אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן טו - לדף עח › פסקא ג

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן טו - לדף עח · פסקא ג

פסקא ב

והא דאמר בגמ' ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו לפי דברינו לא קאי כלל להקשות על הא דאמרינן בכל התורה דבר תורה ברובא בטל מין במינו דשם לא קשה כלל דכיון דהרוב הוא היתר א"כ בודאי דאין האיסור המיעוט יכול לאסור את ההיתר, דכיון שהמיעוט והרוב סותרים זה זה דבאיסורים האיסור בחפצא ואם לא יבטל האיסור אז יכריח המיעוט את הרוב לאסור בכה"ג בודאי דאמרינן אחרי רבים להטות דבטל איסור המיעוט וכמו שביארנו למעלה, ולא נוכל להקשות ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו דכיון דהא דאמרינן בדם שאם נתערב ביין או בדם החי מחויב זריקה דכיון דאין ביטול המציאות ומקרא דאחרי רבים להטות ילפינן רק דאין המיעוט יוכל להכרית את הרוב, בדם אין הרוב שאינו חיוב לזרוק אין סותר להמיעוט המחויב שאין במצוה הדין בהדם משו"ה המיעוט לא בטל ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אז אזל חשיבותו ובטל, ורק על ריש לקיש דאיהו ס"ל דמקרא דאחרי רבים להטות ילפינן אף לבטל המציאות דכללא אחרי רבים להטות ואם רוב הוא איסור פגול מבטל את המיעוט שהוא נותר דכללא הוא אחרי אחרי רבים להטות ע"ז פריך הא חזינן במתניתן דאין הדבר בטל במציאותו כל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר, שהרי אם נימא דכללא הוא אחרי רבים להטות אין נחשב המיעוט א"כ אמאי בדם שנתערב בדם אף אם הרוב מאלה שאינם בני זריקה זורקין על גבי המזבח נימא כללא הוא אחרי רבים להטות וכיון דאלה שמחייבים בזריקה המה המיעוט בטל דינם, והרי במתניתן אמרינן רואין דכל זמן שבאינו מינו לא הי' בטל מציאותו גם במינו אינו בטל, וע"ז משנו תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ולא אמרינן דאמרינן כיון שיש בו רוב מים א"כ היין הלבן בטל מציאותו וא"כ אינו חוצץ בפני המים וכדקי"ל מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, ה"נ אם נימא דהדבר בטל מציאותו דכולא הוא אחרי רבים להטות כיון דבטל מציאותו אינו חוצץ. וכן מפורש ברמב"ם בפ"ג ממקואות דהשאלה אם היי לבן חוצץ בפני המים ורבנן סבירא להו דאין חוצץ דסבירא להו כלל אחרי רבים להטות ובטל מציאות הדבר אכן ר' יהודה סובר דכל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר לא בטל מציאותו וממילא הוא חוצץ ומש"ה סובר ר' יהודה דרואין אותו כאילו הוא יין אדום ואם לא הי' מראיתו דיהה אז חוצץ דאין בטל מציאותו וריש לקיש סבר כרבנן דגם מציאות הדבר בטל משו"ה אינו חוצץ.

ופריך ורמינהו דלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת מאן שמעת לי' דאית לי' רואין ר' יהודה וקתני דסגי לי' ברובא והנה רש"י פריש הא דאמר מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים פירוש ונטהר דהרי למים מועל השקה ועיין בתוס' שהקשה מאי ענין רואין דהכא דמי רגלים. ליין וחלב דלעיל שאינו מינו לא שייך בהו השקה אבל מי רגלים לדברי רש"י שהם מים גמורים וסלקא להו השקה אם כן מאי רואין שייך בהו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליה ולא תועיל השקה וכו' ועוד בלא סוגיא דלעיל תקשי רישא לסיפא ועוד מאי משני הא דידי' הא דרבי' אכתי תקשי רישא לסיפא, עיין שם עוד שתמה תוס' על פירוש זה אכן בכלל קשה לפי פירוש רש"י מאי דאמר רואין היינו דהמשנה שונה לנו דמי רגלים יש להם דין כמים א"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ותמיהא דהתוס' לא הקשו זאת, רק הקשו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליהם אכן ברש"י הא מפורש דלא בעי רובא לביטול הרי דמפרש דנטהרו וא"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והנה התוס' מפרשי דגרסינן מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין וכי האי גוונא תניא בתוספתא דמס' טהרות מי רגלים שנתערבו במים רואין אותן כאילו יין במים. אכן הרמב"ם בפ"ג דמקואות גריס כגרסת רש"י רואין אותו כאילו הוא מים ולפי זה קשה עליו קושית התוס', ובכלל אם הפירוש דאשמיענן במתניתן דמי רגלים יש להם דין מים ונטהרו מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דפליגי. אי יין לבן בטל מיעוט ברוב מים ור' יהודה סבר דאם הי' יין הי' ניכר לא בטל לדין דמי רגלים נחשבין כמים דאין לזה דמיון כלל.

והנראה לי דהנה קי"ל מים טמאים אם השיקן למקוה נטהרו וכתב רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב ד"ה מי החג ז"ל ומים סלקא להו השקה דזו היא זריקתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשו חיבור ובטלו עכ"ד רש"י ולכאורה צריך עיון מה ענין דין זריקה דנעשה מחובר לדין השקה במים הרי מה שנזרע בקרקע אסור לתלוש בשבת ומים שבמקוה מותר לתלוש בשבת שאין זה מחובר לקרקע שיהי' כגידולי קרקע ומצינו רק זרע זרוע אשר יזרע היינו חיבור שנעשה גידולי קרקע מטהר אבל מאין לנו זה הדין דהשקה מטהר ואין לומר דהכונה כיון שנתחבר להמים המים אינם טמאים ממילא בטלו דא"כ מים שנפסלו בטבול יום יועיל אף אם השיקו למים שאינם מקוה, עוד קשה דהנה קי"ל מטבילין בכלים שיש בהם כששופרת הנוד, וקשה כיון דאין מטבילין בכלים אמאי מועיל להטביל בכלי שיש בו כשפופרת הנוד, ועכצ"ל הא דאין מטבילין בכלים זהו דוקא שבכלי לא נעשה מקוה אבל אם יש מקוה כשירה אז כל המחובר למקוה הרי הוא מקוה ונעשו המים שבכלי מקוה ומשו"ה מטבילין בהם.

ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מקואות הלכה ג' ז"ל השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה אעפ"י שחיברו בסיד ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשירה ואינה פוסלת את המקוה. והקשה הכ"מ כיון דאמר הרמב"ם כשירה היינו לומר דכשרה לטבול בו דכיון דניקב כשפופרת הנוד לא חשוב כלי וכשר לטבול בו והקשה מהא דאמר הרמב"ם הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר והרי בכלי חרם מטהר במוציא זית הרי כיון דניקב כמוציא זית כשר לטבול בו ואמאי הצריך שיהי' כשפופרת הנוד גבי כלי שחיברה בשוקת דמשמע דמיירי בכל כלי, עוד הקשה מהא דלקמן בהלכה ח' שכתב הרמב"ם השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא א"כ הי' נקובים כשפופרת הנוד וכיון דכלי עץ נינהו הא נקב המטהרו הוא במוצא רימון ואמאי הכשיר הרמב"ם בנקב כשפופרת הנוד.

אכן לדברינו שני דברים נפרדים המה, יש דין לעשות מקוה בתוך הכלי בעצמו לחברה לקרקע ותהי' היא בעצמם מקוה שם אין שייך כלל לדין כשפופרת הנוד אלא אם הכלי מחזקת מ' סאה שתוכל להוות מקוה בפני עצמה בעינן נקב המטהר את הכלי ועשאהו לאינו כלי שם בעינן בכלי חרם כמוציא זית ואין צריך כשפופרת הנוד דכיון שניקב כמוצא זית הרי בטל שם כלי, ונעשית היא בעצמה מקוה, ובכלי עץ דשיעור טהרתם כמוציא רמון כל זמן שלא ניקב כמוצא רמון הוי עדנה כלי ופסול להיות מקוה, ולפי זה הדברים מבוארים בפשטות דגבי שידה שבים לא מיירי שהיא עצמה תהי' מקוה שהרי כיון שאינה מחוברת בקרקע אי אפשר לה להיות מקוה דהוי כמו באויר ואין מטבילין בכיפין, וגם מיירי אפילו אין בה מ' סאה וא"כ הכשרה דהמים שבה מחוברין למי הים וכל המחובר למקוה א"כ אין שייך כלל בדין דנקב המטהרו דאם הנקב בפחות משפופרת הנוד אז אף בכלי חרס שאין מקבלת טומאה אף אם הנקב רק כמוציא זית, עכ"פ עירוב מקואות הוא דין דבעינן דוקא כשפופרת הנוד ופחות משפופרת הנוד לא הוי חיבור משו"ה אף בכלי חרס בעינן דוקא כשפופרת הנוד כדי שיהי' המים שבתוכה מחוברים כדין למי הים, ובכלי עץ אף שהנקב אינינו גדול כמוציא רמון והכלי עדנה מקבלת טומאה, אעפי"כ טובלין בה כשהנקב כשפופרת הנוד דהא דאין טובלין בכלים הוא שאין כלי נעשה מקוה, אבל אם המים שבכלי מחובר למקוה הרי היא כמקוה אף בכלים כדקי"ל כלי שיש בו כשפופרת הנוד מטבילין בו, וכן האי דינא דגבי כלי שחברה בשוקת שכתב הכ"מ דמדקתני כשרה משמע דלענין לטבול בה היינו ג"כ אם הכלי מחוברת למקוה ואף שאין בה בעצמה מ' סאה, משו"ה היכא הדין תלי אם הנקב כשפופרת הנוד אז הוי מחובר למקוה, ואם אין הנקב כשפופרת הנוד אין טובלין בה אף אם נטהרה מטומאתה כגון שהוא כלי חרם אבל כיון שאין בה מ' סאה אינינה מקוה והכשרה לטבול בה מטעם חבור למקוה, ואם אין הנקב כשפופרת הנוד לא מקרי חיבור למקוה דעירוב מקואות הוא דוקא כשפופרת הנוד, אבל הא דאמר הלוקח כלי גדול וקבעו בארץ ועשה אותה מקוה הא מיירי שאינה מחוברת למקוה אלא שהיא בעצמה נעשית מקוה, דין זה לא תלי בשפופרת הנוד אלא בדין שהכלי תטהר ולא יהי' עליו דין כלי, בזה כתב הרמב"ם דבעינן נקב המטהרו דבכלי חרס אם ניקב כמוציא זית דבטל שם כלי טובלין בהכלי דהמים שבכלי נעשו מקוה כיון שיש בהם מ' סאה והכני כבר בטל מינה שם כלי כיון שניקב הכלי חרם כמוציא זית ואף אם לא ניקב כשפופרת הנוד טהור, וממילא תוכל להעשות מקוה, אבל בכלי עץ אף אם ניקב כשפופרת הנוד כיון דלא בטל שם הכלי אין טובלין בה שהרי אין טובלין בכלי והיא אינה מחוברת למקוה. ודין זה שייך בדין דטהרת הכני, לא בדין שפופרת הנוד, ולדעתי הדברים פשוטים ופליאה על מרן איך השוה הדברים.

ועוד נראה לי דגם בדינא דאם הי' כלי וחברה ג"כ לא בעינן דוקא כשפופרת הנוד להרמב"ם אם ניקבה בכדי טהרתה דהנה במתניתן איתא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה וכונה נקבל מים כל שהם כשרה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד אמר ר' יהודה בן בתירה מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד והי' כל הטהרות שבירושלם נעשים על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה שב"ש אומרים עד שיפחת רובה ע"כ, וכתב ע"ז הרא"ש לכאורה משמע שקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה משום שאיבה אבל מדתניא בסיפא עובדא דשוקת יהוא וההוא מייתי נה בסוף פ"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי כגון שהיו המים נמשכים לתוך השוקת ממי גשמים ולא הוי בהם מ' סאה אלא שמחוברים למקוה שיש בו מ' סאה עכ"ד הרא"ש, אכן הכ"מ כתב בפ"ו מהלכות מקואות דמדברי הרמב"ם שכתב נקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואינה פוסלת את המקוה משמע דמפרש מתניתן כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מינה, דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא ופסול המקוה מחמת שאיבה, קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד ולפ"ז צ"ל בההיא דיבמות דתרי שוקת יהוא נינהו שהיו בירושלם חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא הי' בה מ' סאה אלא ע"י עירובה עם מקוה שבצידה ע"י נקב שביניהם ועוד שוקת אחרת היתה בה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במס' מקואות וכו' ואע"ג דבתרויהו קתני כל טהרות שהיו בירושלם נעשו על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו עכ"ד הכ"מ, וכמובן הדבר קשה מאד לומר דנא נזהרו חכמים בלשונם ולומר כל טהרות היכא דלא הוי רק קצת.

לכן נראה לי לבאר פירוש אחר דאיתא במתניתן ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא, דהנה לכאורה קשה דאמאי לא ביאר הרמב"ם דהא דמועיל נקב כשפופרת הנוד הוא דוקא אם הנקב מן הצד הוא סמוך לשולים ואין יכולה לקבל מים מן הנקב ולמטה כדאיתא במתניתן וכמו שפירש הכ"מ דאם גבוה הנקב שהוא כשפופרת הנוד מעט מן השולים. אז פוסל את המקוה שהרי מקבל מים כל שהוא ואמאי כתב הרמב"ם דאם ניקב מן הצד כשפופרת הנוד אינה פוסלת המקוה בסתמא דמשמע אף שהנקב גבוה ומקבלת הכלי מים מן הנקב ולמטה ופליאה בעיני מדוע לא עוררו זאת נושאי כלי הרמב"ם.

והנה איתא בתוספתא הובאה בכ"מ קסטלין המקלח מים בכרכים אם הי' נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו ענו עלי' בני אסיא שלש רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הורתי ברומי נטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הורתה בד"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה ופירש הר"ש וכן כתב הכ"מ דהאי בד"א מן הצד הוא מדברי חביריו שאמרו בד"א דנקב כמלא מחט פוסל מן הצד אבל למטה אינו פוסל ואם הי' הנקב גבוה מן השולים ומקבל מים כל שהוא למטה מן הנקב אף שהנקב כשופפרת הנוד פוסל את המקוה, אכן הכ"מ בשם הרמב"ם מפרש דלה כפירוש הר"ש דהא דאמר ר' אלעזר ב"ר יוסי הלכה זו הורתי לטהרה הוא דהכשיר בנקב כמלא מחט, אלא הרמב"ם מפרש דראב"י סובר דהדין הוא דבעינן נקב שמועיל לטהרה והאי דאמר בד"א חוזר לדברי ת"ק, עכ"פ יש חילוק בין נקב מן הצד לנקב מלמטה והרמב"ם הא לא חילק, גם קשה פירוש הרמב"ם שמפרש דקסטלין המקלח השאלה אם לטבול בהקסטלין א"כ לא הי' צריך לאמר פוסל המקוה הי' לומר אינו כשר למקוה, אכן גם פירוש הרא"ש והר"ש קשה מאד דכיון דאם ניקב מלמטה אין פוסל המקוה אפילו נקב כמלא מחט ח"כ מן הצד היכא דאין מן הנקב לשולים כל שהוא אמאי צריך דוקא נקב כשפופרת הנוד כיון דאין הנקב גבוה מן השולים ואין מקבל מים כל שהוא א"כ כי היכי דמלמטה אף נקב כמלא מחט מבטל מתורת כלי א"כ גם מן הצד נקב שניקב אצל השולים ואין מקבל מים כל שהוא ג"כ יבטל את הכלי.

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר במתניתן בהא דאין מקבל מים כל שהוא דהנה הא דבעי בכלי חרם נקב כמוציא זית הוא דוקא בסתמא אבל העשוי למים שיעורו כמוציא מים וע"י נקב כמוציא מים בטל משם כלי ואין פוסל את המקוה ואם יהי' בו מ' סאה ויקבעוהו בארץ יהי' כשר למקום דכיון דניקב כמוציא מים והוא עשוי למים בטל מתורת כלי, אכן אם הנקב מן הצד גבוה מן השולים אף שיש הנקב ויוציא המים ע"י הנקב אבל כיון דכלי שיש בו נקב הרי הוא מקבל המים רק שמוציא אח"כ א"כ המים מתקבל בהכלי באויר הכלי שתחת הנקב שזה שמן הנקב ולמטה הוא כלי גמור א"כ גם האויר שלמעלה מהנקב פוסלים המים מדין שאובים שהרי קבלה הכלי את המים באויר הכלי שתחת הנקב, אכן אם הנקב גדול כל כך שאין הכלי מקבלם כלל שהמה יצאו תיכף כשיבואו להכלי אז אף שהנקב גבוה הרבה מהשולים ותחת הנקב יש כלי אין המים שבאים למעלה ונשפכים תיכף דרך הנקב מקרי שנתקבלו בהכלי, שאין הכלי קיבלתם אפי' כל שהוא, וכמה הוא שיעור הנקב שנימא שע"י הנקב הזה המים שנשפכים להכלי לא נתקבלו בהכלי כל שהוא אם הנקב גדול כשפופרת הנוד כיון דקיי"ל עירוב מקומות כשפופרת הנוד א"כ הלכה למשה מסיני שע"י נקב כשפופרת הנוד המים מעורבים א"כ אם הנקב מן הצד גדול כשפופרת הנוד אז מקרי שאין מקבל (עד הנקב) אפילו כל שהוא, וא"כ הפירוש במתניתן ניקבה מלמטה (פירוש אפילו נקב כל שהוא דכיון דעשוי למים שיעורו במוציא מים) או מן הצד היינו גבוה מן השולים אם אין מקבל מים כל שהוא פירוש אם הנקב שמן הצד גדול כל כך שאין המים הנזחלים להכלי אין מקבלים הכלי כל שהוא אז אין פוסל המקוה דהמים לא נתקבלו כלל בהכלי, וכן בתוספתא הפירוש שאם מקבלים מים כל שהוא היינו שאון הנקב גדול כשפופרת הנוד אז מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה היינו מה שלמטה כלי זה פוסל את המקוה, או דהפירוש דהמים שמן הנקב ולמטה אם רוח הפך את הכלי פסול משום מים שאובים ולפי זה גם בדברי הרמב"ם הפירוש כמתניתן ניקבה מלמטה פירוש אף נקב כל שהוא או מן הצד כשפופרת הנוד אז כשרה אם היא נעשית מקוה ואין פוסל את המקוה משום מים שאובין דאם ניקבה מלמטה בטלה מתורת כלי וממילא אין פוסל את המקוה משום שאובין ואם הנקב כשפופרת הנוד כשרה היא בעצמה אם היא מחוברת למקוה ואין פוסל המקוה דלא קבלה הכלי את המים, ולפי זה האי דינא דאם הי' הנקב מן הצד היינו גבוה מן השולים שלמטה עוד כלי משו"ה אין פוסלת המקוה משום דהלכה למשה מסיני דעירוב מקואות כשפופרת הנוד, א"כ אם הנקב גדול כשפופרת הנוד מקרי שאין מקבל מים כל שהוא עד הנקב, וא"כ גם הגמ' ביבמות סוברת דמעשה דשוקת יהוא היתא נקובה למקוה והמים היו נמשכים דרך השוקת להמקוה אלא דמשו"ה מביא שם מתניתן דעירוב מקואות כשפופרת הנוד דכיון דאיתא במתניתן דעירוב מקואות כשפופרת הנוד וא"כ ע"כ דב"ה סברי דאם ניקב מן הצד נקב כשפופרת הנוד אין פוסל המקוה שהרי לא קבלו מים ואמאי הרחיבו ב"ש הנקב ע"כ דעשו ב"ש כדבריהם והם לא סבירא להו דעירוב מקואות כשפופרת הנוד משו"ה לדידהו אם לא בטל הכלי שמתחת אם נקבה מן הצד אף כשפופרת הנוד פוסל המקוה לפי זה הרמב"ם גם בדינא דהיתה כלי וחיברה, שנה לנו דין דבכדי טהרתו היינו בנקבה מלמטה לא בעינן כשפופרת הנוד דהיכא דנקבה בכדי טהרתה אינה פוסלת המקוה.

עכ"פ זה למדנו אם מחובר המים למקוה בנקב כשפופרת הנוד אז המים בעצמם מקוה והנה בספרא איתא מנין שאם טמא נטהרו ת"ל מקוה מים יהי טהור, ונראה לי דהפירוש הוא כך אם הי' פחות ממ' סאה מנין דכמו שמקוה מטהרת אדם וכלים כן היא מטהרת עצמה שאם נעשה מקוה נטהרו המים הטמאים ת"ל מקוה מים יהי' טהור דמקוה היא טהורה, ולפי זה שפיר ניחא הא דמים טמאים אם השיקן למקוה נטהרו דכיון שהשיקה אותן הרי נעשו המים שבכלי מקוה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד שהרי כל המחובר למקוה הרי היא כמקוה, ומשו"ה מטבילין בכלי שהיו כשפופרת הנוד וכיון שנעשו המים כלי ממילא אזל טומאה מן המים שהרי מקוה מים יהי' טהור אמר רחמנא ומשו"ה דוקא למים מועיל השקה שהרי מים נעשו מקוה, אבל משקין לא נעשו מקוה משו"ה אין מועיל להו השקה וזה שבגמ' פסחים אמר כיון דאין זריעה להקדש ה"נ אין מועיל השקה להקדש, אינו אלא דמיון כמו דדין הוא דאין מועיל זריעה להקדש לסלק מהן הטומאה מדרבנן ה"נ אין מועיל השקה, אבל אין הכונה דהשקה היינו זריעה, אלא הכונה כיון שנעשו המים מקוה ממילא פרחה טומאה מיניהו דמקוה מים יהי' טהור אמר רחמנא.

ולפי זה יהי' הפירוש בגמ' דמי רגלים רואין כאילו הן מים דהנה קי"ל דמיעוט שאינו מקפיד אין חוצץ, אכן זה הדין נאמר רק באדם או כלים הטובלים שאם באו במקוה ויש עליהם דבר החוצץ אין פוסל את הטבילה, אבל לא נאמר דין זה על המקוה שאם מקצת המקוה אינינה מטהרת אז אם האדם או הכלי מקצת מהם הי' באותו מקצת המקוה שאינינה מטהרת אז הוי כאילו אותו מקצת לא באו במים וכאילו טבל חוץ ממקצת דאז אין מועיל כלל הטבילה, והנה קי"ל דמקוה שנשתנה מראה המים מחמת מי פירות וכדומה פסולה, ולא עוד אלא אף אם מקצת המים נשתנו מראיתם אז אין טובלין באותו המקצת והנה מים על מים קי"ל דהיינו הנחתן דהוי חיבור להדדי, ואם נגע טבול יום באחת המים פסול כל המים, אבל משקין על מים לא הוי חיבור ואם נגע טבול יום במשקה לא פסל את המים לפי זה אם יהי' בהכלי משקין שנבטלו מפני מיעוטם אז אין המשקה חיבור להמים, א"כ עליהם שייך הדין דחציצה, וכיון שבטלום, לא הוו חציצה אבל אם היו בהכלי מים שנשתנה מראיתם אז לא שייך לומר שבטלו, ולא יהי' חציצה שכיון שנתחברו להמים שבהמקוה הרי הם מהמקוה והם פסולים מפני שנשתנה מראיתם א"כ הפסול בהמקוה והוי כאילו לא בא המקצת בהמקוה, והנה מי רגלים אמרינן במס' בכורות דף ז' מיא על מיא נפיק א"כ מי רגלים מים נינהו ומה שנשתנה מראית המי רגלים מפני הבל הבשר הוי כאילו נשתנו ממי פירות דהבל הבשר הוא משקה ואין עושין ממנו מקוה לכתחילה, נמצאו המי רגלים אם מראיתם נשתנה יש בהם פסול מעתה מה דאמרינן רואין אותם כאילו מים הוא לחומרא דאם הי' נחשב מי רגלים למשקה א"כ אם הי' ע"י רבי' דיהה מראיתם היו בטלים שלא היו מחוברים למקוה רק הי' אז הדין דחציצה והיתה מועלת הטבילה אם היו בטלים שהיו בהכלי מיעוט שנפל עליהם המים שבטלו אבל כיון דהוי מים א"כ הם מחוברים להמקוה, ע"כ הא דרואין מי רגלים כאילו הוא מים הוא חומרא דאם מראיתם שאם היו מים לא היו חוזרים למראה מים אז אין מועלת הטבילה שהם שייכים להמקוה והם פסולים מטעם נשתנה מראיתם וכיון דנשתנה מראיתם אין טובלים בהם א"כ לא בטלו ואין הטבילה מועלת, אכן זה הדין אם נשתנה מקצת מי המקוה אין טובלים בהם כדאיתא בהרמב"ם בפ"ז מהלכות מקואות הלכה ט' הא דוקא אם אמרינן הא דאמרה התורה אחרי רבים להטות הוא רק דין היכא דהמיעוט צריך להכריח את הרוב כמו באיסור דאמרינן דנסתלק האיסור ע"י רוב ההיתר אבל מציאות הדבר לא בטל והרוב אין עושה דינים על המיעוט אמרינן דמקצת המים שנשתנו מראיתם אף שהרוב לא נשתנה פסולין לטבילה, אבל אם אמרינן דכלל אמרה התורה אחרי רבים להטות וכל דבר בטל המיעוט בתוך הרוב לא מפני שהוא סותר, א"כ כיון דרוב המקוה לא נשתנה מראיתו בטל המיעוט שנשתנה מראיתו וטובלין אף בהם שהרי הטבילה בכל המקוה ורובו ככולו לפי זה יהי' הפירוש בגמ' מאן שמעת לי' דאית לי' רואין פירוש דסבירא לן דאם מקצת המקוה פסולה לטבול בהם לא תועיל הטבילה הוא כר' יהודה דסבירא לי' רואין וסבירא לי' דמציאות הדבר לא בטל דלרבנן (דלר"ל) סבירא להו שבטל גם מציאות הדור דהתורה אסרה אחרי רבים להטות דמשו"ה גם פיגול ונותר מבטלין זה את זה משום דכיון דהוי הפיגול מיעוט בטל הוא אף שבזה לא שייך שסותרין זה את זה א"כ אמאי רואין כאילו מים אף אם הוא מים והוי מחובר למקוה ג"כ תועיל הטבילה שהרי מיעוט המים בטלין לגבי רוב שלא נשתנה, וטובלין בהם שכיון שרוב המקוה כשרה גם בהם טובלין ע"כ דאתיא כר' יהודה דמציאות הדבר לא בטל משו"ה אמרינן רואין ולא תועיל הטבילה, א"כ יקשה אמאי גבי מי חטאת אמרינן הולכין אחר הרוב הא המים נתחברו להמקוה והם פסולין לטבילה משום שהם מי חטאת, עכצ"ל דכיון שהם היינו המי חטאת שוים בחזותא לגמרי עם מי המקוה אף ר' יהודה מודה דבטלו למי המקוה וטובלין בהם ושאני מי רגלים שאין טובלין בהם משום שיש בהם שינוי ממי המקוה משו"ה לא בטלו, א"כ אמאי ביין לבן במים אית' לי' רואין כיון דשוו לגמרי בחזותא הא מודה דבטלו ואמאי אמר רואין וע"ז משני הא דידי' ס"ל היכא דשוה גמרי בטל, הא דרבי' ס"ל היכא דשוה לגמרי לא בטל, כמו דם בדם אבל ביון לבן במים כיון שיש איזה חילוק ביניהם שזה יין וזה מים בטלו, אבל מחמור הוא מפני שמראה שלהם שוה משו"ה אות לי' רואין וכמו שפורש רש"י.

אכן רבא, לדברי הרמב"ם פליג, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל כל שתוכו טהור וגבו טמא והי' מלא יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב אם הי' רוב הכלי פנוי כדי שירבו המים בתוכו טהור מפני שטומאתו מדבריהן ע"כ, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א נשתבש בשמעתא דזבחים פרק כל הזבחים דלא איתאמרו הא מילתא אלא לר' יהודה אבל רבנן אפו טמא ממש סגי לי' לדבריהם ביין לבן וחלב עכ"ל, וכפי שביאר הכ"מ פליגי הרמב"ם והראב"ד בפירוש הא דאמר רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי לי' בכל דהוא ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עליהו ולא מבטל לי' וכיון דאיכא רובא לא צריך, דהראב"ד מפרש כפירש"י דהא דאמר רבא קאי על מתניתן דמי חטאת דמשו"ה אף דר' יהודה אית לי' רואין אעפ"יכ במי חטאת אמר דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא משו"ה כיון דמי חטאת שוה לגמרי בכה"ג מודה ר' יהודה דסגי ברובא, אבל תוספתא דדלי שמלא יין או חלב מיירי בכלי שטמא ממש משו"ה סבירא לי' לר' יהודה רואין, וא"כ רבנן אף בטמא ממש ס"ל דסגי ברובא ולא אמרינן רואין, אבל הרמב"ם מפרש דרבא ס"ל דרבנן ג"כ אית להו רואין משום דס"ל דממשות הדבר לא בטל והא דס"ל במלא יין או חלב דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור ובכה"ג פליגי ר' יהודה ורבנן ולפי זה לא קשה ברייתא דמלא מי רגלים רואין ובמי חטאת סגי ברובא דהתם מיירי בטמא ממש ובטמא ממש גם רבנן אית להו רואין דגם רבנן סבירא להו דממשות לא בטל (דלא כריש לקיש) והא דבמי חטאת סגי ברובא, דהא, הא דמי חטאת לא סלקא להו השקה ולא נעשו מקוה הוא רק מדרבנן, וכדאמרינן בפסחים ל"ד דהא דמי החג שהקדישן ואח"כ השיקן פסולין הוא מעלה בעלמא מדרבנן שלא יהי' זריעה להקדש דמשום האי טעמא אם מלא מי חטאת לא סלקא השקה למי חטאת משום המעלה דאין זריעה להקדש וכיון דהוו רק מעלה בעלמא מדרבנן משו"ה סבירא להו לרבנן דסגי ברובא, לפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם כיון דפסק בדלי שיש בו יין או חלב הולכין אחר הרוב א"כ איך פסק הרמב"ם למתניתן דדם בדם רואין כאילו הוא מים הא לרבנן לא סבירא להו רואין, אכן לפי הנ"ל לא קשה דהא הרמב"ם פסק כרבא ולא כריש לקיש וא"כ גם רבנן אית להו רואין היינו דמציאות הדבר לא בטל ורק בדלי שיש בו יין לבן, דמיירי בתוכו טהור בזה סבירא להו דלא אמרינן רואין, וגם לא קשה מהא דבכל התורה קי"ל דחד בתרי בטל לגבי איסור בהיתר והכא בדם בדם סבירא לן רואין דבכל התורה חד בתרי בטל אין הטעם משום דבטל המציאות אלא משום היכא דסותר המיעוט להרוב קי"ל אחרי רבים להטות ובטל האיסור אבל מציאות הדבר לא בטל. אבל לגבי זריקת הדם דאין סותרין זה את זה דמצוה הדבר על כתפא דגברא בזה אמרינן רואין דמציאות הדבר לא בטל, והא דפריך ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הוא רק לריש לקיש דס"ל באיסורין מבטלין זה את זה אף דשם לא שייך סותרין זה את זה ובזה הא קי"ל האיסורין אין מבטלין זה את זה.

אכן דברי הראב"ד תמוהים מאד דכיון דהראב"ד מפרש דרבא תריץ אליבא דר' יהודה דאית לי' רואין אבל רבנן אפילו בטמא ממש אית להו דסגי ברובא ולית להו רואין א"כ איך לא השיג הראב"ד על הרמב"ם דפסק כסתמא דמתניתן דנתערב דם בדם החי' רואין כאילו הוא מים ולא בטל ברובא הא לפי הגמ' זה דוקא אליבא דר"י דאית לי' רואין אבל רבנן הא לית להו רואין וא"כ אם רוב הדם דם שפסול לזריקה כמו דם החי' או בהמת חולין ובטל דם הכשר לזריקה ברוב הדם שאין ראוי לזריקה והא בגמ' תלי זה בזה ועיין בלח"מ בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין שהקשה זה ונשאר בצ"ע.

והנראה לי דהנה הא דאמר בגמ' תנאי לכאורה פשוט דקאי על הא דאמר ונשער מין במינו כמין בשאינו מיני דהא תנן נתערב ביין רואין אותו כאילו מים והוי מין במינו דהרי אזלינן בתר חזותא, וע"ז משנו תנאי היא דדלי שיש בו יין לבן או חלב דהוי עם מים מין במינו דהרי הכא אזלינן בתר חזותא וחזותא דהיין לבן עם המים הוי חדא א"כ הא דאמר תנאי היא הוא אם אמרינן במין במינו רואין כאילו אינו מינו או לא, אכן הכ"מ כתב שם בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל פרק התערובות עלה ע"ח ע"ב אמרינן נותן טעם ברוב לא הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן חלב והטבילו הולכין אחר הרוב עכ"ל הכ"מ, ולכאורה הדברים תמוהים מאד דהא הכא סבירא לן דיין לבן במים הוי מין במינו.

לכן נראה לי לפי גרסת ופירוש הכ"מ הראב"ד מפרש פירוש אחר בכל דברי הגמ' דהנה ריש לקיש דסבירא לי' האיסורין מבטלין זה את זה ע"כ דסבירא לי' מציאות הדבר בטל וא"כ טעמא דבמין בשאינו מינו מודה לפי המסקנא דסבירא לי' ע"כ דמה שיש לזה טעם אחר זה מהפך הדבר ומשו"ה מחויב משום טעם הדבר, וע"כ סבירא לריש לקיש טעם כעיקר דאורייתא והתורה אמרה שטעם הדבר מגררא הדבר, והנה לפי זה מה שהכ"מ מפרש דברייתא דדלי שיש בו יין לבן או חלב סבירא לרבנן דהולכין אחר הרוב ור' יהודה פליג וסבירא לי' דרואין כאילו הוא יין אדום דרבנן סבירא להו טעם לאו כעיקר וא"כ אף דהיין לבן נתן טעם יין בהמים מפני זה לא נשתנה המים לגרר אחר היין ועל המים דין מים עליהם וכיון דהוי רוב מים בטל המיעוט יין דמיעוט בטל לגבי הרוב ולא הוי לי' חציצה, אכן ר' יהודה סבירא לי' הטעם כעיקר דאורייתא וא"כ אף שלא שינה הוין את חזותא דהמים אבל כיון ששינה את טעם המים שוב אין המים ראוין להיות מקוה דטעם שבהם פסלתם מדין מים, והא דאמר ר' יהודה רואין אותן כאילו הן יין אדום זהו שיעור נר' יהודה בנתינת הטעם, וכמו דמצינו שיש הרבה שיעורים גיד הנשה אמרינן במשנה דף צ"ו משערין כבשר בלפת ובדף צ"ז אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט ובציר אמר ר' יהודה דשיעורן קרוב למאתים ה"נ סבירא לר' יהודה לשער עד כמה נותן טעם יין במים כל זמן שאם הי' יין אדום הי' ניכר האדמומית זהו שיעור שעוד ניכר טעם היין בהמים א"כ אף הם היין לבן ואין עושה רושם על המראה אבל על הטעם עושה רושם משו"ה רואין כאילו הוא יין אדום דעושה רושם על האדמומית זהו השיעור שיין לבן עושה רושם על הטעם, וכיון שניכר הטעם בהמים שוב כל המים שבהכלי לא נעשו מקוה, ופליגי רבנן ור' יהודה אם טעם כעיקר מדאורייתא או לא, ולפי זה יגרוס הראב"ד ונשער מין בשאינו מינו כמין במינו דהא תנן ונתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, פירוש כיון דסבירא לריש לקיש דמין במינו בטל המציאות שהרי באיסורין אי, שייך לומר דהמיעוט סותר להרוב וא"כ אף בשאינו מינו מציאות הדבר יבטול לגבי הרוב כמו במינו, אלא דסבירא לריש לקיש דטעם כעיקר מן התורה והאיסור מפני הטעם שט"ו הטעם משתנה הדבר וגם המבטל משתנה ע"י הטעם ופריך אם מן התורה הטעם משנה המבטל ועשהו לאיסור אם כן דם שנתערב ביין כיון דעתה בהדם טעם יין א"כ ופסול עתה הדם בעצמו מלזרוק על המזבח שהרי נכנס בו טעם יין וא"כ הדם ופסול מלזרוק שהרי ע"ו הטעם נשתנה ודינו כמו יין ומדאיתא במתניתן, דאף אם נתערב ביין שאינו מינו עם הדם משערין כמו מים וכמו דם בדם ע"כ דמן התורה טעם לאו כעיקר ומין בשאינו מינו משערין כמין במינו וקשה לריש לקיש דסבירא לי' טעם כעיקר מן התורה וקאמר, לא רואין לדם כאילו הוא מים והפירוש דבטל ופריך אי הכי בטל מיבעאי לי' ועוד תניא ר' יהודה אומר רואין אותן כאילו הוא יין אדום ואין הקושי' כיון דס"ל לר' יהודה רואין ה"נ נימא רואין דאדרבה ר"י סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא וגם כיון שידע דרבנן פליגי מאי פריך מר' יהודה, רק מוכיח מר' יהודה דלשון רואין אין הכונה דבטל, א"כ במתניתן הפירוש רואין אותן כאילו הן מים דלא בטל ואם טעם כעיקר דאורייתא כיון שטעם הדם יש בו טעם יין יפסול מלזרק ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש שאין הכונה דמקשה מדין דר' יהודה אלא דמוכיח דהפירוש רואין דאין בטל, ומשני תנאי היא דלרבנן דסבירא להו ביין לבן או חלב דהולכין אחר הרוב דסבירא דאף שבהמים יש טעם יין אעפי"כ אין פוסל את המים והמים מבטלין את היין משום דמיעוט אין חוצץ בדין חציצה הולכין אחר הרוב והמים לא נפסלו למקוה, דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אכן ר' יהודה סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא משו"ה ס"ל דאם הי' יין אדום הי' ניכר רשומו בהמים א"כ אף שהוא יין לבן ואין רישומו ניכר אבל טעמא דידי' ניכר וא"כ פוסל את הטבילה דאין המים שבכלי נעשו מקוה, והאי דינא דאמר ר' יהודה רואין אין שייך כלל בדינא דמתניתן לגבי דם שנתערב בדם או ביין דהתם קאי לדין המיעוט דאם הי' רישומו ניכר במים הא לא בטל (לרבנן דס"ל טעם לאו כעיקר) והדם כשר לזריקה, אבל הכא בהכלי כיון דהמים לא נפסלו שאין טעם היין פוסלתן שוב הוי היין הלבן מיעוט ומיעוט שאינו מקפיד אין חוצץ, ולר' יהודה דאמר רואין דס"ל טעם כעיקר במתניתן יפסל הדם ואף אם הי' רישומו ניכר דכיון דהיין נתן טעם בהדם נפסל הדם דכמו הטעם אוסר, כן הטעם פוסל מלזרוק ופוסל מלהיות מקוה לר' יהודה, ופריך ורמינהו דלי וכו' מלא מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין, להראב"ד, דהוא יגרוס כתוס' דהגרסא רואין כאילו יין (והא דלא השיג על הרמב"ם דכתב רואין כאילו הן מים נפרש לקמן) היינו כיון שאם הי' יין הי' נותן טעם בהמים והיו גם הם נפסלין מלהיות מקוה שטעם כעיקר דאורייתא, גם מי רגלים נותנין טעם בהמים ופוסלין את רוב המים שבהכלי מלהיות כשרים. מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת, מאן שמעת לי' דאית להו' רואין ר' יהודה פירוש דאיהו ס"ל טעם כעיקר וא"כ איך אמר במי חטאת דאזלינן בתר הרוב הא ר"י סבירא לי' מין במינו לא בטל וא"כ במי חטאת לא הי' אמר דמועל רוב, דכיון דס"ל דכשר לזרוק וטעמא דרבנן דסבירא להו רואין ואם הי' מום הי' אזל מראית הדם אז אף אם נתערב דם בדם ואף דחזותא דהך דם במקומו שהרי הדם לא בטל מראית הדם הכשר, ואעפי"כ אמרו רבנן דפסול לזרוק משום דבטל החשיבות של הדם הכשר כיון שנתערב בכל כך שאם הי' מים הי' בטל המראה, ור' יהודה דס"ל אין דם מבטל דם ולכאורה אף דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל עכ"פ החשיבות נימא דאזל וע"כ דר' יהודה סבירא לי' דמין במינו החשיבות במקומו ולא בטל החשיבות. וא"כ אף מיעוט יהי' חציצה כיון שלא בטל החשיבות דלר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש הקושי' ממתניתן דמין במינו לא בטל וכן בתוס', ומשני אביי דהא דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות הוא דרבי', אבל איהו בעלמא יוכל לסבור דאף דמין במינו לא בטל אבל החשובות אזל משו"ה במי חטאת כיון דהוי מיעוט ולא נתנו טעם בהמים הרוב משו"ה עלתה הטבילה, ורבא משני דהכא מיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא וכיון דהטבילה דרבנן, בדרבנן גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל כמו שתירץ רבא בגמ' חולין לגבי ציר בדף צ"ח דכיון דציר הוי זיעה בעלמא גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל.

לפי זה לא קשה כלל על הראב"ד כיון דפסק כרבנן איך פסק למתניתן דרואין דאדרבה כיון דפסק כרבנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא וכן פסק הרמב"ם דטעמו וממשו היינו שיש כזית בכדי אכילת פרס אז לוקין דס"ל להרמב"ם דזה ילפינן מקרא דמשרת דאמרה התורה, כל זמן שיש מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס לא בטל ממשות ולוקין על זה, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס ס"ל להרמב"ם דאין אסור אלא מדברי סופרים דטעם לאו כעיקר ואף מדין חצי שיעור אין כאן, והראב"ד סבירא לי' דכיון דלדידן ממשות האיסור לא בטל יש לזה דין חצי שיעור, אבל טעם לחוד בטל מן התורה אף להראב"ד דטעם לאו כעיקר, ואף אם נימא דס"ל להראב"ד דטעם לחוד אסור וכדמשמע מהרשב"א בחולין פרק כל הבשר היינו לדידן דגם חצי שיעור אסור אבל ההיתר אין איסור מטעם עצמותו אלא דהטעם אסור והאיסור משום שאוכל הטעם אבל ההיתר לא נתהפך לאיסור דלא כר' יהודה דס"ל דהיתר נעשה איסור, משו"ה לרבנן יון לבן אין חוצץ דאף שנתן טעם בהמים לא נפסלו המים ממי מקוה, משו"ה במתניתן אף אם נתערב הדם ביין ונתן היין טעם בהדם לא נפסל הדם מלזרוק דטעם לאו כעיקר, ומשו"ה לא השיג על הרמב"ם בדין דמי רגלים דאמר הרמב"ם רואין אותן כאילו הן מים, ולפי גרסת הראב"ד רואין כאילו הן יין דזה דוקא לר' יהודה דס"ל טעם כעיקר, א"ל לרבנן אין רואין כאילו הן יין אלא כאילו הן מים.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה