לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן טו - לדף עח · פסקא א
סוגיא דהפיגול והנותר שבללן
אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבלל זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמע מינה תלת שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה מתיב רבא עשה עיסה מן חטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סופא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ונשאר מין במינו כמין בשאינו מינו דתנן נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים וכו' תנאי הוא דתניא דלי' שיש בו יין או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהה מראהו כשר ואם לאו פסול וכו' ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך איסורין אין מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ.
והנה לכאורה קשה כיון דמסיק לעיל דמין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דאין מבטלין והכא במצה ומרור הא הוי מין בשאינו מינו והנה התוס' לעיל בד"ה אלא כתבו ז"ל תימה דבהקומץ רבה פריך מההיא דתבלה בקצח למ"ד בתר מבטל אזלינן מאי קא מדמה אההיא דבתר בטל או בתר מבטל אזלינן שהטעם שוה, אההיא דתבלה בקצח שאין הטעם שוה, כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו ידי חובתו כדאמרינן הכא וכו' ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה. ולכאורה אמאי לא תירץ בתוס' גם על הקושי' מהא דקצח ותבלין דחוזק התבלין מבטל לטעם מצה. ועכצ"ל דאם. גם התבלין יש להם חריפות כזה דמבטל הטעם א"כ לא תלי זה בדינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל כיון דמציאות הדבר שהתבלין מבטל הטעם ע"כ דהתבלין אין מבטל בטבע הטעם, א"כ איך נימא דחוזק המרירות מבטל הטעם א"כ מאי תלי זה אי מצות מבטלות זו את זו או לא אף אם אין מצות מבטלות עכ"פ בטבע הא בטל הטעם של מצה. ואם בטבע מבטל אפילו אם אין מצות מבטלות ע"כ אין אוכל מצה ע"כ דבטבע אין מבטל ורק מדינא מבטל וא"כ קשה הא מין בשאינו מינו ם ר"ל מודה דאין בטל.
והנה לכאורה קשה כיון דפרכינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו כדתנן רואין אותו כאילו הן מים ומשני תנאי היא א"כ לרבנן דסבירא להו בדלי שיש בו יין לבן הולכין אחר הרוב לא ס"ל רואין, וא"כ קשה על הרמב"ם איך פסק למתניתן דאם נתערב ביין או בדם החי' רואין אותו כאילו יין הא לרבנן לית להו רואין ועוד הא קי"ל בכל התורה דמין במינו בטל ברוב ואמאי לא אמרינן רואין ועיין בש"מ המובא בסוף הש"ס דפריך מאי פריך הכא ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הא קי"ל מין במינו בטל מו התורה ברוב ולא אמרינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו.
עוד קשה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מצה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו ע"כ והשיג עליו הראב"ד דדוקא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס. אכן הרמב"ם סובר דלא בעינן כזית בכדי אכילת פרס, וכן בפ"י מהלכות בכורים לענין חלה ג"כ סובר הרמב"ם דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור חלה, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בירושלמי על מתניתן הנ"ל דגרסת הירושלמי מתניתן דלא כרשב"ג דאמר רשב"ג אינו חייב עד שיהא בה כשיעור וסובר הרמב"ם דהלכה כסתמא דמתניתן דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור ולפי זה סובר דטעמא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו הוא משום דאורז נגרר אחר החטים ומשו"ה יוצא בה חובת מצה אף שאין בהחטים כזית רק בצרוף האורז ואף אם האורז רוב ורק משום טעם דגן יוצא, ולכאורה מאי פריך הכא בגמ' מהא דאמר ר"ל דאף מין בשאינו מינו בטל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא הא ר"ל אמר דינו בשאר המינין שאין נגרר, דהרי בכל המינים כו"ע מודי דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס אבל חטין ואורז דאף האורז נעשו חטים ויוצאים חובת מצה עם הרוב האורז מאי ענין המינים האלו לגבי שאר המינים שאינם נגררין.
והנראה לי דהנה טעמא דבכל האיסורים מין במינו בטל ובנתערב דם בדם החי' או בדם הבהמה שאינה שחוטה לקרבן או ביין אף אם הרוב הוא דם שאינו קרבן זורקין על המזבח אם רק רואין, דהנה טעמא דמין במינו בטל אם הוא יבש ביבש הביטול הוא כיון דכל חתיכה ניתרת מטעם שאמרינן עליו שהוא הרוב ממילא אזל האיסור (ולהרא"ש מותר אף לאכול בב"א דכיון דיש על כל אחת היתר מטעם דאמרינן היא מהרוב ממילא אזל האיסור) אכן אם נתערב לח בלח דאז נעשים כולם גוף אחד דהרי אם נימא יש בילה נתערבו וכל טיפה וטיפה יש בה איסור, אכן כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ יש התנגדות בין הרוב להמיעוט הרוב מבטל את המיעוט א"כ אם נימא שישאר האיסור על המיעוט האיסור הרי יהי' המיעוט מכריח את הרוב שבשביל האיסור המיעוט יחסר הרוב אמרינן דאזל האיסור מהמיעוט ע"י מה שהרוב הוא הותר והותר הכל אף דמציאות הדבר נא בטל, אבל האיסור שהי' על המיעוט אזל מפני הרוב ההיתר, וכל זה הוא אם דין האיסור וההיתר הוא בעצם הדבר דכל איסורים הוא איסור חפצא, דמה"ט הרבה ראשונים ס"ל נדר חל על דבר האסור דאין איסור חל על איסור אף דנדר חל על שבועה דאם נשבע על ככר שלא לאכול ואח"כ אסרו בקונם חל על הכיכר איסור קונם ולא הוי איסור חל על איסור דאיסור שבועה הוא רק איסור גברא לא על החפץ, וקונם הוא איסור חפצא וכמפורש זה בר"ן נדרים דף י"ח אבל קונם דבר האסור נא חל, דבדבר האסור כמו טרפה ונבלה הוי איסור חפצא אכן מצוה לא הוי על חפצא משו"ה אמרינן בנדרים דף ט"ז דמפני זה אמרינן מסברא דקרא דכתיב לה' גבי נדרים מיירי אף באמר ישיבת סוכה עלי משום דחל הנדר על החפצא, אבל לה' דגבי שבועה לא קאי אם אמר שבועה שנא אשב בסוכה דהרי שבועה הוא על גברא ומסברא אמרינן דאין נשבעין לעבור על המצוה משו"ה מוקמינן קרא דגבי נדרים לאמר שנדר חל על דבר מצוה וגבי שבועה נה דרשינן הכי, משו"ה גבי זריקת הדם וכן לגבי כיסוי הדם לא אמרינן אם נתערב לח בלח אף אם הדם שהחיוב לזרוק או לכסות הוא המיעוט זורקין את הדם היכא דהוא זריקה ומכסין אותו הילא דהוא בר כיסוי שאין החילוק בעצם הדבר שנימא בזה אחרי רבים להטות, אלא דין הוא על גוף האדם שהוא מחויב לזרוק את הדם הקרבן ולכסות בדם בהמה וחי' והחיוב עליו הוא בכל מקום שהוא ואף אם בשביל זה יצטרך לזרוק גם את הדם שאינו בר זריקה ולכסות הדם שאינו בר כיסוי אין זה סותר לדיני של האדם שהוא מחויב לזרוק הדם ולכסותו בכל מקום שהוא, כיון דאין מציאות הדם בטלו מטעם איסור להעלות על המזבח, חולין אין כאן כיון דעיקר הזריקה בשביל הכשר וכמו שכתבו בתוס' דף ע"ז ד"ה בדם בהמה משו"ה לא קשיא כלל כיון דבכל מקום באיסורין אמרינן חד בתרי בטל ולאו דוקא בתרי אלא ברובא נמי בטל ודם בדם או ביין אמרינן דאף אם רובא שאינו בר זריקה ובר כיסוי משערין מין במינו כמין בשאינו מינו דגבי איסורין כיון דהחילוק שבין ההיתר ובין האיסור הוא בעצם הדבר, ואם נימא שהאיסור במקומו הלא ממילא הוא אוסר את ההיתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ע"ו רוב ההיתר, אבל במצות זריקה וכיסוי דאין החילוק בעצם הדבר ומציאות הדבר הא לא בטל משו"ה כל זמן שאם הי' מתערב במים לא הי' מבטל את אדמומית הדם לא בטל החיוב שעל האדם לזרוק או לכסות ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אדמומית הדם בטל חשיבות אדמומית הדם ונפטר מזריקה וכיסוי דאזל החשיבות.
ובזה אפשר לפרש דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ז ז"ל נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל עכ"ד הרמב"ם והשיג הראב"ד ז"ל א"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר"י היא דאמר מין במינו לא בטל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה ומשו"ה נבלה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל המבטל להיות כנבלה לטמא ואעפ"י שהנבלה יוצאה אידי ע"י מסרחת והוי כשחוטה אנן בתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ובטלה מ"מ כל אותה סוגיא אליבא דר"י אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב ודוקא למגע אבל למשא לא עכ"ד הראב"ד וכתב ע"ז הרי קורקוס הובא בכ"מ שם דטעמא דהרמב"ם דכיון דבפרק משילין דף ל"ח ע"ב ובפ"ג דבכורות מייתי לה לדרב חסדא ונא הזכירו שם שהיא אליבא דר' יהודה וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק ולומר דע"כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר"י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ"ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשוב הדבר הבטל כמאן דליתא משמע דלענין טומאה אין לומר כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוס' למאי דמפרש בנימוחו מעתה אפשר דאפילו רבנן מודי דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא"א להיות כמוהו לא בטל ויהי' דין מגע בזה כדין משא לר"י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ"ד הרי קורקוס המובא בכ"מ אכן עוד לא ביאר לנו כיון דלרבנן מין במינו בטל מאי חילוק בין אפשר להיות כמוהו או לא.
והנראה לי' דהנה התוס' במנחות דף כ"ג ד"ה שחוטה אינה בטילה בנבילה ז"ל והיכא דקבעי בר"ה ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למהוי כותי' וכו' ולכאורה דברי התוס' תמוה כיון דקי"ל ברובא בטל ופירשו בתוס' אף דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה משום דקבוע הוא דוקא היכא דניכר האיסור. וא"כ הכא דמיירי שאין ניכר האיסור איך פירשו בתוס' דאמרינן קבוע אכן לפי שביארנו לעיל בסוגיא דכל הזבחים שנתערבו דטעמא דהיכא דניכר אמרינן כל קבוע משום דכיון דמינכר הא נא בטל וכיון דלא בטל, אמרינן קבוע אבל היכא דאין ניכר דאז בטל הדבר לא אמרינן קבוע שהרי בטל, וביארנו דלפי זה היכא דאין הדבר בטל אף שאין ניכר אמרינן קבוע, לפי זה מבוארים דברי התוס' דכיון דס"ל לר"י מין במינו לא בטל א"כ במין במינו אף היכא שאין ניכר האיסור אמרינן כל קבוע משו"ה היכא דקבעי בר"ה הוי ספק, לפי זה בפשטות מבואר דברי הרמב"ם כיון דס"ל דמציאות הדבר לא בטל ורק מה שאומרים באיסור אחרי רבים להטות או משום כיון דעל כל אחד הדין דהולכין אחר הרוב ואמרינן שזהו ההיתר ויש לחתיכת הנבלה היתר משו"ה בטלה, ובלח לח ההיתר כיון דנעשה בלול וכל טיפה יש בה רוב היתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ומעתה הדין אם נתערבה חתיכה שחוטה בין הרבה נבילה לא אמרינן דבטלה השחוטה לדין זה שאם מונחים בר"ה ונגע באחת החתיכות דנימא דודאי בטמאה נגע שהרי מה שאינה טמאה זהו מציאות ואי אפשר להשחיטה שיחול עלי' דין טומאה, א"כ השחיטה אינה בטלה וכיון דאינה בטלה ממילא יש לה דין קבוע והוי כמחצה על מחצה והנוגע באחת ברה"ר טהור דכיון דשחוטה אינה בטלה מטעם שאין לה מציאות שיחול עלי' טומאת נבלה וכיון דאינה בטלה הוי קבוע אכן נבלה שנתערבה ברוב חתיכת שחוטות אף אם קיימי ברה"י, דאם הינו אומרין כל קבוע כמחצה על מחצה הי' להיות דין ספק טומאה ברה"י ואם היינו אומרים שטומאה הוא מציאות דמציאות נבלה הוא טומאה א"כ הטומאה לא פקעה רק מחמת שלא נדע נימא שנגע בשחוטה ע"ז היינו אומרים כיון דמציאות הנבלה לא בטלה הוי קבוע ואז הי' הדין דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, לזה אמר רב חסדא דאינו כן, דטומאת נבלה הוא ג"כ דין לא מציאות שהרי אם נסרחה פקע הטומאה א"כ הטומאה שבחתיכה לא הוי עצמות הדבר רק דין, וא"כ אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ובטל מעלי' דין, טומאת מגע כיון דעל כל חתיכה אמרינן הוא מהרוב שאינם נבלות ובטל הטומאה לענין טומאת מגע אבל לא לענין טומאת משא לזה לא בטלה נמצא דאין דין זה כלל שייך לדין במין במינו. רק שייך לדין אי טומאה הוי מציאות או רק דין וזהו דאמרינן בפרק משילין ובסג' דבכורות להא דרב חסדא. ואין מפרש דהוי אליבא דר' יהודה. וכמו שמפרש הר"י קורקוס דמזה ראי' דדין דרב חסדא הוא גם אליבא דרבנן והא דקאמר במנחות אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הא דאין מבטלין הא מין במינו בטל התם פריך על ר' חנינא דאמר כל שאפשר להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי אפשר להיות כמוהו בטל, א"כ הדין להיפך דשחוטה בטלה משום דאיאפשר לה להיות נבלה משו"ה בטלה, וזאת הסברא אי אפשר כלל לתלות בהדברים שכתבנו וע"כ הטעם דס"ל לר' חנינא דגם מציאות הדבר בטל רק דס"ל מין במינו לא בטל ע"ז פריך אי אליבא דרבנן וכו' ומש"ה מפרש דר' חנינא קאי אליבא דר' יהודה ור' חסדא פליג עלי' אפילו לר' יהודה אף אם יסבור דמציאות הדבר בטל רוב ומין במינו לא בטל, רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן כדמפרש שם פלוגתי' אבל בשאר דוכתי מביא הא דרב חסדא בסתמא דדינו הוא אליבא דרבנן וס"ל מציאות הדבר לא בטל, ומה שאין שחוטה מטמאה הוא מציאות הדבר וזה לא בטל משו"ה הוי קבוע אבל טומאת נבלה לא הוי מציאות הדבר שהרי לכי מסרחה פרחה לה טומאה ואין להקשות על דברינו, נימא דטומאת הנבלה הוי מציאות ורק לכי מסרחה לא הוי נבלה דהוי כנשרפה שאין כאן נבלה בעולם. אכן אם נימא כן בלא דברינו יקשה סוגית הגמ' מאי קאמר דנבלה הוי מין במינו עם השחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאה הא הוי אז כנשרפה דאין בעולם, ואטו מפני זה הוי מינו או אינו מינו משום שאפשר שתשרף. ע"כ דגם כי נסרחא הוי הדבר במציאות ורק טומאה פרחה א"כ גם לפי דברינו לא יקשה.
והנה כל זה שביארנו דמציאות הדבר לא בטל ורק באיסור כיון שיש דין אחרי רבים להטות אי אפשר להמיעוט האיסור להטות רוב ההיתר ממילא פקע האיסור הוא שלא כריש לקיש, דאם נימא כן אין שייך לומר איסורין מבטלין זה את זה אטו איסור אחד מכריח את איסור השני שמוכרחים אנו לומר דאיסור המיעוט בטל באיסור המרובה הא אין חילוק ביניהם שזה וזה אסור, ע"כ דריש לקיש ס"ל כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות אמרה התורה שבכל דבר בטל המיעוט כמו שאינו, וחל דין הרוב, ומשו"ה אם רוב הוא פגול בטל איסור נותר או טומאה שהוא המיעוט והנה בגמ' דילן מסיק דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל ורק במין במינו אמר דבטל והנה בירושלמי אמר בפ"א דחלה הלכה א' ר' אבהו בשם לקיש אין לוקין על חלתן דבר תורה אמר ר' יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטל זה את זה וריש לקיש אמר ביטלו זה את זה ופרשו המפרשים דקאי אם עירב מכולן ועשה עיסה אחת מהן דבזה סבר ריש לקיש בירושלמי דגם מין בשאינו מינו בטל' דהא החטים והשעורים כולן ממינים המחויבים בחלה ואמאי אמר ריש לקיש דאין חייבין בחלה, וע"כ דסבר ריש לקיש בירושלמי דכיון דהנך שני מינים נינהו א"כ בטל המיעוט, למשל אם שעורים. הוא המעוט בטל ממנו שם שעורים ואיננו עתה שעורים וגם חטים לא נעשה, שהרי על זה לא אמרינן שיחול עליו שם המבטל, וא"כ עתה השעורים המיעוט אינינו מחמשת המינין שהרי מינו אבד, ומין אחר לא נעשה, וא"כ אף שהוא מין הבא לידי חימוץ דהרי מציאותו לא נשתנה מה קרוי לחם דוקא אם הוא מחמשת המינים אבל אם אינו מחמשת המינים אינו קרוי לחם כיון שאין חימוצו מן החמשת המינים משו"ה סובר ריש לקיש דאם עשה עיסה מחמשת המינים פטורים מן החלה דבר תורה שהמיעוט בטל ממנו מציאותו. שוב מצאתי סברא זו ברידב"ז על הירושלמי אכן ר' יוחנן ס"ל דמציאות הדבר לא בטל משו"ה גם המיעוט מצורף לחייב בחלה.
לפי זה הכא בגמ' אף דלפי דברי הרמב"ם אם יש טעם דגן חייבים בחלה מדאורייתא ויוצא ידי חובתו במצה בכזית אף שהחטים הוי בכזית אך מיעוטי מטעם אורז נגרר אחר החטים, אעפי"כ פריך לריש לקיש דהנה הפירוש דנגרר הוא דכל הדברים אף שהמה מקבלי טעם אחר אין הטעם נעשה עצמותם וא"כ אף ששיטת ר"ת דכזית היתר שיש בו טעם איסור לוקין עליו אף שהטעם אין בו כזית, אכן כל הפוסקים נחלקו עליו וסבירא להו דאימתי לוקה דוקא אם הטעם יש בו כזית בכדי אכילת פרס משום דאין הטעם נעשה עצמית הדבר. אבל טבעו של אורז, דבו כשנכנס טעם החטים בו נעשה הטעם עצמיותו, והוא עתה מין הבא לידי חימוץ דהאורז נהפך ע"י טעם החטים שבו להיות מין הבא לידי חימוץ דמשו"ה מצטרף גם האורז לשיעור חיוב החלה ולהכזית של מצה. אכן אימתי אמרינן דמשום זה שאורז נגרר אחר החטים נעשה גם האורז מין שבא לידי חימוץ אם נימא שהחטין לא בטל עצמותם א"כ הטעם שנבלע בהאורז הוא טעם דגן שהוא בא לידי חימוץ א"כ החטים שהם המיעוט לא אזל ממנו מציאות החטים א"כ מהפך האורז להיות מין הבא לידי חימוץ של חמשת המינים. אבל אם נימא דהיכא דהוי מיעוט בטל העצמות ממנו א"כ איך יכול להיות האורז מצורף מפני טעם החטים שהוא בא לידי חימוץ דהרי הטעם הזה ג"כ אינו מין דגן וכמו שמוכח מהירושלמי דאף שמציאותו בא לידי חימוץ אעפי"כ אין מחויב על חלתו דבר תורה למאן דס"ל בטל גם מציאות הדבר אם הוא מיעוט, לפי זה שפיר פריך בגמ' על ריש לקיש דלפי הס"ד גם במין בשאינו מינו בטל המציאות דאף איסורין משני מינין מבטלין זה את זה משו"ה פריך הכא אם נימא דבטל מציאות, הדבר א"כ אמאי יוצאין מצה. אם יש טעם דגן בהעיסה יוצאין בכזית שרובו אורז כיון דבטל מציאות הדבר א"כ הוי אורז בא לידי חימוץ שלא מטעם חמשת המינין ואמאי יוצאין. משו"ה הוכרח לתרץ דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל המציאות. ולפי זה אדרבה מזה ראי' לדברי הרמב"ם דלא בעינן שיהא בהחטים כזית בכדי אכילת פרס דאם נימא דאין יוצאים אלא דוקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס א"כ למה כתבה המשנה דאם עשה עיסה מן החטים והאורז יוצא ידי חובתו כיון דקי"ל בכל הדברים דמין בשאינו מינו לא בטל היכא שיש טפם וכזית בכדי אכילת פרס, א"כ מאו איריא חטים ואורז דחטים נגרר אחר אורז, עדיפא הוי לאשמעינן דאפילו בשארי מינים הדין כן כיון. דקי"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ע"כ דיוצאין בכזית מאורז וחטים אף דחטים מיעוטא, ומשו"ה דוקא בחטים ואורז משום דאורז נגרר אחר החטים וטעם החטים שנכנס בהאורז נעשה עצמיות של האורז והאורז נתהפך להיות מין הבא לידי חימוץ של חטים שהרי עצמיות החטים לא בטל.
ואין להקשות לפי דברינו איך יתרץ הירושלמי דברי ריש לקיש דסבירא לי' דאף מין בשאינו מינו בטל המציאות מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז יוצא בה ידי חובת מצה נראה לי דהירושלמי לטעמי' דאמר מתניתן דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון בן לקיש הלכה כרשב"ג והנה לכאורה כיון דסבר ריש לקיש כרשב"ג דבעינן דוקא שיהא דגן כשיעור וממילא גם גבי מצה בעינן שיהא כזית בכדי אכילת פרס וא"כ מאי איריא בעושה עיסה מן החטין והאורז וכדאמר ריש לקיש בירושלמי פרק א' דחלה לא שנינו אלא העושה עושה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר. אלא עם החטים בלבד ממ"נ אי סבירא לי' סברא, דאורז לגרר אחר החטים א"כ יועיל אפינו אם אין בו כשיעור. ואם יש בו כשיעור מאי איריא טעמא דנגרר אפילו בשארי מינים לא יבטול, ואם סבירא לי' דמין בשאינו מינו ג"כ בטל ושאני חטים ואורז שיש דין גרירה א"כ יועיל אף אם אין כשיעור וראיתי ברמב"ן הלכות חלה שכתב להלכה דאף אם אין בה כזית בכדי אכילת פס יוצאין בה ידי מצה וחייב בחלה, ואעפי"כ אימתי חייבין בחלה אם יש דגן כשיעור, וזה קשה מאד דכיון דבעינן דוקא שיש בהעיסה כשיעור א"כ אין האורז מתהפך להיות דגן א"כ איך יוצאין אף שאין בה כזית בכדי אכילת פרס אכן לדברינו אפשר לומר דאף דריש לקיש בירושלמי ס"ל דגם מציאות הדבר בטל ברוב דמשו"ה אם עשה עיסה מחמשת המינין אין חייבין על חלתן דבר תורה אעפי"כ בחטין ואורז סבירא לי' דאימתי אמרינן דמין בשאינו מינו מבטל ג"כ הרוב את המיעוט משום דהרוב פועל על המיעוט לבטל טעמו במקצת א"כ המיעוט הוא טפל להרוב ובטל עצמיותו, אבל בחטין ואורז כיון שמיעוט החטים גורר את האורז אף אם הוא רוב א"כ אין האורז מבטל את החטים אחר שדרכו של האורז להיות נגרר אחר חטים ואדרבה האורז אף שהוא רוב הוא תמיד טפל אל החטים משו"ה אין יכול לבטלו משו"ה אם יש בהחטים כשיעור דגן הוא מחויב. וממילא לפי זה גם במצה דוקא אם יש בהחטים כשיעור בכדי אכילת פרס, אבל הטעם של החטים הנבלע בהאורז אי אפשר לומר שהאורז טפל לו דבודאי על זה הטעם גובר האורז שלא יהי' טפל לטעם הדגן שבו ומשו"ה האורז בעצמו לריש לקיש לא נתהפך להיות מין שבא לידי חימוץ דטעם דגן שנבלע בתוך האורז בטל ממנו שם דגן וא"כ האורז בעצמו אף שבא לידי חימוץ עתה שטעם הדגן הוא עצמיותו אבל הטעם שבו לא מקרי טעם דגן שטעם דגן שבו בטל ממנו שם דגן לריש לקיש דס"ל שבטל עצמיותו משו"ה מועיל טעמא דגרירה רק שלא יבטל אורז הרוב את החטים המועט ואם יש בהחטים כשיעור נתחייב בחלה וכן אם יש כזית בכדי אכילת פרס יוצאין חובת מצה אבל אם אין כשיעור אי יוצאין ידי חובת מצה אבל זה הדין דאין האורז מבטל חובת חלה מן החטים שיש בהן כשיעור הוא דוקא בחטים ואורז שכיון שדרכו של האורז להיות נגרר אחר החטים אף אם הוא רוב, משו"ה אין מבטלו אבל בחטים ושעורים או שערי מינים כיון דאינן נגררין א"כ המון שהוא הרוב מבטל למין המיעוט ובטל עצמיותו (לדברי הירושלמי אליבא דריש לקיש) א"כ המין עתה היא אינינו מהנך חמשת המינים משו"ה אין לוקין על חלתן דבר תורה.