קודם זריקה והקטרה.
לכן נראה לי דסבירא להרמב"ם דבצבור ולחמי תודה אף שהם ביחיד שאני דהנה בפסחים ע"ז פריך על מתניתין דחמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה לימא דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם ואיהו סבר אין הציץ מרצה: שהרי אמר אם נטמאו הבשר והחלב אין זורק את הדם א"כ האיך אתי בטומאה כיון דאין נאכלין ומשני אלא לא קשיא כאן ביחוד כאן בצבור, ופרש"י דטומאה הותרה בצבור כדמסיק לעיל דהי' סבור דר' יהושע אית לי' הציץ מרצה על אכילות, והקשה בתוס' דהו"ל אלא קסבר ר' יהושע הציץ מרצה ודחו זאת, עכ"פ הו"ל למימר אלא קסבר ר' יהושע טומאה הותרה בצבור לכן פירשו בתוס' דר' והושע סובר הציץ מרצה על אכילות, והא דאמר ר' יהושע נטמאו שניהם לא יזרוק ביחיד ומדרבנן לא יזרוק. והנה להרמב"ם או אפשר לתרץ כדברי רש"י דטומאה הותרה בצבור. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו דטומאה דחוי' בצבור. ולא כדברי תו"ס דהא פסק שם הלכה ז' אין הציץ מרצה על אכילות.
והנה ראיתי שהר"ח מפרש כאן ביחיד בעי ר' יהושע שני דברים, אבל בצבור לא בעי ר' יהושע אלא חדא והדברים שגבו ממני. דהא לקמן קאמר לא ר' יוסי כר"א סבירא לי' דאמר דם אעפ"י שאין בשר כו' מתקיף לה רב מרי נהי נמי דר' יוסי סבר כר"א בשלמא זבחים איכא דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא בשתי הלחם מאו איכא למימר וכ"ת לקרב עמהן היינו שלמי צבור א"כ הוי להו ארבעה ואנן חמשה תנן כו' ולדברי הר'ח דמפרש דבצבור לא בעי אלא חדא. עכ"פ יקשה לר' יהושע משתי הלחם דלא הוי אלא חדא. והיא אכילות. ואין הציץ מרצה על אכילות כדפריך לר' יוסי. ועוד קשה אם נימא דהתירוץ כאן בצבור דבצבור אף ר' יהושע מודה דלא בעי אלא חדא א"כ למה להגמ' למימר דסבר ר' יוסי כר"א דאמר דם אעפ"י שאין בשר. הא מתניתן דחמשה דברים באין בטומאה הא בצבור היא ובצבור הא גם ר' יהושע מודה דלא בעינן אלא חדא.
לכן נראה לי דהפירוש בגמ' כאן ביחיד סבירא לר' יהושע דאין הציץ מרצה על אכילות. כאן בצבור הציץ מרצה על האכילות כיון דבפסחים הותר גם אכילה ולפי זה צריך לפרש בדברי הרמב"ם שם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ז' דז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים. אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי'. עכ"ל צריך לפרש דהאי דמסיק הרמב"ם. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי בצבור שהציץ מרצה עלי' וקאי אלפניו ואלפני פניו. היינו בין על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה בין על טומאת הנאכלין דבתרויהו אינו מרצה ביחיד. אבל בצבור מרצה בתרויהו. משו"ה בצבור דמלבד ריצוי הציץ. הרי בצבור דחי טומאה, משו"ה חמשה דברים באין בטומאה, אף לכתחילה. כיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ ודיחוי הטומאה. אבל ביחיד על אכילות אין הציץ מרצה, ואף על העולין כיון דלא דחי ביחיד טומאה, משו"ה אף אם נטמא הבשר והחלב אף דלכתחילה לא יזרוק. אף דחלב עולין המה וציץ מרצה, אכן שם לא הודחה טומאה משו"ה לא יזרוק. ביחידי אבל בצבור הציץ מרצה על האכילות וטומאה בהעלאה דוחה משו"ה באין טומאה לכתחילה וכל זה לר' והושע אפשר לחלק ולומר דבצבור הציץ מרצה על האכילות. אבל ר' יוסי הא אמר סתמא אין הציץ מרצה על האכילות ולא מחלק בין יחיד לצבור, הרי דר' יוסי סבר דאף בצבור אין הציץ מרצה על האכילות, משו"ה קאמר דמתניתן דקתני באין לכתחילה דלא כר' יוסי: וא"כ הרמב"ם שפיר פסק להא דבציבור באין בטומאה אף שטומאה דחוי' ונא הותרה משום דסבר דבצבור הציץ מרצה על האכילות, ואולי אפשר לפרש בדברי הר"ח דאמר דבצבור בחדא סגי הכא דבצבור די אם חדא טהור מקריבין לכתחילה. מטעם שהציץ מרצה על אכילות בצבור. אף שדחוי' הוא. אבל אם שנים טמאים הדם והבשר לכתחילה לא יקריב ויהדר על טהורין שהרי טומאה דחוי' אך זה דוחק דאין דבריו משמעין כן.
והנה בגמ' מנחות. דף י"ב איתא איבעי להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקימא לן דאותן שירים אסורין באכילה, מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקינהו מידי מעילה אמר רב הונא אפינו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני לי' הקטרה כו' הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דתניא קודש קדשים הוא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות, הא יצאת הנך דאיכא גוואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע הוא וקאמר נפרסה לא (ופרש"י אלמא אפילו לר' עקיבא דאמר מהניא הקטרה ליוצא מודה דבחסרון לא מהניא הקטרה) א"ל אביי מה קתני הא יצאת דלמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דמרצה ציץ אבל יצאת לא. ור"א היא דאמר אין זריקה מועלת ליוצא בדין הוא דאיבעי למתני נמי יצאת והאי דקתני נפרסה. הא קמ"ל דאפילו נפרסה דאיתא בפנים לא מהניא הקטרה. אבל לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא אפילו חסרון נמי מהניא לי' הקטרה ע"כ.
והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד תודה שנפרסה חלה מחלותי' כולן פסולות יצאת החלה או נטמאה שאר החלות כשרות כו'. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ברייתא דספק דמנחות (דף י"ב) ודייק רבא הא יצאת הני דאיכא גוואי כשרות ומוקי לה כר"ע ואע"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר"א היא דחוי בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ"ש בנטמאת ומפרש לה רבינו בתודה דאע"ג דקרא דמייתי בגמ' בלחם הפנים ילפינן מינה לתודה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים דלפי זה נפשט האיבעיא דאף דסבר ר"ע זריקה מועלת ליוצא, אבל לחסרון אין מועיל הקטרה, שהרי אם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות וכדהדר בי' רבא ונקטינן כותי', וגם דברי אביי דחוי' בעלמא הוא, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה, הלכה ז', דאם נפסלו השירים או שחסרו ואחר כך הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה או לא יצאו, ולכאורה כיון דרב הונא פשיט דלא מהני הקטרה וגם רבא חזר בו ואמר, לאו מילתא היא דאמרי, והודה דאף לר"ע אין הקטרה מועלת לחסרון, מדנפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות, אף דביוצאות כשרות שאר החלות, א"כ הי' להרמב"ם נפסוק דבודאי מועלין, דאין הקטרה מועלת.
והנראה לי דהנה התוס' שם בד"ה הוא. הרבו להקשות הא ע"כ, הא דנפרסה אחת מחלותי' מיירי לאחר שראוי' לפרק, דהוי כנקמץ כבר דאי קודם הא הוי מנחה שחסרה קודם קמיצה, וע"כ לאחר שפירקה או שראוי לפרוק דהוי כנקמץ כבר, וא"כ היכי דייק מהכא דלא מהני הקטרה למקבעי' בפגול ולאפוקי מידי מעילה, ועוד א"כ לידוק מה היא דלעיל דקתני הלחם פסול ומקטיר עליו הבזיכין, ועיין שם בדברי התוס'.
לכן נראה לי דאין הכונה בגמ' דסבירא לי', דאם נימא דמועיל הקטרה על חסרון, והי' כשר אם נפרסה אחת מחלותי', דבודאי כיון דכתיב קרא קודש קדשים הוא, משמע דוקא אם יש כהויתן חלות שנים עשר, הרי גלי קרא דפסולות, אם אין שנים עשר חלות ופרוסה לאו חנה היא, אלא דרבא הכי מדייק, דהנה רב הונא אמר, דאף דר"ע סובר זריקה מועלת ליוצא, אבל חסרון דפסול הגוף הוי ולא מחמת דבר אחר לא מהני הקטרה וא"כ סבירא לרב הונא דחסרון הוא פסול יותר מיוצא. אכן רבא אמר, אדרבה יוצא הוא יותר פסול מחסרון דחסרון איתא בפנים ויוצא ליתא בפנים הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דיוצא הוא יותר פסול מחסרון דאין הדבר כן. דהנה אמרינן קודש קדשים היא דאם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות דגלי קרא בלחם הפנים. קודש קדשים הוא דוקא אם הוא בהויתו ומדקתני נפרסה. משמע דאם יצאת אחת מחלותי' הנשארות כשרות ואם נימא דיוצא הוא יותר פסול מחסרון א"כ מה שיצאת אחת מן החלות ואיננה בפנים, הרי זה חסרון פסולה בגופא, מה שנפסלה משום יוצא, וא"כ נהי דאין לפוסלו מקרא דקודש קדשים דקאי רק לענין זה שאם אין שנים עשר חלות שלמות פסולות כולן. אבל ביציאת החלות שלימות אבל הפסול שיצאת יהי' חסרון בגופא וא"כ כמו ששירים שחסרו עושה פסול על הנשאר. מפני החסרון, א"כ אם יצאת יהי' הפסול הזה כמו חסרון בגוף ועוד יותר פסול מחסרון כמו שרצה רבא לאמר דיציאה יותר פסול מחסרון מטעם דליתניהו וא"כ אמאי בלחם הפנים שיש להם דין מנחה שהרי הבזיכין המה הקומץ והקטרת הביזכין כמו הקטרת הקומץ דאף דמקטיר קומץ השירים שחסרו אף הנשארים אסורים באכילה וא"כ, כשיצאה החלה, יפסלו השאר מטעם חסרון, וכמו דחזינן בגמ' דאם אין הציץ מרצה על אכילות, הנשארים אסורין מטעם חסרון, וא"כ מה דאמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' היינו מה שאמרתי שפסול יוצא הוא יותר פסול מחסרון, א"כ אמאי אם יצאה אחת מן החלות שבלחם הפנים. הנשארות כשרות לאכילה. יהי' פסול יוצא כאילו נחסרו. ע"כ דחסרון הוא פסול בגופו. אבל יוצא לא הוי פסול הגוף. ומשו"ה אם יצאת אחת מן החלות הנשארות כשרות, דפסול חסרון הוא פסול בגוף. אבל יוצא דהוי פסולו מחמת דבר אחר. לא הוי כחסרון ואין פוסל הנשארות והא דמסיק בגמ' וקאמר נפרסה לא, אין הכונה דקשה, אמאי נפרסה פסולות הנשארות פסולות. דזה לא קשה כלל. דהרי כתיב קרא. דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות כולן מקרא דקודש קדשים הוא, רק הכונה וקאמר דוקא נפרסה פסולות. אבל לא יצאת, דאם יצאת אין פוסל הנשארות, דלא הוי פסול כחסרון, ודחי אביי דברי רבא. דאפשר דאתיא כר"א, דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי. פסול יוצא עושה חסרון ואם יצאת אחת מן החלות אף דהחלות שלמות ואין לפסול הנשארות מקרא דקודש קדשים. אעפי"כ פסולות מטעם חסרון בשירים. דדין הוא דאף דמקטיר קומץ השירים אסורים באכילה דפסול יוצא פסול כחסרון לר"א. אלא דקתני נפרסה. אבל נטמאת אין פסול טומאה לפסול הנשארות דמרצי הציץ אבל יוצא פסול לר"א. אבל לר"ע סבירא לי' דהפסולים עושים חסרון. אף דיצאת, ואעפי"כ הקטרה בין ליוצא בין לחסרון. ומפקא מידי מעילה ולפי זה כיון דדחי אביי דברי רבא דאין ראי' נשארה האיבעיא אי הקטרה בפסולין כמו חסרון בגוף. מועיל להפקיע מידי מעילה או לא.
אמנם כל זה דחשבינן הפסול לחסרון היינו דוקא במנחה הנקמצת, דגלי קרא דפסול חסרון. פוסל מאכילה את כל השירים דאין מועיל הקטרת הקומץ להתיר באכילה, אבל בלחמי תודה לא מצינו כלל שיהי" הדין, שחסרון יפסל השאר, ורק שיהיו חלות שלמות, זהו הדין בלחמי תודה, אבל פסול דחסרון דאין בהם הקטרת הקומץ רק זריקה. הנה בזריקה אף אם נשאר מקצת השירים מותרים באכילה ורק שיהיו החלות שלמות בעינן דהא לא הוי הנותרת מן הנותרת כיון שאין קמצה ואף אם נפסלה אחת מן החלות. הנשארות כשרות. ומשו"ה הרמב"ם בדיני דלחמי תודה. בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין כתב רק דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות: אבל יצאת או נטמאת, הנשארות כשרות, דאין פסול דחסרון פוסל בלחמי תודה שהרי אין בהם קמיצה והאי דינא דחסרון פוסל הנשאר, הוא דין בקמיצא, והנה בשתי הלחם דג"כ אין בהן קמיצה, לא שייך בהם פסול דחסרון ורק בעינן שיהיו שלמות אכן אם יצאת אחת מן החלות, בין שחיטה לזריקה. כיון דהוזקקו זה לזה אם אבדו או נפסלו החלות נפסלו הכבשים וא"כ יפסלו הלחם והכבשים. מטעם דהוזקקו הכבשים להלחם. והא דאמר הרמב"ם בלחמי תודה שאם נטמאו או נפסלו הלחם פסול הוא בנטמאו כולן דאין לזריקה מה להתיר, וא"כ הזריקה על הלחם הוא פסול.
מעתה מיושב קושית הלקוטי הלכות על הרמב"ם שכתב במנחה אם נשארו מקצת בכשרותן מקטיר הקומץ והשירים אסורים באכילה. והקשה מהא דאם נטמאת אחת מן החלות או מן הסדרים דהטהור בטהרתו וכמו שאלמנו הקושיא הא דכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין, דאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים או משתי הלחם או מלחמי תודה דהטהור יאכל, אכן לפי שבארנו, דבצבור הציץ מרצה על אכילות, ובלחמי תודה אין פסול חסרון, א"כ דברי הרמב"ם מאירים, שאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים דקרבן הוא לא הוי חסרון לגבי אינך, שהרי בצבור הציץ מרצה על אכילות, וכן באחת משתי הלחם, אף דאין בהן פסול חסרון אבל הא הוזקקו להם הכבשים, ע"י השחיטה, אבל כיון דשתי הלחם הוי קרבן צבור, הציץ מרצה על אכילות, ולא הוי חסרון וכמו דאיתא להדיא בגמ' מנחות, וכן אם נטמאת אחת מלחמי תודה, אף דקרבן יחיד הוא. אבל הא בלחמי תודה. אין בהם פסול דחסרון, וכיון דהחלה שלימה, הנשארות כשרות, דבלחמי תודה פוסל האחרות רק פסול דשלימות, אבל במנחה דקרבן יחיד היא ובה יש פסול דחסרון שפוסל הנשאר ופסולי דאיסור הא חסרון, דדין הוא הנותרת יאכלו וכיון דאין ראוין לאכילה הוי פסול משו"ה אם נטמאו או יצאו מקצתן אף דמקטיר קומץ, הנשאר אסור באכילה, דאין הציץ על אכילות ופסול יוצא אסור משום ספק דרבא ואביי, דאולי פסול יוצא הוי כמו חסרון בגוף, ומשו"ה כתב הרמב"ם, בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין דאם נפרס אחת מחלות התודה כולן פסולות שהרי בתודה בעינן חלות ואם נפרס אחת מן החלות אין כאן שלימות, אבל פסול דחסרון אין בלחמי תודה, משו"ה אם יצאו או נטמאו מקצת, הנשארות כשרות. והא דאמר אחר כן הרמב"ם דאם נטמאו או יצאו הלחם פסול, מיירי דנטמאו או יצאו כולן, דהרי בפי"ז אמר הרמב"ם בפירוש דאם נטמאת אחת הנשארות כשרות.
והנה לפי זה נוכל לאמר, דמשו"ה אמר הרמב"ם דאם יצאו השיריים והקטיר הקומץ עליהם אין מועלין בהן טעמא דהרמב"ם, כיון דלרבא ואביי מספקא להו אם פסול יוצא גדול מחסרון או לא ואם נימא דפסול חסרון כיון דהוי חסרון בגוף הוי יותר פסול מיציאה ואעפי"כ אין מועלין בהן, א"כ עכ"צל דאמרה התורה במנחה דמועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, אף לפסול בגופו, א"כ מכש"כ דמועיל לפסול יוצא וא"כ אף דבבשר אם יצאו כולן אין מועיל הזריקה להוציא מידי מעילה, במנחה הא חזינן בחסרון דאמרה התורה שמקטיר לכתחילה הרי דבמנחה גלתה התורה, שמועיל הקטרת הקומץ אף לפסולין, וא"כ אף ביוצא כולן יועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, שהרי יוצא פסול קטן מחסרון בגופו, אכן אם נימא דגלתה התורה רק דצריך להקטיר אבל מידי מעילה אין מוציא בחסרון א"כ גם ביוצא יהי' מעילה, ונצטרך לומר דחידוש התורה דבמנחה בעינן רק שיהיו שיריים. אבל לא בעינן שיפעלו על השיריים. והא דפסק דאם נטמאו או יצאו אין מקטיר עליהן הקומץ הוא משום ספק, דילמא חסרון כיון דאיתא בפנים, אינינו פסול כמו יוצא ונטמא, בודאי דאפשר לומר, דהוי יותר פסול מיוצא וחסרון וכדמוכח מגמ' פסחים שהבאנו דס"ל דביוצא לא בעי ריצוי ציץ, ובנטמא בעי ריצוי ציץ וציץ כיון דאין מרצה ביחוד על אכילות. הטומאה דמגרע הקדושא הוי כמו חסרון בגופו ויותר מחסרון. וא"כ דילמא אמרה התורה דבחסרון מועיל הקטרה להוציא מידי מעילה וא"כ במנחה נמי בעינן שההקטרם תפעול על השיריים, ומשו"ה לענין אם להקטיר דאם אסור להקטיר הוי איסור דאורייתא פסק הרמב"ם, דאין מקטירין מספק, משום דילמא חסרון לא הוי פסול כמו נטמא ויוצא ופסול נטמא בודאי גדול מחסרון, ומשו"ה קתני במתניתן דאם אבדו ונטמאו אין מקטיר קומץ דדוקא בחסרון אמרה התורה, שמקטיר קומץ אבל בפסול דנטמאו ואבדו לא אמרה התורה, וביוצא אם נימא דכיון דליתניהו הוי יותר פסול, ג"כ אין מקטיר, אף דאפשר דלא הוי כחסרון, וא"כ ביצאו כולן הי' הדין דמקטיר לכתחילה כיון דאין חסרון בגוף, אבל כיון דהוי ספק אסור להקטיר, אבל במעילה, דכיון דנפסלו, המעילה רק מדרבנן. וכיון דהוי ספק, דילמא בחסרון אין מועלין, דאמרה התורה דהקטרה מועלת אף לפסולין, ופסול יוצא לא הוי כחסרון בגופו, משום ספק אין מועלין, והא דכתב הרמב"ם הטעם דספק, רק בחסרו מקצת או נפסלו, והא נפסלו הכונה שאם נפרס אחת מחלות לחם הפנים. דהא בטומאה כתב. והוא פסק דהיסח הדעת הוי רק פסול טומאה, ע"כ דנפסל הפירוש, נפרס אחת מחלות, ובזה כתב הרמב"ם, הדין דספק אם מועלין, היינו משום דספיקא בגמ' אירי בחסרון, אבל באמת גם ביוצא הטעם משום ספק.
אכן באשר דברי הרמב"ם דביצאו או נטמאו שאין מועלין, אף ביצאו או נטמאו כל השיריים, המה תוספתא מפורשת בפ"ד דמנחות. דאיתא שס קמץ בשתיקה ויצאו שיריים חוץ לקלעים והקטיר את הקומץ בשתיקה. ר"א אומר ה"ז כמות שהי' מועלין בשיריים ואין חייבין עליהן משום נותר וטמא, ר' עקיבא אומר הורצה (מה דאיתא בתוספתא הורצה הציץ הוא ט"ס ופריך למוחק דאין ציץ מרצה על היוצא, רק הכונה הורצה ההקטרה) על היוצא ואין בשיריים (מעילה) אבל חייבים עליהן משום נותר וטמא נטמאו השיריים והקטיר הקומץ הכל מודין שאין מועלין בהן עכ"ד התוספתא. הרי דדין הרמב"ם מפורש בתוספתא, ובודאי דהא דאמר יצאו השיריים הכונה יצא כולן, דהרי מקודם אמר: נטמאו השיריים או נפסלו או שיצאו חוץ לקלעים ר"א יקטיר הקומץ ור' יהושע אמר לא יקטיר, וג"כ לא אמר נטמאו כולן, וע"כ דנטמאו כולו דקאמר ר' יהושע לא יקטיר ובנטמאו או יצאו מקצתן הא קי"ל דיקטיר, ע"כ דהפירוש נטמאו או יצאו כולו. א"כ לבתר הכי דקאמר קמץ בשתיקה ויצאו שיריים הכונה שיצאו כולו, ולא דמי למתניתן דמעילה דף ו' בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים, שפירשו בגמ' ביצאו מקצתן, דהתם קאמר בשר קדשי קדשים שיצא אפשר לפרש דהשאלה על בשר שיצא, היינו מקצת בשר: אבל הכא בהתוספתא דקאמר מקודם נטמאו שיריים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים. דהכונה כל השיריים. אם הי' אח"כ הפירוש מקצת שיריים הי' מפרש, וכיון דאמר בסתמא ויצאו שיריים. קאי אלמעלה דאע"פי שאסור להקטיר: אם הקטיר הורצה, ולר"ע אין בו מעילה, א"כ דין הרמב"ם מפורש בתוספתא ומשמע דבודאי ביצאו כל השיריים או נטמאו כל השיריים, אם הקטיר הקומץ אין מועלין בתורת ודאי אין מועלין לר"ע דהלכה כמותו וצריך טעמא מ"ש בשר דאם יצאו כולן אף לר"ע מועלין.
לכן נראה לי טעמא, דהנה בגמ' מנחות דף י"ב הנ"ל שהבאנו: דקאמר איבעי להו לדברי האומר, שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, מקטיר קומץ עליהן וקיימא לן דאותן שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא, אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני הקטרה, והקשה בתו"ס, הא יוצא כולו גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא וכתבו בתו"ס דהוו מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו. אבל כולו לא. ולדידי נראה דהכונה בגמ' כן, דהנה החילוק בין יצא כולו ליצא מקצתו: דלכאורה הא מקצת יצא ואם ביצא כולו גם ר"ע מודה דכיון דיצא אין מועיל הזריקה על מה שיצא. א"כ גם ביצא מקצת לא יועיל על המקצת, ומהו הפירוש בגמ' מגו דמועיל לאותן שבפנים מועיל ליוצא, ועכצ"ל דהיכא דיוצא כולו דאז לכתחילה אין לזרוק, משום דתהי' הזריקה על יוצא ותהי' הזריקה פסולה. א"כ אף אם זרק, אף דהורצה, אבל הזריקה פסולה, דמשום מה הוכשרה הזריקה, ע"י שפעל הזריקה על היוצא, א"כ זה פסול בהזריקה וזריקה פסולה כי האי אין מוציא מידי מעילה את היוצא, אבל, בנשאר מקצת דהזריקה כשרה וזריקה כשרה מועלת ליוצא, אבל זריקה פסולה אין מועלת ליוצא אכן בשיריים אף אם נימא דכל השיריים אסורים, עכ"פ ההקטרה כשרה, דהרי אמרה התורה שמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים קודם קמוצה, וא"כ הכשירה התורה את ההקטרה, אע"פי שחסרו או הטעם דמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים הוא כדאיתא בתו"ס מנחות דף ט' ד"ה אותן, דכיון דהא דבמנחה בעינן שיהיו שירים ילפינן מזבח ובזבח הא אם חסרו מקצתן זורק הדם: א"כ גם במנחה. אף אם חסרו מקצתן מקטיר הקומץ שהרי אין לימוד נפסול או אפשר לומר כיון דפסול בשחסרו השירים בין קמיצה להקטרה ילפינן מן הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת. א"כ הרי גלתה התורה דרק לענין אכילה אסור לאכול הנותרת מן הנותרת אבל לענין הקטרת הקומץ אין מעכב עכ"פ בודאי דיש ילפותא דמקטירין הקומץ אעפ"י שחסרו לכתחילה א"כ גלתה התורה דהקטרה כשירה וכיון דס"ל לר"ע דזריקה כשירה מועלת ליוצא הרי דחסרון הדבר שיצא אין מגרע שלא יועיל הזריקה הכשרה לפי זה בהקטרה דהוי הקטרה כשרה אף בחסרו השורים כיון דאמרה התורה להקטיר בודאי דבמנחה תועיל הקטרה לחסרו השיריים אם נימא דחסרון לא הוי פסול כיוצא א"כ כיון דאמר ר' עקיבא דפסול יוצא אין מונע שנא תועיל הזריקה הכשרה על היוצא גם פסול חסרון אם נימא שהפסלות אינינו כיוצא בודאי דתועיל ההקטרה הכשרה שהכשירה התורה ואמרה להקטיר לכתחילה.
ולפי זה מוכח מהתוספתא עוד דרגא. דאף דאם יצאו הבשר והאימורים אין הזריקה מועלת ליוצא, משום דאף שהורצה, אבל כיון דמה שהורצה הא הועיל מה שהיו הבשר והאימורים, דאם אין בשר ואימורין, הא לא הורצה, א"כ מה הועיל שיורצה הזריקה הבשר והאימורין הפסולין. זה עושה פסלות על הזריקה, וזריקה פסולה אהן מועלת ליוצא, אבל בהקטרה, הא אף אם אין שיירים כלל, אם הקטיר הורצה, וכדביארנו. דכיון דהוי ועשית, שהרי בקומץ היכא דפסולו בקודש אם עלו לא ירדו, ואי אפשר לפרש לעינן מנחה שלא יהי' "ועשית" אם אין שיריים ממילא אין לנו לימוד לפסול והוי הקטרה כשרה, בלא השיריים: א"כ אין השיריים שיצאו מועילים להכשיר ההקטרה והוי ההקטרה אם הקטיר כשרה, משו"ה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא, אם הזריקה כשרה ס"ל דבהקטרה אף אם יצאו כולן כיון דההקטרה כשרה בלא השיריים שיצאו מועלת ליוצא וכן בנטמאו, דפסלות הטומאה אף אם הי' מועילה על ההקטרה הציץ מרצה על העולין משו"ה אין מועלין בשיריים. שהרי ההקטרה כשרה. משא"כ בזבח בלא הבשר היוצא לא הי' מרצה, א"כ הזריקה פסולה, אף שהורצה אין מועלת ליוצא. אבל בחסרו מיבעי לגמ' דילמא מה דס"ל לר"ע דזריקה כשרה מועלת ליוצא היינו דיוצא אין זה פסול בגופו: וכן בנטמאו: הטעם משום דעל פסלות שעושה הטומאה על הזריקה מרצה הציץ. אבל בחסרון דהפסול בגוף אף זריקה כשרה אין מועלת, א"כ במנחה אף דהקטרה כשרה אין מועיל לחסרו השירים, או דפסול חסרון לא הוי פסול כיוצא, וא"כ ק"ו אם מועלת זריקה כשרה ליוצא. מכ"שכ שתועיל הקטרה כשרה לשיריים שחסרו, ומשו"ה בפ"ג מהלכות מעילה כתב הרמב"ם, דאם יצאו השיריים או נטמאו אין מועלין שהרי לפסולין האלו בודאי דמועיל זריקה והקטרה כשרה אבל בחסרו או נפסלו היינו שנפרס חלה מלחם הפנים (או פסול נעבד שהשתחוה להשריים, והא דלא משני. בפסחים ל"ד. דנפסל הבשר מיירי בנעבד. היינו שהשתחוו לבשר. התם סבר. דנעבד לאינו שלו אין אוסר, או דשם סבר דפסול הגוף לא הורצה, והרמב"ם הא פוסק, דנעבד אסור לגבוה אף באינו שלו. וגם פסק כגמ' דמנחות דפסול הגוף ספק, אם מרצה, דלסוגיא דמנחות. אף פסול הגוף. אפשר דמרצה דהא חסרון בודאי פסול הגוף הוי ואעפי"כ בעי לומר, דמוציא מידי מעילה ודוק) שם נשארה האיבעיא. אם הוי פסול יותר מיציאה: ואין מועילה אף הקטרה כשרה או דאדרבה הוי פסול יותר קל ומועילה הקטרה כשרה, דבמנחה ההקטרה כשרה אם עלתה בלא השיריים.