אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן ז - לדף כו › פסקא ב

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ז - לדף כו · פסקא ב

פסקא א

אכן נראה לי דאף אם נימא דהרמב"ם סובר כרבינא יש לתרץ קושית הראב"ד, דהנה בחולין דף ב' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומשני אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וכתב הגרי"פ בהגהתו ז"ל לאו דוקא דהא עזרה ר"ה היא וספיקו טהור, תוס' נדה ה' ד"ה ואם אפשר וכו' עכ"ל ההגהה, והנה אין כונת התוס' דאין צריך לומר כלל שהרי מסיק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהייא וכו' אלא אטמא במוקדשים בברי לי סגי דליתי' קמן דנישיילי', ע"כ, הרי דאם לא ראוהו אחרים ואיננו קמן אז הבשר אסור שמא נגע, ועכצ"ל דכונת התוס' ובודאי כן כונת הגרי"ף דאין צריך לומר ברי שלא נגעתי אלא כיון דטעם הספק אף שעזרה ר"ה, אעפי"כ טומאה מספק משום דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, א"כ צריך השוחט לומר שהו' באופן שהוא ספק השקול לו אם נגע או לא, ואין צריך לומר שברי שלא נגע רק צריך לומר שלא הי' באופן שרוב הוא שנגע עכ"פ זה מוכח מגמ' דאם לא אמר כלום טמא מספק לפי דברי התוס' מטעם דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, ולפי דברינו למעלה דספק טומאת בשר קדשים ביש בו דעת לשאול בעינן, ודאי טהור יאכל בשר, וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר, ולא זכר כלל דבעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואים אותו, אבל בלא זה הבשר פסול כדמוכח בגמ', והתימא שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ונראה לי דהנה התוס' בחולין שם ד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כתבו ז"ל אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, א"כ דוקא לענין העמדה והערכה היא כחי' אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלות טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב לקמן השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עכ"ל התוס', והנה לכאורה התוס' מספקי אי מפרכסת מקבלות טומאה, ולכאורה הא מפורש לקמן דף קכ"א אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' הכשר מים מחק השיטה מקובצת והדין עמו כיון דבעינן הכשר מים בעינן גם הכשר טומאה שיגע בטומאה) עכ"פ הא מוכח דמפרכסת מקבלות טומאה אם נגעה בטומאה, והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ג' מטומאת אוכלין הלכה ה' ז"ל החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר כך חושב עליו צריך הכשר חושב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אעפ"י שעל גב אביו הי' מטמא כששימש מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כך חתכו טמא מוקים לה בשהוכשרו בחבורו אם האבר נטמא וכל זה אליבא דר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא כל זה מן הגמ' אבל הוא תפס התוספתא שמצא עכ"ל הראב"ד, והנה בפרק העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב שהביא הכ"מ אמר לי' רבי אסי לר' זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א"ל שאילתא לר' אבא בר ממל וא"ל רא מני ר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה, א"ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמי' ואמרי לי' שאני לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר אמר לי' רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, הרי מפורש כדברי הראב"ד, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על הרמב"ם חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמ' או לא חשש להם, ולכן נראה ני לישב דעת רבינו דיש לומר דס"ל כדא"ל רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו וא"כ אין צריך לאוקמי' כר"מ דכר"ע (צ"ל כר"י) אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ונא הכשר שרץ וכו' ואע"ג דשני לי' רבא ששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא. ולא סמכינן עלה עכ"ל הכ"מ והדברים תמוהים דמאין להרמב"ם לומר דלא כרבא ולומר דרבא בר חנן לא קיבלה, עוד כתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דקי"ל כעולא דאמר בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו והנך אמוראי דאוקמא כר"מ לא שמיעא להו דעולא דאמר בשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"ד הכ"מ, ולא ירדתי לסוף דעת מרן הכ"מ דהנה אף לפי דברי עולא דבשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הא בעי הכשר מים שיקבל הבשר טומאה מאביו היינו מהאבר, וא"כ קשה על הרמב"ם איך קאמר דאינו צריך הכשר הא עכ"פ בעי הכשר מים ובלא הכשר הא אין יכול לקבל טומאה והרי בפירוש אמרו בגמ' דמיירי כשהוכשר, ומה שהקשה בתוס' שם בחולין דף קכ"ט ד"ה למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ז"ל תימא אמאי נא פריך למה לאוקמי' כר"מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עכ"ל התוס', אפשר לתרץ דמה דפריך רבא בר חנן לרבא למה ני הכשר הרי הכל בכלל דפריך למה לאוקמי' כר"מ משום דקשי' טומאת בית הסתרים היא ואין מקבל טומאה ולמה לאוקי כשהוכשר הא היכא דמטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר טומאה ולא הכשר מים, עכ"פ כששני לו רבא כששימש מעשה עץ שימש ולא הוי הכא דין דמטמא טומאה חמורה בעי הכשר טומאה והכשר מים, א"כ אף אם נימא כעולא דבשעת פרישתו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הכשר בעי ואיך כתב הרמב"ם דאין צריך הכשר, ע"כ דסבר הרמב"ם דמקרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו. וזה הא נגד הגמ', ואם הכ"מ מחזיק בתירוצו דרבא שינווא בעלמא הוא דמשני אבל אנן לא ס"ל דמעשה עץ שימש א"כ מה הוסיף הכ"מ בתירוצו דהנהו אמרואי לא שמיעה להו דעולא, כיון דע"כ צריך לומר דמקרי מטמא טומאה חמורה א"כ אין צריך לקבלת טומאה מאביו, ודברי הכ"מ תמוהים מאד.

ונראה לי דהנה האי דקאמר רבא כששימש מעשה עץ שימש זה לא מקריא מטמא טומאה חמורה אגב אביו לכאורה אפשר לומר דכונת הגמ' כיון דהאבר גם בלא בשר מטמא דדין אבר מן החי הוא רק עצמות וגידין א"כ האבר מטמא בלא הבשר, והבשר אין מביא טומאה להאבר א"כ הבשר לא הי' מטמא טומאה חמורה, דהבשר לא הי' בכלל אבר מן החי אך אי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות טומאת המת הלכה ג' דטומאת אבר הוא בשר גידים ועצמות, וכן בפ"ד מאבות הטומאה גבי שרץ כתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות והנה הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת המת הקשה על הרמב"ם שכתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות הא בגמ' דף קכ"ח ר' יוסי הגלילי סבר דאף לשון שיש בו רק בשר בעלמא כיון שאין עושה חליפין מקרי אבר ור"ע סבר דבעינן גידים ועצמות, ורבי סבר דבעינן בשר גידין ועצמות ואמרינן דאיכא בין רבי לר"ע רכובה הנמכרת עם הראש דלרבי אין מטמא ולר"ע מטמא, ולר' יוסי הגלילי בודאי דמטמא רכובה שהרי אין לה חליפין, וא"כ כיון שר"ע נא מצריך בשר אמאי פסק דצריך בשר, ועוד הא ר"ע ור' יוסי הגלילי לגבי רבי הוי תרי לגבי חד ונשאר בצ"ע, אכן לדידי נראה פשוט דהנה התוס' הביאו שיש שני גרסות, יש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו בשר, ויש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו רכובה, וכתבו התוס' דהגרסא איכא ביניהו רכובה דכן נראה דמשו"ה לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזל בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופא וריב"א פירש דברכובה לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרע משאר אברים, ולדידי הדברים תמוהים מאד נהי דעור הרכובה לא הוי בשר דמוקמינן דמתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן יחידאה היא, אבל עכ"פ הא יש ברכובה מוח ומות הוא אקרי בשר שהרי נמנין על מוח שבראש, והא דאין נמנין על מוח שבקוליה משום דאסור לשבור העצם וא"כ הרי רכובה יש בה בשר גידים ועצמות: ולכאורה צריך לגרוס איכא ביניהו בשר היינו דלר"ע אין צריך בשר דמקרי אבר אף בלא בשר ולרבי לא נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר, עכ"פ בין להאי לישנא בין להאי לישנא לר"ע אין צריך כלל בשר וא"כ מתניתין רפ"ק דכלים דאם אין על האבר בשר כראוי אין מטמא משום אבר איתא כרבי דבעינן דוקא בשר וא"כ סתם מתניתין כרבי וא"כ בעינן לפסוק כסתם, וכן מוכח מסוגיא דחולין דף קכ"ה דבעינן דוקא שיש עליו בשר כראוי ואם חסר הבשר תליא אם מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, הרי דסוגית הגמ' ס"ל דבעינן דוקא בשר, והאי דינא דבעינן דוקא שיעלה ארוכה מבחוץ היינו מטעם דאם אין מעלה א"כ אין עליו בשר כראוי וא"כ דברי הרמב"ם לפסוק דאם אין בשר עם האבר לא מקרי אבר מוכיחים מסוגית הגמ' דהלכה כסתם מתניתין דבעי גם בשר, לפי זה עכצ"ל הא דאמר כששימש מעשה עץ, כפירוש התוס' דהכונה דמתחילה מה שהי' מטמא טומאה חמורה הי' מטעם אבר מן החי ועתה כשנחתך כבר נשתנה ואיננו אבר מן החי וכן פירש רש"י ז"ל שנחשב ונמנה הגידין והעצמות לעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד אוכל ופנים חדשות בא לכאן ולא דמי לנבלות עוף טהור שהיא מטמא אדם ע"י אכילה עכ"ל רש"י ולפי זה קשה א"כ איך פסק הרמב"ם בפרק ג' מטומאת אוכלין דישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ושחט בה שנים או רוב שנים הרי זו מטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה עכ"ד הרמב"ם, ולפי זה יקשה הא מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' וסופה לטמא טומאה חמורה כשתמות וא"כ הרי חזינן דמיתה הוי שינוי ובודאי דמיתה מקרי פנים חדשות בא לכאן, וא"כ הרי מה שתטמא אח"כ הרי זה יהי' בעת שהיא מתה, עתה הרי היא חי', והרי בגמ' מדמה דין דסופה לטמא לזה שהיתה כבר מטמאה וא"כ לענין מה שהיתה מטמאה טומאה חמירא אמרינן כיון דעתה הוא פנים חדשות לא מדמינן ולא דיינינן לה בדין שהיתה מטמאה טומאה חמורה כיון שעתה בא לה פנים חדשות, א"כ גם בשחט ישראל בטמאה אמאי תטמא טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא הא פנים חדשות יבאו לה כשתטמא דאז תהי' מתה ועתה היא חי' לכל דברי' ואין לתרץ דהכא בנבלה גם בעת שתטמא תטמא משום אוכל דהא אם אין ראוי לגר אין קרוי' נבלה וא"כ לא הוי פנים חדשות, אבל באבר מן החי נימא דאין צריכין לדין דראוי' לגר, אכן הלא קיי"ל דעד שתפסול מלאכול לכלב ואין צריכין לדין שתהי' ראוי' לגר, ועוד לכאורה אם נימא דצריכה בשר א"כ אפשר דגם באבר מן החי בעינן ראוי לגר לענין אכילה, אף דאבר מן החי אסור לגר אבל מה דבעינן שלא יהי' נסרח בזה גם באבר מן החי בעינן: ועוד הא מוכח מהרמב"ם דאף אם אין דמיון כלל ג"כ מיקרי שיהי' עליו דין טומאה חמורה, דהנה הרמב"ם הא כתב דבהמה טהורה ששחטה עכו"ם לישראל וכן בהמה טמאה ששחטה ישראל לעכו"ם כל זמן שהיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה, והקשה הכ"מ בפ"ג מטומאת אוכלין הלכה ד' כיון דבגמ' אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' דילן הכשר „מים“ מחק בשיטה מקובצת דאם צריך הכשר מים גם הכשר טומאה צריך) הכשר למה לי' סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררו ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י אמר חזקי' שאני מתניתין דמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ויש לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך, דאע"ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קיי"ל דסתם גמ' קאמר לה עכ"ל הכ"מ, וכונת הכ"מ על הא דמביא הרמב"ם לעיל שאם חישב על חצי כזית נבלת עוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום און צריכין הכשר מטעם כיון דאילו מצטרף החצי זית לעוד חצי זית הי' מטמא טומאה חמורה, אכן מזה אין עוד ראי' גמורה דההיא סוגיא פליגא אהא דאמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית דהכא חזקי' מיירי דעודה מפרכסת ועדנה אינה מטמאה והוא יכול להעמידה על פחות מכזית שלא תבא לטומאה חמורה דתעמוד על פחות מכזית קודם שתמות, אבל בחישב על חצי זית שהי' כבר נבלה והי' עליו טומאה מה שחסר מכזית בשביל זה לא מקרי אין סופו נטמא טומאה חמורה שהרי אפשר לצרף לכזית, וע"כ צריך נפרש הא דאמר הואיל ויכול לגוררו שלא תבא לידי טומאה דהא פריך על הא דאמר ר' אסי דישראל בטמאה צריך הכשר מהא דאמר ר' יוסי דמפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר מפני שסופה לטמא טומאה חמורה והלא גם בנבלת העוף אפשר לעשות שלא יבא לטומאה חמורה היינו שיעמידה על פחות מכזית ע"כ דכונת הגמ' דשאני גבי נבלת עוף טהור שכבר באה לדין זה שאם יאכלנה יטמא אבל במפרכסת כיון דלא מתה עדנה אפשר להעמידה שלא תבא לדין טומאה חמורה וא"כ אפשר דבחצי זית שכבר היתה נבלה אף חזקי' מודה דאין צריכה הכשר וא"כ אין ראי' מדין דחצי זית נבלה שחישב שאין צריכה הכשר לדחות דברי חזקי', אכן יש להוכיח מדין זה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט' ז"ל החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב אם חישב עליו למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה ואין צריך הכשר, והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה שיבוש שצריך הכשר, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע"כ השיג על רבינו שכתב שאין צריך הכשר ולדעת רבינו יש לומר דרבינו איירי שחתכו להאכילו לכלב ומשו"ה אין צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה דף כ"א אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהו החותך מן האדם החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וקשיא לן מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ההוא לאסיק טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסול מאכילת כלב הכא לאחותי' לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע"כ בגמי, ועפ"י הדברים הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפ"ג דעוקצין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקמי בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר וכו' הילכך ע"כ צריך לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא ע"י אדם וזהו שכתב רבינו (מה שכתוב בגרסא שלפנינו בהכ"מ רש"י הוא ט"ס וצריך ולגרוס רבינו) גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך עכ"ד הכ"מ ,והנה שם ברש"י כתב דהגרסא, ורמינהו החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר, אכן גרסת הרמב"ם הא מוכח שגורם צריך מחשבה ואין צריכה הכשר ועכצ"ל כמו שחילק הכ"מ דמתניתין דעוקצין דאיתא החותך מן החי צריך מחשבה והכשר מיירי שלא חתך לכלב אלא לרפואה וכיוצא בה היינו שחתך להיזק או בלי דעת דאין מחשבה כלל וכמו שכתב הרמב"ם שם שבשר הפורש מן החי צריכה מחשבה והכשר אבל הדבר צריך ביאור מאי חילק בין חותך סתם לחותך להאכיל לכלב כיון דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא להעלות לה טומאה, וגם אמאי אין צריך הכשר הא בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה. ועכצ"ל דאדם בכלל מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה שהרי כשימות יטמא גם בחייו מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה אלא דבחייו אין מועיל מחשבה דאין עומד לאכילה, ומחשבה לאוכל חי לאו מחשבה היא, אכן אם בעת שחותך שאז אפשר לחול מחשבה אז חל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה. אך זה הדין דמשום סופו לטמא טומאה חמורה, יטמא בלא הכשר זה דוקא אם בעת שפירש הי' ממין האוכלין וכדאיתא בסוגיא זו דחותך בשר מאבר מן החי דאם חישב בעת שכבר נפרש צריך הכשר אף שהי' מטמא טומאה חמורה והרי חזינן דבגמ' מדמה מה שהו' מטמא טומאה חמורה בעת שהי' הבשר מחובר לאבר מן החי לדין דסופו לטמא טומאה חמורה, ואעפי"כ לא פריך רק אמאי צריך הכשר, אבל על זה שאם חתך ואח"כ חישב צריך הכשר ומחשבה לא פריך, וכן הא פסק הרמב"ם דאם חתך הבשר מן האבר ואח"כ חישב דצריך הכשר כיון דבעת הפרישה מן האבר לא הי' ממין האוכל וא"כ אם נפרש בשר מן החי' בלי מחשבה כלל לא הי' הבשר ממין האוכל ולא חל עליו הדין דסופו לטמא טומאה חמורה שאין בשר מן החי אוכלי אבל בחישב להאכילו לכלב אף שאין מקבל טומאה דהרי לאחותי טומאה בעינן שיהי' ראוי לאדם אעפי"כ מין אוכל הוא דאם מה שאין ראוי לאדם אלא לכלב לאו אוכל הוא אמאי לא נחית טומאה אם נפסל מאכילת אדם, ע"כ דגם אם ראוי לכלב מקרי אוכל רק שאמרה תורה דין בקבלות טומאה דבעינן שיהי' ראוי לאדם משום זה אם בעת שנפרש מן האדם לא הי' מחשבה כלל ולא נעשה הבשר מין אוכל לא חל עליו כל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה וזה הדין דמתניתין דהחותך בשר מן החי צריך מחשבה והכשר וכמו שכתב הרמב"ם דאם נפרש בשר מן החי צריך מחשבה והכשר אבל אם בעת שנפרש חישב להאכיל לכלב חל בשעת פרישה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דצריך מחשבה (להאכיל לאדם) ואין צריך הכשר משום דבא מדבר שסופו לטמא טומאה חמורה וא"כ מהאי סוגיא מוכח דלא כחזקי' שאמר במפרכסת דלא הוי סופו לטמא טומאה חמורה משום שאפשר לגרר שלא תבא לטומאה חמורה. דהרי האי בשר שנפרש מן החי כבר עשאוה שלא תבא לטומאה חמורה שהרי בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר מכש"כ היכא דלא עשאוה לאין סופה לטמא טומאה חמורה היינו בעודה מפרכסת דיש עליו דין דסופה לטמא טומאה חמורה, וק"ו הוא מה התם שמתחלה הי' אפשר שנא תבא, שתפרש, ופרשוה בעודו חי שהרי עתה בודאי דלא תבא לטומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר כיון שהי' אפשר שתבא. מכש"כ במפרכסת דמטמאה שאפשר שתבא ולא יגררוה לפחות מכזית מכש"כ שמטמא טומאת אוכלין מדין סופו לטמא טומאה חמורה משו"ה הרמב"ם לטעמי' דגריס צריך מחשבה ואין צריך הכשר. דמוכח דהאי סוגיא סברה דלא כחזקי', פסק דלא כחזקי', אף שאפשר שלא תבא, שיגררוה, כיון שעומדת לטומאה חמורה חל עליו דין דסופו לטמא טומאה חמורה, והא דהרמב"ם גורס בגמ' צריך מחשבה ואין צריך הכשר ולא גורס גירסת רש"י שמחק הגרסא וגורס צריך מחשבה והכשר ולכאורה עוד מוכח כגרסת רש"י דאף דלפי שהכ"מ מבאר מיירי מתניתין בחותך שלא בכונה וכמו שכתב הרמב"ם בשר שנפרש, וברייתא דמייתי בגמ' מיירי בחותך לכלב וכמו שביארנו דחותך לכלב יש עליו דין אוכל, עכ"פ יקשה כיון דעיקר קושית הגמ' להוכיח דגם אדם מטמא טומאת אוכלין ע"י מחשבה א"כ למה הקשה מברייתא הוי להקשות ממתניתן דהחותך מן החי צריך מחשבה והכשר. ע"כ מחשבה מועלת לטמא טומאת אוכלין אף באדם. ובכל דוכתי קי"ל דממתניתן אלימא להקשות אכן כדדייקינן מוכח בכגרסת הרמב"ם, וכן היא גרסת רבינו גרשום דהקושי' מברייתא דצריך מחשבה ואין צריך הכשר, דאם הקושי' ממתניתין דצריך מחשבה והכשר, א"כ כל השקלא וטריא דבגמ' דמקשה וקשיא לן למה לן מחשבה תהוי חתיכה מחשבה זה אין ענין כלל להקושי' דחזינן דאדם ג"כ מטמא טומאת אוכלין שהרי צריך הכשר והכשר הא הוא טומאה קלה, וגם מאי קאמר מ"מ קתני מחשבה ומחשבה לטומאה קלה הלא הי' יותר להקשות הא הדין דצריך הכשר הוא לטומאה קלה דלטומאה חמורה אין צריך הכשר והו"ל למיפרך קתני מיהא צריך מחשבה והכשר והמחשבה והכשר הא לטומאה קלה ואמאי שביק הכשר ופריך רק ממחשבה, ואין לומר דפריך ממחשבה משום דהוי רישא שהרי כיון דחד דבור הוא צריך מחשבה והכשר אין שייך לומר דתיבה מחשבה הוי רישא, עכצ"ל דמתניתין דאיתא צריך מחשבה והכשר אין להקשות כלל דכיון דצריך מחשבה והכשר א"כ עתה במחשבתו עושה זאת לאוכל, א"כ הוי כשליא שחשב עלי' דטומאת האוכלין לא הוי מטעם אדם רק שע"י מחשבה עושה זאת למאכל ולא נחשב כלל לבשר אדם אלא כמו שחישב על דבר שאיננו מאכל ובמחשבתו עושה למאכל, אבל ברייתא דאיתא דאין צריך הכשר דזה שאין צריך הכשר הוא ע"כ מטעם שיש על זה דין בשר אדם שסופו לטמא טומאה חמורה הרי דיש עדנה לזה דין בשר אדם ואעפ"כ מטמא טומאת אוכלין הרי שיש בזה הדבר שנחשב עפ"י דין לבשר אדם ואעפי"כ מטמא טומאה קלה ומשו"ה הוצרך לבאר דין דצריך מחשבה דזהו רק לאחותי דין מין אוכל אבל לא אוכל ממש ויש על זה דין בשר אדם שהרי משום זה אין צריך הכשר ואעפי"כ יש בו דין טומאה קלה משו"ה פריך כיון דקתני אין צריך הכשר א"כ יש לזה דין סופו לטמא טומאה חמורה ואעפי"כ צריך מחשבה ומחשבה הא לטומאה קלה ומשני דזה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה אין לו טומאה קלה שיהי' לו דין טומאת אוכלין ודין בשר אדם ופריך א"כ בבהמה נמי לאחר מיתה אין דין טומאת אוכלין שיטמא משום אוכלין ומשני דמיירי דיש חצי זית בשר נבלה וצריך אוכלין לביצה, והנה הרמב"ם כתב שם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ז' ז"ל פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו, והשיג הראב"ד ז"ל מגמרא דכריתות נראה שאפילו חישב עליו אינו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם וכתב הכסף משנה ז"ל ואני אומר שאין זה מוכח ויש מקום לפירוש רבינו אכן לכאורה פירוש הרמב"ם תמוה כיון שהוא מפרש דאם פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה ואין צריך הכשר, עכ"פ אם חישב אין צריך הכשר א"כ מאו תירץ בגמ' על הקושי' שהקשה הא מצינו גם בבשר אדם מת טומאה קלה כמו בבהמה מתה, וא"כ לדברי הרמב"ם הקושי' במקומה עומדת הא מצינו היכא דחישב שמטמא טומאה קלה כמו בבשר בהמה טמאה ועדנה מיקרי בשר אדם שהרי אין צריך הכשר, ואפשר לישב לדעת הרמב"ם דהפירוש בגמ' כן דבשר בהמה טמאה אם חישב על פחות מכזית נעשה הפחות מכזית אוכל ואם צירף עוד לו עד ביצה אוכלין הרי מטמא טומאת אוכלין א"כ הפחות מכזית חל עליו דין טומאה קלה אלא שאין מטמא דכל זמן שחסר שיעור כביצה אין לו דין מטמא אבל בשר המת פחות מכזית אם חישב לאכילה בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אוכלין בשר המת ואין חל דין טומאת אוכלין ורק אם צירף עוד אוכלין וחישב אז לאכול חל דין אוכל דעם צירוף עוד האוכלין מועיל המחשבה שיהי' גם הבשר של המת אוכל דביחד עם שאר האוכלין יש שאוכלין, א"כ אין לבשר המת לבדו דין טומאה קלה, רק בצירוף אוכלין אחרים, אבל בשר נבלה אם חישב עליו נעשה כבר אוכל ויש לו טומאה קלה היינו טומאת אוכלין והא דבעי עוד צירוף דחסר דין מטמא דבעינן שיעור כביצה לטמא, אבל בשר המת בלי צירוף אוכלין אין חל המחשבה, ואם אחר המחשבה על בשר המת וצרף לו אוכלין לא יטמא דאין על בשר המת לבדו דין טומאת אוכלין כלל, דמחשבתו לאכול בשר המת לבדו לאו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם, כן אפשר לישב דעת הרמב"ם.

עכ"פ לפי גרסת הרמב"ם דגרים החותך מן האדם צריך מחשבה ואין צריך הכשר מוכח דהאי סוגיא דלא כחזקי' דאמר מפני שאפשר לעשות שלא יהא מטמא טומאה חמורה, אין דינו כסופו לטמא טומאה חמורה דהא אף אם עשאו לאין מטמא טמואה חמורה אעפי"כ דינו כמו שהי' בתחלה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה והבשר שחתך מן האדם החי יש לו דין סופו לטמא טומאה חמורה, ועוד זאת יש ללמוד דאף אם נשתנה שמתחלה הי' חי ואח"כ איננו חי אעפי"כ מקרי סופו לטמא טומאה חמורה אף דיטמא טומאה חמורה בשעה שיהי' מת, ועתה הוא חי ובודאי דבין חי למת הוא יותר שינוי ממה שנשתנה חתיכת בשר שנחתך מן אבר מן החי שבתחלה הי' טומאת בשר מטעם אבר, ועתה הבשר אינו אבר הכא בחתיכת הבשר מן החי שהי' סופו למות ועתה לא הי' מיתה שהרי בשר הנחתך מן החי לא מיקרו מת, ע"כ הא דהוי בעי למימר גבי מפרכסת דמיקרי סופו לטמא טומאה חמורה אף דלחזקי' כיון שאפשר שלא יטמא לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה דס"ל לחזקי' כיון שאפשר להיות שינוי לא מקרי סופו לטמא טומאה חמורה דחזקי' לטעמי' הא סבר דמפרכסת אינה כחי שהרי בשר אבר הפורש מן המפרכסת אין עליהם דין דאבר מן החי כמו שסובר שם חזקי' א"כ בין מפרכסת למתה אין שינוי דפרכוס אתחלתא דמיתה הוא ולא הוי שינוי ואעפי"כ סובר דאין לזה דין דסופו לטמא טומאה חמורה כיון שאפשר בשינוי, והא דאיתא במתניתין דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו מטמאין טומאת אוכלין, הא אמר רב אסי ורב זירא דצריכה הכשר טומאה ממקום אחר, וכיון דלחזקי' לאו חי' מפרכסת, משו"ה מקבלות טומאה, ולר' זירא ור' אסי ולחזקי' הפירוש מטמאה טומאת אוכלין אם נגע בהן טומאה והי' הכשר מים אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא ני' מפרכסת היא כחי' אבר ובשר הפורש ממנה יש ני דין אבר מן החי כיון דהיא כחי' אינה מקבלות טומאת אוכלין, וע"כ הא דאיתא במתניתין ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ועכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל מטמאה טומאת אוכלין משום דסופה לטמא טומאה תמורה וכל שסופה נטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר וטומאה אף שהיא עדנה חי' לכל דברי' וכדחזינן בזבחים דלר"מ אף שעור המשתלח מטמא בלי הכשר מים וטומאה דאיתא בזבחים דף ק"ה ת"ר פרים ופרה ושעור המשתלח השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין וטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין, בשלמא לר' מאיר כדתני דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרע שאין סופן לטמא טומאת אוכלין וצריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצאה נבלת עוף טהור הואיל שסופה לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח אי לית להו אפילו פרה ופרים נמי, הרי דאם נימא דשעיר המשתלח סופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר אף שהוא חי ואף דבגמ' מסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ופירש"י פרה ופרים בני קבלות טומאה נינהו מטמאין בלי הכשר כיון דחזי לטומאה אבל שעיר המשתלח דבע"ח נינהו ולא חזי לטומאה משו"ה לרבנן לא מטמא, הנה הרמב"ם לא ס"ל האי פירושא בגמ' שהרי פסק דפרה ופרים אין מטמאין בלא הכשר, וטעמא דהרמב"ם נבאר להלן, אבל עכ"פ הא מסוגית הגמ' מוכח דמה שסופו לטמא טומאה חמורה אף בבע"ח מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר, וא"כ לר' יוחנן אף דמפרכסת היא כחי' לכל דברי' מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר משום שסופה לטמא טומאה חמורה וא"כ מוכח דאף אם יהי' שינוי הוי על זה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דהרי מחיים למיתה הוי שינוי גדול משו"ה פסק הרמב"ם גבי חתך בשר מאבר מן החי דאם חישב ואחר כך חתך אין צריך הכשר דאף דהוי שינוי שבעת החבור באבר הי' על זה דין אבר מן החי ועתה אין על זה דין אבר מן החי דהרי מוכח מהא דחותך מן האדם דמיקרי סופו לטמא טומאה חמורה משום שכשימות יהי' מטמא משו"ה אף אם נחתך מחיים מטמא בלי הכשר וכן משחיטת ישראל בטמאה לעכו"ם ועכו"ם לישראל בטהורה אף דעתה היא מפרכסת והיא כחי' לכל דברי', ולא קשה מהסוגיא דפרק העור והרוטב דף קכ"ח דאמר כששימש מעשה עץ שימש דהתם הסוגיא אליבא דרב אסי ור' זירא דאינהו סבירא להו כותי' דחזקי' דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה ששחטו צריכין הכשר טומאה א"כ לא סבירא להו היכא שיש שינוי מקרי סופו לטמא טומאה חמורה וסבירא להו מפרכסת אינה כחי' כחזקי' משו"ה בשר שנחתך מאבר מן החי לא הוי דין שהי' מטמא טומאה חמורה שהרי יש שינוי דכשימש שימש בתור אבר מן החי, אכן התוספתא שכתב הראב"ד שמצא הרמב"ם היא סבירא לה כר' אושיעא דמייתי בגמ' תיובתא לחזקי' וסברה דמפרכסת הוא חי' וא"כ הא דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה מטמאה טומאת אוכלין הוא בלא הכשר דאינה מקבלת טומאה ורק משום דסופה לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין אפילו כשהיא עודנה חי' רק שנעשה בה מעשה דמביאה לאכילה, ושחיטת ישראל בטמאה כיון דלישראל יש דין שחיטה וכן עכו"ם בטהורה לישראל נעשה בה מעשה להחשיבה לידי אוכל ומחשבה מטמאה טומאת אוכלין שלא בהכשר משו"ה דחי האי סוגיא דהעור והרוטב דמפרש דצריכה מחשבה והכשר בחתך בשר מאבר מן החי דהאי סוגיא אזלא אליבא דרב אסי ור' זירא דסברי כחזקי' והרמב"ם סמך על התוספתא דאיהי סברא כר' יוחנן וכדאמר שם בגמ' בחולין דף קכ"א דאמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני ר' אושיעא כותי' וכו' הרי דהתוספתא סבירא כותי' דר' יוחנן דנא כחזקי' ור' זירא ור' אסי משו"ה סמך הרמב"ם על התוספתא שמצא כמו שכתב הראב"ד.

לפי זה הא דהתוס' בחולין דף ב' כתבו שני תירוצים אם נגע הטמא בהבשר בעת ששחט והיא מפרכסת אם נטמאה והקשינו הא מוכח דמפרכסת מקבלת טומאה שהרי אמר ר' זירא ור' אסי דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו צריכין הכשר טומאה, אכן לדברינו ר' זירא ור' אסי לטעמיהו דאינהו סבירא להו כחזקי' לדידהו מפרכסת אינה כחי ואם נגע בה טומאה מקבלת טומאה אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא ליה דמפרכסת היא כחי אם יגע בה טומאה לא תטמא כיון שהיא חי' וחי אינה מקבלת טומאה ולפי זה רבה בר עולא דמפרש למתניתין דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואין אותן, אבל בסתמא אם שחט טמא טמאה מספק שמא נגע איהו יסבר כחזקי' ור' זירא ור' אסי דמפרכסת כבר אינה חי' משו"ה אם נגע בשעת שחיטה הבהמה טמאה ומספק ג"כ טמאה, אכן הרמב"ם שפסק מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' ואבר ובשר הפורש ממנה יש דין דאבר מן החי משו"ה לא הצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי דאף אם נגע כיון שהיא מפרכסת היא חי' ואינה מקבלת טומאה וטעם שלא ישחוט הטמא הוא רק משום גזירה שמא יגע בבשר אחר או בזו אחר שתמות משו"ה לא הצריך שיאמר ברי ני שלא נגעתי רק כתב שטמא לא ישחוט גזירה שמע יגע בבשר והיינו אם ישחוט יגע בבשר אחר של קדשים, או בזו הבהמה אחר שתמות, והא דקאמר בגמ' כולהו כרבה בר עולא לא אמרי, להך לישנא דאמרת הכא עיקר וכו' ולא אמר דסבירא להו דאף אם נגע בהבשר אין הבשר טמא משום דאף אם נימא כן הלא אפשר לפרש במתניתין דלא ישחוט שמא יגע אחר כן אלא דיקשה לישנא וכולן ששחטו והאי לישנא הא קשה גם לאביי ורבא ורב אשי משו"ה איצטריך לטעמא דלהך לישנא וכו'.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה