אור ברסלב

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יז

סימן טז - לדף קה

סוגיא דהשורף פרה ופרים

כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ט"ו ז"ל השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אעפ"י שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ"ל וכתב ע"ז הכ"מ מפשט דברי רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי, ודבר תימה הוא שהאיך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ומה שתמה מרן על זה כבר נתן טעם לדבריו ז"ל בפירוש המשנה פ"ה דזבים משנה ו' עכ"ל המשנה למלך, והנה ז"ל הרמב"ם שם בפירוש המשנה ודע כי שורף פרה ופרים ומשלח השעור מטמאין בגדים כמו שביארנו בפתיחה אמנם עם זה אינם מטמאין ב' ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה ואל תחשוב כי זה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע היינו מה שאומר ר' יהושע שם במשנה א' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה) לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד, והבן זה עכ"ל הרמב"ם בפירוש המשנה אכן עדנה צריך ביאור דא"כ אמאי האוכל נבילה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, הא ג"כ אין מטמא בגדים אלא באוכלו בשעת מעשה ואעפי"כ איתא שם במשנה ט' דהאוכל מנבלת עוף הטהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, וכן כתב שם הרמב"ם בהלכה י"ד, ובכלל קשה מאין למד הרמב"ם דין זה, ומנא לי' לחלק סברא זאת מדעתא דנפשי'.

אכן לפי דברינו מה שבארנו לעיל [בסוגיא דנבלת עוף טהור מהו שיטמא בכזית לענין] טומאת נבלת עוף הטהור דטומאת האדם מפני שהנבלה מטמאתו יתבארו טעמי הדברים, וגם מאין למד הרמב"ם דינו דהנה שם בגמ' זבחים דף ק"ה ע"ב איתא בעי מיני' ר' זירא מר' אמי בר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא הא דתנן חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ו' ז"ל חיבורי אוכלין ע"י משקין הרי הן חבור לטמא טומאת אוכלין והדבר ספק אם חשובים כגוף אחד למנות בהן ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונין בו ראשון ושני, וכתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דבגמ' מנחות בעי ר' ירמי' צירוף כלי וחיבור מים וכו' וכיון דדמיא להא וסלקא בתיקו ה"ה לאידך ואעפ"י דר' אמי בר חייא פשטה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא עכ"ד הכ"מ, אכן תירוץ זה תמוה דהרי קי"ל בכל דוכתי היכא דלאחד מספקא ולאחד פשיטא אין מניחין פשיטותן של זה מפני ספיקו של זה, ובפרט דהא ר' זירא גדול מר' ירמי' דאשכחינן בעי ר' ירמי' מר' זירא וכיון דר' אמי בר חייא או ר' אבין בר כהנא גדול מר' זירא שהרי ר' זירא בעי מיני', א"כ לכאורה הלכה כרבי' דר' זירא לגבי ר' ירמי', ועיין עוד בפ"ח מהלכות אבות הטומאה שכתב הרמב"ם הפגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושנו לפיכך מטמאין הידים בכביצה, ועיין ראב"ד שהקשה הא בעיא הוא ולא אפשיטא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כל היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבלת עוף טהור לר' מאיר אין מונין בו הלכך פגול ונותר (האיך) מונין בהן ראשון ושני עכ"ל הראב"ד, ותירץ הכ"מ דהרמב"ם סמך על סוגיא דפרק המנחות והנסכים דלא מיבעאי אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני, והנה בלבד דלא תירץ הכ"מ עוד לקושית הראב"ד מסוגיא זו דכל היכא דאינה מטמאה אדם אין מונין בו ראשון ושני הנה שפתי הרמב"ם ברור מללו, בפי"ב מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ד שזה ספק אין מונין בו ראשון ושני ז"ל בד"א (דחבת הקדש מכשרת) לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, והנה מה שהקשה הכ"מ דברי הרמב"ם שסותרים זא"ז דהא בפ"ח כתב שצריד של מנחות מונין בהן ראשון ושני ובפי"ב כתב שהדבר ספק וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם דזה ודאי דהיכא דנטמא בטומאה דאורייתא מדרבנן מונין בהן ראשון ושני, והא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהדבר ספק אם מונין בהן ראשון ושני שם מיירי בטומאת ידים דאינו מטמא אלא מדרבנן, והאי ספקא אינו מדברי הגמ' אלא להרמב"ם בעצמו מספקא לי' אי גם בטומאה דרבנן גזרו למנות ראשון ושני, זה התירוץ דחוק מאד, שהרי הידים שניות ואם נגעו באוכל הא נעשה האוכל שלישי ושלישי אפשר לו רק לפסול ואיך אמר הרמב"ם לשון מונין ראשון ושני, והרמב"ם הא מיירי באוכלין לא במשקין, ע"כ דגם בפי"ב מיירו בטומאה דאורייתא, וקאי על דבריו למעלה בהלכה י"ג ז"ל ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש, אכן לפי מה שביארנו למעלה בשיעור דרגלה בחוץ שהקשה הראב"ד נטמא ביוצא, דהיכא דהוי ספקא בקדשים אזלינן לחומרא א"כ הרמב"ם בפ"ח דמיירי דגם האוכל השני הוא קדש דהא מיירי בצריד של מנחות שם פסק לחומרא דמונין ראשון ושני, אבל בפי"ב הא מיירי שהאוכל השני הוא חולין או תרומה, שהרי כתב דאוכל שני הוכשר ואם הי' מיירי בקדש הא אף אם לא הוכשר ג"כ הספק אם מונין ראשון ושני ע"כ דשם מיירי דהאוכל השני הוא חולין או תרומה שם כתב הדין דהדבר ספק (ותימה על הראב"ד דלענין יוצא הקשה על הרמב"ם וס"ל דגזרו טומאה ביוצא אף דבגמ' מספקא לי' א"כ איך פשיטא להראב"ד דלענין הך ספיקא אם מונין ראשון ושני בצריד של מנחות ספיקא לקולא, וצ"ע).

עכ"פ חזינן דהרמב"ם לא סמך על סוגיא דדף ק"ב במנחות דמדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני וא"כ קמה הקושי' הא איפשיטא בזבחים דכל היכא דאין מטמא אדם אין מונים ראשון ושני, לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בהא דאמר כל היכא דאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דאינו מפרש כפירוש הראב"ד דכללא הוא כל היכא שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דמאי ענין זה לזה הא אוכל שנגע באב הטומאה אין מטמא אדם ומונין ראשון ושני, ועוד קי"ל שומרין מצטרפין לטומאה קלה ואין מצטרפין לטומאה חמורה ובודאי דמונין בהן ראשון והאוכל הנוגע בהן הוי שני, אכן הא דאיבעי הכא, בעי כן הנה אם מונח חצי ביצה נבלה מכאן וחצי ביצה נבלה מכאן ומים מחברין אותן דס"ל דלטומאת אוכלין המה חבור מהו הדין אם אמרינן דלענין טומאת אוכלין יש להם דין נבלה והוי אב הטומאה א"כ אם נגע אוכל בחצי נבלה נעשה האוכל הנוגע ראשון לטומאה שהרי לענין טומאת אוכלין המשקה מחבר שני החצאין ולגבי אוכלין החצאין הוי נבלה ונבלה הא הוי אב הטומאה או כיון דאינן אב הטומאה לטמא טומאה חמורה כמו אדם וכלים הוי רק ראשון לטומאה והאוכל הנוגע הוי רק שני לטומאה ופשיט לי כיון דהנך שני חצאי נבלה אינם אב הטומאה לטמא אדם, א"כ אין שייך לומר דלענין אוכלין הם אב הטומאה ולענין טומאת אדם וכלים אינם אב הטומאה, דכל שהוא אב הטומאה הוא אב הטומאה בין לטמא אדם בין לטמא אוכלין ואם אינו מטמא אדם אינו אב הטומאה והוי טומאתו רק ראשון לטומאה, וא"כ האוכל שנגע בהנך חצאין הוי רק שני ולא ראשון, ולפי זה אין ענין הך איבעיא שייכה כלל וכלל להא שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות אבות הטומאה שאם היו אוכלין חבורין ע"י משקין שהדבר ספק הא דקי"ל שהמים מחברן לטומאת אוכלין אם הכונה שע"י המשקין נעשין לטומאת אוכלין כגוף אחד והוי גם האוכל השני ראשון לטומאה או דחבור המשקין הוי רק שהאוכל השני יש לו דין שהוא נוגע באוכל הראשון וא"כ הוא רק שני שנגיעתו אינו בהטומאה אלא בהאוכל להך איבעיא לא שייכה כלל בהאי דין דכל שאין מטמא אדם דאף שלענין טומאת אדם לא הוו מים חבור לענין טומאת אוכלין יכול להיות שהמשקה עושאן כגוף אחד וכמו האי דינא דשומרין לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה דפשיטות הגמ' דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני הכונה רק דלא נוכל לומר אב הטומאה לגבי אוכלין ואין אב הטומאה לאדם, דזה אי אפשר לחנק וכל שהוא אך הטומאה הוא אב הטומאה לכל וכל שאין אב הטומאה לגבי אדם איננו אב הטומאה לגבי אוכלין, אבל דיני חבור אפשר שבטומאה חמורה אינו חבור ולטומאה קלה חבור ומספקא אי הכונה שהמה כגוף אחד וכאילו נגעה הטומאה גם בהשני או דהדין הוא רק שע"י חבור המשקה נעשה כאילו נגע האוכל השני בהראשון, אבל לא שנגע בהטומאה ומקור הספק הזה הוא מהא דאיבעיא במנחות כ"ד חבור מים וצרוף כלי ונגע בהמים שבחוץ אי אמרינן גם בזה צרוף כלי וכמו שפירש הרמב"ם בפט"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה ט' והיינו בהיו שני צבורין בכלי וצרוף אחד מחובר למים שבאחורי כלי אם נטמא גם מה שעמו בצירוף הכני משום דכשנגע במים שאחורי כלי המים עם הצבור הוי כגוף אחד וא"כ הוי כנגע בפנים בהצבור המחובר וממילא נטמא גם השני או דנעשה רק כאילו הצבור נגע בו אחורי הכלי ע"י המשקין ואין מצרף למה שבפנים דמשמע מדברי הגמרא דאם הי' גוש אחד והי' מונח חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע בזה שבחוץ בודאי דע"י צירוף הכלי נטמא גם השני אף דבגמ' שם אמר כי תנן כלי מצרף ה"מ דנגע מגואי אבל מבראי לא, דא"כ למה לי לשאול ע"י צירוף מים לשאול בגוש אחד חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע מאבראי, אם מטמא גם ע"י צירוף כלי להדבר המונח בהכלי ע"כ דזה פשיטא לגמ' דאם נגע מאבראי בדבר שהוא גוף אחד הוי כאילו נגע מגואי אבל אם החבור הוא ע"ו מים, מיבעאי ני' אם ע"י המים נעשו כגוף אחד וא"כ אף אם נגע מאבראי מקרי שנגע מגואי או דהדין שהמים המחבר הוא דין רק בהאוכל השני שהוא נוגע והא הוא נגע מאבראי לא מגואי דכיון דאינן גוף אחד הוי רק דין שנטמא המחובר למים אבל הנגיעה היא מאבראי (לפי פירושנו בגמ' אם יהי' שומר לנבלה והנבלה הוי רק פחות מכזית דאין בה טומאה שתטמא מחמת עצמה וע"י השומר נעשה כביצה למאן דאמר יש שומר לפחות מכזית האוכלין הנוגעין בזה והיו רק שני לטומאה דכיון דאין מטמאין אדם אין על זה דין אב הטומאה אף לגבי אוכלין רק ראשון לטומאה והנוגע בזה הוי רק שני לטומאה) ולפי זה בודאי דהך איבעיא דבעי ר' יהושע בן לוי אי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא דהאיבעיא הא דאמרה תורא דחבת הקדש מכשר אם הכונה דע"י חבת הקדש אין צריך הכשר ומקבל דבר הקדש טומאה בלא הכשר לכה"פ מדרבנן או דדין דחבת הקדש הוא רק שיפסול הגוף אבל אין על זה דין קבלת טומאה כלל אף מדרבנן וא"כ אין ענין זה כלל להא דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני, לפירושנו אליבא דהרמב"ם דלא קרב זה כל זה כלל דאף אין חבת הקדש יכול לעשות אוכלין לאב הטומאה, אטו משום זה לא יוכל לטמאות טומאת אוכלין אף בלי הכשר מטעם חבת הקדש ואדרבה תמיהה על הראב"ד איך ערבב זה דמאי ענין מה שחבת הקדש משוי למוכשר לדין דמטמא אדם.

ועפ"י דברינו יתישב גם מאי דאמר ר' זירא לרב המנונא דנבלת עוף הטהור לר"מ אין מונין בו ראשון ושני משום דאין מטמא אדם וכל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני דהנה לעיל ביארנו דלר"מ הא דאמרה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מטמא אף אם לא נגע טומאה, בהדבר שסופו לטמא טומאה חמורה, אין לפרש דהתורה אמרה דדבר שסופו לטמא טומאה מטמא שלא בהכשר דאין צריך הכשר, אבל הטומאה היא טומאת אוכלין דכיון דלר"מ שעיר המשתלח הוא סופו לטמא טומאה חמורה והרי גם אותו מיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע וא"כ נהי דאין צריך הכשר, אבל חי הא אין מטמא אף אם יוכשר דאינינה בר טומאה כלל ולא דמי לישראל ששחט בטמאה דע"י השחיטה הכשיר אותה ועשה בה מעשה לאכילה ונקראת מין אוכל כמו שביארתי כיון דלגבי ישראל יש דין שחיטה אבל חי אין הוא כלל בר טומאה דחי שלא נעשה בו מעשה לאו מין אוכל הוא ואיך לר"מ מטמא טומאת אוכלין ע"כ דלר"מ חידשה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה תמורה יש עליו טומאה לטמא אוכלין ומשקין ומיבעא לרב המנונא אי לגבי אוכלין ומשקין הוא אב הטומאה וא"כ אם נגעו אוכלין בנבלת עוף הטהור לגבי אוכלין נבלת עוף הטהור הוא אם הטומאה והאוכל שיגע בהנבלה הוי ראשון לטומאה, או דאף לר"מ נחשבת נבלת עוף הטהור רק כראשון לטומאה והנוגע בה הוי רק שני לטומאה, ולרבנן אי אפשר כלל לשאול דהרי רבנן סבירא להו דדין דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הוא רק דאין צריך הכשר א"כ ודאי דהוי רק ראשון לטומאה כדין אילו הי' נוגע בה טומאה ורק לר"מ דס"ל דדין דסופו לטמא טומאה חמורה הוא טומאה חדשה לא שאין צריך הכשר אליבא דר"מ מיבעאי לי' ופשוט לי' דאף לר"מ כיון דאין מטמא אדם לא נעשה אב הטומאה אף לגבי אוכלין והוי רק ראשון לטומאה ואוכל הנוגע בנבלת עוף הטהור הוי רק שני לטומאה.

אכן לפי זה יקשה האי דינא דהאוכל נבלה וכן הנושא את הנבלה אמאי מטמא אוכל להיות ראשון הא האדם הנושא את הנבלה וכן האוכל נבלת עוף הטהור אמאי מטמא שנים היינו שמטמא האוכל להיות ראשון הא אין מטמא אדם, וכל שאין מטמא אדם הא אין מונין בו ראשון ושני, אכן נראה לי דהנה בבא בתרא דף ט' איתא בעיא מיני' רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחבורין שאני דהא הסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ע"כ, ופשטות דברי הגמ' משמע שמוכיח דהא דמסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם הוא משום טומאה בחבורים ולא דפשיט מזה שיש שמטמא בגדים ואינו מטמא אדם אלא דמוכיח בע"כ משום טומאה בחבורים, ונראה דס"ל להגמ' דזה אין סברא כלל לומר דבשעה שנושא הוא אב הטומאה, ובעת שנפרש נסתלקה ממנו טומאת האדם מלהיות אב הטומאה ואז נעשה ראשון לטומאה דכיון שהדין דבעת שנפרש הוא רק ראשון לטומאה גם בעת שהוא נושא אין טומאתו מפני שנעשה אב הטומאה אלא הטומאה מפני שהוא חבור להנבלה הנבלה מטמאה את האדם וחבוריו, היינו הדבר שנגעה בהם אם הם בגדים נעשו גם הם כמו מחוברים להטומאה, ובזה מיושב קושית התוס' דאיך קאמר טומאה בחבורים הא האדם מטמא אף בגדים אחרים, אכן אף דעל רש"י שפירש דאין מטמא בגדים אחרים שנוגע בהן שפיר הקשה התוס' דהא בתו"כ מרבה מקרא דוטמא דאף כלים שנוגע בהן בשעה שנוגע במשכב הזה טמאין, אבל גם זה אפשר לומר דהטעם משום חבורים דהרי חבורים לאו דוקא אם לבוש וכדאיתא במת דאף אם נוגע במת מקרי חבור וכדאיתא בנזיר אלא דהאי דינא דחבור יש שעשאה התורה הנגיעה חבור ויש שלא עשתה ע"ו הנגיעה חבור דהרי ע"ו הנגיעה במת הוי חבור ומקרי דיקרב ונגיעה בנבלה לא עשאה התורה חבור להנבלה אבל בנושא אמרה התורה שהאדם ומה שנגע בהן אם המה כלים נעשו חבור להנבלה והנבלה מטמאה האדם והחבור לאדם אם הוי בגדים או כלים אבל אדם או כלי חרס לא נעשו חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה וגם אינם מקבלים טומאה ע"י חבור של הנבלה היינו דדין הוא בהאדם וכלי חרם שאינם נעשים חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם הנושאו או הנוגע במשכב הזה, ואפשר לדחוק ולתרץ דברי רש"י וגם פירוש רבינו גרשם מאור הגולה שגם הוא כתב כדברי רש"י וקשה לומר דלא ראו דברי הת"כ ואפשר לומר דמאי דקאמרי דאם נגע בבגדים אחרים אינו מטמא קאי רק על מצורע בימי ספרו דנימא שהוא אין מטמא אדם א"כ גם בגדים אין מטמא א"כ נאמר מאי דאמר בקרא וכבס בגדיו הוא דהבגדים נעשו טפל לו וכיון שהוא טמא נטמאו הבגדים אף לאחר שפרשו ממנו וכל דין דנאמר בו וכבס בגדיו הוא רק משום דהבגדים טפלין לו אבל אין ללמוד בו נגיעה ממה דאמרה התורה בשארי הטומאות כמו בנגע במשכב ומושב ונושא הנבלה דהתם הטעם דנעשו הבגדים נוגעים בהנבלה ע"ו חבור האדם, אבל מצורע בימי ספרו אם נימא דאין מטמא אדם ואין מטמא בגדים וטעמא דוכבס בגדיו הוא משום חבור אפשר לומר דבו רק בגדיו הלבוש בהן בטלין לו אבל לא בגדים שיגע, ורש"י מפרש דבנבלה האדם הנושא הוא החבור לטומאה והבגדים שנוגע בהן טמא משום דהמה נגעו בהנבלה ע"י האדם המחובר בהנבלה אבל בבגדים עצמן לא נאמר שהמה נעשו ע"י המגע חבור דע"י נגיעה לא נאמר שהוא חבור, רק דהאדם הנושא או האוכל נבלת עוף הטהור או בנגע אדם במשכב נעשו המה חבור להטומאה אבל כלים לא נעשו חבור, וא"כ הא דמטמא הנושא את הנבלה וכל הנך בנגעו בכלים דכיון דהאדם נתחבר היכא שאמרה התורה שהוא חבור הרי נגעו הבגדים בהנבלה או בהמשכב ע"י החבור, ורק אדם וכלי חרס אין מקבלין טומאה היכא דנגעי בחבור להאב הטומאה המה מקבלי טומאה דוקא אם יגעו בגוף האדם וא"כ מביא ראי' שיש דין חבור וא"כ אפשר לומר דבגדים שהוא לבוש המצורע בימי ספרו אם נימא דאינו אב הטומאה לטמא אדם ואין מטמא בגדים כיון דלא מצינו שבגדים נעשו חבור ע"י נגיעה איך יטמא בגדים וכלים שנגע בהן משו"ה ס"ל לרש"י ורבינו גרשם מאור הגולה דאפשר לומר שמצורע בימי ספרו אם הי' הדין שהוא אינו מטמא אדם אז לא הי' מטמא אלא בגדים שהוא לבוש דהמה חבור לו, וראית רב אחדבוי בר אמי רק כמו דמצינו דאדם הנושא נעשה חבור להנבלה דמשום זה אף בגדים וכלים שנוגע טמא משום דנגעו בהנבלה ע"ו חבור הנבלה היינו האדם כן אפשר דבגדים שהוא לבוש בטלים להאדם. עכ"פ מוכח מהאי גמרא דטומאת הבגדים משום חבור א"כ לא קשה מה שהקשינו הא אוכל נבלת עוף הטהור אין מטמא אדם ואמאי מונין בו ראשון ושני היינו שהוא מטמא שנים דהא טומאת האוכלין משום דנגעו בהנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם האוכל הנבלת עוף הטהור בעת שהיא בבית הנפש יש לה טומאה וכמו שביארנו למעלה והאדם האוכל בעת שהיא בבית הבליעה נעשה חיבור להנבלה וא"כ הנבלה הא מטמאה האדם וכיון דמטמאה הנבלה את האדם כשהיא בבית הנפש היא מטמאה האוכלין שנוגע בהן האדם דהרי האוכלין נגעו בהנבלה, ע"י חבור הנבלה היינו ע"י האדם ונעשה אז האדם היד להביא את הטומאה על האוכלין מן הנבלה שהיא מטמאה אדם שהיא בית בליעתו ואף דאמרה התורה שאדם וכלי חרם אין מקבלין טומאה ע"י חבור הטומאה היינו האדם, אבל האוכלין מקבלין טומאה מן הנבלה ונעשו ראשון לטומאה, אבל מי ששורף ומוציא הפרה והפרים והמשלח את השעיר, דכפי שביארנו לעיל אין הפרה ופרים מטמאים שנימא שדבר הנוגע בו בהשורף יהי' כמו שנוגע בהפרים, והפרים מטמאים האדם, דהא ביארנו דלרבינא אין הפרים מטמאים אלא גדר הטומאה הוא שהאדם השורף והמוציא והמשלח הוא טמא, וא"כ כיון דהמשלח והמוציא והשורף אין מטמאין אדם, הא קי"ל כל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני, וע"כ הא דמטמא בגדים הוא משום דהבגדים חבור לו, אבל אוכל דאין חבור כיון דהאדם השורף והמוציא אינו אב הטומאה לטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני אלא דבזה פליג הרמב"ם על רש"י ורבינו גרשם דלרבינו גרשם אפשר דהשורף פרה ופרים אין מטמא רק בגדים שנושא דהרי ס"ל לרש"י דבגדים שאין לבוש הוי רק כנגיעה ולא נעשו חבור ובטלין להאדם, א"כ מאיזה טעם יטמא דבר שנוגע אכן הרמב"ם ס"ל דאמרה התורה דאף כלי ובגד שנגע זה שאמרה בו התורה וכבס בגדיו גם הבגדים והכלים נעשו חבור ע"י הנגיעה. עכ"פ פשוט טעמא דהרמב"ם בהשורף את הפרה ופרים הנשרפין והמשלח את השעיר דאין מונין ראשון ושני דהא כללא הוא כל שאין מטמא בגדים אין מונין בו ראשון ושני, אבל נבלת עוף הטהור כשהיא בבית הבליעה היא מטמאה את הבגדים שנגע בהן משו"ה מונין בו ראשון ושני.

סוף הספר

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה