לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ג · ב
ולפי דברינו דהאי דינא דקשר שאינו של קיימא הוא דין בקשר בכל התורה, דכל שעומד לסתור לאו קשר הוא, יש ליישב מה דהוה קשה לי, דהנה התוס' במנחות דף ל"ה ד"ה משעת הנחה ועד קשירה כתבו, דרבינו אלי' הי' מדקדק שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום, אכן ר"ת מדקדק דאין צריך לקשר בכל יום מדחשבינן בעירובין לקשר של קיימא, ואם הי' צריך להתיר ולקשור בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא, ולכן מפרש ר"ת דהאי קשירה היינו הידוק כמו שליא קשורה בו, ולפירוש רבינו אלי' קשה דהוי לי' למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה, ואח"כ כתבו בתוס' דמסתברא כדברי רבינו אלי' בשל יד דכתיב וקשרתם, והשתא קשירה דשמעתין קשירה ממש דבשל יד מתחיל לברך, חוזרני לומר דתפילין של יד נמי לא בעי קשירה בכל יום דבפרק בתרא דמקואות קחשיב קשרים דאין צריכין שיבואו בהן המים תפילין של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת עכ"ד התוס', ולפי מסקנת התוס' הא דאמרינן משעת הנחה ועד קשירה הוא הידוק, וכן מאי דנאמר בקרא וקשרתם היינו הידוק (וכמו קשרם לגרגרתיך) וכן עמא דבר דאף של יד אינם קושרים בכל יום מטעם ראיות של ר"ת, ולכאורה הדבר תמוה, דכיון דכתיב בקרא וקשרתם לאות על ידיך עלינו לומר דצריך קשירה ממש על היד, וכן מה שנאמר משעת הנחה ועד קשירה הוא קשירה ממש ומה שהקשה בתוס' מגמ' דעירובין לכאורה ערבוב דברים יש כאן בגמ' עירובין קאי לענין קשר הדלית והיוד, זה הקשר שנאמר הלכה למשה מסיני, זהו קשר שאין צריך להתיר ולקשור בכל יום, אבל בכל יום כשמונח על היד נימא דבעי לקשור עוד על היד כדכתיב וקשרתם לאות על ידיך, ועל זה נאמר משעת הנחה ועד קשירה, שהרי כן הדין להניח על היד ולעשות קשר על היד באיזה מקום שיהיו התפילין קשורין להיד, ומאי דאיתא בעירובין דהוי קשר של קיימא זהו הקשר שהוא הלממ"ס, היינו הדלית והיוד המה נשארים תמיד, ותקשה מנא לן להוציא קרא דוקשרתם מפשוטו ולפרש שהיינו הידוק על היד.
אכן לדברינו דכל קשר שעומד להתירו לאו קשר הוא, א"כ אי אפשר כלל לפרש דכונת הכתוב וקשרתם לאות על ידיך שיקשור בכל יום על היד, דהרי קשר שעומד להתיר לאו קשר הוא, ובע"כ דהאי וקשרתם הכונה הידוק כמו קשרם על לוח לבך, או דהכונה דהקשר של התפילין יהי' על ידיך כמו וכתבתם על מזוזות, דאין הכונה שיכתוב על המזוזות, אלא שהכתיבה תהי' על המזוזה, כן פירוש דוקשרתם, שהקשר של תפילין יהי' על היד.
ויש עוד לומר דהאי דין דקשר העומד להתיר לאו קשר הוא לאו דוקא אם לכתחילה נעשה ע"מ להתיר, אלא אף אם לכתחלה נעשה ע"מ שלא להתיר ואח"כ נעשה מעשה שלפי מעשה של עכשיו עומד להתיר לאו קשר הוא.