לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יז · א
על קושיות הלחם משנה שהקשה אמאי סובר הרמב"ם בחייבי לאווין ועשה דהוי חליצה פסולה, כיון דבחייבי לאווין ובחייבי עשה הדין דאם בעלו קנו, א"כ איסור דרבנן בחייבי לאווין ועשה לא הוי כמו בגט וכדומה, וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דחליצה של חיובי לאווין ועשה הוי חליצה פסולה, כיון דהביאה בדיעבד הוי ביאה ויבום מעליא א"כ נימא דגם החליצה הוי חליצה כשרה, נראה לי דהרמב"ם סובר כדהוה סבר הרשב"א שביארנו למעלה בסימן י"ב דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש דמשמע הא אם חפץ יהי' מותר לו לייבם. דאם אסור לו ליבם הרי לא תלי הדבר בחפצו אלא בחפץ שמים ואף שבדיעבד אם יבם קנה, אבל הרי לכתחילה אסור לו ליבם, א"כ אין הדבר תלי בחפצו אלא בחפץ שמים וכמו דאיתא בירושלמי מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, נמצא אילו הי' הדין הזה מן התורה שלכתחילה אסור אז החליצה הזאת לא היתה מדין חליצה מעליא, אלא מקרא דיבמתו דמרבינן אף שאינו עולה ליבום עולה לחליצה, אכן חליצה כזו אין עוקרת זיקה והויא חליצה פסולה, נמצא דרבנן כשאמרו חייבי לאווין מדרבנן לכתחילה לא ייבם, הרי מדרבנן לא תליא בחפצו, שהרי מיאנו שמים, ואף שבדיעבד קנה, אבל החליצה היא חליצה מדין יבמתו דהוי חליצה פסולה, משו"ה סובר הרמב"ם דחליצת חייבי לאווין ועשה החליצה פסולה אף שאם בעלו קנו.
אלא שיקשה על זה קושית הרשב"א שהבאנו, דמקשה מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היינו דכיון דבנודרת הנאה הרי הזיקה זיקה שלימה ואיך יפטור חליצה דהויא רק מדין יבמתו שהיא חליצה פסולה, זיקת יבום מעליא, דבשלמא באלמנה לכהן גדול הרי זיקתה אינה שלמה, שהרי רמיא רק לחליצה ולא ליבום, אבל בנודרת הנאה אם נימא דדין חליצה פסולה תליא באם חפצו שמים, אבל אם חפץ שמים מונעו מיבום אף שבדיעבד קנה הויא חליצה פסולה, א"כ אף היא עצמה לא תשתרי דאין חליצה פסולה עוקרת זיקת יבום מעליא, ע"כ דאם חפץ מייבם איננו דין באם לא חפץ שמים לכתחילה, אלא בדיעבד אם יהי' יבום, וא"כ תקשה על הרמב"ם דהוא ס"ל דדין דחליצה פסולה תליא אם אין חפץ שמים, ואף לכתחילה אין החליצה כשרה, א"כ תקשה בנודרת הנאה ובחייבי לאווין ועשה איך יותרו ע"י חליצה פסולה, הא אין חליצה פסולה עוקרת זיקתה זיקת יבום, ועלי' הרי זיקת יבום שהרי אם בעלו קנו.
אכן אפשר לומר לדברי הרמב"ם, דכמו באלמנה מצינו דגם לאחר מיתה קריא שאירו, כדאמרינן לקמן בדף נ"ה ע"ב, ואף דשם בתוס' כתבו דמהך דרשא אשמעינן דלאחר מיתה לא נקראת שאירו, הנה בב"ב דף קי"ד כתבו בתוס' דלפי האמת גם לאחר מיתה נמי מקריא שאירו, וכן מוכח מהא דצריך הבעל להטמאות לאשתו, והאשה הא ג"כ מחויבת לטמאות לבעלה, דדוקא ארוסה אין מטמאה לו, אבל נשואה מחויבת להטמאות לבעלה, דלאחר מיתה נמי מקריא שאירו ואגידא גבי', ואעפי"כ שריא להנשא דמיתה עשתה היתר להנשא לעלמא, דכתיב כי ימות והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ אפשר דהא דקי"ל חליצה מפקעת זיקה מכל האחין, דעוקר זיקה מכל האחין, וקי"ל שליחותא דאחין עביד, הוא דוקא בחליצה כשרה, אבל חליצה כזו דילפינן מיבמתו, אף דשריא להנשא, דכיון שאחד מן האחין חלץ לה הותרה להנשא לזר, זיקא דאחין נשאר עלי', אלא אף שנשאר עלי' זיקת האחין אעפי"כ יש היתר בהאי חליצה להנשא.
וכדברינו שאפשר להיות שנשאר זיקה ואעפי"כ שריא להנשא, מפורש בתוס' לקמן דף נ"ג ד"ה רבינא, ז"ל התוס' ואר"י דלענין התירה לשוק לכו"ע הויא חליצה, כדקי"ל דאין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי מאמר בלשון זיקת יבמין, קאמר דיש תנאי, שוב מצא ר"י בשם ר"ת עכ"ד התוס', ועיין בתוס' ישנים דמוכיח זה ממתניתין, עכ"פ חזינן מדברי התוס' דאף שנשאר זיקה שריא להנשא.