אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן טז - לדף קה

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן טז - לדף קה

סימן טו - לדף עח

סוגיא דנבלת עוף טהור מהו שיטמא בכזית

בעא מיני' ר' אבא בר ממל מר' חייא בר אבא נבלת עוף טהור לר' מאיר מהו שיטמא בכזית דמחתא על ארעא לא תיבעאי לך דנקיט בפומי' לא תיבעי לך כי תיבעי לך דנקט לי' בידי' מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי או לא. בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי איתבי' שלש עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהן צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלין כביצה מאי לאו ר"מ היא לא רבנן היא והא קתני רישא צריכה מחשבה אין צריכה הכשר ומאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ומדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא ומשמע דס"ל דאין מטמא טומאת אוכלין אלא כביצה כדמשמע פשטות דבריו בפרק ג' מאבות הטומאה הלכה ט"ז שמסיק ז"ל ואינו מטמא טומאת אוכלין אחרים עד שיהי' בו כביצה כשיעור כל האוכלין לטמא כמו שיתבאר עכ"ל. פשטות דבריו משמע דקאי בין על נבלת עוף טהור שחישב עליו, בין על נבלת עוף טמא שהי' לה הכשר וכן משמע מדבריו שם בהלכה ב' שכתב חישב עלי' לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה עכ"ד, ובאוכל ראשון הא אין מטמא אלא כביצה, ולכאורה דבריו תמוהין כיון דבגמ' אמר דנקיט בפומא לא תיבעי לך דמטמא בכזית ואף בנקיט בידי' פשיט דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"מ דנבלת עוף הטהור אם חישב אין צריך הכשר אמאי לא ביאר הרמב"ם דאם נקט בידי' וכש"כ בפומא אף בכזית מטמא.

והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מאבות הטומאה הלכה ג' ז"ל פרה אדומה ושעירים הנשרפין אינו כן אפע"י שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל הרמב"ם. וכבר תמה הראב"ד שזה נגד הסוגיא בזבחים שם דאיתא ת"ר פרה ופרים ושעיר המשתלח המשלח השורפן והמוציאן מטמא בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין בשלמא לר"מ כדתני רבי ישמעאל דתני דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח נמי אי לית להו אפילו פרה ופרים מנלן כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ע"כ ופירש רש"י דבעינן שיהא ראוין לקבל טומאה ואם ראוין לכך מטמאים הם עצמם וכמו שמבאר שם הראב"ד וא"כ לרבנן פרה ופרים אין צריכין הכשר ואמאי כתב הרמב"ם שצריכין הכשר, אכן הראב"ד פירש עוד פירוש ז"ל עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דר' ישמעאל דסבירא להו דבעינן שיקבלו טומאה ופרה ופרים נמי ע"י קבלת טומאה הילכך פרה ופרים דבני קבול טומאה מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר המשתלח שהוא לא מקבל טומאה ולדעת רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר והאי פירושא ניחא טפי לההוא דזבחים, מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לקבלת עוף טהור וסוגין נמי בכולה גמ' כר' ישמעאל דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עכ"ל הראב"ד.

והנה לכאורה מוכח כהראב"ד דמפרש דדוקא לר"מ נבלת עוף הטהור אין צריכה הכשר אבל לרבנן פרה ופרים ונבלת עוף צריכה הכשר שהרי זה לשון הגמ' שם אותבי' שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין כביצה מאי לאו ר"מ היא לא רבנן היא והא קתני רישא צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ומדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא, והנה הגהה מן הצד ציין הגרי"פ ז"ל צריך עיון רב, וכונתו להקשות הא מעיקרא אמר (לפי פירוש רש"י) דגם רבנן סבירא להו בפרה ופרים דאין צריכה הכשר, וא"כ גם נבלת עוף טהור אין צריכה הכשר, וכן הקשה הגליון הש"ס אכן לפי פירוש השני של הראב"ד דרבנן אפילו בפרה ופרים ס"ל דצריכין הכשר א"כ ס"ל גם בנבלת עוף טהור דצריכה הכשר, וא"כ שפיר אמר מאן תנא דאין צריך הכשר ר"מ, אבל להרמב"ם דסבירא לי' פרה ופרים צריכין הכשר א"כ איך פסק בנבלת עוף טהור דאין צריכה הכשר וכמו שכתב בפ"ג מאבות הטומאה וממ"נ אי פסק כרבנן אף נבלת עוף טהור אין צריכה הכשר, ואם פסק כר"מ אף פרה ופרים ושעיר המשתלח אין צריכה הכשר.

והנראה לי דהנה שם בדף הנ"ל בזבחים איתא בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפק איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור אמר ר' אבא בר ממל ת"ש היו סובלין אותן במוטות הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו ואי ס"ד כיון דנפקי להו איטמו להו הנך דאיכא גואי ליטמא, אמר רבינא ותסברא והא בעינן ואחרי כן יבא אל המחנה וליכא, (נ"ל שצריך לגרום ואחרי כן יבא אל המחנה והוא בויקרא ט"ז, לא כמו הגרסא שלפנינו ואחר יבא אל המחנה וציין בתורה אור ויקרא י"ד שמיירי במצורע המטהר מטומאתו שאינו ענין כלל לפרים הנשרפים) אלא ר' אלעזר היכי בעי לה כגון דנקיט לה בבקולסי ע"כ והנה רש"י פירוש בתחלה דקס"ד דבעי לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום והקשה בתוס' ז"ל וקשה אטו מחיצות עזרה מקום טהרה דכיון שנטמאו מי יטהרם עכ"ל התוס'.

ונראה לי דהנה יש להסתפק האי דינא דאמרה התורה בפרים הנשרפים ופרה מטמאין המתעסק בהן אם הדין הוא בהפרים שהם מטמאים את המתעסק ומוציאן או שורפן או דהתורה אמרה דהמוציא ומתעסק ושורף דין הוא עליו שהוא טמא והנה בפסחים דף פ"ה איתא אמר ר' אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בי' כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעביד עקירה והנחה מתיב ר' אבא בד ממל היו סובלים אותן במוטות הראשונים יצאו לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והאחרונים אין מטמאים בגדים והא לא נח הוא מותיב לה והוא מפרק לה בנגררין ע"כ והנה ר' אבא בר ממל הא סבר דהטומאה במוציא הוא שהפרים מטמאין בזה שיצאו חוץ לחומת העזרה עי"ז הם מטמאים את האדם המוציאן וא"כ כיון שהדין הוא בהפר שהוא מטמא א"כ כמו בשבת האיסור אם החפץ נח, כן הכא הטומאה אם הפר נח, ואם לא נח אין עדנה טומאה משו"ה קס"ד דר' אבא בר ממל דאיבעית ר' אלעזר בפרים הנשרפין שהוציאו אותם לחוץ וקודם שעשו הנחה חזרו והכניסו לעזרה ולא היתה ההנחה מחוץ אלא בעזרה וא"כ מיבעאי לר' אלעזר כיון דההנחה היתה בעזרה ולא בחוץ לא נטמאו המוציאום או דילמא כיון דהפרים כבר יצאו והנחה היתה אף שהיא בעזרה נטמאו ע"י ההנחה שהרי היתה עקירה והנחה ופשיט ר אבא בר ממל האיבעיא כיון דאיתא במתניתן דהאחרונים לא נטמאו אף שהפר כבר יצא חוץ לחומת העזרה והיתה הנחה שהרי נגררת על גבי הקרקע וא"כ כבר הפרה מטמאה ואמאי לא טימאה את האחרונים שהמה בעזרה, ע"כ דאין הפר מטמא את מי שהוא בפנים א"כ כיון דההנחה שאז הטומאה באה היו הנשארים בעזרה לא טימאו הפרים את אלה שנשאו ויצאו וחזרו לעזרה קודם ההנחה כיון שבעת ההנחה היו בעזרה ואין הפרים מטמאים לאלה שבפנים אף שיצאו וע"ז הקשה רבינא ותסברא דזו ראי' לדין זה הלא התורה אמרה ואחר יבא אל המחנה, א"כ און הטומאה שהפרים מטמאין, אלא דין על האדם שכל זמן שהוא מתעסק בפנים לא נעשה טמא ואם יצא בעת שנשא אז הוא טמא ואין הדין הזה כלל שהפרים מטמאין אנא על האדם, וא"כ הא דאחרונים לא נטמאו מפני שהדין הוא שהאדם הנושא אין טמא אלא אם הוא בחוץ אבל לא כשהוא בפנים, ופריך אלא ר"א היכי בעי לה פירוש בשלמא אם נימא כר' אבא בר ממל דהדין הוא בהפרים א"כ קודם ההנחה לא נטמא הנושאן שלא היתה ההנחה על הפרה וכיון שהדין הוא בהחפץ שייך לילף משבת, אבל לרבינא דס"ל דהדין הוא בהאדם ואם יצא האדם בשעת הוצאה נטמא אף שלא היתה הנחה, דכיון דדין הוא על האדם אם יצא האדם כבר יצא, ולא שייך עליו לומר שלא נח אף אם הוא מהלך. וכמו בתחומין דאסור לילך חוץ לתחום אף אם לא ינוח דהא דאמרינן לחכמים מהלך לאו כעומד דמי הוא דין על החפץ דהחפץ לא נח אבל על האדם מקרי יוצא ממקומו אף אם לא נח, וכיון שיצא האדם הנושאן טמא אף אם הוציא רק מקצת ולא בעינן הנחה א"כ בעיא דר' אלעזר היכי משכחת לה הא כיון שיצאו נטמאו וא"כ אטו אם יכנסו לעזרה יטהרו, וכמו שהקשה בתוס' אטו מחיצות עזרה מקום טהרה כיון דלרבינא דין הטומאה לא על הפרים שהם מטמאין אלא שהאדם הנושא אם יצא חוץ לעזרה נטמא, וע"ז משני דנקיטי בקולסא וכמו שפירש רש"י וכן הרמב"ם דהכניסו חזרה הפרה לעזרה ועמדו אנשים בחוץ ומשכוה במוטות והם לא היו בעזרה, ע"ז מספקא לר"א כיון דכבר היתה הפרה בחוץ א"כ הרי אלה שבחוץ מתעסקים להוציאה מן העזרה ויש לזה הדין ככל ההולכה שנטמאו כל המתעסקים בה להוציאה חוץ לשלש מחנות, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה אדומה הלכה ד' ז"ל כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציאן לבית הדשן ושורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן, וא"כ מוכח מהרמב"ם דעד שיוציאוה לשורפן מטמאין המוציאן בגדים וכיון שכבר יצאו הפרים וגם המושכין עומדין בחוץ אם משכו אותה טמאים או כיון שהיא עתה בעזרה חזר הדין דבעינן דוקא שהמוציא אותה יהי' בעזרה ויוצא בעת שנשאה אז יטמא.

ולפי זה מיושב קושית המשנה למלך שם בפ"ה מפרה אדומה הלכה ה' שהקשה כיון דבפרק כיצד צולין מוקי למתניתן בנגררין אמאי הביא הרמב"ם למשנה זו בסתם דהראשונים שיצאו טמאים, הא פסק כר' אמי בפ"ט מהלכות קרבן פסח דאינו חייב אלא אם הי' הנחה, אכן לדברינו הא רבינא פליג עלי' דר' אבא בר ממל וסבירא לי' דלא בעו הנחה דמשום הכי פריך אלא ר"א היכי בעי היינו דאין מקום לאבעיא דר"א לדברי רבינא והיינו דלרבינא דהדין הוא בהאדם שהוא טמא מפני התעסקותו לא שהפרים מטמאין לדידי' לא בעינן הנחה והלכה כרבינא דבתרא הוא (שוב ראיתי גם שחתני הגאון שליט"א בספרו חלקו של יוסף כתב לתרץ כעין זה קושיות המשנה למלך).

אכן מה שביארנו דלרבינא פרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן לא מטעם הפרים שהם המטמאין את המתעסק בהן אלא הדין הוא בהאדם המוציא המשלח והשורף שהם נטמאו זהו דוקא בפרה ופרים ובשעיר, אבל בנבלת העוף הטהור כיון דאמר רחמנא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה א"כ אמרה התורה שהטומאה שטמא האוכל הוא משום דהנבלה טמאתו, אלא דאמרה התורה דטומאת נבלת עוף טהור הוא בעת שהיא בבית הבליעה, וכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מאבות הטומאה ז"ל נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא אלא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפשי וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה בכזית והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו הרי דנבלת עוף הטהור טומאת אדם האוכלה הוא מפני שהנבלה בבית הנפש שלו היא מטמאה את האדם אף שאינה מטמאה במגע ובמשא מפני שטומאתה כשהיא בבית הבליעה, לפי זה בפשטות מיושב מה שפסק הרמב"ם דנבלת עוף הטהור אין צריך הכשר ופרים ופרה ושעיר המשתלח צריכין הכשר טומאה ממקום אחר דמקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע ילפינן דאמרה התורה דדבר שאינה כזרעים שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר א"כ נבלת עוף הטהור סופה לטמא טומאה חמורה שהרי כשהיא בבית הבליטה היא מטמאה טומאה חמורה מטמאה את האדם, אבל פרים ופרה ושעיר המשתלח אין סופה כלל לטמא טומאה חמורה אליבא דרבינא דהלכתא כותי' דמה דהאדם השורף המוציא והמשלח טמאין אין טומאתן מטעם שהפרה ופרים והשעיר מטמאין אלא טומאתן מחמת עצמן א"כ אין סופן כלל לבא לידי טומאה חמורה, משו"ה צריכין הכשר טומאה ממקום אחר וא"כ פרה ופרים אם נגעה בהן טומאה מטמאין אבל שעיר המשתלח שהוא חי אין מקבל טומאה, אכן רבי מאיר סבירא לי' דפרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן מפני שספרה ופרים והשעיר מטמאין את השורף והמוציא והמשלח משו"ה כיון דאמרה התורה דדוקא כל זרע זרוע צריך הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח מטמאין הן עצמן אוכלין ומשקין שהרי סופן לטמא טומאה חמורה.

ועפי"ז מיושב מה שהרמב"ם מפרש לבעי' דר"א שם דבעי פרים הנשרפים שיצא חציו ברוב אבר, האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן לי' והא נפק או דילמא בתר בהמה שדינן לי', והנה רש"י פירש דהאי איבעיא לענין טומאת היוצאין אי מטמאין בגדים, אכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין מפרש לה לענין אם נפסלו כבר משום יציאה, והשיג הראב"ד דאין האיבעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת היוצאין, אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק שאין הפרים מטמאין את הנושאן א"כ לא בעינן כלל שיוציאו רוב הפרה אלא כיון שיצא הנושא לחוץ אף שעדנה הוציא רק מקצת או אפשר אפילו לא הוציא אלא נושאה לחוץ נטמאו מפני שדין הוא שנושא את הפר תיכף כשיצא חוץ לעזרה בעת שנושא נטמא, וכן כתב הרמב"ם שאם יצאו מקצת הנושאים לחוץ נטמאו, ולא זכר דבעינן רוב בהמה, משו"ה אליבא דדינא אי אפשר לפרש דהאיבעיא לענין טומאת בגדים של הנושאין שהרי טומאתן אין תלוי' ביציאת הפרים, וכן הא דרבה בר הונא מתני לה (להאיבעיא) בגברי במתעסקין בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ס"ל להרמב"ם דאי אפשר לפרש דבעי על טומאת הנושאין דהרי משנה מפורשת דיצאו הראשונים, והאחרונים לא יצאו האחרונים טהורים ולא חילק בין רב למעט משו"ה מפרש דהכל קאי לענין פסלות הפרים דאם יצאו קודם זמנן ויצא חצי הבהמה או רוב גברי מכריח שנעשה כמי שיצא רוב הבהמה ונפסלה כולה או לא, אכן הראב"ד סבירא דהפרים מטמאים את האדם משו"ה מפרש דהאיבעיא לענין טומאת הנושאין, אכן דברי הראב"ד שמפרש דהאיבעיא ברוב גברי אי אמרינן דהשנים שנשארו טמאים אף שהם בעזרה קשה דהא פשטות דברי הגמ' משמע דר' אבא בר ממל פשיט דאף אם יצאו הפרים כולן לא טימאו את זה שבפנים, עכ"פ הרמב"ם דס"ל דאין הדין תלוי בהפרים משו"ה לא פורש דהאיבעי לענין טומאת הנושאין וכן לדידי' חילוק בין נבלת עוף טהור שהיא המטמאה משו"ה אין צריכה הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח דהם אינם המטמאים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, והראב"ד דס"ל דגם פרה ופרים הם המטמאין ס"ל דאין חילוק בין נבלת עוף הטהור ופרה ופרים דמאן דס"ל דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר איהו סבור דגם פרה ופרים אין צריכין הכשר.

אמנם כל זה שביארנו דלהרמב"ם הא דהשורף פרה ופרים והמשלח את השעיר אין הטומאה מטעם הפרה ופרים ושעור המשתלח הוא רק אליבא דרבינא, אבל לר' אבא בר ממל דס"ל דטומאת הנושא והשורף והמשלח הוא משום דהפרה והפרים והשעיר מטמאין, א"כ ע"כ דרבנן פליגי על כל הכלל דיליף ר' ישמעאל מקרא דעל כל זרע זרוע אשר יזרע דמה שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא שלא בהכשר, וכיון דרבנן אמרי דאין שעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין ע"כ הא דאמרו פרה ופרים מטמאין היינו בבא להן טומאה ממקום אחר, וכפירוש השני שבהראב"ד דהא דאמרי במערבא צריכין הכשר ממקום אחר הפירוש דפרה ופרים דאמרי רבנן דמטמאין אוכלין ומשקין הכונה בנגע בהן טומאה וא"כ ע"כ רבנן ס"ל דגם בנבלת עוף צריך הכשר דלא ס"ל ילפותא דר' ישמעאל מכל זרע זרוע א"כ ניחא דאמר בגמ' מאן שמעת לי' דאמר צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ר"מ דתמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק והגרקע"א אכן לדברינו הא התם ר' אבא בר ממל הוא דאמר זה, דהא בעי מר' חייא בר אבא וכגרסת הגמ' שלנו הכא גם פשיט לה (וכפי גרסת השיטה מקובצת דבעי ר' אבא בר ממל מר' חייא בר אבא) ור' אבא בר ממל הוא ס"ל דטומאת הנושא הוא מחמת שהפרים מטמאין ואעפי"כ סברי רבנן דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר א"כ גם בנבלת עוף טהור לרבנן צריכין הכשר ממקום אחר לדידי', משו"ה פריך מאן תנא דאין צריכין הכשר הוא ר"מ, ומה שתמהו בתוס' ורש"י מאי פריך על הא דתני מטמאה טומאת אוכלין כביצה דילמא מיירי במחתא על ארעא לענ"ד פריך אם יש אופן שנבלת עוף טהור מטמא בכזית אמאי לא קתני לה במתניתן ע"כ דאין אופן שיטמא בכזית.

ובזה יתורץ קושיתנו אמאי לא הביא כלל הרמב"ם להאי דינא דהיכא דנקט בפומא מטמאה בכזית, והיכא דנקט בידי' ג"כ דהא פשיט דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אכן לדברינו אליבא דרבינא דס"ל דפרים אינם סופן לבא לידי טומאה חמורה א"כ לא מצינו כלל רבנן דפליגי עלי' דדינא דסופן לטמא טומאה חמורה, דהא משום זה פסק הרמב"ם דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר אף דפרה ופרים צריכין הכשר, וא"כ לדידן אי אפשר לומר כלל כמו שמפרש ר' אבא בר ממל רישא דאין צריך הכשר ר"מ וסיפא דבעינן כביצה רבנן הא גם רבנן ס"ל דאין נבלת עוף הטהור צריך הכשר, ע"כ אף דאין צריך הכשר אעפי"כ אין מטמא בפחות מכביצה.

וטעמא דהא מילתא נראה דהנה הא דאמרה התורה על כל זרע זרוע אשר יזרע דמזה ילפינן דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין אפילו אם לא בא עליו מים ולא נגע בו טומאה, פשטות הכתוב הוא שהכתוב מלמדנו שאין צריך הכשר מים וטומאה אבל זה צריך שיהי' לו דין מטמא דמעטה התורה רק דאין צריך הכשר מים וטומאה ועוד יש לומר שדין הוא כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא הוא אוכלין ומשקין ואין צריך כלל שיהא הוא ראוי לטמא, שטומאה זו שיש בו מה שסופו לזה זה עושה שהוא מטמא, והנה לר"מ דס"ל דהא הפרה והפרים ושעיר המשתלח טמא האדם הנושאן השורפן והמשלחן דין הוא בהפרה ופרים והשעיר שהן מטמאין א"כ אף שעיר המשתלח הוא המטמא את משלחו א"כ כשמיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מיעטה גם שעיר המשתלח שהרי הוא ג"כ סופו לטמא טומאה חמורה וא"כ אי אפשר לומר אליבא דר"מ דחידוש התורה רק שאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטומאות הא שעיר המשתלח הוא חי והחי אינו מטמא ולר"מ כיון דקרא דכל זרע זרוע בא ללמוד דכל דבר שאין דומה לזרעים וסופו לטמא טומאה חמורה מטמא בלי נגיעה הכל בכלל אף שעיר המשתלח א"כ בע"כ דאמרה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין ולא בעינן שיהא הוא ראוי לטמא, א"כ לדידי' נבלת עוף טהור מטמא בכזית אף דכזית אין לו דין מטמא טומאת אוכלין אעפי"כ הוא מטמא בכזית שהרי סופו לטמא טומאה חמורה ולא גרע משעור המשתלח שמטמא אליבא דר"מ וא"כ ע"כ הא דאיתא במתניתן ומטמא טומאת אוכלין כביצה הוא דלא כר"מ, אבל לרבנן דפרה ופרים ושעיר המשתלח אינם תחת סוג סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי טומאת השורף הנושא והמשלח הוא מחמת עצמן אליבא דידן דס"ל כרבינא א"כ מפרשינן הקרא כפשוטו דגלתה התורה רק דדבר שסופו לטמא אין צריך הכשר אבל בעינן שיהא ראוי לטמא טומאת אוכלין משו"ה נבלת עוף הטהור אין מטמא אוכלין אלא בכביצה, משו"ה השמיט הרמב"ם לכל האי סוגיא ופסק כפשטא דמתניתן דאין מטמא אלא בכביצה דלדידן הלימוד מקרא לכל זרע זרוע אשר יזרע הוא רק דאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטמא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה