לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ט · ג
והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם, ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בו זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכבר כתב המ"מ לתמוה על השגת הראב"ד, דהא הרמב"ם לא מיירי בשנאנסה, ולא הזכיר כלל אונס.
ונראה לי דהשגת הראב"ד הוא להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיסור טומאה הוא דוקא בעדים אבל בלא עדים לא, א"כ תקשה קרא דועד אין בה דילפינן דאסורה בישראל בעד אחד היכא דלא נתפשה, ובכהן אסור אף בנתפשה אף בעד אחד שהרי מהאי קרא ילפינן דדוקא אשת ישראל אם נתפשה מותרת אבל אשת כהן אף שנתפשה אסורה, ומיירי בעד אחד ללישנא בתרא דרבה דס"ל דבאונס לא קרינן זונה, משום מאי תאסר באונס בכהן, ומשום מאו תתסר בעד אחד בישראל, הא לדידי' זונה ליכא באונס, ומשום טומאה לדברי הרמב"ם בעד אחד אין כאן טומאה, א"כ משום מאי תתסר באונס בכהן, ע"כ דגם בעד אחד יש כאן משום טומאה.
אכן על הרמב"ם לא קשה, דלהרמב"ם כפי שביארנו יש איסור בסוטה היכא שהי' בלא עדים, וזה ילפינן מהנך ונטמאה דכתיבי ג' פעמים, דגלי קרא דאם נסתרה וספק שמא נבעלה אסורה לבעלה ולבועל ולתרומה בלא השקאה, ויש עוד דין דאסורה לבעלה מפני טומאה שנטמאה לבעלה, וזה הדין דוקא ע"י עדים, וא"כ לא קשה ללישנא בתרא דרבה, דבאונס אין כאן איסור זונה, אבל איסור סוטה לבעלה יש כאן בכהן אף באונס, מקרא דוהיא לא נתפשה ילפינן איסור אף באונס, ולא משום זונה, אלא איסור בעלמא, וכן באשת ישראל אם בא עד אחד שנטמאה ילפינן מהאי קרא איסור ולא טומאה.
לפי זה שפיר מיושב מה שפסק הרמב"ם דאם יש עדים שנבעלה דאז חל דבר ערוה, שאסורה לבעלה מטעם טומאה כעריות, וזה אמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן, וכיון שעל הבעל הוי ערוה, גם על היבם הוי איסור ערוה, משו"ה הוא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, אכן בסוטה ספק שאין עדים, הא אף אם קמי שמיא גליא שזינתה, לא נאסרה לבעלה טומאה כעריות, ורק איסור יש בה לבעלה, וא"כ גם ליבם יש רק איסור ולא ערוה, וכיון דהוי רק איסור, הא אין פוטרת צרה דלא עדיף מחייבי לאוין, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיא חולצת, שאם זינתה, הא נאסרה באיסור לבעלה, וממילא אסורה להיבם, אבל רק איסור ולא ערוה, משו"ה צרתה מתיבמת, דאף אם קמי שמיא גליא דזינתה, לא נאסרה על בעלה כערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. [הגהמ"ח ז"ל כוון בחידושו זה להרא"ה המובא בשט"מ כתובות ד' ט'].
לפי דברינו יתישב מה שהקשה אחד, דבגמ' סוטה בעי, מהו שיתנה אדם על נשואי אחיו, והקשה הא ממ"נ אם זינתה הא איננו אשתו, שהרי היא סוטה ואין עולה ליבום, וא"כ הא לאו אשתו היא, ואיך ישקה אותה, אכן לדברינו דכיון דאין עדים, א"כ הא אין כאן איסור ערוה אף אם זינתה, ורק איסורא בעלמא שנאסרה על היבם, והאי איסורא שחל על היבם חל גם עליו מטעם ק"ו, במותר לה נאסרה באסור לא כש"כ, אבל כיון דעל הבעל הוי רק איסור לא כערוה, גם עליו על היבם הוי רק איסור, ומן התורה מתיבמת כדין חייבי לאווין, אבל בביאה שני' אסורה, משו"ה אם קמי שמיא גליא דזינתה, אשתו של יבם היא ואסורה לו, משו"ה יכול לקנא לה.