לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן טו - לדף עח · פסקא ד
והא דאמר ופליגא דר' אלעזר דאמר ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורים מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בב"א ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו, ולכאורה הא הכא הוי מין בשאינו מינו ובמין בשאינו מינו הא למסקנא דגמ' דידן גם ר"ל מודה נראה לי דהנה כפי שביארנו למעלה הא כל הסוגיא דפגול ונותר שבללן זה בזה ומתניתן דיין ביין ודם בדם. ודיני דכלי מלא משקה וכו' הכל מיירי היכא שנתערבו זה בזה, ונעשו עתה גוף אחד אם בטל המיעוט לגבי הרוב או דעצמיות המיעוט לא בטלו אכן הכא בדין דהלל הזקן הא לא בללן אלא שאוכלן בב"א בזה הוא דין אחר.
דהנה המ"ל בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות מסתפק בהא דקי"ל בלע מצה יצא ואם כרכן בסיב לא יצא אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב ובלע אם מחויב, ומביא הירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכן בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת, שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע"כ ובודאי כפי גרסת הירושלמי קשה מאד דאם אמר שלא אוכל פת ותו לא פשיטא דאינו חיוב אלא אחת וכו' ע"כ כתב דאפשר דהגרסא אינו חייב אפילו אחת ואשמיענן כיון דמפסיק לי' קנים בין גרונו לפת לא חשיב אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת משום דחרצנים וזגים חשובי אוכל ומין במינו אינו חוצץ, וכ"כ רבינו פ"ג מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' ז"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ע"כ, וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין אוכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא"כ בסיב, ומיהו גם לפי גרסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשובי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הו"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת עכ"ד המ"ל.
והנה מה דנקט המ"ל דטעמא דהרמב"ם דמשו"ה גבי נבלת עוף הטהור אם כרכן בחזרת ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו, משו"ה טמא דחזרת מין מאכל וכל שהוא מין מאכל הוי מין במינו ואינו חוצץ, נראה לי דאין הכונה כן שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' ז"ל בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה, וכתב שם המ"מ שזה שכתב הרמב"ם שהמרור כטפילה למצה הוא טעם דמשו"ה יצא ידי מצה ולא אמרינן שהמרור הוי הפסק בין גרונו למצה משום דהמרור טפילה להמצה והיינו משום דחזרת הוא מהמינין שנאכלין נטפל וא"כ גם הא דאמר הרמב"ם גבו נבילת עוף הטהור דאם כרך הבשר בחזרת ואכל הוא טמא משום דחזרת הוא טפל להבשר ואין חוצץ דכל דבר שהוא טפל אין חוצץ (וכן כתב רבינו חננאל בסוכה ל"ז דמשו"ה כל לנאותו אינו חוצץ דהוי מין במינו ה"נ כיון שנאכל ללפת בטל לבשר ומצה והוו מין במינו) לפי זה דבר מאכל שאינו נאכל ללפת ואינו טפל אז בזה הדין להיפך, דאם כרך מאכל במאכל ואוכל מין במינו אינו חוצץ ומין בשאינו מינו חוצץ ופטור, ולפי זה הא דעלי קנים חוצצין הוא חידוש שלא נימא כיון שאינם מין מאכל בטלים להמאכל הוי טפל ולא יחצוץ, קמ"ל כיון דאין מין מאכל כלל לא שייך טפל, ולפי זה אפשר גם בדברי מרן שכתב לגבי נבלת עוף הטהור שכרך בחזרת ובלען טמא משום דמין מאכל הוא הוי מין במינו היינו דוקא בחזרת שמין מאכל הוא והוא טפל להבשר, אבל אם מין טפל לבשר מין בשאינו מינו חוצץ, ובדברי הירושלמי יש לגרוס שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים וגפנים וכרך הפת בעלי קנים וגפנים (פירוש או בעלי קנים או בעלי גפנים) אין חייב אלא אחת דהרי עלי הגפנים או הקנים מפסיקין בין הפת ואין חייב על הפת שהרי העלים דלאו מין מאכל הוא חוצץ, וצריך לומר דהירושלמי סובר דאיסורין מבטלין זה את זה או דאפשר דאף מאן דסבירא לי איסורין אין מבטלין עלים דלאו מין מאכל הוא כלל חוצץ ועוד אפשר דאימתי אמרינן איסורין אין מבטלין דוקא באיסורין שאסרה התורה שהאיסורים הם גוף האיסור, אבל שבועה דהוי רק איסור גברא כו"ע מודו דאיסורין מבטלין זה את זה, אבל אם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים או זגים כיון דחרצנים וזגים הוא מין שבפני עצמם אין אוכלין אותם אבל ע"י תערובות אוכלין אותם. א"כ חרצנים וזגים יש להם דין כמו חזרת שהמה טפלים להאוכל והמה אינם חוצצין בין הפת והגרון, משו"ה מחויב על כל אחת ואחת.
והנה לפי זה אם נימא דאיסורין הוי שני מינים אם כן אם לא בלל ואכל שני זיתים כיון דבשעת אכילה חוצץ מין אחד בין חבירו והגרון יהי' פטור לא מטעם ריבוי אלא מטעם חציצה ואדרבה יהי' הדין דדוקא מין בשאינו מינו פטור, וכן במצוה אם אכל שני זיתים זית פסח וזית מצה דבעת אכילה חוצץ המצה בפני הפסח והפסח בפני המצה אם נימא דאיסורין מבטלין זה את זה לא יצא משום דחוצצין זה בפני זה, ומדיצא אם כרכן בבת אחת ואכלן ע"כ כיון דשניהם מצוה אין חוצצין זה בפני זה. וכן באיסורין אין חוצצין זה בפני זה משום דזה ששניהם איסור עושה שאין חוצצין זה בפני זה, ה"נ אם בללן ועשאן גוף אחד אין מבטלין זה את זה דמה שהמה איסורין עושה שלא יבטל זה את זה.
ומה דלכאורה קשה מסוגיא זו על סוגיא דפסחים דהכא משמע דדוקא מהלל מוכיח דמצות אין מבטלות זו את זו ואילו בפסחים דף קט"ו מסיק רב אשי דגם רבנן סבירא להו דיוצאין אף אם אוכלן בב"א ולא אמרינן שמבטלין זה את זה, נראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' ז"ל בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וכתב על זה הראב"ד זה הבל, וכתב המ"מ שלא הי' לא לההביל הדבר שהרי גם ר' יצחק אבן גיאות כתב ז"ל מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל אכן לדידי דברי המ"מ תמוהים דמה שכתב הר"י אבן גיאות מטבל משום דכל אכילתם הי' דרך טיבול וכמו שכתב הרשב"ם שם דף קי"ד במתניתן דהביאו לפניו אבל הרמב"ם שכתב מטבל חרוסת הרי דהצריך לטבל בחרוסת, ע"ז כתב הראב"ד שזה הבל, דלמא להטביל בחרוסת.
ולישב דברי הרמב"ם נראה לי' דהנה הרמב"ם שם בהלכה ו' וכתב ז"ל ולוקח שני רקיקין וחולק ומניח פרוסה לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ וכו' ואחר כך כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך ברוך וכו' אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמה מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו והשיג הראב"ד זה לשונו זהו כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק וכונת הראב"ד להקשות כיון שכתב כהלל א"כ הי' לו לכרוך פסח מצה ומרור ביחד כדרך שהי' הלל עושה, והנה שם בפסחים קט"ו איתא אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בר' דרב נתן משמי' דהלל לא לכרוך אינש בזמן הזה מצה ומרור וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא, אפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו ה"מ דאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא, מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו אמר ר' יוחנן חולקים עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא א"כ כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וכו' והנה כבר הקשה בתוס' מאי מייתי ראי' דהלל סבר מצות אין מבטלות זו את זו, דילמא שאני הכא דכן אמרה התורה שצריכין לאכול דוקא בבת אחת דכן הוא המצוה ותירצו בתוס' ז"ל וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטל והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא ודברי התוס' תמוהים דא"כ למאי איצטריך לרבנן לימוד דיאכלוהו דאפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הא בלא קרא דיאכלוהו הוי אמרינן דהא דאמר קרא על מצות ומרורים היינו דבדיעבד יוצאין אף אם כרכן.
אכן לדידי נראה דראית הגמ' דלהלל מצות אין מבטלות זו את זו דהנה כתבו בפוסקים דצריכין לאכול שני זיתים מצה אחד לחיוב מצה ואחד לפסח, ונראה מדבריהם דאוכלין המצה תחת הפסח ולדידי נראה דהנה הפסח מביא חיוב לאכול מצה שהרי בפסח שני ג"כ מחויבים לאכול מצה וכדכתיב קרא על מצות ומרורים יאכלוהו, אכן אף בלא פסח מחויבים לאכול מצה בלילה הראשונה כדכתיב בערב תאכלו מצות, והנה אילו היו הדין דמצות מבטלות זו את זו הנה בודאי דהפסח צריך לאוכלו כדינו אליבא דהלל לכרוך במצה ומרור שהרי כן מצות התורה לאכול את הפסח על מצות ומרורים אכן במצה שהי' אוכל בעת אכילת הפסח לא הי' יוצא חובת דבערב תאכלו מצות שהרי אותה המצה שצריכין לאכול בערב משום חיוב דבערב תאכלו מצות אותה אין לה דין לאכול עם פסח ומרור, וא"כ הי' צריך הלל לאכול עוד כזית מצה מלבד המצה שאכל עם הפסח, אכן אם נימא מצות אין מבטלות זו את זו א"כ הלל אף אם לא הי' הדין שפסח צריך לאכול עם מצה והי' אוכל המצה עם הפסח הי' יוצא א"כ יוצא במצה שאכל עם הפסח גם ידי חובת מצה דבערב תאכלו מצות וא"כ אם היו אומרים על הלל שאכל הפסח עם מצה ומרור לא הי' כלל ראי' דהלל סבר דמצות אין מבטלות זו את זו, דאפשר שאחר אכילת הפסח עם מצה ומרור הי' אוכל כזית מצה בפני עצמה משום מצות אכילת מצה בערב, אבל הלא אמרו עליו שהי' כורכן ומהו הפירוש כורכן הפירוש אלו השלשה מצות שמחויבים בלילה הראשונה, פסח מצה ומרור, הי' הלל אוכלן בב"א, א"כ מוכח שלא הי' אוכל עוד מצה אלא הי' כורך כל אלו השלשה מצוות של פסח מצה ומרור הי' אוכל ביחד. מזה מוכיח דס"ל להלל מצוות אין מבטלין זו את זו ובאכילת הפסח עם מצה ומרור הי' יוצא גם מצות בערב תאכלו מצות, ע"כ דס"ל מצות אין מבטלין זו את זו.
והנה בהא דשני רב אשי דהכי קתני יכול לא יצא ודי חובתו אלא א"כ כורכן וכו' אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הנה המאור ס"ל דלרב אשי האי ברייתא אתיא כהלל, אכן רב אלפס מפרש דהך ברייתא רבנן אמרי לה ופליגי עלי' דהלל דלהלל לא יצא אלא אם כרכן, ולרבנן אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ועיין בדברי הרמב"ן במלחמות אכן לכאורה קשה נהי דמהאי ברייתא דאיתא דיצא אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעינן דרבנן פליגי על הלל וס"ל דיוצאין אפילו זה בפני עצמו וזה, בפני עצמו, אבל מנא לן דהלל פליג על חביריו דילמא גם הלל סבירא דבדעיבד יוצאין אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אכן הלל הי' נוהג תמיד לאוכלן בב"א משום דהלא בקרא כתיב מעיקרא לכורכן כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.
אכן הלל והך ברייתא דרשי שני פסוקים וכמו שציין הגר"ב רנשבורג דברייתא אין הגרסא על מצות ומרורים אלא הגרסא ומצות על מרורים יאכלוהו, דהנה האי פסוק דעל מצות ומרורים יאכלוה נאמר במדבר ט' לגבי פסח שני: אכן הפסוק דמצות על מרורים נאמר בפסח מצרים וכתוב שם ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וברייתא דדרשה פסוק דפסח מצרים דרשו מדכתיב קרא ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים דלא איצטריך לכתוב יאכלוהו כיון דכבר כתיב בקרא ואכלו את הבשר וידעינן דקרא מיירי באכילה, א"כ הי' לכתוב ומצות על מרורים והוי מפרשינן דאת הפסח ואכלו צלי אש, והמצות יאכלו עם מרורים והיינו שיאכלו הפסח בלבדו והמצות יאכלו עם מרורים (והרמב"ם אין מפרש בהברייתא כפירש הרשב"ם דאילו לא הי' כתוב יאכלוהו הוי אמינא דיאכל הפסח עם מצה ומרור אלא דבלא קרא דיאכלוהו הי' הדין דפסח בלחודי' ומצות על מרורים היינו המצה עם המרור) אבל כיון דכתיב יאכלוהו שהוא מיותר דהרי קרא מיירי באכילה והוי מפרשינן מאי דכתיב ומצות על מרורים שיאכלו המצות עם מרור, משו"ה דרשי רבנן דאם רוצה אוכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו ואף דיאכלוהו הוא לשון זכר ומצה הא לשון נקבה אפשר דקרא יאכלוהו על המרור ומרור הוא לשון זכר, אכן הלל דרש קרא דבמדבר ט' דמיירי בפסח שני דכתיב שם בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו, דשם ע"כ צריך לכתוב יאכלוהו דהרי לא כתיב שם אכילה ודרש הלל מדכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו שצריך לאכול הפסח עם המצה והמרור, וכיון דהוא דריש האי קרא א"כ דוקא אם כרך את הפסח עם המצה והמרור יצא ואם לא כרך לא יצא שהרי האי קרא יאכלוהו ע"כ קאי על הפסח שיאכלו אותו עם מצות ומרורים: אכן רבנן האי קרא לא דרשי דהם מפרשים שיאכלו הפסח ובעת ההיא יהי' גם המצות והמרורים לאכילה היינו דאשמיענן דגם לענין מצה ומרור דין פסח שני כדין פסח ראשון שאוכלים אותו על אכילת מצה ומרור, גם הפסח שני אוכלים אותו על האכילות של מצות ומרורים.
לפי זה רבנן והלל פליגי בתרתי אליבא דהלל דדריש קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו לדידי' צריך לכרוך את הפסח עם מצה ומרור ולאכול ביחד פסח מצה ומרור וגם דוקא באופן הזה, דהא בקרא כתוב שכן ואכלו את הפסח על מצות ומרורים אכן לרבנן את הפסח אוכלים בלבדו והמצה והמרור רצה אוכל אותם ביחד רצה אוכל מצה בפני עצמו, ומרור בפני עצמו ולפי זה הא דאמר ר' יוחנן חולקים עליו חביריו על הלל מהך ברייתא מוכח בודאי דרבנן פליגי עלי' דהלל, דהאי דאמרי רבנן יכול לא יצא ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן אין הכונה עם הפסח דבזה לא מספקי לרבנן אחרי דהם דרשי קרא ואכלו את הבשר ומצות על מרורים דהכונה דפסח אוכלים בפני עצמו ומצות על מרורים בפני עצמן ורק לישנא בעלמא הוא דכמו דהלל סבר דדוקא בבת אחת פסח מצה ומרור ה"נ הוי אמינא לרבנן דוקא מצה ומרור ביחד ע"ז אמרו רבנן כיון דכתיב ואכלוהו שהוא מיותר דהרי מיירי קרא באכילה שהרי כתוב כבר ואכלו הבשר ממילא ידעינן דהא דכתיב ומצות על מרורים הוא ג"כ באכילה שיאכלו המצות עם המרורים, ומדכתיב יאכלהו שהוא מיותר אשמעינן דיוצאים אף אם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב ז"נ כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק דלפי דברינו הרמב"ם פסק דלא כהלל אלא כברייתא ואין לאכול פסח מצה ומרור ביחד אף אם נימא מצות און מבטלות זו את זו, אעפי"כ אין לכורכן ביחד, שהרי אין עושין מעצמנו מצות חבילות חבילות ורק מצה ומרור צריך לאוכלן ביחד שהרי אמרה התורה ומצות על מרורים וכיון דכן אמרה התורה לעשות אין זה ענין כלל לא לדין אין עושין מצות חבילות, ולא לדין מצות מבטלות, דאף אם מצות מבטלות זו את זו, צריך לכרוך המצה והמרור ולאכול ביחד שהרי כן מצות התורה, אכן אמרה התורה שגם אם אכל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ג"כ הוא מקיים המצוה, אכן הראב"ד ס"ל כהרז"ה בעל המאור דהוא מפרש דרב אשי דחי דברי ר' יוחנן וס"ל דברייתא אתיא כהלל וגם הלל מודה דאם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, וא"כ הקשה דזה הסדר לא דייק דלהלל צריך לאכול פסח מצה ומרור ביחד.
והדר קאמר בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא אי כהלל אי כרבנן ומפרש האלפס ואנן בעינן למעביד זכר למקדש, פירוש דלרבנן דס"ל דגם בזמן המקדש הי' אפשר לצאת מצות מרור בלא אכילת מצה, א"כ בזה"ז כשתקנו רבנן לאכול מרור לא תקנו רבנן עם מצה דכיון דע"כ אוכל מצה בלא מרור, א"כ הוי מרור דרבנן ומצה רשות שכבר יצא אכילת מצה, אבל להלל דבזמן הבית לא היו אוכלין מרור לבדו, וא"כ כשתקנו רבנן בזמן הזה לאכול מרור התקנה הא צריכה להיות זכר למקדש, וא"כ אף שלא יוכלו לאכול עם בשר דהרי אסור לאכול צלי, אבל עם מצה צריכין לתקן דלהלל לא הי' אכילת המרור בלא המצה וא"כ להלל אין יוצאין מרור אלא אם אוכלין מרור עם מצה משו"ה עבדינן מקודם מרור לחודי' כסברת רבנן, ואח"כ אוכלין מצה ומרור לצאת דעת הלל דלדידי' כיון דמצות מרור הוא זכר למקדש צרכין לאכלו עם מצה כמו שהי' בזמן המקדש.
נמצא להרמב"ם בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור שהרי זה כתיב בקרא מקודם ומצות על מרורים, והנה מדאורייתא המרור הוא הירקות שיוצאין בהן ידי מצות מרור, אכן רבנן חידשו עוד מין מרור חרוסת זכר לטיט וא"כ בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה והמרור, ולטבול בחרוסת לקיים מרור דרבנן זכר לטיט והקשה בתוס' דף קי"ד ד"ה אעפ"י דאמאי לא אתי חרוסת ומבטל לחזרת ותירצו דכל עוקר נתקן משום קפא וכונת התוס' דכיון דהוי רק טיבול בעלמא והיינו משהו לא מבטלי, וכן מפרש הרב רנשבורג דברי התוס', מעתה מבואר דברי הרמב"ם שכתב שמטבל מצה בחרוסת היינו כיון דסבירא להרמב"ם דלכתחילה בזמן הבית הי' כורך המצה והמרור והי' מטבל בחרוסת דלכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור, ורבנן תקנו לאכול המצה והמרור עם חרוסת המרור דמדרבנן, זכר לטיט, וא"כ בזה"ז. נהי דאין לעשות לאכול המצה עם המרור דמצות המרור אכילה בכזית ואי אפשר דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא, אבל המרור דרבנן זכר לטיט שהוא משהו בעלמא ורק טיבול דאין מבטל אמאי לא יטבילו משו"ה כתב הרמב"ם דהמצוה לטבול המצה בחרוסת זכר לטיט כמו שהיתה תקנה דרבנן בזמן הבית דהרי להרמב"ם המצוה לאכול המצה עם המרור אליבא דרבנן, אכן הראב"ד הא ס"ל דלהלל היו אוכלין דוקא הפסח עם המצה והמרור ולרבנן לא היו אוכלין כלל בב"א א"כ אליבא דהלל דין המרור הוא בהפסח שאותו צריך לאכול עם המרור, אבל בהמצה אין כלל הדין לאוכלם עם מרור משו"ה כתב שזה הבל מה שכתב הרמב"ם לטבול המצה בחרוסת.
ועפ"י דרכינו שיש שני מצות מצה, החיוב לאכול הפסח ובעת אכילת הפסח להלל צריך לאכול מצה עם הפסח ביחד, ולרבנן החיוב בעת הפסח לאכול מצה ומרור ביחד לכתחילה, ועוד יש חיוב מן התורה דבערב תאכלו עצות, יש לישב דברי האלפס שכתב ז"ל והיכא דלית לי' כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית לי' אכל ברישא מהך דלא מנטר ומברך עליו המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכול ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ותמה על זה המאור ז"ל וקשה הדבר האיך כתב בכזית אחד וסיים בכשני זיתים, ורמב"ן כתב ז"ל וזו שכתב רבינו ז"ל במאן דלית לי' כולא סעודה דמינטרא אלא כזית בלחוד הוא דאית לי' כזית הצריך לו קאמר ודבר פשוט הוא, לפום עניותינו אין זה פשוט דהרי דקדק האלפס אלא כזית בלחוד והנה פשוט לומר דכונת האלפס לומר דכורך המצה שאינה מינטר עם המרור והיינו דסבירא להאלפס דהא דכתיב בקרא ושמרתם את המצות דאין יוצאין חובת מצה אלא במצה המשומרת לשם מצה זהו הדין רק לצאת ידי חובת דבערב תאכלו מצות דכתוב בתר קרא דושמרתם את המצות דמפרשינן קרא דבערב תאכלו מצות קאי על שלפניו על קרא דושמרתם את המצות, אבל האי דינא דנאמר בפסח על מצות ומרורים יאכלהו דקאי אליבא דהלל על חיוב הפסח לאוכלו עם מצה על זה לא נאמר ושמרתם את המצות ויוצאין אף אם אכל הפסח עם מצה שאינה שמירה דאף מצה שאינה שמורה. מצה מקריא וכיון דהאי דינא דצריך לכרוך המצה עם המרור הוא משום דילמא סבירא לן כהלל דדין הפסח הוא לאכול עם המצה והמרור א"כ יוצאין אף במצה שאינה שמורה, ומה שהקשה הרא"ש שם בערבי פסחים בסימן ל"ה ז"ל ותימא הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור האיך יעשה כריכה ויאכל משאינו שמורה ויבטל מעם מצה שמורה ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינה אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה, אכן כפי שביארתי אין כונת האלפס לומר דמה שאנו כורכין אינו אלא זכר בעלמא, אלא כונת האלפס כיון דמה דתקנו רבנן מרור הוא זכר למקדש א"כ צריכין היו לתקנו כמו שהי' במקדש ואף דלא יכול לתקן שיאכל עם בשר צלי, עכ"פ תקנו שיאכל המרור עם המצה דלהלל בזמן הבית יצאו דוקא אם הי' כורכן ואוכלו בבת אחת, א"כ אם לא יכרוך המרור עם המצה לא יצא מצות מרור אליבא דהלל א"כ כיון דמספקא לן דילמא הלכה כהלל בע"כ צריך לכרוך מרור ומצה ולאכול, דאל"כ הא ספק שמא לא יצא וא"כ הוי ברכתא לבטלה, נראה לי דאסור להפסיק בין אכילת המרור לכריכה בדבור כדי שלא יהי' הפסק דמשמע לדברי האלפסי שספק הוא הלכה כמאן.