לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ז
גדר איסור ערוה של יבמה, ובדין דמצות חליצה קודמת למצות יבם
דף ח. רבא אמר ערוה גופא לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, ואיתא בתוס' ד"ה רבא ז"ל, וא"ת והא לכל הפחות איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, דלא תימא הואיל ואישתרי אשתרי, וי"ל דרבא לית לי' דעולא וסבר דביאה במקצת לא שמה ביאה עכ"ד התוס'.
א
והנראה לישב קושית התוס' אף אם יסבור רבא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, דהנה בסימן א' כבר הבאנו שיש להסתפק מתי נפקע איסור אשת אח מן היבמה, אם תיכף כיון שנפלה ליבום ושריא ליבמה פקע כרת דאשת אח, או דעדנה אסורה משום אשת אח ורק שריא ליבום, ובשעה שמיבמה פקע כרת דאשת אח דאמרה התורה ולקחה שנעשה לו כאשה, אבל כל זמן שלא יבם אותה, עדיין באיסורא קיימת ולא הותרה אלא למצות יבום.
והנה לכאורה מוכח מסוגיא דלקמן דעדנה באיסור אשת אח קיימא, ורק למצות יבום שריא, דהרי לקמן בדף יוד איתא, אתמר החולץ ליבמתו וחזר וקידשה אמר ר"ל הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא בין האחין חייבין על הצרה כרת כו', מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא ובנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, איהו הוא דקאי בלא יבנה, הא צרה כדקיימי קיימי, הרי דעדנה באיסור כרת קיימי, ורק החולץ, ע"י חליצתו הפקיע איסור כרת וקיימא עלי' רק בלאו, אבל האחין נשארו באיסור כרת דאשת אח, וכן החולץ על הצרות נשאר עליו איסור כרת כיון שאין עתה מצות יבום ואף ר' יוחנן דפליג על ר"ל וסבר דבין הוא בין האחין אין חייבין על החלוצה כרת ולא על הצרות כרת, הא בגמ' קאמר טעמא דר' יוחנן משום מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ, והשתא קאי עלה בכרת, אלא איהו שליחותא דאחי קעביד, איהי שליחותא דצרה עבדה, הרי דסבר ר' יוחנן דמשו"ה אין חייבין כרת אחר החליצה משום דהועיל החליצה בעד האחין והצרות, וכמו שהחליצה נתקה הכרת דאשת אח מהחולץ על החלוצה ואוקי על הלאו, כן הועילה החליצה לכל האחין והצרות לנתק מכרת ללאו, אבל בלא הטעם דשליחותא דאחין הי' מודה דחייבים כרת, הרי דאיסור דאשת אח במקומו, וכרת מחייב, דלא הותרה אלא למצות יבום. אבל בלא יבום יש כאן איסור אשת אח.
אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות יבום הלכה י"ב ז"ל וכן החולץ יבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותי' על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד, נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו עכ"ל הרמב"ם, לפי זה מבואר מדברי הרמב"ם דתיכף כיון שנפלו ליבום נסתלק איסור אשת אח, והוא לכאורה נגד סוגית הגמ' דאף לר' יוחנן הטעם משום דאיהו עביד שליחותא דאחין ואיהי שליחותא דצרות משו"ה נפקע הכרת, אבל לא משום כיון שנפלה ליבום הותר איסור אשת אח, (ומה שקשה על הרמב"ם דמהאי סוגיא ומפרק כ"ג מוכחי שיש לכל הפחות לאו אפילו אליבא דר"י, ואיהו פסק דהוי רק מדרבנן, יבואר עוד בספרנו).
וכן מוכח כדברי הרמב"ם דתיכף כשמת בלא בנים נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, דהרי לקמן בדף מ"א איתא, שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו, רב ור' חנינא דאמרי תרויהו מתה אשתו מותר ביבמתו כו', אמר רבא מאי טעמי' דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון, וכתב הרשב"א דודאי איננה זקוקה עתה ליבום, שהרי אין זה דרכי נועם דכיון שקידש את אחותה ונעשית היבמה עליו ערוה והותרה לשוק איך תזקק אח"כ ליבום ולחליצה, ובודאי מותרת לשוק בלא יבום אם אין אח אחר, ורק דאי בעי לישא אותה מותרת לו להנשא כיון שהותרה, ואם נימא דאיסור אשת אח לא פקע ממנה ורק ליבום הותרה, א"כ איך מותר לו לישא אותה כיון שאין זה מצות יבום, ע"כ כדברי הרמב"ם דתיכף כשמת בלא ולד נפקע איסור ערוה מהיבמה, ואף שמואל ורב אסי דסברי דאם יתה אשתו אסור ביבמתו, נוכל לומר דגם הם מודים שתיכף כשנפלה ליבום נסתלק איסור אשת אח, ורק שמואל ורב אסי סוברים כמו באשת אחיו שלא הי' בעולמו דאסורה אשת האח עליו אף דבשעה שהיתה אשת אחיו הא לא הי' בעולם שנימא שחל עליו איסור, וכן בכל העריות אשת אב וכדומה, אף שנולד לאחר מיתת האב חל עליו איסור בשעה שנולד, משום שאשה זו הי' עלי' אישות לאחיו או לאביו ונאסר עתה משום נשואים הקודמים. ה"נ נהי דכל זמן שיש עלי' זיקת יבום אין כאן איסור אשת אח, אבל כשבטלה מצות יבום נאסרה עתה משום אישות של האח שהי' מקודם, כיון שעתה אין ההיתר מקרא דולקחה דגלי קרא דהיבום מתיר אף לאחר שיסתלק מצות היבום, ההיתר הזה שתותר אף לאחר שיסתלק מצות היבום ולא תהי' נאסר משום אישות האח שמקודם, נאמר רק היכא שהי' מצות יבום, אבל כל זמן שיש מצות יבום גם רב שמואל ורב אסי יודו שאין כאן כרת דאיסור אשת אח, ולרב ור' חנינא בודאי דמוכח שתיכף בנפילתה ליבום נסתלק איסור ערוה כדברי הרמב"ם.
והא דס"ל לר"ל דהאחין וכן הוא על הצרות חיובים כרתף, ור' יוחנן איצטריך לטעמא דשליחותא קעביד, אף דר' יוחנן ג"כ סבר דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון, נראה לי, דהנה בירושלמי בפ"א ה"א איתא, ר' יודן בעא כמאן דאמר הוא אינו חיוב על החלוצה אבל חייב הוא על הצרה חליצה פטור, ביאה פטור, כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודוכתה בא עלי' נאסרה לאחין, תני ר' חייא מת הראשון ייבם כשני מת השני ייבם השלישי, אמר ר' יוסא מה את סבר היא חליצה היא ביאה, כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפריעה, למפריעה חל עלי' איסורה של מת אצל האחין, ע"כ לשון הירושלמי, נמצא לפי הירושלמי אם חולץ לה הוא עוקר זיקה למפרע ומברר שלא נפלה כלל לפני האחין ליבום.
לפי זה לא קשה כלל אמאי סובר ר"ל דחייבין על החלוצה ועל הצרות כרת, אף דתיכף בשעת נפילה נסתלק איסור ערוה, זהו דוקא כל זמן שלא חלץ, אבל אם חלץ עקר הזיקה ונתברר כאילו לא נפלה לפני האחין. וכן הצרות כאילו לא נפלו, משו"ה מחייב כרת, אכן זהו דוקא כשחלץ. אבל אם הותרה היבמה מטעם שנעשית אחות אשתו, היינו שקדש את אחותה, אף שנפטרה מיבום, לא עקר זיקה למפרע, משו"ה אם אח"כ מתה אשתו מותר ביבמתו, כיון שנפלה ליבום נסתלק איסור ערוה, ור' יוחנן נמי איצטריך לטעמא דשליחותא דאחין עביד, דלא תימא כסברת ריש לקיש דחליצה כיון שעוקר זיקה למפרע עוקר גם הנפילה, משו"ה קאמר ר' יוחנן דכיון דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ, א"כ נפילה לחליצה בודאי הי', ורק זיקה נעקר, אבל לא נפילה, וא"כ כמו להחולץ גופא מודה ר"ל דאינו בכרת משום דנפלה לפניו לחליצה, א"כ גם האחין אינם בכרת, שגם לפניהם הי' נפילה לחליצה, וכן הצרות נפלו לחליצה, ורק שנפטרו ע"י החליצה דשליחותא דידהו עבדה, פירוש החליצה הועילה גם בעדם.
וכן עכצ"ל דהחליצה מברר שלא הי' זיקה מעולם, שהרי למאן דס"ל שומרת יבם שמתה אסור באמה משום דיש זיקה, ואף שמתה לא הותר באמה, א"כ תקשה היכא דיבם לאחת יתסר באמם של הצרות, שהרי עד עתה הלא היו זקוקים לו, וא"כ לכאורה הא לא עדיף מיבמתו שמתה, וגם החולץ שאסור בקרובות חליצתו הוא איסור חדש לא מטעם איסור שהיתה החלוצה זקוקתו, ולכאורה תקשה במאי שניא ממתה יבמתו, אכן לדברינו ניחא דכל זמן שלא הי' חליצה היתה זקוקתו, ומשו"ה אף שמתה אסור באמה, אבל כיון שחלץ לאחת או יבם לאחת נעקר זיקת הצרות, וכן מכל האחין, למפריע, וא"כ איגלאי מילתא למפרע שלא היתה כלל זקוקתו משו"ה מותר בהקרובות.
לפי זה כו"ע מצי סברי דתיכף שנפלה ליבום נסתלק ממנה איסור ערוה אכן כל זה אליבא דרבנן, אבל אבא שאול דס"ל כאילו פוגע בערוה, איהו ס"ל דרק מצות יבום מתיר, וכדביארנו בסימן א' דהיינו נמי טעמא דר' יוסי שבעל דרך סדין, והא דלא משני בפרק החולץ בדף מ"א כי פריך מברייתא דגבי נשואין ב' אחיות ואחד מופנה כו' ואמאי תהוי כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון, ולא משני הא מני אבא שאול היא דס"ל דכל זמן שלא נתקיים מצות יבום הוא באיסור אשת אח, ולדידי' בודאי דלא סבירא לי' יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה תחזור להתירא הראשון, דאימתי יפלוג אבא שאול דוקא בכה"ג שקידש אחותה דמן הדין נפטרה מן החליצה והיבום, אבל הכא דהוי אחות זקוקתו דרמי' מן התורה ליבום ולחליצה, וגם מדרבנן אם בא עלי' קנאה, וכמו שנבאר לקמן בסוגיא דאם בעלו קנו, דאחות זקוקה להרמב"ם אם בעלו קנו למסקנא דסבירא לרב אשי דלא אלימה זיקה לשוי' לצרה כערוה, ואף מדרבנן זקוקה ליבום, דמשו"ה אם בעלו קנו אף מדרבנן, ורק איסור לכתחילה יש לבעול אותה, א"כ גם לאבא שאול אם נאסרה איסור כזה שהוא רק לכתחילה ואח"כ הותרה, תחזור להתירא הראשון.
ב
ועפ"י דברינו יש ליישב קושית הבית שמואל על דברי הרמ"א באה"ע סימן קס"ה, שכתב הרמ"א על דברי המחבר שכתב, וי"א דמצות חליצה קודמת, וע"ז כתב הרמ"א, ומ"מ אין כופין, דמשמע דאף לדעת הר"ת והרא"ש (דס"ל מצות חליצה קודמת) אין כופין, וליתא אלא כשאינו יודע אם מתכוונת לשם מצוה כופין אותם במילי, ואע"ג בנדרה הנאה כופין אפילו בשוטים כו' ש"ה דאין ודאי איסור אלא חיישינן שמא אין כונתו לשם מצוה, ואם ידוע דאין כונתו לשם מצוה כופין, אפילו בשוטים להנך פוסקים דסבירא להו מצות חליצה קודמת עכ"ד הבית שמואל.
אכן לדברינו ניחא, דהנה לכאורה קשה, דהא לכאורה משמע דהלכה כאבא שאול, כמו שהביא הר"ת ראי' מסתם מתניתין דבכורות דחזרו לומר מצות חליצה קודמת ובריש מכילתין אוקימנא מתניתין כאבא שאול ובפרק בית שמאי תני בר קפרא, לעולם ידבק אדם בחליצה, וסתמא דגמ' בכתובות כאבא שאול (עיין כל זה בתוס' דף ל"ט ד"ה אמר רב), א"כ תקשה איך פסקינן יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון, כיון דעתה בודאי אין מצוה ליבום, שהרי כבר נפטרה תיכף כשקידש אחותה, א"כ הא עתה בודאי כאילו פוגע בערוה.
אכן לדברינו מיושב, דאבא שאול בתרתי פלוג אדרבנן, דאבא שאול סבר דקרא דיבמה יבא עלי' למצוה דוקא כדאיתא שם בדף ל"ט, ורבנן לא דרשי קרא דיבמה יבא עלי' שהוא דוקא אם מכוון לשם מצוה, ועוד זאת פליגי דלאבא שאול דס"ל כאילו פוגע בערוה, עדיין ביבמה איסור ערוה עלי', ורק המצות יבום הותרה, ורבנן סברי דתיכף כשמת אחיו ונפלה ליבום נסתלק איסור ערוה.
והנה בדף ל"ט איתא בגמ', תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת, אמר רב אין כופין, כי אתי לקמי' דרב אמר להו אי בעית חליץ אי בעית ייבם בדידך תלא רחמנא. ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ אי בעי חליץ אי בעי מיבם, ועיין שם בתוס', ונראה לי דרב קאי על מתניתין דחזרו לומר מצות חליצה קודמת, והיינו דבזה סברי כאבא שאול דקרא דיבמה יבא עלי' הוא למצוה, שדוקא אם מכוון לשם מצוה קיים מצות יבמה יבא עלי', אבל אם לא כיוון לשם מצוה לא קיים מצוה, אבל בזה דאבא שאול סבר כאילו פוגע בערוה שהוא סובר דעדיין איסור ערוה עלי', בזה לא פסקינן כותי'.
והנה הטעם דמצות חליצה קודמת, משום דאם יבא עלי' שלא לשם מצוה ביטל מצות יבמין, נהי דקנה אותה ופטר אותה לעלמא, דלא גרעו מאם בא עלי' באונס וכדומה, אעפי"כ מצות יבמין לא קיים, שמצות יבמין הוא שיבא לשם מצוה, משו"ה מצות חליצה קודמת, שהרי אז יקיים מצות יבמין, כמו דחזינן דגזרו רבנן בד' אחין שנים נשואין שתי אחיות, משום ביטול מצות יבמין, שיחלוץ, אכן כל זה אם החליצה תהי' בלא כפי', דאז החליצה כדינה דהרי אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ מייבם הרי דעיקר מצות חליצה שיהי' תלוי בדעתו אם יחפוץ מייבם ואם לא יחפוץ יתן חליצה, משו"ה אמרינן מוטב חלוץ אותה שתקיים מצות יבום כדינה, אבל תדע שבדידך תלא רחמנא, אכן אם נכוף אותו לחלוץ הלא אז החליצה אינה כדינה, שהרי אין כאן אם חפץ מייבם, ואף דבדיעבד הוי חליצה דהרי לא גרע מאלמנה לכה"ג דרבי רחמנא חליצה מקרא דיבמתו והוי חליצה, אבל חליצה מעליא לא הוי, וחליצה כזו שבאה על ידי כפי' לא עדיפא מביאה שלא לשם מצוה, משו"ה אין כופין.
ולפי זה לא קשה מכל הנך ראיות שמביא ר"ת דהלכה כאבא שאול, על דינא דנאסרה והותרה תחזור להתירא הראשון, דכל הנך ראיות הוא רק מצות חליצה קודמת למצות יבום והיינו דבזה פסקינן כאבא שאול דעיקר מצות יבמין הוא אם בא למצוה, אבל אם בא לשם נוי וכו' לא קיים מצות יבום כדין, וחליצה כדינא עדיפא מינה, (וכהא דחד מ"ד סובר דחליצת גדול שבאחין עדיפא מביאת קטן שבאחים), אבל בזה דאבא שאול סובר דהוי כאילו פוגע בערוה, דסבירא לי' דעדיין איסור ערוה עלי' בזה לא פסקינן כותי', משו"ה פסקינן להלכה, יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון אף שעתה אין כאן מצות יבום.
ולפי זה מאירים דברי הרמ"א, דאף לי"א דסבירא להו מצות חליצה קודמת אעפי"כ אין כופין (אף בודאי אין מכוון למצוה), משום דאם החליצה ע"י כפי', גם החליצה איננה כדין, דהרי בדידי' תלא רחמנא, וכיון דלא סבירא לן כאילו פוגע בערוה, משו"ה אין כופין, שזהו ממש דברי רב.
ג
היוצא מדברינו, דלאבא שאול עדנה על היבמה איסור ערוה, ורק מצות יבום מתיר האיסור בעת שיבא עלי' ונעשית כאשתו מקרא דולקחה דילפינן שמגרש בגט ומחזירה, ולרבנן תיכף כשמת האח ונפלה ליבום נסתלק איסור ערוה.
והנה הא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, לא שייך לומר אלא אם בעת שהתירה התורה לדחות איסור אחד אז יותר גם איסור שני, אבל אם נסתלק האיסור לגמרי ועתה אין איסור כלל לא שייך לומר הואיל ומקודם הותר האיסור גם עתה יותר האיסור, והנה במצורע הרי עוד טומאתו בו, דמחוסר כפורים דמצורע כמצורע, ולהכניס ידיו שלא לבהונות אסור, ובעת שמכניס ידיו לבהונות הרי אז נותר לו איסור ביאה דמצורע, אמרינן גם איסור ביאה במקצת דבעל קרי יותר לו, אבל אילו הי' נסתלק מעליו איסור הטומאה דמצורע והי' מותר לו לבוא, בלא טעם הבהונות לא הי' שייך לומר הואיל ונסתלק מקודם טומאה דמצורע יסתלק עתה טומאה דקרי, ורק משום שעדיין טומאת המצורע עליו, שהרי גזרינן שמא ירבה בפסיעות, הרי דאיסור טומאת מצורע עליו ובעת שמכניס ידיו לבהונות אשתרו לו האיסור דביאת מצורע, אמרינן שביאת טומאת קרי נמי יותר דהואיל ואשתרו אשתרו.
לפי זה הסוגיא אזלא אליבא דאבא שאול, והאי סוגיא סברא דעדיין איסור ערוה עלי', ובעת היבום אז אשתרו לו איסור ערות אשת אחיו, אז היינו סוברים דהואיל דבעת היבום הותר לו איסור ערות אשת אחיו, גם איסור דאחות אשה יותר לו, משו"ה הייינו סוברים בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי שמותר ליבם אותה, ואיצטריך קרא דעלי', אבל רבא יסבור כרבנן דתיכף כשמת ונסתלק איסור ערות אשת אחיו וכדפסקינן תחזור להתירא הראשון, א"כ עתה לא אשתרי כלל איסור גבי', וא"כ לא איצטריך קרא דעליה, דבודאי היינו יודעים דאם נשא מת ומת דעתה אין עליו איסור ערות אשת אחיו כיון שנפנה ליבום, ואם אח"כ נשא חי את אחות היבמה ונאסרה עליו משום אחות אשה אסור לייבם אותה, שהרי אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, ואין דבר שיתיר, שהרי עתה אין איסור כלל ערות אשת אחיו על היבמה, ולא אשתרי עתה בעת שנשא החי כלל איסור גבי'.