אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כב · א

סימן כב

והנראה לתרץ דהנה מה שתירץ הרשב"א על הקושיא כיון שיש זיקה א"כ כיון שהיא זקוקה לשני היבמין בעלי האחיות א"כ הא הוי צרת ערוה, ותירץ הרשב"א משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, הא לכאורה אין זה תירוץ אלא על הקושיה דהא היא צרת ערוה בזיקה שהרי היא זקוקה ליבמין בעלי האחיות, ע"ז שפיר משני הרשב"א דלא הוי צרת ערוה משום שזה שלא במקום מצוה, אבל הא יקשה כיון שהיא זקוקה לאחים החיים איך יוכל אחד ליבם הא הוא לוקח אשה שהיא זקוקה לאחיו החי ויתסר לכל אחד, ועכצ"ל דזה לא קשה שהרי ביארנו דכשמיבם אחד הוא עוקר זיקת שאר האחין למפריע ונעשה כאילו לא נפלו לפני האחין הנשארין, והנה שומרת יבם שמתה קי"ל דאסור באמה משום דע"י מיתה לא פקע זיקה שלה, אכן אם יבם יבמה אחת מותר אחר כן באמה של יבמה השני' וכן בחלץ ליבמה אחת מותר באמה של יבמה השני', משום דע"י יבום וחליצה עוקר זיקת היבמות הנשארות, והא דאסור באחות החלוצה הוא איסור חדש דרבנן גזרו על קרובות החליצה, אבל לא מטעם הזיקה הראשונה, שהיא כבר נעקרה ע"י החליצה, אכן אם מתה לא נפקעה זיקתה, ואז אף אם ייבם או יחלוץ לאחת יהי' אסור באמה של המתה, דטעמא דעוקר זיקה מכל היבמות הוא משום דאמרינן שליחותיהו דכולהו היבמות נינהו, פירוש כיון שהיא מועלת לפטור כולן ממילא עוקר זיקה, אבל מהמתה אין עוקר זיקה, דלאחר מיתה הא לא הועילה החליצה בעדה, וא"כ נשאר זיקתה עד מיתתה כמקודם, והוי האם, אם היבמה הזקוקה, והנה כמו באם יבם אחת עוקר זיקה של היבמות הנשארות. כן אם אח אחד חולץ או מיבם עוקר זיקת האחין הנשארין, אבל מהאח שמת שאין מועלת היבום ולא החליצה בעדו, וא"כ לא הוי שליחותא דידי' וממנו לא עקר זיקה.

ולפי זה מתורץ קושית הרשב"א שמקשה הא אין צרה לאחר מיתה, ולפי דברינו לא קשה, דמחיים משו"ה שרי ליבומי אף שזקוקה לאחיו, שהרי ע"י זה שמיבם עוקר הזיקה, אבל בלא עקירת הזיקה נשארת זקוקת אחיו, נמצא כשמת הנשוי נכרית הנכרית זקוקה לשני האחין, וכשמת אחד מן האחין ולא גירש הרי נופלת ליבום היבמה גם מזיקת האח בעל האחיות, דכיון שמת לא נעקר זיקתו, וא"כ עתה אגלאי מילתא שהיא צרה מחיים, היינו דבעת שהי' חי בעל האחיות היתה הנכרית צרה של אשתו של האח בעל האחיות שמת ונופלת עתה ליבום גם מהאח בעל האחיות והיא צרת אחות אשה בזיקה, וכמפורש זה ברש"י ז"ל. דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה מכח השני, וא"ת הואיל וזיקה חשיבה להיות עלי' כח השני הוי אשת שני מתים דבלא איסור דאחיות נמי אסורה, לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר עכ"ל רש"י.

שוב מצאתי ראי' ברורה לדברינו מדברי השלטי גבורים שכתב ז"ל, ונראה בעיני שאם היו ג' אחיות נשואים ג' נשים נכריות ומת אחד מהן והרי אשתו זקוקה לשני האחין והיו בנים לאחד מהן ומת הרי זו אסורה להתיבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה לאחיו שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה, כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל השלטי גבורים, והרי זה מוכח כדברינו דהא קשה אם אסורה היבמה להתייבם כשמת א"כ גם מחיים יתסר להאח השני להתיבם, ע"כ דמחיים מותר להאח השני ליבם דאף שאחיו יש לו בנים והיא זקוקה לו הא כשמיבם הוא עוקר זיקת האח שיש לו בנים, אבל אם מת דאי אפשר עוד לעקור זיקתו היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה.

וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יבום וחליצה, שאם מת בעל האחיות אחר שמת הנשוי נכרית ולא גירש אשתו אז אסורה להתיבם להאח השלישי מדינא, אבל אם גירש בעל האחיות אשתו ואח"כ מת, מדינא מותרת להתיבם, אלא דרבנן גזרו בזיקה יותר מבערוה, מפני שאיסור זיקה אין ידוע לכל, והיינו דכיון דהיתה זקוקה הנכרית לבעל האחיות ואם לא גירש אשתו הרי אשתו האחות אשה וגם הנכרית נפלה ליבום מטעם ליתא דידי', דאף אם ייבם השלישי לא נעקרה זיקתו, משו"ה הויא הנכרית צרת אחות אשה, אבל אם גירש בעל האחיות ואח"כ מת הרי אף אם נפלה הנכרית ליבום מליתא דידי', הא מדינא מותר, שהרי אם נתגרשה צרותיהן מותרות, ורק רבנן גזרו בזיקה יותר מערוה, דאף שבשעת מיתה לא היתה צרת ערוה ג"כ אסורה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה