לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יד · א
והנראה לי. דהנה בגמ' פריך ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו, ולכאורה קשה דמה יעשו ב"ש אם הם סוברים שהדין כמותם האם יעברו על דין תורה ואין לומר דהקושי' דהי' לב"ש להחמיר כדברי ב"ה, דהרי בגמ' פריך מהא דשוקת יהוא היתה בירושלם וכל טהרות שהי' בירושלם היו נעשים על גבה ושלחו ב"ש והרחיבוה, ומאי קושי' מלא תתגודדו הא לדברי ב"ש המקוה פסולה, שהרי הם סוברים עד שתפחת ברובה, ומה יעשו האם יטבלו עצמם במקוה שהיא פסולה לדבריהם, וכן מה דמקשה מצרת ערוה, דמה יעשו ב"ש האם יפטרוה לשוק בלא יבום או חליצה, דהרי אם יחלצו לה זהו ג"כ בכלל לא תתגודדו, שהרי לדברי ב"ה פטורה מן החליצה, ולפוטרה לשוק הא אי אפשר אחרי דלדבריהם היא יבמה וזקוקה ליבום או לחליצה, וכן הא דפריך מר"ע דנהג שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה, דמוכח דעשו ב"ש כדבריהם, דמה יעשו ב"ש האם לא יעשרו מעשר שהוא בחיוב לדבריהם מן התורה.
עוד קשה דקאמר אי קודם בת קול מ"ט דמאן דאמר לא עשו, וקאמר משום דב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכהדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי, ע"כ, ולכאורה תקשה דא"כ איך פסקו דין בסנהדרין אחרי הרוב משום דכתיב אחרי רבים להטות, הא תמיד הי' מופלא שבסנהדרין שהוא לגבי אינך מחודד טפי, וא"כ תמיד הי' הדין נשאר בספק אם רובא אמרו נגד המופלא שבסנהדרין, האם לב"ש הי' המופלא שבסנהדרין מכריע תמיד.
ונראה לי, דהנה קיי"ל תמיד חד בתרי בטל, וזה ילפינן מדין דאחרי רבים להטות, ולכאורה קשה מאי ראי' היא זו מדין דאחרי רבים להטות לבטל חד בתרי, התם סברא היא כשבאנו לפסוק דין ואין אנו יודעים איך הדין נוטה עלינו לעשות כהרוב, אבל מנא לן דהמיעוט בטל לגבי הרוב.
וצריך לומר, דהנה התורה נתנה כח לבי"ד של עשרים ושלשה לפסוק הדין להרוג איש, אבל לפחות מעשרים ושלשה לא נתנה התורה את הכח לפסוק מיתה, ואף אם יהי' בי"ד של עשרים ושלשה נו"נ ובגמר הדין נשארו רק עשרים ושנים, ורק אחד לבד המזכה ועשרים ואחד מחייבים, לא יוכלו לפסוקי באשר חסר להם אחד, והמה רק עשרים ושנים ולעשרים ושנים לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, וא"כ תיקשה היכא שיש עשרים ושלשה, ושלשה עשר מחייבים, ועשרה מזכים, איך פוסקים הדין למיתה, הא רק שלשה עשר המה המחייבים, ולשלשה עשר הא לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, ועכצ"ל דכשיש בי"ד של עשרים ושלשה, והרוב מהם היינו שלשה עשרה מחייבים, הוי כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים, דאף שיש להעשרה הרשות בעת משא ומתן בהדין לומר דעתם ולהוכיח כדבריהם, בגמר הדין כשרואים שהרוב נגד דעתם עליהם לבטל דעתם ולהיות גם המה מהמחייבים, שדעתם בטלה לדעת הרוב, ומשו"ה נחשב כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים הרי חזינן דאמרה התורה דהמיעוט בטל לגבי הרוב.
והנה זה ודאי כשישבו סנהדרין ודנו כאחת בדין, אזלינן בתר רובא, אף אם המיעוט מחדדי טפי, דהרי כלל אמרה התורה אחרי רבים להטות, ולא חילקה התורה בין אם המיעוט כמותם, או מחודד טפי, ומי יכול לשער חכמת כל אחד, ואם צריך בי"ד או סנהדרין לפסוק דין הבא לפניהם, עליהם לילך בתר רוב, אכן היכא דהם שני בתי דינים או שני סנהדרין, או שאין הדבר נוגע עתה למעשה רק עלינו לידע איך לפסוק ההלכה, בזה עשו ב"ש כדבריהם, דכיון דמחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עליהם שיהיו הם מוכרחים לפסוק הדין כב"ה נמצא דטעם דמחדדי טפי מועיל רק אם אינם מצורפים ויוכלו המה לפסוק הדין כסברתם, אחרי שהם מחדדי טפי אינם כפופים לפסוק הלכה כב"ה, אכן אם נאמר שיש איסור לא תתגודדו, שאסור להם להתחלק לפסוק זה הלכה כן וזה הלכה כן, א"כ צותה התורה שיהיו נחשבים כבי"ד אחד, ובב"ד אחד הא אמרה התורה אחרי רבים להטות דעתו, ולבטלה לרבים ולפסוק הלכה כמותם, אף בדיני נפשות אף לחייב אדם מיתה נגד דעתם, א"כ מכש"כ בדיני טומאה וטהרה שעל המיעוט לבטל דעתם ולפסוק הלכה כהרוב, אחרי דמפני דין דלא תתגודדו אינם מחולקים והרי הם כב"ד אחד.
משו"ה פריך שפיר איך עשו ב"ש כדבריהם להפחית המקוה ואיך ייבמו הצרה, כיון דעל זה נאמר לא תתגודדו שאסור להיות אגודות זה פוסק כן וזה פוסק כן, וא"כ חד ב"ד הוא ב"ש וב"ה, ובחד ב"ד אפילו אם המיעוט מחדדי טפי עליהם לבטל דעתם ולפסוק כהרוב, ומשו"ה משני רבא דבשני ב"ד לא נאמר לא תתגודדו, וכיון דאינם מצורפים, שוב הדרינן לזה דכיון דהם מחדדי טפי אינם כפופים לבי דינא דב"ה.