לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן טו - לדף עח · פסקא ב
ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילתן עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא לא תאכלו במה דברים במאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש בצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש בצים אעפ"י שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו עליו הא קי"ל בכל התורה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וא"כ בחמץ היכא דהוי כזית בכדי אכילת שלש בצים למה לן קרא דכל מחמצת וגם אם הוא כזית בכדי אכילת פרס אמאי לא חייב כרת, והרבה סוברים דדעת הרמב"ם בכל איסורי כרת שאם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת, עוד קשה שהרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל נראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו הרי מוכח מדברי הרמב"ם אלו דמקרא דכל מחמצת ילפינן חומרא לחמץ, ולפי דברי הרמב"ם דאין מחויב על תערובות חמץ אלא אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס א"כ הרי לא החמירה התורה בחמץ יותר מכל האיסורים, עוד קשה על הרמב"ם מדברי הגמ' דמייתי ברייתא בפסחים מ"ג כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתים המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת לי' דחמר על עירובו בלאו ר"א היא ואילו נוקשה בעיני' לא אמר וכו' ומפרש בגמ' דטעמא דר"א משום דסבירא לי' היתר מצטרף לאיסור ומחויב על פחות מכזית בכדי אכילת פרס ולרבנן דלא מחייבי בפחות מכדי אכילת פרס, איתא בגמ' דלא דרשי כל, וא"כ איך ערבב הרמב"ם הדברים וכתב דילפינן מכל מכל מחמצת ואינו מחויב אלא א"כ יהי' כזית בכדי אכילת פרס, ואין לומר דהרמב"ם סבירא לי' דרבנן דלא דרשי כל ילפי לתערובות חמץ בכדי אכילת פרס מקרא דמחמצת בלא דרשא דכל ור"א דדריש כל, איהו ס"ל דילפינן אף לפחות מכזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור והרמב"ם פסק כרבנן. אכן גם זה קשה חדא דעל כזית בכדי אכילת פרס לא איצטריך לימוד דמ"ש חמץ מכל האיסורין. ועוד הא מעיקרא הי' סבור בגמ' דלימוד דר"א לחייב על כותח הבבלי הוא מקרא דמחמצת ופריך שם אי הכי כרת נמי לחיוב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומשני ההוא מיבעאי לכדתניא אין לו אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דברי אחר מניין ת"ל כל אוכל מחמצת ונכרתה ופריך אי הכי דלאו נמי להכי הוא, אלא טעמא דר"א מכל, הרי דאי אפשר לפרש לילוף מקרא דמחמצת לתערובות חמץ דא"כ הי' מחויב כרת על תערובות ורק טמעא דר"א דיליף מכל ולרבנן דלא דרשי כל אין מחייבין על תערובות ואם נימא דאף לרבנן איצטריך להיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס קרא דכל לדרושי א"כ מאי קאמר דרבנן לא דרשי כל, עוד הקשו כיון דהרמב"ם ס"ל דאין מחויב בתערובות אלא אם יש כזית בכדי אכילת פרס, ולא דרש מן כל דס"ל אין היתר מצטרף לאיסור א"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ז"ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן וכו' א"כ סובר הרמב"ם דמחויבין אף על עירוב חמץ דהרי זה גם הרמב"ם סובר דאין הקטרה בפחות מכזית כמו שאמר בהלכה ב' שם. וא"כ מאי קאמר הרמב"ם דאיסורין בכל שהן הוא דהיתר מצטרף לאיסור, והרי בגמ' פסחים שם אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וזעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר"א דדריש כל, אי הכי נענין חמץ בפסח נמי אין הכי נמי ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית קמ"ל דהקטרה לאו פחות מכזית ע"כ, עכ"פ הא מפורש בגמ' דאם גבי שאור היתר מצטרף לאיסור גם גבי חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וא"כ הרמב"ם דסובר גבי הקטרת שאור היתר מצטרף לאיסור איך פסק גבי חמץ דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס, ועיין שם הקושיא הזו בלח"מ בפ"ה מהלכות איסורי מזבח.
והנראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה שם בגמ' פסחים איתא על מתניתן דאלו עוברין בפסח ז"ל הגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דתניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו והאוכלו בארבעים הא גופא קשיא אמר שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה הכי קאמר שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר' יהודה לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ שמעינן לי' לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכש"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובות רב נחמן אמר ר"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר"א וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום ושמעינן לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וכל שכן נוקשי' בעיני ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דילמא עד כאן לא אמר ר"מ התם אלא נוקשי' בעיני' אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא, ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן אמר לך עד כאן לא אמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובות אבל נוקשי' בעיני' לא אמר וכו' עכ"ד הגמ', ולכאורה הדברים תמוהים לפי ס"ד מאי תלי דין דחמץ נוקשה לדין דחמץ ע"י תערובות מה ענין זה לזה ובמה הושוו ואף דלמסקנא סבר' דרב נחמן סבר דאף שר"מ אוסר חמץ נוקשה ע"י תערובות לא אסר, אבל עכ"פ סבירא לרב נחמן מדאסר ר"א חמץ נוקשה בע"כ דסבירא לי' חמץ בתערובות אסור. מאי ענין זה לזה אם יש סברא לפטור ע"י תערובות כיון דרבנן סברי דפטור, א"כ אף שחמץ נוקשה אסור לר"א דילמא בתערובות מודי דפטור, וכן להיפך קשה אליבא דרב יהודה מאי ראי' מנוקשה לתערובות ואיזה השתוות ביניהם.
ועכצ"ל דהנם שוים באיזה טעם דהנה הא דאסר התורה בכרת אכילת חמץ גמור משום שיש בו חימוץ ממש ושיאור אף לר"מ לא חייבה תורה בכרת אלא בלאו משום דשיאור עוד לא נגמר חימוצו ועוד קליש טעם החימוץ והיכא דקלש טעם החימוץ לא חייבה התורה אלא בלאו הרי חזינן דמה שאין טעם החמץ ממש, עושה דין אחר לרבנן פטור לגמרי ולר"מ מחויב בלאו ולא בכרת והנה אם כבשו חמץ כמו בכותח הבבלי או נתערב ע"י שכר הנה נתחלק טעם החמץ ונתפשט בהנך דברים שאינם חמץ וא"כ בהם אין טעם חמץ גמור אלא מקצת טעם חמץ וא"כ רב יהודה הוי סובר כיון שר"מ מחייב היכא דלא נשלם עודנה החמץ והוי רק מקצת טעם חמץ ס"ל לר"מ דמחויב בלאו א"כ גם היכא שנתערב החמץ ונתפזר טעמו כיון שיש מקצת טעם החמץ מחויב בלאו, ורב נחמן סבור כיון דאמר ר"א דמחויב על תערובות אף שטעם החמץ נתפזר א"כ גם בנוקשה כיון שיש מקצת טעם החמץ אסור א"כ לפי זה יש דמיון גדול לחמץ נוקשה עם תערובות חמץ, דבתרויהו האיסור משום שיש מקצת טעם חמץ אלא דבזה פליגי רב יהודה ורב נחמן. רב יהודה סובר אף דחזינן דר"א ס"ל בתערובות חמץ אף שנתפזר הטעם היינו כיון דמעיקרא הוי חמץ ממש כבר נאסר איסור חמץ ואעפ"י שאח"כ הוקלש הטעם כיון שנאסר כבר לא הותר אף שנסחט ממנו מקצת הטעם ואף דלענין כרת גם ר"א מודה דכיון דנסחט ממנו הטעם של חמץ ונשאר בו טעם קלוש נסתלק ממנו חיוב כרת אבל חיוב לאו לא נסתלק (ממילא לר"א חייבין אף אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור לגבי איסור חמץ) אבל בנוקשה שנא חל עליו כלל איסור חמץ גם ר"א מודה דאין חייבין עליו וסברת רב נחמן הוא להיפך דלחם שיש בו מקצת טעם חמץ והוא בעיני' בלא תערובות אף שהוא אך נוקשה שלא נגמר החמץ מחויבין בלאו אבל בתערובות שאינו בעין גם ר"מ מודה דאין בו לאו.
והנה הרמב"ם סובר דמקרא דכל מחמצת ילפינן דדבר שנאסר משום חמץ אף שסחטו ממנו טעם החמץ עדנו באיסורו בלאו אבל לא בכרת, ובלא קרא דכל מחמצת הינו סוברים כיון דנסחט ממנו טעם החמץ אין אסור החמץ בעצמו אשמעינן קרא דלגבי איסור לאו באיסורו עומד, אבל בחמץ נוקשה דלא הוי עליו כלל דין חמץ סובר הרמב"ם דאין אסור מן התורה, אבל הדברים שנתערב בהם החמץ הרי עליהם לא חל כלל האיסור דבהם נכנס רק קצת טעם החמץ ובם הוי רק חמץ נוקשה משו"ה הם אינם אסורים וכיון דאין היתר מצטרף לאיסור משו"ה בעינן דוקא שיהי' כזית בכדי אכילת פרס והרמב"ם סובר כהאלפס דרבנן לא פליגי עלי' דר"א אלא אם אין כזית בכדי אכילת פרס, דר"א הא אמר על עירובו א"כ ר"א ס"ל דהעירוב בעצמו אסור והיינו משום דהיתר מצטרף להאיסור אבל לרבנן אין מחויבין בלאו על העירוב אלא על החמץ הנמצא בהעירוב אבל על העירוב בלא כלום ומדייק לה הרמב"ם דבזה גם רבנן מודו דהיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליהן מהא דקאמר לקמן בדף מ"ד וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא או הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי וכיון דחזינן שיש דמיון לדין נוקשה עם תערובות חמץ א"כ מאי פריך דלמא רבנן כי היכי דלית להו נוקשה ה"נ לית להו תערובות חמץ דס"ל כיון דנסחט טעם החמץ הוי כחמץ נוקשה שאין עוברין בלאו, וכל לא דרשי רבנן, ע"כ דס"ל להגמ' דאם כזית בכדי אכילת פרס בכל מקום מן התורה גם בתערובות חמץ יסברו רבנן שמחויב מלקות והא דאמר דרבנן לא דרשי כל, הוא, דהנה אביי אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא כמו דאמר בחולין דף ק"ת אעפי"כ הי' סבר דאין לוקין בכזית בכדי אכילת פרס וע"כ דאביי הי' סבר דילפינן רק שאסרה התורה את הטעם לטעום טעמא דאיסורא אבל הדבר בטל ולא נחשב כזית ונחשב רק כחצי שיעור אף אם יש כזית בכדי אכילת פרס אעפי"כ מה שאוכל אין אוכל האיסור כיון דמה שאוכל הרוב הוא של ההיתר אין אוכל את האיסור, רק טועם טעם האיסור, וזה אסרה התורה והנה התוס' הקשו בדף מ"ג בפסחים בד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל ר' אלעזר דהא ר"ע דריש כל ובעלמא אמרינן דכל ריבויא הוא ופירש בתוס' דאמר דלא דרשינן כל היכא שאין סברא לרבות והיינו ר"א דיליף מכל להיתר מצטרף לאיסור דזה אין סברא לרבות לא ילפי רבנן וכן אם נימא דבכל התורה אין דין לכזית בכדי אכילת פרס אין סברא דכל מרבה לתערובות חמץ להתחייב בכדי אכילת פרס, דאביי סבירא לי' דלא הוי אכילת האיסור וא"כ אין סברא לרבוי, וא"כ בע"כ נילף דההיתר מצטרף להאיסור וזה אין סברא, משו"ה אמר דרבנן לא דרשו כל היכא דאין סברא, ור"א מדאמר דמחויב על עירובו א"כ לדידי' אסרה התורה את העירוב וכל הסוגיא הי' סבר כאביי משו"ה קאמר דרבנן לא דרשי כל אבל לבתר דרב דימי אמר דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דכיון דאין בטל מציאות הדבר מקרי אכילה אם אכל בכדי אכילת פרס א"כ מריבויא דכל דרשינן רק דהחמץ בעצמו אף שנתערב ונסחט הטעם לא אזל האיסור לגבי חיוב לאו, פריו א"כ אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי ואמאי לא דרשי כל ומשני דרבנן פליגא עלי' דר"א בכותח הבבלי דלא אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל היכא דאכל כזית בכדי אכילת פרס גם רבנן מודו דדרשינן כל דהחמץ אף שהוא בתערובות איסור איסור לאו לא אזל מיני' וכמו שפירשו התוס' והרא"ש בנזיר', דאף דאמר בגמ' דשריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם היינו דלא מיירי ר"א בהכי שהרי אמר על עירובו בלאו דהחיוב על העירוב האיסור עם ההיתר אבל אם עשה כן שאכל כזית בכדי אכילת פרס מחויב אף לרבנן, אבל איסור והיתר מצטרף לא סבירא להו לרבנן.
והנה הא דכתב הרמב"ם גבי שאור ודבש שאיסורין בכל שהן והקטרה דוקא בכזית אין כונת הרמב"ם דהאיסור משום שההיתר מצטרף להאיסור רק כמו דאמר הרמב"ם שאם הקטיר מבשר חטאת ומשירי מנחות עובר משום שנקרא קרבן והתורה אמרה שקרבן אסור להקריב אם יש בו דבש ונאסר ע"י הדבש או השאור וכמו דעץ שנמצא בו תולעת כל העץ אסור משום שנעשה בע"מ כן קרבן שיש בו שאור או דבש נאסר להקריב כזית על המזבח, וכן כל דבר שיש בו מעט שאור נאסר להקריבו על גבי המזבח, ואין הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור והוכיח זה הרמב"ם מדמייתי ברייתא זו במנחות דף נ"ח דאין לי אלא כולו וכו' עירובו מנין ופליגא אביי ורבא בפירושא דברייתא ע"כ דדינא הוא והא דאמר כמאן כר"א דדריש כל אי הכי אפינו חמץ בפסח הוא דוקא לזעירי דאמר על הא דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וזעירי אף שאור בל תקטירו פירוש גם שאור הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור משו"ה פריך אפילו חמץ בפסח נמי אבל אביי ורבא באיסור הקרבת שאור הוא דאמרה התורה דדבר שיש בו שאור הוא נפסל מלהקריב על גבי המזבח לקרבן אבל בחמץ בפסח לרבנן אמרה התורה דהחמץ המעורב נשאר באיסורו לגבי לאו ואם אכלן בכדי אכילת פרס מחויב מלקות.
והנה הגרעק"א בגליון הש"ס בזבחים ע"ת הקשה על הא דקאמר בגמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ז"ל ק"ל למ"ש התוס' חולין דף צ"ט בשם הר"י דאורליינוש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא נקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטעם כעיקר עכ"ד אכן לפי הנ"ל לא קשה דכפי שביארנו טעמא דמאן דס"ל דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא (בתערובות) ע"כ דסבירא לי' לי' דכיון דרוב האכילה אינינה של האיסור לא הוי אכילת האיסור וא"כ ריש לקיש דאמר הכא דהפגול והנותר בטלין זה בזה אף בשאינו מינן לפי הס"ד ואף היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ע"כ דס"ל דמציאות הדבר בטל ולא מקרי שאוכל את האיסור שבטל, אף שיש כזית בכדי אכילת פרס, וא"כ הטעם שנרגש איננו אכילה וריש לקיש הא ס"ל דהיכא דאינינה אכילה כמו חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לריש לקיש אי אפשר לומר שלא יהי' מלקות ואעפ"כ יתסר מן התורה דממ"נ אם הוי אכילה מחויב מלקות ואם לא הוי אכילה מותר מן התורה והר"י מאורלינוש לא אמר רק אליבא דידן דס"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אף שאינו אכילה אסרה התורה א"כ סבירא להרי מאורלינוש דהיכא דאין ניכר האיסור דבטל ממשו ואעפי"כ הטעם אסור דהוי כמו חצי שיעור אלא דבלא קרא הוי אמינא דהתורה אסרה רק ממשות האיסור אבל לא טעם האיסור, ילפינן מקרא דגיעולי עכו"ם דאף טעם האיסור אסור ומה שמרגיש הטעם הוא איסור אף שאינו אכילה דלא הוי כזית כיון דממשות הדבר שאינו ניכר בטל אבל הטעם לא בטל ובהטעם אין בו כזית שאינו אכילת איסור משו"ה אינו לוקה אבל איסור יש אבל לריש לקיש אין שייך לחלק דממ"נ אם הוי אכילה חייבין מלקות ואם אינו אכילה מותר מן התורה כמו חצי שיעור משו"ה, וש"מ כיון דסבירא לר"ל דממשות האיסור ג"כ בטל משו"ה לא לקי א"כ אף באינו מינו בטל ממשות הדבר, ע"כ לריש לקיש נותן טעם ברוב לאו דאורייתא כלל.
ומה שהקשה עוד בגליון הש"ס על מה שהקשה בתוס' ד"ה מתיב רבא ז"ל התוס' תימא דנא מקשה לי' מכל התורה כולה דקי"ל טעם כעיקר וכתב בגליון הש"ס ז"ל ק"ל דמהיכן ה"מ להקשות ולהוכיח דטעם כעוקר דאורייתא דילמא באמת הוי רק דרבנן וכן ס"ל לרש"י באמת לזה פריך מהא דיוצא בה חובת מצה מוכח דהוי דאורייתא עכ"ד, ודבריו תמוהים דהא בקדשים בודאי טעם כעיקר דאורייתא דילפינן בחטאת מקרא דכל אשר יגע בבשרה ומקרא דזאת התורה לכל הקדשים ואמרינן יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל. ואם כשרה תאכל כחמור שבה וכדאיתא לקמן צ"ת. והא דנקטו התוס' בלשונם בכה"ת דתוס' לטעמיהו דס"ל דמקרא דגבי חטאת ומשרת דגבי נזיר ילפינן לכל התורה, אבל אף למאן דס"ל דבחולין טעם כעיקר דרבנן, בקדשים ופסולי קדשים כו"ע סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא וכדאיתא בחולין צ"ח וא"כ שפיר הקשה בתוס' דלפריך מהא דטעם כעיקר בפיגול ונותר, ולריש לקיש ע"כ דחייבין עניו דמקריא אכילה דאי לאו הכי ס"ל דמותר מן התורה דחצי שיעור מותר, אכן אפשר לתרץ קושית התוס' דאף דבכל התורה חצי שיעור מותר מן התורה בקדשים אפשר דחצי שיעור אסור. וא"כ הא דאמר קרא יקדש להיות כמוהו לאסור איסור עשה ולא לאו (וצ"ע בזה איך יסבור ר"נ בחצי שיעור איסורי קדשים).