לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יב · א
והנראה לי דהנה הירושלמי שהבאנו בסימן ז' שמקשה למ"ד חליצה על האחין בכרת א"כ אם יבם אח אחד תהא על האחין בכרת, ושני חליצה עוקר זיקה למפריע ומברר שנפלה רק לו לחליצה ולא ליבום. אבל יבום הוא מייבם ובונה בית אחיו, לפי זה חזינן דעיקר זיקה הוא היכא דרמיא ליבום, אבל היכא דרמיא רק לחליצה אין כאן זיקה, והנה חליצה היכא דרמיא ליבום עוקר זיקה, אבל חליצה כזו היכא דרמיא רק לחליצה חליצה כזו אין עוקר זיקה, וחליצה כזו היכא דרמיא לחליצה, אותה לא ילפינן מקרא דחלצה נעלו, אלא מקרא דיבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ הא דאמרינן בית אחד הוא חולץ דכיון שחלץ לאחת נפטרו כל הצרות, וכן דאם חלץ אחד התיר אותה מכל הבית, זהו דוקא חלוצה כשרה, אבל חליצה דילפינן מיבמתו, החליצה אין מועיל אלא לו לבדו ולא לכל שאר האחין, משו"ה חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, וכן חליצה פסולה אין פוטר צרה.
והנה היכא דהפסול בהחליצה הוא מדרבנן, תליא בזה, אם מדרבנן היא עולה ליבום, רק שלכתחילה יש איסור, אז החליצה כשרה, אבל אם מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, א"כ מדרבנן חלצתה רק מדין יבמתו, וחליצה דמדאורייתא רק מקרא דיבמתו ילפינן אין מועיל אלא לאח זה ולא לשאר אחין, ואין מועיל אלא לאותה יבמה, ולא לשאר יבמות, והיכא דהוי דרבנן עשאוהו כדאורייתא, והאי דינא אם מדרבנן רמיא ליבום רק לכתחילה יש איסור לבעול, אבל אם יבם קונה, או דמדרבנן רמיא לחליצה ולא ליבום, תליא בזה אם עשאוהו כערוה או לא.
והנה היכא דנתן גט, מדאוסר צרה א"כ עשאו רבנן גט כחליצה, שמעתה אין רמי ליבום, וחליצתה עתה רק מדין יבמתו מדרבנן, וכן באחות זקוקה עשאוה רבנן כאחות אשה, ולדברי התוס' אוסר גם צרה, וא"כ עשאוה רבנן כערוה מדאורייתא ורמיא רק לחליצה ולא ליבום משו"ה הוי חליצה פסולה, דהרי חליצתה רק מדין יבמתו ואילו הי' הדין הזה מדאורייתא לא הי' פטור צרה, א"כ כיון דמדרבנן עשאוה כדאורייתא הוי מדרבנן חליצה פסולה, וצריך לחזור על כל האחין, אבל חייבי לאווין לא עשאוה רבנן כערוה, דאילו היו אומרים רבנן, דמדרבנן חייבי לאווין כערוה, היו אוסרים גם הצרות, אבל כיון דרבנן לא אסרו הצרות, וגם הא אם בעלו קנו, הרי דלא אמרו רבנן, שחייבי לאווין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, הרי דאמרו רק איסור בעלמא, אבל לא אמרו שלא רמיא ליבום, משו"ה חליצתה כשירה ואין צריך לחזור על כל האחין.
ולפי זה מאי דאמר בה"ג דחליצת שני' פוטרת צרה, דהרי שני' לא אמרו רבנן ששני' מדרבנן כערוה, דאם הי' אומרים ששני' כערוה היו אוסרים צרות בשניות, וקיי"ל דשניות לעריות אין אוסרת צרה, הרי דשניות לא אמרו רבנן דדינה מדרבנן כערוה, ורק איסור בעלמא גזרו, אבל ליבום רמיא, משו"ה אמר בה"ג דחליצתה פוטרת צרתה, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין אפשר דאף מדאורייתא אין חליצתה פוטרת צרתה.
והנה בגמ' שם דקאמר, ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, דקאמר, היא וצרתה ס"ד, אלא או היא או צרתה, אם הברייתא סוברת דמחזיר גרושתו טומאה דכתיב בה הוי כערוה, וא"כ הא פטורה מן החליצה ומן היבום וע"כ דסובר דטומאה דידה לא הוי כעריות, ורק איסור בעלמא, והיינו משום דהוי כחייבי לאווין אבל אין האיסור אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל אם בעלו קנו, דמדאורייתא עשה דוחה ל"ת, ואף דילפינן מקרא דטומאה לאסור צרה, ע"כ דהברייתא סוברת דאף דאסר צרה, אבל כיון דהמה רק איסור הוי רק כחייבי לאווין, וכן איתא ברשב"א בשם רמב"ן, דהוי חייבי לאווין, והאיסור רק לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני.
אבל מן התורה אתי עשה ודחי ל"ת, ואיסור רק על ביאה שני', וא"כ מן התורה רמיא ליבום וכן מדרבנן, משו"ה לא הוי חליצה פסולה, ואו היא או צרתה חולצת דלא הוי חליצה פסולה.
ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי וכתבו בתוס' תימה, במאי מתריץ לה, דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה, שייך למתני שפיר היא וצרתה, כמו חלץ ועשה בה מאמר, ובפרק נערה המאורסה בנדרים דקתני אבי' ובעלה מפירין נדרי', איצטריך למתני סיפא, הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אבי' או בעלה קאמר עכ"ד התוס'.
אכן לדברינו מיושב, דאף דהמקשן הי' סבר דתנא דברייתא סבר דמחזיר גרושתו אין פוטר מן החליצה, ואעפי"כ אוסר צרה, התרצן דחי דלא אפשר להיות, דממ"נ, אם יסבור טומאה לא הוי כעריות ממילא אי אפשר להיות צרה אסורה, דחייבי לאווין אין אוסרין צרות, והא דבעי בהאבעיא אם גם צרתה אסורה, היינו אם נימא דטומאה הוא כערוה ופטורה מן החליצה והיבום, משו"ה קאמר, ולאו תרוצי קא מתרצת, וסבירא לן דתנא דברייתא סובר דצריכה חליצה, א"כ לפי תירוצן, טומאה דכתיב במחזיר גרושתו איננה כערוה, ממילא ע"כ דבברייתא יצריך לומר היא חולצת דהוי כחייבי לאווין, וצרתה או חולצת או מתיבמת, דזה אי אפשר להיות שהיא צריכה חליצה ואוסרת צרה, דאם אינה כערוה לזה לפטור מן היבום אינה כערוה לאסור צרה.